<< · חבל נחלתו · כ · כט · >>

סימן כט

מגילת בית חשמונאי – מגילת אנטיוכוס

א. כתב בפסקי הרי"ד (סוכה מד ע"ב) בדיון לגבי ברכה על מנהגים:

"אמר איבו הוה קאימנא קמיה דר' אלעזר בר צדוק אייתי לקמיה ערבה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא. אביי וחזקיה בני ברתיה דרב הוו יתבי קמיה דרב, אייתי לקמיהו ערבה חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא. מיכן מוכיח שאין מברכין על המנהג. ואי קשיא, והא מאי דמפטירין במנחתא דשבתא מנהגא הוא ולא חובה כדפרישית בערך ט"ו בספר הלקט, ומברכין עליה כדאמ' בפרק במה מדליקין אמ' רב אחדבוי אמ' רב מתנה אמ' רב יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר במנחה בנביא אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאלמלי שבת אין נביא ביום טוב במנחה, אלמא מברכי' על המנהג, ובפרק בתרא דתענית אמרי' רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו, כיון דחזי דקא מדלגי דלוגי ואזלי ש"מ מנהג אבותיהן בידיהן, ונוהגין כל העולם לברך לקרוא את ההלל. ויש לומר, כל דבר שהוא חובה ונהגו להוסיף עליו על אותו המנהג מברכין, כגון ההפטרה שנוהגת שחרית חובה והוסיפו לנהוג גם במנחה, וכגון ההלל שהוא נוהג חובה בגולה כ"א יום והוסיפו לנהוג גם בראשי חדשים מברכין על אותו המנהג, אבל ערבה שאינה חובה כלל בגבולין אף על גב דנהגו יום שביעי בגבולין אין מברכין על אותו המנהג, וכן נמי מקום שנהגו לקרוא מגילת אנטיוכיס בחנוכה אין ראוי לברך עליו מפני שאין לה שורש חובה כלל".

עולה מדברי הרי"ד שהיו מקומות שקראו מגילת אנטיוכוס בחנוכה בברכה כדוגמת מגילת אסתר בפורים. והרי"ד שולל דרכם ומבאר שאין לברך עליה ברכת המצוות משום שאינה חובה.

נאמר בסדר עולם רבה (ליינר, פרק ל): "עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים (משלי כב יז), שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו'...". היינו פסקה הנבואה ורוה"ק לכתיבת הספרים שנכללו בתנ"ך, ומתחילה תקופת תורה שבעל פה, שנמסרה בעיקרה בעל פה, ולאחר מכן נכתבה מהמשנה והלאה.

לפי דברי תוס' רי"ד אנו למדים כי לעתים אצל ההמון היו דברי רוה"ק של כ"ד ספרים לא מוגדרים, ומה שנכתב כמעין תורה שבע"פ, כדוגמת מגילת תענית (שאף היא נכתבה קודם המשנה) הפך ל'מגילה'. ואולי כשם שמגילת אסתר היא תיאור ההתרחשות ההיסטורית ולא דברי הלכה (כמגילת תענית או משנה), קראו לה כך, עד כדי החשבה שנכתבה ברוח הקודש הנבואית, ועל כן ברכו עליה על מקרא מגילה. אמנם ברור שהיא כתיבה דרשנית בשכלו של המחבר ולא נכתבה ברוה"ק כדוגמת ספרי הכתובים.

ב. כתוב בספר הלכות גדולות (סימן עה – הלכות סופרים): "זקני בית שמאי וזקני בית הילל הם כתבו מגלת בית חשמונאי [ועד עכשיו לא עלה לדורות עד שיעמוד כהן לאורים ותומים1], והם כתבו מגלת תענית (שבת יג ב) בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון כשעלו לבקרו"... וכן בפי רס"ג וראשונים אחרים נקראת מגילת בית חשמונאי.

לפי החוקרים מגילה זו בערך בזמן מגילת תענית, היינו עוד קודם המשנה בסוף ימי בית שני. היא חוברה בארמית ותורגמה לעברית ולערבית.

