חבל נחלתו ל א
סימן א
חולצה-ציצית
שאלה
אנשים ונערים לובשים בימינו, בגלל החום הרב ועבודה ללא צל במקום שאינו מקורר, חולצה שמטילים בה ציצית (במקום ללבוש גופיה ועליה ציצית ['ארבע כנפות'] ועליה חולצה).
צדדי החולצה פתוחים מן הצד יותר מחצי אורך החולצה ויוצרים ארבעה כנפות, ובשר הלובש נראה ברווח בין הכנפות.
האם קשירת או כריכת הציציות בצדדים זו לזו (כדי שהפתח לא יתרחב והציציות לא ייתפסו בקוצים וכד') האם מבטלות שם כנף?
לְמַה עוד צריך לשים לב עם חולצות אלו?
תשובה
א. הפוסקים התירו לבישת גופיית ציצית. השיב הרב חיים שרייבר (באתר ישיבה במרשתת):
"לכתחילה ראוי להימנע ולא כדאי ללכת עם גופיית ציצית (לצאת ידי חובת כל הדעות, ובפרט לדעת המקובלים שאין להניח את בגד הטלית קטן על הגוף ממש). אמנם, מעיקר הדין מותר לשים את הציצית ישירות על הגוף. ובודאי בימים חמים שניתן לסמוך על רוב הפוסקים המתירים לבישת ציצית ישירות על הגוף.
כך כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"ב – הלכות ציצית אות ד):
"שאלה. האם אפשר לקיים מצות ציצית על ידי גופיה שפתוחה משני צידיה ומטיל ציציות בכנפות".
"תשובה. אם יש רוב פתוח, אפשר לקיים בה מצות ציצית. ומחשבים מראש הגופיה לסופה, והנקב שמכניסים בו את הידים מחשבים כאילו הוא סתום. ויש להקפיד שיהא בה שיעור טלית".
לגבי חולצה-ציצית, כיון שיש לה שרוולים, היא עדיפה מבחינת היותה גם חולצה חיצונית שמכסה את חלק הגוף העליון ואינה משאירה את הכתפיים חשופות.
ב. האם קשירת הציציות בחולצה-ציצית בשני הצדדים היא חיבור המבטל את הכנפות.
לגבי הנכנסים לבית הקברות פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' כג ס"א): "מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות, אבל אם הוא נגרר על הקברות, אסור משום לועג לרש (משלי יז, ה) בד"א, בימיהם, שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם, אבל אנו שאין אנו מכוונים בהם אלא לשם מצוה, אסור אפילו אינם נגררים. והני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים, מותר".
כתב על כך הבית יוסף (או"ח סי' כג, ב):
"וראיתי קצת לומדים שכשהיו נכנסין לבית הקברות היו קושרים שני ציציות שבשתי כנפים זה עם זה, והיו אומרים דבהכי מיבטיל מיניה מצות ציצית".
"ולי נראה שלא עשו כלום דקשר זה אינו מעלה ואינו מוריד. שאם דעתם דבהכי מיבטיל מיניה שם ארבע כנפות ופטורה מן הציצית ליתא, דהא איתא בסוף פרק הקומץ רבה (לז:) האי מאן דצייריה לגלימיה לא עבד ולא כלום מאי טעמא דכמאן דשרי דמי ופירש רש"י בלשון שתפס עיקר קרנות טליתו כפל וקשר ודומה כאילו קיצען ואין לה כנפות כדי להפקיעה מתורת ציצית לא עשה כלום לפטרה מציצית. וכיון דבקושר הקרנות עצמם לא מיפטר מציצית כל שכן כשאינו קושר אלא הציציות. ואם דעתם לומר דכיון דקשורים הם הציציות הוי ליה כאלו הם אחד ואין בטלית זו ארבע ציציות קשה דכי היכי דקשירה זו לא מבטלא שם ארבע כנפות הכי נמי לא מבטלא שם ארבע ציציות. והא פשיטא דליכא לדמויי לתלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם דפסלינן בריש סוכה (יא.) דשאני התם שלא נפסקו מעולם ועוד דהתם אפילו אם פסקן אח"כ מיפסלי משום תעשה ולא מן העשוי וכמו שנתבאר בסוף סימן י"א (יח. ד"ה והרמב"ם) וא"כ אינו ענין לדין זה, ועוד קשה דלפי דבריהם נמצא שלובשים בגד שיש בו ארבע כנפות בלא ציצית".
