חבל נחלתו כ ט
סימן ט
תכשיטי אשה בשבת בימינו
שאלה
עריכההאם מותר לאשה לצאת בתכשיטים כגון שרשרת סביב הצואר, עגילים, צמידים וכד' בשבתות ברחובות ובבתים.
תשובה
עריכהא. כתב בס' ספר אהל מועד (שער השבת דרך יב): "יש תכשיטין שגזרו בהם שלא לצאת בשבת ודוקא לנשים אסרו מפני שהם (שחכניות) [שכחניות] ומראה לחבירתה והיא שוכחת ומהלכת בהם ד' אמות אבל האיש מותר. ויש דברים שאינם תכשיט אלא מלבוש הם לאשה ואסרו לצאת בהם שמא תטבול בשבת וצריכה שתרפם ושמא תשכח ותביא ד"א ברה"ר בד"א במקום שטובלות בנהר אבל במקום שטובלות במקוה שבתוך הבית מותר". ובימינו נראה שלא קיים דין מלבושים אבל דין תכשיטים לכאורה חל אף בימינו.
ב. במשנה בשבת (פ"ו מ"א): "במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה ולא תטבול בהן עד שתרפם ולא בטוטפת ולא בסנבוטין בזמן שאינן תפורין ולא בכבול לרשות הרבים ולא בעיר של זהב ולא בקטלא ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה ואם יצאת אינה חייבת חטאת".
לא נכנס לכל סוגי התכשיטים, אולם נביא דברי ר' עובדיה מברטנורא שכתב:
"בכבול – חתיכה של בגד כמו מצנפת קטנה שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח, ופעמים שהאשה מתקשטת בו בלא ציץ".
"לרשות הרבים – אבל לחצר שרי. וכל הנזכר למעלה אסורים אף בחצר, דגזור בהו שלא תתקשט בשבת כלל לא בחצר ולא ברשות הרבים, ובכבול התירו, שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה. ורמב"ם פירש דלרשות הרבים קאי אכולהו תכשיטין האמורין במתניתין דכולהו לא אסירי אלא גזירה שמא תעבירם האשה ד' אמות ברשות הרבים".
ושוב חוזרת המשנה (מ"ה): שיוצאת אשה "בכבול ובפאה נכרית לחצר". ובגמרא (סד ע"ב): "בכבול ובפאה נכרית לחצר. אמר רב: כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים – אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית. רבי ענני בר ששון משמיה דרבי ישמעאל אמר: הכל ככבול. תנן: בכבול ובפאה נכרית לחצר. בשלמא לרב – ניחא, אלא לרבי ענני בר ששון קשיא! – רבי ענני בר ששון משמיה דמאן קאמר ליה – משמיה דרבי ישמעאל בר יוסי, רבי ישמעאל בר יוסי תנא הוא ופליג. ורב, מאי שנא הני? – אמר עולא: כדי שלא תתגנה על בעלה. כדתניא: והדוה בנדתה, זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה – בנדתה תהא עד שתבא במים".
יוצא ששאר התכשיטים פרט לכבול ופאה נכרית שהתירו לחצר ואסרו לרשות הרבים אסורים הן ברה"ר והן בחצר לדעת רב, ומותרים לפי ר' ענני בר ששון בחצר ואסורים ברה"ר.
ג. וכתב הטור (או"ח סי' שג):
"ויוצאה בחצר בכבול ובפיאה נכרית פירוש קליעת שער שקולעת בתוך שערה אבל כל שאר הדברים שאסורה לצאת בר"ה אסורה לצאת בהן גם בחצר. אבל ר"ת פי' דגם בשאר הדברים מותרת לצאת בחצר אפילו אינה מעורבת אבל לא בכרמלית אלא הנח להן לבנות ישראל מוטב שיהו שוגגות ואל יהו מזידות. ובעל התרומות חילק כל דבר שאסור משום דילמא שלפא ומחויא ליה ואסרוה אפי' בחצר אטו רשות הרבים לדידן דלית לן רשות הרבים שרי, אבל דבר שהוא משוי ובר"ה אסור מן התורה אסור נמי לדידן".
מובאות בטור שלש דעות:
1. כל שאר תכשיטין אסורים בחצר שאינה מעורבת.
2. שיטת ר"ת שפסק כרבי ענני בר ששון ומותרים כל התכשיטים בחצר שאינה מעורבת אבל לא בכרמלית, ומה שמוציאים אף לכרמלית הוא משום מוטב שיהיו שוגגים וכו'.