ג. הרכבי פרסם בספרו 'זכרון לראשונים' דברים של רס"ג בהם הוא מזכיר כמה פעמים את 'ספר בית חשמונאי' המזוהה לפי הסימנים שמונה רס"ג עם מגילת אנטיוכוס שלפנינו. יש אומרים שרס"ג תרגמה מארמית לערבית (כן מובא בהק' ורטהיימר בבתי מדרשות בספק, ובהק' הרב קאפח לדניאל מובא כודאי) והוא הנוסח שפשט בתימן.

ד. כנראה מגילה זו פשטה בישראל יותר מספרי המכבים2 ושמשה כמקור היסטורי ורוחני מלבד מגילת תענית ומסכת ספרים והנזכר בש"ס על חנוכה.

הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ג ה"א-ג) פותח את הלכות חנוכה כך:

"בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".

"וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור".

"ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה".

וכן באיגרת השמד כותב הרמב"ם: "וידוע הוא כמו כן מה שקרה לישראל במלכות יון הרשעה מגזרת קשות ורעות, ומכללן היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו, כדי שלא יתיחד להתעסק בשום מצוה, ועם כל זה לא קראום חכמינו זכרונם לברכה לא גוים ולא רשעים אלא צדיקים גמורים, והתחננו בעדם, והוסיפו בימי חנוכה 'על הנסים' עד 'ורשעים ביד צדיקים'".

נראה מן העובדות שמזכיר הרמב"ם שהוא שאב את דבריו מתוך מגילת בני חשמונאי ולא ממקורות אחרים (וכך כתבו החוקרים).

ה. מגילת אנטיוכוס פשטה בישראל כך כתב הרב יששכר תמר בספרו עלי תמר (סוכה פרק ד):

"ומ"ש שהיו קהלות שקורין מגילת אנטיוכוס, הכוונה לערי רומניה, מלכות ביצאנץ לפנים, ראה בסידור אוצר התפלות, בסדור כמנהג כפא וק"ק קראסוב כתוב, נוהגין לקרות מגילת אנטיוכוס בשבת במנחה אחר קדיש תתקבל משום פרסומא ניסא וכו', וידוע שמנהגי קרים הוא לפני מחזור רומניה הקדום. ראה במשא קרים, מעמוד קי"ז והלאה, ועיין בסידור עבודת ישראל".

"ויש להעיר שמגלת אנטיוכוס נקראת בסדור תימנים כת"י מגילת בני חשמונאי, ובספר נר מצוה להרב ר' יוסף משאש מצפון אפריקה (=מרוקו) דף א' ע"ב כותב: שיש שקוראים למגלת אנטיוכוס 'מגילת חשמונאים'... ובסדורי תימן כת"י העתיקים מגילת בני חשמונאי. ואומר הבה"ג שלא עלתה לדורות3 לקרותה בצבור ואלו שנוהגין לקרותה אין בה שורש חובה. ודע שמנהגי רומניה לפנים, לפני שבאו בה גולי ספרד, הוא תורכיה של עכשיו, מנהגם היה בהרבה דברים כמנהגי א"י הקדומים, כידוע ואכמ"ל".

וברור שהמגילה נכתבה בארץ ישראל והופצה בקהילות שהיו תחת השפעת הקהילה בארץ ישראל.

וכך כתב בעלי תמר (תענית פרק ב): "ודרך אגב ראיתי להעיר שמגילת אנטיוכוס בנוסחה הארמית נמצאת ברוב סידורי התימנים כת"י. אך לא בשם "מגילת אנטיוכוס", אלא בשם "מגילת בני חשמונאי". ועל הנוסח העברי נרשם הערה, 'בדפוסים כתוב מקרא לזאת המגילה'. מזה נראה שהנוסח המקורי של המגילה הזאת הוא הנוסח הארמי ואולם אח"ז נעשה התרגום העברי, ראה במבוא למגילה הזאת באוצר המדרשים".

