חבל נחלתו כ מג

<< · חבל נחלתו · כ · מג · >>

סימן מג

בלורית

שאלה

מהו איסור בלורית מה מקורו ומה גדריו.

תשובה

א. בענין בלורית נדונים בש"ס ופוסקים ארבעה עניינים: האחד שלא לשאת ולתת עם גוי ביום תגלחת בלוריתו. השני שלא לספר את הגוי שתישאר לו בלורית, השלישי האיסור לישראל להסתפר בהשארת בלורית, והרביעי שהתירו למקורבים למלכות תספורת עם בלורית. כיון שברצוננו לעסוק בענין השלישי נעסוק בקצרה בראשון בשני וברביעי ואח"כ בהרחבה בענין השלישי.

ב. במשנה (עבודה זרה פ"א מ"ג):

"ואלו אידיהן של עכו"ם: ...יום תגלחת זקנו ובלוריתו...".

ר' עובדיה מברטנורא פרש:

"אבל יום תגלחת זקנו – שאינו זמן הקבוע לרבים אלא כל אחד כשמגלח עושה יום איד".

"ובלוריתו – שמניח בלורית מאחריו כל השנה כולה ואינו מגלחה אלא משנה לשנה, ויום שמגלחה עושה יום איד".

בתוספות יום טוב (ע"ז פ"א מ"ג) הביא: "ובלריתו – פי' ציצית של שער. ערוך".

וכן פסק הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"ט ה"ה). והאיסור הוא לשאת ולתת עם אותו גוי ביום אידו.

וכך פסק השו"ע (יו"ד סי' קמח ס"ז):

"עובד כוכבים שעושה הוא חג לעצמו ומודה לעבודת כוכבים ומקלסה, כיום שנולד בו ויום תגלחת זקנו ובלוריתו1 ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים ויום שעשה בו משתה לבנו וכיוצא באלו, אינו אסור אלא אותו יום ואותו האיש בלבד".

ג. נאמר בעבודה זרה (כט ע"א): "ועובד כוכבים המסתפר מישראל, כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו. וכמה? אמר רב מלכיה אמר רב אדא בר אהבה: שלשה אצבעות לכל רוח ורוח". (ומקורו בתוספתא עבודה זרה פ"ג ה"ו).

ופרש רש"י:

"לבלוריתו – שהוא מגדל לעבודת כוכבים שומט את ידו מקודם לכן שלשה אצבעות לכל רוח כדלקמן כדי שלא יהא מתקנה".

וכן כתב הרמב"ם (הל' עבודה זרה פי"א ה"ב).

ופסק השו"ע (יו"ד סי' קנו ס"ג):

"ישראל המספר את העובד כוכבים, כיון שהגיע סמוך לבלוריתו ג' אצבעות מכל רוח, שומט ידו. וכן הקרחה שעושים כהני עבודת כוכבים, אסור לישראל לעשות להם".

ונראה שהאיסור הוא משום מסייע לעבודה זרה אע"פ שישראל הוא רק המספר.

ד. כתב הרמב"ם (הל' עבודה זרה פי"א ה"ג):

"ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להן הרי זה מותר ללבוש במלבושיהן ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין".

וכך כתב הב"י (יו"ד סי' קעח, ב):

"מי שקרוב למלכות וצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם מותר בכל. בסוף פרק מרובה (פג.) ובסוף סוטה (מט:) תניא אבטולס בר ראובן התירו לספר קומי מפני שקרוב למלכות היה ומזה יש ללמוד לכל שאר דברים והכי נמי קתני התם של בית רבן גמליאל התירו להם ללמוד חכמת יונית מפני שקרובים למלכות היו. וזה לשון הרמב"ם (פי"א מהע"ז ה"ג) ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להם הרי זה מותר ללבוש במלבושם ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין".