3. שיטת בעל התרומות שתכשיטים שאיסורם ברה"ר משום גדר דילמא שלפה ומחויא כיון שאין לנו רה"ר דאוריתא מותר לצאת בהם, ודבר שברה"ר היה אסור מן התורה בימינו אסור לצאת עמו אף לחצר שאינה מעורבת.
ד. באר הבית יוסף (או"ח סי' שג, יח [ב]): "ויוצאה בחצר בכבול ובפאה נכרית. שם במשנה (סד:). ובגמרא אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית. רבי ענני בר ששון משמיה דרבי ישמעאל אמר הכל ככבול".
"ופסק הרי"ף (כט.) כרב וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ט (ה"ח) וכתב שם הרמב"ם דהא דאסרינן בחצר דווקא כשאינה מעורבת".
"וכתבו הרב המגיד והר"ן (כט. ד"ה אמר רב) שהרשב"א (עבוה"ק בית נתיבות ש"ג סי' ב) והרמב"ן (סד: ד"ה אמר רב) חלוקים בדבר דבחצר שאמרו לאו דוקא דהוא הדין בבית דכל שהוא דרך מלבוש או תכשיט אסור לפי שאין דרך לפשוט תכשיטין כשיצא חוץ לבית ובבית נמי איכא למיחש וכל שכן בחצר מעורבת.
"אבל התוספות (ד"ה רבי) כתבו דנראה דהלכה כרבי ענני בר ששון דמתיר בחצר אפילו אינה מעורבת וכתבו שעל פי זה מותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ותכשיטין שכל רשות הרבים שלנו כרמלית היא שהרי אין המבואות רחבים י"ו אמה ולא ס' ריבוא בוקעים בו".
"והקשה ר"י דבפרק כל כתבי (קכ.) משמע דטפי חמיר כרמלית מחצר שאינה מעורבת ואומר רבינו ברוך כיון דלדידהו הוו להו רשות הרבים גמורה לא מדמו כרמלית לחצר שאינה מעורבת ואסרינן כרמלית משום רשות הרבים אבל אנו שאין לנו רשות הרבים כלל אין להחמיר בכרמלית כל כך".
"וה"ר שמשון מצא כתוב בשם רבינו שר שלום דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור ובשאינן רגילות מותר ונשי דידן אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהם ומשום הכי מותרות לצאת בהם וסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהם דמוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות עכ"ל גם הרא"ש (סי' יג) והר"ן (כו. ד"ה אבל) העלו כן דמדינא אסורות אלא שכיון שלא ישמעו מוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות".
"ובעל התרומות חילק וכו'. כן כתב גם כן סמ"ג (שם, יח ע"ב) וסמ"ק (שם) והגהות פרק י"ט (אות י קמא). וז"ל התרומה עתה התרנו תכשיטי אשה לדידן דלית לן רק כרמלית דלדידהו אפילו ברשות הרבים אינם אסורים אלא דילמא שלפא ומחויא אבל טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה חותם לאיש שניהם אסורים אפילו לדידן דהא תנן בהו חייב חטאת ואם כן בכרמלית אסור אפילו לדידן עכ"ל: מיהו לפי הדעת שכתבתי בסימן ש"א (נ. ד"ה ומ"ש רבינו אבל) שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי הוא להם כתכשיט ושרי אף אנו נאמר דכיון שנהגו עכשיו הנשים להביא טבעת שיש עליה חותם הרי הוא להם כתכשיט ושרי".
יוצא שאת השיטה הראשונה פיצל הב"י לכאלה שהתירו בבית ובחצר מעורבת (רי"ף ורמב"ם) וכאלה שאסרו אף בהן (רמב"ן ורשב"א).
לגבי שיטת ר"ת-תוספות הוא מוסיף שכיון שאין לנו רה"ר דאוריתא בימינו גם דין כרמלית ירד לדין חצר שאינה מעורבת. וכיון שהוא פסק כרבי ענני בר ששון כל התכשיטים מותר בכרמלית.
ומביא שיטת בעל התרומות ומעיר שלפחות לגבי טבעות אין בימינו איסור מן התורה לאנשים מפני שרגילים בטבעות ללא חותם, ולנשים משום שאף הן מביאות טבעות עם חותם והרי הן תכשיט ולא איסור מן התורה.
ה. השו"ע הביא בסי' שג את כל סוגי התכשיטים ודיני הוצאתם וכך כתב בסעיף יח:
"כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת (משנה ברורה: היינו מבית לחצר וה"ה שלא להתקשט בהן בחצר גופא כשאינה מעורבת משום דדמיא לר"ה אבל להוציא לחצר המעורבת שרי וכ"ש בבית.), חוץ מכבול ופאה נכרית דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה [=רמב"ם]".