ו. כך מביא פרופ' זהר עמר ב'ספר החילוקים' שהוא מנהג תימן הבלאדי (התימני המקורי, עמ' 76 סי' שכז): "בתימן נהגו מקצת לשמר מסורת קדומה של קריאת מגילת אנטיוכוס (בלשון תימן אנְטְיו֖כַס) בחנוכה וללמדה את הילדים". חלק היו מלמדים בארמית וחלק בערבית.

והביא בהערה (324) מפירוש עץ חיים לתכלאל התימני: "ויש שקורין מגילת אנטיוכס בשבת (=חנוכה) אחר ההפטרה ואין חיוב רק למצוה בעלמא לפרסם הנס בישראל".

וכן המגילה נמצאת בסידור עבודת ישראל ובסידור אוצר התפילות.

ז. הקורא את המגילה (מובאת בנספח לבירור זה), יראה שיש בה הרבה חיקוי למגילת אסתר אפילו במספרים, וחיקוי להריגת אהוד בן גרא את עגלון מלך מואב, ובכ"ז גרעינה הוא אמת ועל כן היו קוראים אותה בציבור לפרסם את נס חנוכה.

סיכום

א. המגילה או ספר בית חשמונאי/אנטיוכוס היא יותר קדומה מרוב הנכתב בענייני החשמונאים.

ב. היא היתה נפוצה בימי הגאונים ובמלכות ביצאנץ עד כדי כך שהיו נוהגים לקוראה בבתי הכנסיות וללמוד אותה. אולם אין לברך עליה.

ג. גדולי הראשונים כמו רס"ג ובה"ג והרמב"ם למדוה ולמדו ממנה.

ד. ראוי גם לנו להכירה וללומדה עם משפחותינו.

נספח – מגילת אנטיוכוס / בית חשמונאי

זו המגילה בארמית (אוצר מדרשים (אייזנשטיין) חנוכה, מופיעה גם בספר בתי מדרשות ובסידורים)4:

(א') והוה בימי אנטיוכס מלכא דיון מלך רב ותקיף הוה וחסין בשלטניה וכל מלכיא ישתמעון ליה: (ב') הוא כבש מדינן סגיאין ומלכין תקיפין ואצדי בירניותיהן והיכליהון אוקיד בנורא וגובריהון באסר אסר: (ג') מיומי אלכסנדרוס מלכא לא קם מלך כותיה בכל עבר נהרא: (ד') הוא בנה מדינתא רבתא על ספר ימא למיהוי ליה לבית מלכו וקרא לה מדינת אנטיוכס על שמיה: (ה') ואף בגריס תניניה בנה מדינתא אוחרנתא לקיבלת וקרא לה בגריס על שמיה וכן שמהתהון עד יומא דנא: (ו') בשנת עשרין ותלת שנין למלכותיה היא שנת מאתן ותלת עשר שנין לבנין בית אלהא דך שוי אפוהי למיסק לירושלם: (ז') ענא ואמר להדברוהי הלא ידעתון די איתאי עמא יהודאי די ביהוד ביננא: (ח') לדחלתנא לית אינון מתקרבין ובנימוסנא לא עבדין ודתי מלכא שבקין למיעבד דתיהון: (ט') ואף אינון מסברין ליום תבר מלכיא ושולטניא דאמרין אימתי ימלוך עלינא מלכא ונשלוט בימא וביבשתא וכל עלמא בידנא יתמסר: (י') לית רבות מלכותא למישבק אילין על אפי ארעא: (י"א) כען איתו וניסק ונגזר עליהון ונבטל מנהון קימא דאתגזר בהון שבתא ירחא ומהילותא. ושפר פתגמא בעיני רברבנוהי ובעיני גברוהי: (י"ב) בה שעתא קם אנטיוכס ושלח נקנור תניניה בחיל ובעם שגיא ואתא לקרתא דיהוד לירושלם: (י"ג) קטל בה קטלא שגיא ובנא פרכא בבית מקדשא באתרא די אמר אלהא דישראל לעבדוהי נבייא תמן אשרי שכינתאי לעלמא. ביה באתרא נכסו בי חזירא ואעילו מן דמיה לעזרתא דקודשא: (י"ד) כל קבל דנא כדי שמע יוחנן בר מתתיה כהנא רבא דנא עבדא אתמלי רגז וחמא וצלם אנפוהי אשתני ואתמליך בלביה מה די יכיל למיעבד על דנא: (ט"ו) באדין יוחנן בר מתתיה עבד ליה חרבא זרתין תרתין אורכא פתיה זרתא חדא תחות לבושוהי עטפה: (ט"ז) ולירושלם אתא וקם בתרע קרתא וקרא לתרעיא ואמר להון אנא יוחנן בר מתתיה אתיתי למיעל קדם נקנור: (י"ז) באדין עלין תרעיא ונטריא ואמרין ליה כהנא רבא די יהוד קאים בתרעא. ענה נקנור ואמר להון עול יעול. (י"ח) אדין יוחנן הועל קדם נקנור ענה נקנור ואמר ליוחנן אנת הוא חד מן מרודיא די מרדו במלכא ולא בעיין שלם מלכותיה: (י"ט) ענה יוחנן קדם נקנור ואמר כען אתיתי קדמך די אנת צבי אנא עביד. (כ') ענה נקנור ואמר ליוחנן הן כצבינאי את עביד סב חזירא ונכוס על פרכא ולבוש לבושא דמלכא ורכוב על סוסיא דמלכא וכאחד מן חברי מלכא תהוי: (כ"א) וכנמא פתגמא התיביה יוחנן מרי אנא דחיל מן בני ישראל דילמא די ישמעון דעבדית כן וירגמונני באבנא. (כ"ב) יפקון כל אינש מן קודמך דילמא יהודעון. אדין נקנור הנפק כל אינש מן קדמוהי: (כ"ג) כל קבל דנא ביה זמנא זקף יוחנן בר מתתיה עינוהי לאלהא שמיא וסדר צלותיה קדם רבון עלמא י"י: ענא ואמר אלהי ואלהא אבהתי אברהם יצחק ויעקב לא תמסרנני ביד ערלא הדין די הן יקטלינני יהך וישתבח בבית דגון טעותיה ויימר טעותי מסרתיה בידי: (כ"ד) בה שעתא פסע עלוהי פסעין תלת וקבע חרבא בלביה ורמא קטילא בעזרתא דקודשא קדם אלה שמיא: (כ"ה) ענה ואמר יוחנן לא תשוי עלי חובא דקטלתיה בקודשא כען כן תמסור כל עממיא די אתו עמיה לאעקא ליהוד ולירושלם: (כ"ו) אדין נפק יוחנן בר מתתיה ביומא דנא ואגח קרבא בעממיא וקטל בהון קטליא סגיא: (כ"ז) מנין קטליא דקטל