עולה מדברי הבית יוסף שכיון שיש ארבע כנפות ורק קשר את הציציות, שום דבר דבר לא השתנה, הכנפות נשארו, והציציות התלויות בהם נשארו. ולכן מקיים מצות ציצית גם כשהם קשורים, וממילא יש בעיה בכניסה לבית הקברות של לועג לרש. ולשיטת הסוברים שבטלה ממנו מצות ציצית ישנה בעיה שהולך בבגד עם ארבע כנפות וללא ציצית. ואח"כ שמתירן יש בעית 'תעשה ולא מן העשוי'.
ועל כן פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' כג ס"ב): "יש נוהגים לקשור שני ציציות שבשני כנפים זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות, ולא הועילו כלום בתקנתן".
וכ"כ בעולת תמיד (או"ח סי' כג סק"ג) "ולא הועילו כלום וכו'. משום דאין הקשירה מועיל להחשב שני כנפים כאחד, דהא לאו קשר של קיימא הוא דדעתו להתיר את הקשר מיד בצאתו מבית הקברות".
ג. הלבוש (או"ח סי' כג ס"ב), הביא את דברי הב"י וחלק על צירוף הב"י בין קשירת הציציות ל'תעשה ולא מן העשוי':
"ונ"ל שאינו מוכרח, שהרי גבי סוכה שיש עליה גג קיי"ל ג"כ שאם נעשה הסכך בעוד הגג נעול, הסוכה פסולה משום תעשה ולא מן העשוי (=מפני שעשאה תחת הגג), והמנהג נתפשט בעולם שאם עשאן מתחלה תחת אויר השמים וירדו גשמים, שנועלים הגג ואח"כ כשהגשמים פוסקין פותחין הגג ויושבין תחתיה לשם מצוה, אף על פי שבעודה נעולה, פשיטא שהסוכה פסולה לכולי עלמא, ולא חשבינן הפתיחה שאח"כ לתעשה ולא מן העשוי, ואם כן למה לא נאמר ג"כ [כן] גבי ציצית. ואפשר לחלק דמ"מ לא דמי, דהתם לא נעשה שום דבר בסכך והכא נעשה עיקר הקשירה בציצית עצמן. אבל הוא דוחק וצריך עיון".
היינו, הלבוש מקשה שאולי לא נפסלה הטלית משום תעשה ולא מן העשוי, אף לאחר שפתח הקשר (לדברי הב"י), ובכ"ז בזמן שקשור לא יוצא י"ח ציצית כמו במניח ומסיר גג מעל סוכה, וזאת דעת הקושרים לפני בית הקברות. והוסיף שאולי ניתן לחלק בין ציצית לסוכה משום שבציצית עשה ממש את הציציות בידים ולכן גם בקשירתם זל"ז לא תיפסל הציצית, אבל בסוכה ששמו גג על הסכך שהונח כראוי הוא יפסל. ונשאר בצ"ע על חילוקו.
לגבי חולצה-ציצית קשירת הציציות זל"ז לא נעשית כדי לבטל את הבגד מחיוב ציצית, אלא להיפך להמשיך ולהתחייב בציצית ונעשית מטעמי נוחיות. ולכן, אם הקשירה מבטלת את המצוה (כשיטת הלבוש וכאותם חכמים כנגדם יצא הב"י) אין לעשותה, אפילו אם אין בה תעשה ולא מן העשוי.