"ואם תאמר כיון דמדאורייתא אסירי הנך מילי ומילקי נמי לקי עלייהו היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות ויש לומר דמשום הצלת ישראל יש כח בידם להתיר דכשיש ישראלים קרובים למלכות עומדים בפרץ לבטל הגזירות וכדאשכחן ברבי ראובן בן אצטרובלי במסכת מעילה (יז.) וכההוא גברא דאיתא בפירקא דחסידי (תענית כב.) והנהו ת' ילדים שהיו לדוד שהיו מספרי קומי ומגדלי בלורית הנך נמי משום הצלת ישראל שרו להו דהוו אזלו בראשי גייסות לבעותי האויבים".

"ועוד יש לומר שהתורה לא פירשה דבר אלא סתמה וכתבה ובחוקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם אסרו דברים אלו לשאר בני אדם ולא ראו לאסרם לקרובים למלכות וקרא דובחוקותיהם לא תלכו יתקיים בקרובי מלכות בדברים שאינם מעלים ולא מורידים לענין קורבתם למלכות".

ה. על הליכה בחוקות הגויים מתחייבים מלקות.

כתב הרמב"ם (הל' עבודה זרה פי"א ה"א):

"אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, לא ילבש במלבוש, המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית, ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן, ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין, וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה".

וכן הטור (יו"ד סי' קעח) הביא את הרמב"ם בלשונו.

הרמב"ם שהובא לעיל אסר שלושה מיני תספורות: 1) ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, 2) ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית, 3) ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן. וכולן כלולות בהליכה בחוקות הגויים. גידול שיער כמותם (ציצית ראשו), בלורית, גילוח מלפניו וגידול מאחוריו.

ויש להדגיש כי בניגוד למשא ומתן עם גוי ביום תספורת בלוריתו או למספר את הגוי ששם האיסור מצד אביזרייהו דע"ז, הרי האיסור משום חוקות הגויים אינו מותנה ולא שייך דוקא לעבודה זרה.

ו. בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' לט עמ' תמט) כתב בנושא איסור 'בחוקותיהם לא תלכו':

"והנה מדברי היראים יוצא מפורש, שהאיסור משום בחוקותיהם אינו אלא בדברים שיש בהם משום תורה שלהם, כלומר, שיש בהם רמז לעבודה זרה. ובחינוך כתב על טטראות וקרקסאות שנמנו בספרא: וכל אלה הם מיני שחוק שעושים בקיבוציהם כשמתקבצים לעשות שגעונות וזנות ועבודת אלילים. וזהו כדעת המהרי"ק שיובא להלן. ואילו מהרמב"ם הנ"ל משמע שכל דימוי לעכו"ם אסור, שהרי כתב: "יהי' הישראל מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו".

"ומדברי הראב"ד משמע שסובר כדעת היראים והחינוך. שכן בפירושו לספרא פ' אחרי, למה שאמר ריב"ב: שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי, הוא כותב: "שהוא דרך הגויים שמקשטין את עצמם לזנות כדי שיתנו הנשים עיניהם בהם". ולאיסור גידול בלורית, כותב הראב"ד: "וכמדומה לי שהן מגדלין אותן לעבודה זרה שנה או שנתים ולבסוף מגלחין אותו ומחרימין [עמ' תנ] אותו לנוי עבודה זרה", עיין שם".

וכך כתב הב"י (יו"ד סי' קעח, ב):

"כתבו הגהות מיימוניות בפרק י"א מהלכות ע"ז (הל' א) בשם רא"מ (יראים השלם סי' שיג) דמסברא אין להוסיף על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקות הגוים וכתב סמ"ג (שם) בתוספתא דשבת (שם) מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים מחוקותיהם ודרכי האמורי עכ"ל ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהם משום דרכי האמורי והרבה בני אדם נכשלים בהם ואין איש שם על לב ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמרא בלבד וכל שאר דברים השנויים בתוספתא הוו דלא כהלכתא דאם לא כן לא הוה שתיק תלמודא מינייהו".

ונמשיך לדון עפ"י שיטת הרמב"ם לגבי בלורית ואיסורה.