"וי"א דכל שאסרו לצאת בו, אפילו להתקשט בו בבית אסור, וכ"ש לצאת בו לחצר המעורבת, חוץ מכבול ופאה נכרית [רמב"ן ורשב"א]".
"וי"א שהכל מותר לצאת בו בחצר, אפילו אינה מעורבת [=תוספות]".
"והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין. ויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות [=רא"ש ור"ן]"1. (באר המשנה ברורה [ס"ק סב]: נהגו לצאת – היינו אפילו בר"ה שלנו ואח"כ חוזר המחבר לבאר אודות המנהג הזה דיש שאמרו דמדינא אסורות דאפילו אם נתיר בחצר שאינה מעורבת הלא ר"ה שלנו אפילו אם נאמר דאין עליו דין ר"ה מחמת שאין ששים רבוא בוקעין בו בכל יום כדגלי מדבר הלא לא גריעא עכ"פ מכרמלית שבזמן הש"ס ולא מצינו בגמרא שום דעה שמתיר בכרמלית ויש שלמדו זכות דכיון דהשתא לית לן ר"ה כלל לכמה פוסקים וליכא למגזר אטו ר"ה דמיא האי כרמלית שלנו לענין זה לחצר שאינה מעורבת ושריא זהו ביאור דברי השו"ע להמעיין בב"י אף שהלשון דחוק קצת.)
"ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן ע"פ סברא אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר [=רבינו ברוך]".
"הגה: וי"א עוד טעם להתיר דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול וליכא למיחש דילמא שלפא ומחויא כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי (תוס' פרק במה אשה והגהות אלפסי פרק במה אשה)".
וממשיך השו"ע: "ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה חותם לאיש, דתנן בה חייב חטאת, אף בכרמלית אסור אפילו לדידן. והוא הדין לכל מאי דאתמר ביה חיוב חטאת [בעל התרומה]".
"ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם, ה"ז להם כתכשיט, ושרי. (ובמשנה ברורה (ס"ק סה): ובחידושי רע"א כתב דאף שאין למחות בזה שיש לו על מי לסמוך מ"מ בעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל והיינו חוץ לעירוב.) ולפי זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם הרי הוא להן כתכשיט, ושרי. ומ"מ צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קישוריהן ולא יותר, כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו".
ומוסיף המשנה ברורה שהגר"א צידד כדעה הראשונה של הרמב"ם והרי"ף.
עם דברי השו"ע התחדשה דעת הרמ"א שעתה נשים רגילות בתכשיטים ואין לחוש לדלמא שלפה ומחויא.
ו. לכל השיטות קשה שנשים נהגו לצאת בתכשיטים גם כשאין עירוב ואפילו בערים הגדולות שלדעת המשנה ברורה יש בהן רה"ר מדאורייתא. וכך כתב בביאור הלכה:
"והשתא דלית לן ר"ה גמור – הנה המחבר בסימן שמ"ה ס"ז סתם שם כדעה הראשונה דגם בזה"ז איכא ר"ה וע"כ דהכא משמיה די"א הוא דכתב כן וליה לא ס"ל והמ"א בסימן י"ג וסימן שמ"ה כתב בשם המחבר שפסק כן דבזה"ז ליכא ר"ה וליתא [תוספות שבת]"...
השאלה שהעלינו אינה חדשה והתקשו בה ראשונים ואחרונים.
ז. כתב בערוך השולחן (או"ח סי' שג סכ"א):
"והנה כבר נתעוררו קדמוני קדמונים על מה ולמה נשי דידן יוצאות בכל תכשיטיהן לרה"ר ואין מוחה בידן ובאמת יש שכתבו שאסורין אך כיון שלא ישמעו לנו מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות וחלילה לומר כן. ולכן התחילו רבותינו לחפש עליהן זכות ויש שכתבו שתפסנו לעיקר שיטת ר"ת ז"ל שבסעיף הקודם דהכל ככבול ומותרות לצאת בכל התכשיטין לחצר שאינה מעורבת ואצלינו ליכא רה"ר ורחובות שלנו הויין כרמלית ואף על גב דמוכח בגמ' [ק"ב.] גבי דליקה דכרמלית חמיר מחצר שאינה מעורבת שהרי מצילין מדליקה לחצר שאינה מעורבת ולא לכרמלית זהו לדידהו שהיה להם רה"ר כרמלית דמי יותר לרה"ר מחצר שאינה מעורבת אבל האידנא שאין לנו רה"ר שוין הן [תוס' ס"ד: ד"ה ר' ענני]".