ד. על המחלוקת בין הב"י והלבוש כתב המגן אברהם (או"ח סי' כג ס"ק א):
"ולא הועילו. דאע"פ שקושרין אותן לא נתבטל מצות ציצית כמ"ש סי' י' ועוד לפי דעתם שסוברים שנתבטלו הציצית בקשירתן א"כ כשחוזרין ומתירים אותם ה"ל תולמ"ה [ב"י] והלבוש כ' דלית בזה משום תולמ"ה כמ"ש סס"י תרכ"ו דאם מסיר הגג שעל הסוכה לא הוי תולמ"ה ע"ש. ול"נ דל"ד דהתם אין הפסול בגוף הסוכה רק בד"א המונעו לכן כשמסירו כשר אבל הכא הפסול בגופו וכ"מ סי' י' ס"ו ע"ש ובב"י וע' סוכה דף ל"ג, ובתו' ברכות דף י"ח כתבו וז"ל: טלית של מתים יש לקשרם ולהדקם תוך הכנף אם הם חייבים בציצית הרי יש להם ציצית ואם לאו הרי הם מכוסין עכ"ל משמע דאע"פ שהם קשורים לא נתבטל מצות ציצית ואפשר דכשקושר ב' זה בזה שאני".
היינו, לצד שהציצית נפסלת בקשירת הציציות, סובר המג"א שיש בהתרת הציציות ולבישתם משום תעשה ולא מן העשוי משום שהפסול בגופו. ונשאר בספק אם קשירה מבטלת מצות ציצית.
כשו"ע הסכימו בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' כג ס"ג) ובערוך השולחן (או"ח סי' כג ס"ג) והמשנה ברורה (שם ס"ק ד).
ולכן, עפ"י דעות הפוסקים שהובאו, אלה שקושרים את הציציות זו לזו כדי שלא יתנופפו ברוח או מחשש קוצים, ודאי יכולים לסמוך על הב"י וסיעתו ולהמשיך ולקשור את ציציותיהם ואין החולצה נפסלת בכך, ואין הכנפות נחשבים כמחוברים.
ד. אלה שלובשים אך חולצה-ציצית ועומדים בתפילה, בשר צידי גופם נראה בין כנפות החולצה.
נאמר במגילה (פ"ד מ"ו): "פוחח פורס את שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו".
משמע שלהתפלל כך מותר, ואפילו לעשות מעין 'מילוי מקום' כגון לפרוס על שמע עבור אחרים ולתרגם, אבל אסור לקרוא בתורה ולעבור לפני התיבה ולשאת את כפיו.
כדברי הריטב"א (מגילה כד ע"א):
"ומה שאמרו במשנתינו שפורס על שמע דרך עראי כשאין שם אחר אלא הוא, לפי שבמקומו הוא עומד ופורס, וכן מתרגם דלאו מילתא דקביעותא הוא כולי האי דנשגח ביה לבזיוני, אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו פורס את כפיו".
ובתפארת ישראל ([יכין] מגילה פ"ד מ"ו) העיר:
"(מה) אינו נושא. מפני כבוד הצבור [נ"ג], ונ"ל דכל כבוד הצבור, אין ר"ל כבוד של הצבור שראוי להם, אלא ר"ל הכבוד שחייבין הצבור לכבד את ה', שראוי להיות כראוי, ונ"מ שאינן יכולים למחול, ואפ"ה פורס את שמע מדאינו רק בשביל יחיד שהתאחר לבוא לביהכ"נ, ומתרגם מדאינו צריך רק לע"ה, שאינן נקראין צבור, [ועי' א"ח נ"ג רט"ז סק"ב ורמג"א סק"ט]".
ה. נחלקו הראשונים מהו פוחח.
פרש הרמב"ם (מגילה פ"ד מ"ו): "ופוחח, הוא כגון שנתקרע בגד שעליו מלמעלה עד שנראה בשר כתפיו וחזהו, ותרגום ערום ויחף פחח ויחף".
ועפי"ד אין להתפלל כש"ץ עם גופיה בלבד. וכ"פ ר' עובדיה מברטנורא (מגילה פ"ד מ"ו).