ז. בגדר בלורית, פרש הרמב"ם (ע"ז פ"א מ"ג) בפירוש המשנה:

"בלורית – הוא השיער אשר מניחים באמצע הראש ומגלחים מה שסביבותיו מכל הצדדים. וזה האופן מן הגילוח אסור בתורתנו גם כן, כדי שלא נידמה להם, אבל אין חייבים עליו מלקות, אלא אם כן גילח הפיאות, כמו שביארנו במכות".

וכך כתב הבית יוסף (יו"ד סי' קעח):

"ומ"ש וכל העושה אחד מאלו וכיוצא בו לוקה. אף על גב דבלאו אחד נאסרו כל הדברים אלו לא חשיבי לאו שבכללות משום דכולהו משם אחד מיתסרי דהיינו הולך בחוקות הגוים ואף על פי שבפירוש המשנה כתב בפרק קמא דע"ז (שם) על הבלורית תספורת כזה אסור לנו מן התורה כדי שלא נדמה כהם אבל אין חייב עליו מלקות אא"כ שחת הפאות עכ"ל ונראה שטעמו משום דחשיב ליה לאו שבכללות מכל מקום על דבריו בחיבורו יש לסמוך יותר מעל דבריו בפירוש המשנה". וכיון שמלבוש ותספורת ובניינים כולם נאסרים מאותו טעם של חוקות הגויים אין כאן לאו שבכללות, ולמסקנת הב"י לוקים על הנחת בלורית.

ח. לגבי מקום הבלורית כתב הבית יוסף (יו"ד סי' קעח):

"ומ"ש לא (יגלח) [יגדל] ציצת ראשו כמו ציצת ראשם ולא יגלח מן הצדדין וכו'. נראה דברישא תני לא (יגלח) [יגדל] ציצת ראשו כמו ציצת ראשם והדר מפרש דגידול ציצת ראשם הוא באחד משני פנים האחד שמגלח מן הצדדים ומניח השער באמצע. השני שמגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ומניח הפרע. וטעמו מדתניא בפרק אין מעמידין (ע"ז כט.) גוי שהיה מסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שלש אצבעות לכל רוח שומט ידו וטעמא משום דלשם ע"ז הוא מגלח וכיון שכן אסור לישראל להדמות להם בה וסובר הרמב"ם דבלורית היינו שמגלח מן הצדדים ומניח שער באמצע וכן כתב בפירוש המשנה פ"ק דע"ז (מ"ג) וכתב שתספורת כזה אסור לנו מן התורה כדי שלא נדמה כהם".

"אבל רש"י פירש שם (ח. ד"ה בלוריתו) דבלורית היינו שמספר ומניח שער מאחורי העורף ולפי דבריו היינו מספר קומי דבסמוך וכן נראה מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין ת' מאות ילדים היו לו לדוד וכולם בני יפת תואר היו וכולם מספרים קומי ומגדלים בלורית היו משמע דחדא מילתא קאמר שהיו מספרים קומי דהיינו שהיו מספרים מלפניהם ומגדלים בלורית מאחורי ערפם דאילו לדברי הרמב"ם אם היו מספרים קומי דמשמע דהיינו שהיו מניחין שער מאחורי ערפם היכי קאמר בתר הכי שהיו מגדלים בלורית דהיינו שהיו מגלחין כל סביבות הראש ואין מניחין שער אלא באמצע לפי פירוש של הרמב"ם ודוחק לפרש שקצתם היו מספרי קומי וקצתם היו מגדלי בלורית, ונראה שעל זה סמכו בני ספרד לגלח סביבות כל הראש ולהניח שער באמצע שהיו סוברים דאיסור בלורית היינו סיפור קומי אבל בענין זה אין בו איסור כלל ומכל מקום כיון דנפק מפומיה דהרמב"ם לאיסור אין להקל בדבר ועוד דבתוספתא דשבת פרק ז' (ה"א) תניא אלו דברים מדרכי האמורי המספר קומי והעושה בלורית משמע דתרי מילי נינהו וכדברי הרמב"ם ז"ל".