ומוסיף בסעיף כב:
"ועדיין אינו מספיק דזה בנוי על השיטה דעכשיו לית לנו רה"ר מפני דבעינן ששים ריבוא אבל רבים וגדולים לא ס"ל כן כמ"ש בסי' שמ"ה ועוד הלא עתה יש עיירות גדולות בעולם שיש בהם ששים רבוא ולכן י"א טעם אחר משום דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהן אף בחול וליכא למיחש לשלפא ומחוי כמו בימיהם שלא היו רגילות לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי ויש שכתבו דנשי דידן אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהן ויש להסביר הדבר דהנה בסעיף ט' נתבאר דכלילא שרי מטעם דמאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחוי ונשי דידן כולן חשובות הן ועוד טעם יש בזה לענ"ד דהנה ידוע דבימיהם היו הנשים יושבות בביתן ולא היו יוצאות תדיר לרחוב וכשיוצאות לפרקים היו יוצאות עטופות בסדיניהן2 וגם לא היה להם בתי כנסיות של נשים א"כ לא ראו זו את זו רק לפרקים ומעט שנכנסו אחת לבית חבירתה והיה דחשש גדול שבפגען זו את זו בשבת בהלוכן ברחוב שלפי ומחוי, אבל עכשיו הנשים הולכות הרבה תדיר ברחובות ובשווקים ונכנסות זו לזו בבתיהן ורואות זו את זו בבית הכנסת של נשים א"כ ממילא שיכולה להראות לה תכשיטיה בבתיהן ובבתי כנסיות ובוודאי שאין מדרכן לפשוט ברחוב תכשיט ולהראות לחברותיהן והרי אנו רואין בחוש שגם בחול וביו"ט אין עושות כן ולמה נחוש בשבת וזהו היתר נכון וברור".
עולה מדבריו שאינו מסתמך על מוטב שיהיו שוגגין ולא על הרמ"א בלבד אלא על המציאות שהשתנתה.
ח. בפסקי תשובות (או"ח סי' שג) סיכם כך:
"סעי' י"ח, שו"ע: והאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטים וכו' ויש שלימדו עליהם זכות וכו'. ובביה"ל (ד"ה כי בזה) משמע שאין סומכים על התירים הללו כל כך, ורק שלא למחות בהן משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. ובערוך השלחן (סעי' כ"ב) כתב: 'ועכשיו שהנשים הולכות הרבה תדיר ברחובות ובשווקים ונכנסות זו לזו בבתיהן, ורואות זה את זה בבית הכנסת של נשים, ויכולה להראות תכשיטיה בבתיהן ובבתי כנסת, ובודאי אין דרכן לפשוט ברחוב תכשיט ולהראות לחברותיהן, והרי אנו רואים בחוש שגם בחול ויום טוב אין עושות כן, ולמה ניחוש בשבת, וזהו היתר נכון וברור', וכן מובא בשם החזון איש שהורה להקל לנשים לצאת בתכשיטים (סי' דינים והנהגות פרק י"ד אות ז', ארחות רבינו ח"א עמ' קל"ז כי הרמ"א שהוסיף עוד טעם להתיר מגלה לנו שכן ההלכה למעשה ושכן המנהג כדברי המקילין שבמחבר, וכן הורה להתיר בקצוה"ש סי' קט"ו הערה מ"ו ובשו"ת אור לציון ח"ב פכ"ג אות י"א)"...
"אמנם יש לציין כי בקיצור שלחן ערוך (סימן פ"ד סעי' ב') כתב שאשה יראת שמים יש לה להחמיר שלא לצאת בתכשיטים, וכן מובא בעוד אחרונים (בשו"ע הרב סעי' כ"ג כל אדם יש לו להחמיר על עצמו זולת בעת הצורך, מעשה רב להגר"א זי"ע אות קמ"א. ומיהו כאמור בערוה"ש (הנזכר) שבדורות האחרונים נשתנה דרך בני אדם בזה, ובס' חוט שני פרק פ"ח סק"ב כותב שבזמנינו התכשיטים שרגילין ללבוש רק בשבת ויו"ט ובעת שמחה, שוב הדרך לשלוף ולהראות לחברותיה גם ברשוה"ר), וביותר מהנכון להקפיד על כך בעיירות גדולות שיש בהם חשש לרשות הרבים מן התורה (שו"ת מנח"י שם. וע' שלחן שלמה סקי"ג בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל).
וא"כ מאחר שהמציאות השתנתה הן לגבי זמן ההתקשטות שהוא בכל יום והן בזמני יציאת הנשים מביתן, אע"פ שגזירת חכמים לא בטלה בכ"ז לא נהגו על-פיה רוב הנשים ואף חכמים הסכימו עימן. ומקום הניחו למחמירות לנהוג כגזרת חכמים3.