וכעין דברי הרמב"ם כתב הרי"ף (מגילה טו ע"א):
"פירש פוחח מי שבגדיו קרועים וכתפיו וזרועותיו ערומות שנמצא בגדו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה כגון זה נקרא פוחח כדכתיב ופתחת השק מעל מתניך ומתרגמין תיזיל ותיסר שקא על חרצך וכתיב ויעש כן הלוך ערום ויחף ויאמר ה' כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף ומתרגמינן ואמר ה' כמה דאזל עבדי ישעיהו פוחח ויחף, הא למדת שהפוחח הוא החוגר חגור על מתניו ומניח כתיפיו וזרועותיו פרועות ובירושלמי סוף משקין אמרינן: מת לו מת קורע, מת לו מת אחר מרחיק ג' אצבעות וקורע. שלמו מלפניו מתחיל מאחריו. שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה, שלמו אלו ואלו ר' חייא בר אבא דמן יפו אמר נעשה כפוחח". וכ"כ תוספות (מגילה כד ע"א).
ונראה שבין אם כתפיו וזרועותיו מגולים ובין אם בבגדו קרעים רבים שבשרו נראה דרכם נקרא פוחח.
לעומתם רש"י (מגילה כד ע"א) פרש: "במסכת סופרים מפרש: כל שכרעיו נראין, ערום ויחף מתרגם: ערטילאי ופחח (ישעיה כ)".
והשיב על רש"י הר"ן (על הרי"ף, מגילה טו ע"א): "פוחח. פרש"י ז"ל פוחח יחף והביא ראיה מתרגום ערום ויחף שהוא ערטילאי ופוחח. ולא נהירא מדקתני אבל אינו עובר לפני התיבה ואלו לקמן במתניתין תנן האומר איני עובר לפני התיבה בסנדל אף יחף לא יעבור משמע דהא אחר עובר אף על פי שהוא יחף אלא פירוש פוחח שבגדיו מקורעין ובשרו נראה בהרבה מקומות וכן פירש הרב אלפסי ז"ל בסמוך ומתרגם ערום ויחף פוחח ויחף וראוי לפרוס על שמע שלא היו עוברין לפני התיבה בפריסת שמע וכן רשאי לתרגם דתרגום לא חשיבותא כולי האי שהגדול קורא בתורה וקטן ממנו מתרגם עליה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו שאינו דרך כבוד לצבור". ואף הריטב"א (מגילה כד ע"א) כתב שמי שבגדיו קרועים נקרא פוחח.
וכ"כ בפסקי תוספות (מגילה פרק ג – הקורא עומד אות עו): "אין עובר לפני התיבה יחף או לבוש בגד קרוע וכתפיו וזרועותיו ערומות. ד"ה פוחח". ואיחד בין פי' רש"י לרי"ף ולרמב"ם.
נראה ששלשה פירושים לפנינו: יחף, כתפיו וזרועותיו חשופות, בגדיו קרועים ובשרו נראה דרך הקרעים. כששני הפירושים האחרונים קרובים זל"ז.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' נג סי"ג): "פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה".
ו. לגבי חולצה-ציצית כיון שבשרו נראה דרך הפתחים בצדדים (אף שכתפיו וזרועותיו מכוסים) נראה לפי הירושלמי והר"ן שאינו יכול להיות שליח ציבור ולא לעלות לתורה. אולם הוא מצטרף למניין. וודאי שיש בכך חוסר כבוד להתפלל אף תפילת יחיד בלבוש כזה. (בודאי במניין שיש בו כמה הלובשים חולצה-ציצית).
ולכן לנער שהגיע כך להתפלל שחרית ולא היתה לו חולצה אחרת ללבוש, הצעתי שבעת התפילה יכסה עם טליתו הגדולה את גופו וכך בשרו לא יראה. וכן הצעתי לו שיניח חולצה שלמה בבית כנסת, ולפני התפילה ילבש אותה על חולצה-ציצית ולאחר התפילה יסירה ויניחה בבית כנסת.