"ומ"ש ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע. בסוף פרק מרובה (ב"ק פג.) ובסוף סוטה (מט:) תניא המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי ופירש רש"י מספר קומי. קמי שערו שער שלפניו ומניח בלורית מאחריו: מדרכי האמורי. שהם מניחין בלורית לשם ע"ז: ובסוף מרובה כתב (רש"י ד"ה מדרכי) לישנא אחרינא דרך רומיים לגלח שער למעלה מן האוזן בתשובת הגאונים עד כאן ודברי הרמב"ם כלישנא קמא וכן פירש הערוך (ערך קמי) וז"ל כגון מלכות יון שקוצצין שער ראשיהם מלפניהם עד האוזן כלפי מצח כולו ומניחין השער שכנגד העורף נוטף ומתפזר לאחוריהם".

ט. כתב הפרישה (יו"ד סי קעח ס"ק ג): "ולא יגלח מן הצדדים. זהו פירוש מ"ש שלא יגדל ציצית ראשו וכו' ופירש רש"י דהיינו או שיגלח מן הצדדין וכו' או מכנגד פניו וכו'. ב"י. פירוש זה אינו מוכרע כי נראה לע"ד דתרתי קאמר דאסור לגדל ציצית כמו ציצית שלהן אף שאינו מגלח כמו שמגלחין הן. ואח"כ אמר דלא יגלח כמו שמגלחין הן אף שאינו מגדל ציצית ראשו כמו הן וק"ל".

וא"כ חולק על הב"י שאין כאן כלל ופרט בדברי הרמב"ם, אלא גידול ציצת ראשו וגילוח גם הם אסורים כדרך חוקות הגויים.

ומוסיף בס"ק ה לבאר שיטת רש"י: "ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע. ז"ל הערוך כגון מלכות יון שקוצצין שער ראשיהן מלפניהן עד האוזן ומניחין השער שכנגד העורף נוטף ומתפזר לאחוריהם ע"כ (ופרע מלשון גידול. עד כאן המגיה). פירוש שמגלחין חצי הראש עד כנגד האזנים וזהו הנקרא בגמרא מספר קומי פירש רש"י שמספרים שערות שלקמי פניו שמכנגד האזנים והלאה אין שייך לחצי שלפניו אלא לאחוריו לצד העורף ולפירוש רש"י זה ג"כ בלורית הנקרא בגמרא רצה לומר השערות הנשארים מכנגד האזנים ולמעלה והלאה לצד העורף נקרא בלורית ומה שסיפר לפניו נקרא מספר קומי אלא שהרמב"ם מפרש ששני ענייני תספורות הן. ב"י עיין שם כמו שמפרש כאן הטור".

י. בשו"ע (יו"ד סי' קעח ס"א) כתב את לשון הרמב"ם. ונראה שצריך לפרוש מתספורות הנכרים בכל אופן, לפחות עפ"י דעת הפרישה בהבנת הרמב"ם. וכיון שהגויים מחדשים כל מספר שנים כל מיני תספורות של גידול ציצת הראש הכא והתם, אף שאינם לעבודה זרה, הרי הם מחוקותיהם ונאסרו עלינו.

יש להוסיף שמצות גידול בלורית נוהגת אף בנשים. כתב בספר החינוך (פרשת קדושים מצוה רסב): "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה ועשה דבר מאלו הדברים שזכרנו להדמות אליהם, חייב מלקות". ונראה שאף בנשים נשואות שכל שערן מכוסה, חל האיסור וצריך ללמדן שאף הן מצוות שלא ללכת בחוקות הגויים.