בהון ביומא דנן שבעה (מאתן אלפין ושבעין ותרין) אלפין דהוו קטלין אלין לאלין: (כ"ח) במתיבותיה בנה עמודא על שמיה וקרא ליה קטיל תקיפין: (כ"ט) וכדי שמע אנטיוכס מלכא דאיתקטיל ניקנור תניניה עקת ליה לחדא ושלח להייתי ליה בגריס חייבא מטעי עמיה: (ל') ענה אנטיוכס ואמר לבגריס הלא ידעת הלא שמעת בני ישראל מה עבדו לי קטלו חילי ובזו משרייתי ורברבני: (ל"א) כען על נסכון אנתון רחיצין אף בתיכון דילכון אינון. איתי וניסק עליהון ונבטל מנהון קיימא די גזר להון אלהא דשמיא שבתא ירחא ומהילותא: (ל"ב) אדין בגריס חייבא וכל משרייתיה אתא עליהון לירושלם וקטל בה קטלא סגיא וגזר בה גזירתא גמירא על שבתא ועל ירחא ועל מהילותא: (ל"ג) כל קבל דנא מן די מלת מלכא מהחצפא [אשכחו] גבר די גזר בריה. אייתון גברא ואף אנתתיה וצליבינון לקבל ינקא: (ל"ד) ואף אנתתא די ילידת בר בתר דמית בעלה וגזרתיה לתמניא יומין. וסליקת על שורא די ירושלם וברה גזירה בידה: (ל"ה) ענת ואמרת לך אמרין בגריס חיבא אנתון מסברין לבטלא מיננא קימא די גזיר עמנא קימא דאבהתנא לא פסיק מיננא ושבתא ירחא ומהילותא מבני בניהון לא יעידון. (ל"ו) ואפלת ברה לארעא ונפלת בתריה ומיתו תרויהון כחדא וסגיאין מן בני ישראל די הוו עבדין כן ביומיא האינון ולא משניין קיים אבהתהון: (ל"ז) ביה זמנא אמרין בני ישראל אלין לאלין איתו ונהך ונשבות במערתא. ולמה נחלל יומא דשבתא. ואכלי קורציהון קדם בגריס: (ל"ח) באדין בגריס חייבא שלח גוברין די זיינא ויתיבו על פום מערתא ואמרין להון יהודאי פוקו לוותנא אכלו מן לחמנא ושתו מן חמרנא ועובדנא תהוון עבדין: (ל"ט) ענין בני ישראל ואמרין אלין לאלין דכירין אנחנא מה דאתפקדנא על טורא דסיני שיתא יומין תעבדון עבדתיכון וביומא שביעאה תניחון. כען טב לנא דנמות במערתא מן דנחלל יומא דשבתא: (מ') כל קבל דנא כדי לא נפקו לוותהון איתיאו אעין ואוקידו על פום מערתא ואתקטילו כאלף גברי גבר ואנתתיה: (מ"א) בתר דנא נפקו חמשא בני מתתיה יוחנן וארבע אחוהי ואגיחו קרבא בעממיא קטלא סגיא קטילו בהון ותרכינון להיפרכי ימא דאתרחיצו לאלה שמיא: (מ"ב) באדין בגריס חייבא יתיב בספינתא וערק לוות מלכא אנטיוכס ועמיה גוברין משזבי חרבא: (מ"ג) ענה בגריס ואמר לאנטיוכס מלכא אנת מלכא שמת טעים לבטלא מן יהוד שבתא ירחא ומהילותא ואשתדור רב ומרדי בגוה: (מ"ד) די אן עללין כל עממיא אומיא ולישניא לא כהלין לחמשא בני מתתיה מן אריון אינון תקיפין מן נשריין אינון קלילין ומן דובבן אינון חציפין: (מ"ה) כען מלכא ישפר עלך מלכי טבא ולא תגיח בהון במשרייתא אלין די הן תגיח בהון בגוברין זעירן תתבהית באנפי כל מלכיא: (מ"ו) להן כתוב ושלח אגרין בכל מדינת מלכותך דיתון רברבני חילא ולא ישתאר מנהון עד חד. ואף פילייא מלובשי שירייתא יהון עמהון: (מ"ז) ושפר פתגמא הדין בעיני אנטיוכס מלכא ושלח אגרין לכל מדינות מלכותיה ואתו רברבני כל עממיא ומלכותא. ואף פילייא לובשי שירייתא עמהון אתו: (מ"ח) תנינית קם בגריס חייבא ואתא לירושלם ופגר שורא ונתק אבולא ותרע במוקדשא תלת עשר תרעתיא ואף מן אבנוהי פגר עד דהוו כעפרא. חשב בלביה ואמר זמנא הדא לא יכלין לי די רב חילי ותקיפת ידאי. ואלהא שמיא לא חשיב כך: (מ"ט) וכדי שמעו חמשא בני מתתיה קמו ואתו למצפיא דגלעד די הוות תמן שיזבא לישראל בימי שמואל נביא: (נ') צומא גזרו ויתיבו על קיטמא למיבעי רחמין מן קדם אלהא שמיא: (נ"א) באדין נפל בלבהון מלתא טבא יהודה בוכרא שמעון תנינא יוחנן תליתאה יונתן רביעאה אלעזר חמשאה: (נ"ב) בריך יתהון אבוהון וכדין אמר להון. יהודה ברי אודמינך כיהודה בר יעקב דהוה אמתיל לאריא: (נ"ג) שמעון ברי אודמינך כשמעון בר יעקב דקטיל כל יתבי שכם: (נ"ד) יוחנן ברי אודמינך כאבנר בן נר רב חילא דישראל. יונתן ברי אודמינך כיונתן בר שאול דקטיל פלשתאי: (נ"ה) אלעזר ברי אודמינך כפנחס בר אלעזר די קנאי קנאה ושזיב לישראל: (נ"ו) על דנא נפקו חמשא בני מתתיה ביומא דנא ואגיחו קרבא בעממיא וקטלו מנהון קטלא סגיא ואיתקטיל מנהון יהודה: (נ"ז) בה שעתא כדי חזו בני מתתיה דאתקטל יהודה תבו ואתו לוות אבוהון: (נ"ח) ואמר להון למה תבתון עני ואמרי דאתקטיל יהודה אחינא דהוה חשיב כוות כלנא: (נ"ט) ענה מתתיה ואמר להון אנא איפק עמכון ואגיח קרבא בעממיא דילמא יובדון בית ישראל ואתון אתבריתון על אחיכון: (ס') ונפק מתתיה ביומא דנא עם בנוהי ואגח קרבא בעממיא: (ס"א) ואלה די שמיא מסר כל גיברי עממיא בידיהון וקטלו בהון קטלא סגיא כל אחודי סייפא וכל נגודי קשתא ורברבני חילא וסגניא לא אישתאר בהון כשזיב וערקו שאר עמא להיפרכי ימא: (ס"ב) ואלעזר הוה מתעסק לקטלא פילייא וטמע בפרתא דפילין. וכדי תבו בעוהי בין חייא ובין מיתיא ולא אשכחוהי. בתר כן אשכחוהי בפרת פילייא. (ס"ג) וחדו בני ישראל דאיתמסרו בידיהון שנאיהון. מנהון קלו בנורא ומנהון דקרו בחרבא ומנהון צליבו על צליבא: (ס"ד) ובגריס חייבא מטעי עמיה קלוהי עמא בית ישראל בנורא: (ס"ה) באדין אנטיוכס מלכא כדי שמע דאתקטיל בגריס חייבא וכל רברבי חילא דעמיה יתיב בספינתא וערק להיפרכי ימא. והוה כל אתר דהוה עלי מרדין ביה וקרין ליה ערוקא: (ס"ו) בתר דנא עלין בית חשמונאי לבית מקדשא ובנו תרעין מפגרין וסגרו תרעתא ודכיאו מקדשא ועזרתא מן קטיליא ומן סאבותא: (ס"ז) ובעו משחתא דכא לאדלקות אנהריתא ולא אשכחו אילהין צלוחית חדא די הוות חתימא בעזקת כהנא רבא וידעו די הוה דכי כאדלקות יומא חד הוה ביה: (ס"ח) ואלהא די שכין שמיה תמן יהב ביה ברכתא ואדליקו מיניה יומין תמניא: (ס"ט) על כן קימו בידהם חשמונאי קימא ותקיפו אסרא ורשמו ובני ישראל כחדא עמהון למיעבד תמניא יומין אלין יומי חדותא כיומי חדות מועדיא דכתיבין בספר אורייתא: (ע') ולאדלקא בהון אנהרותא להודעא די עביד אלהא שמיא נצחנין בהון לא למספד ולא למגזר צום ותענית, להן כל אינש די איתי עלוהי מן קדמת דנא ויצלי קדם אלהיה: (ע"א) ברם חשמונאי ובנוהי ואחיהון לא גזרו בהון למשבק עבידת פולחנא די מקדשא. מן עדנא דנא לא הוה שם למלכות יון: (ע"ב) וקבלו מלכותא בני חשמונאי ובני בניהון מן עידנא דנא ועד חרבן בית אלהא דך מאתן ושית שנין: (ע"ג) עד יומיא האלין בני ישראל בכל גלותהון נטרין יומיא אלין וקרי להון ימי חדו מעשרים וחמשה יומין לירחא דכסלו תמניא יומין: (ע"ד) מן עידנא ההוא ועד עלמא לא עדון מנהון בבית מקדשיהון. כהניא ולויא וחכימהון קימו עליהון ועל בני בניהון עד עלמא. כבודך י"י.