יא. בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' צג) מחבר בין הקפת הראש (=גילוח פאות הראש) לגידול בלורית. וז"ל:

"ומה ששאלת בענין הקפת הראש שנוהגין בזה קולא פרוצי ישראל. אמת הוא שזה מכת מדינה היא ואני כבר הזהרתי את העם וחזרו למוטב במקום זה. ודבר פשוט הוא שהמקיף את הראש להשוות צדעיו לאחורי אזניו ופדחתו הוא עובר בלאו על כל פאה ופאה כמו שהוא מוזכר במס' מכות (כ' ע"א) ואפי' גלח כל ראשו עם הפאו' לוקה שתי מלקיו' דהקפת כל הראש שמה הקפה כי כן העלו בגמרא ריש מסכת יבמו' (ה' ע"א) ומה שנוהגין להניח מלא חוט קטן ארוך כבר כתבו האחרונים ז"ל שאין זה מספיק לפי שאין יודעים מקום הפאה ושמא (אותן) [אותו] החוט אינו בפאה גם יש מפרשים כי מה שאמרו בגמרא כי בכל לחי יש שתי פאות שהם למעל' במקום חבור הלחיים עם הצדעים ברוחב הלחי ואני כתבתי אל החכם ר' משה גבאי ז"ל כי מה שאמר הרמב"ם ז"ל שצריך שיניחו ארבעים שערו' שצריך שיהיו מרובעו' שש שערו' באורך ושש שערות ברוחב שהם שיעור ג' עדשות באורך ושיעור ג' עדשות ברוחב כי זהו שיעור גריס כמו שנאמר במס' נגעים (פ"ו מ"א) ובתוספתא ובספרא וא"כ המניח מלא החוט בלבד עובר ואפי' הקיף את הראש במספרים כעין תער הוא עובר בלאו שלא נזכר לשון השחת' שהוא גלוח כעין תער אלא בפאות הזקן, אבל בפאו' הראש לא נזכר אלא לשון הקפה ואפי' במספרים אם הוא כעין תער קרוי הקפה וכן נרא' ממס' נזיר (מ"א ע"ב) וכן כתב רבינו ז"ל וכן כתוב בספר יורה דעה (סי' קפ"א) ואף על פי שיש שמתירין במספרים למה יכניס אדם ראשו בין המחלוק' להכנס בספק לאוין. על כן כל המעביר פאות הראש עובר על לא תקיף ויהי' בנדוי וכן היה נהוג בימי חכמי ישראל שהעכו"ם היו מגלחים פני ראשיהם ומניחים מחלפו' שערותיהם לאחור וקרויה בלורי' והיו אוסרים אותו כדי שלא ילכו כדיני העכו"ם וזהו המספר קומי שאמרו שהוא מדרכי האמורי בפ' אחרון מסוט' (מ"ט ע"ב) ובפ' מרובה (פ"ג ע"א) וכן בפ' בתרא דקדושין (ע"ו ע"ב) בארבע מאו' ילדים שהיו לדוד וכלן בני יפת תואר היו ומגדלי בלורית ופי' רש"י ז"ל שהיו מספרים קומי כעכו"ם והיו מתירין זה לקרובי המלכו' מפני כבוד המלכו' כמו שהוא מוזכר באחרון מסוטה (מ"ט ע"ב) ובמס' מעילה (י"ז ע"א) ופ' מרוב' (שם פ"ג ע"א) ואף על פי שלא היו עושין זה אלא לשם ע"ז כמו שפי' רש"י ז"ל בסוט' ואומה זו אינה עובדת ע"ז מ"מ ראוים ישראל הכשרים להתרחק מהם ויהיו נכרין בתגלחותיהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. ובמדרש חזית על צאינה וראינה בנות ציון וכן במדרש קינות על בני ציון היקרים אמרו בנים המצויינים במילה וציצי' ותגלחת ומי שמספר פני ראשו ומניח ציצית שערותיו לאחוריו והוא בלורית ראוי הוא לקללה. ואמרו במס' סוט' (מ"ו ע"ב) על אלישע ויראם ויקללם מה ראה ראה שהיו מגדלי בלורית כעכו"ם. ומי שאינו מגדל בלורית יתברך ותהי' לו תקוה ואחרי' טוב טוב ה' לטובים ושלום לכם".

מסקנה

מן הראוי לא לגדל שער הראש ולגלח במקומות אחרים לפי המתחדש אצל אומות העולם. בחלק מן התספורות עוברים על גידול בלורית וחייבים מלקות, ובחלקן אף שלא חייבים מלקות יש בהן משום הליכה בדרכי הגויים.