חבל נחלתו כט נז

סימן נז

יחס נכון לגופות מחבלים

שאלה

האם מותר הלכתית להניח חזיר מת על גופות מחבלים שמטמינים באדמה, לשמירתם לצורך החלפתם עם גופות חיילים שנהרגו עקד"ה במלחמות ישראל, ונמצאים ביד המחבלים.

תשובה

א. איני דן על המשמעות הדתית באיסלם של הנחת נבלת חזיר על גופת מוסלמי, ואם זה ימנע במשהו את ההתנהגות הפראית של מחבלי החמאס1. נניח שיש במעשה זה תועלת, האם זה מותר מבחינה הלכתית או שאין לעשות כן.

בתשובה לשאלה, השיב רב אחד שאין לעשות כן משום יחס לצלם א–לקים שבאדם.

ודעתי שונה. הן לגבי גופות מחבלים, והן לגבי גופות חיילים שנפלו עקד"ה.

גופות חיילים מישראל יש בהן איסור הנאה מן המת ואיסור ניוול המת וחייבים להתאבל עליהן, ולהתפלל לעילוי נשמותיהם. גופות אויב אין בהן שום קדושה, והן פגרים מתים. ואם היה איזה שימוש לגופות האלו השימוש מותר לגמרי. ומה שאנו קוברים אותם אינו מצדקתם, אלא כדי שאנו לא ניהפך אכזריים ופראיים כמותם. אולם לא מצידם הם, אלא מצידינו2.

נעסוק בתחילה בעולה מלימוד פרשיות בתנ"ך ואח"כ נרחיב מעט את הדיון.

ב. בפילגש בגבעה מסופר: "ויבא אל ביתו ויקח את המאכלת ויחזק בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל".

בעלה, המנתחה לנתחים, עושה זאת על מנת להחריד את כל בית ישראל, על מעשה הנבלה של בנימין ולא ראינו שחז"ל בקרו אותו על כך. "והיה כל הראה ואמר לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה שימו לכם עליה עצו ודברו". (שופטים יט, כט–ל).

זה נעשה בתוך עם ישראל ולא כלפי נכרים, וחז"ל לא מבקרים ומוחים באיש המנתח את פילגשו, כאילו היתה בהמה באטליז.

ג. דוד המלך כדי להעביר את הרעב, תולה את זרע שאול – חצי שנה. כמסופר:

"ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי: ויתנֻם ביד הגבענים ויקיעֻם בהר לפני ה' ויפלו (שבעתים) [שְבעתם] יחד (והם) [והמה] המתו בימי קציר בראשנים (תחלת) [בתחלת] קציר שערים: ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה". (שמואל ב כא, ח – י).

מפרש רש"י:

"בתחלת קציר – בימי ניסן". "עד נתך מים – בימות הגשמים בתשרי שלא נתנו לקבורה והלא כתיב לא תלין נבלתו (דברים כ"א כ"ב) אלא אמרו מוטב תיעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של אלו אומרים להם מבני מלכים הם ומה עשו פשטו ידם בגרים גרורים אומרים אין לך אומה ראויה לידבק בה כאומה זו".

מכח גזירת המלך הם נשארו תלויים – חצי שנה, ואף את דוד המלך לא בקרו על כך, ומתי מלחמה נוהגים בהם דיני מלכות. ואם המלכות מוצאת ערך לקבורתם בעור חזיר או עם חזיר בבור בו הם קבורים, זוהי זכותה. וכידוע בדברים ציבוריים – ממשלת ישראל היא במקום המלכות בישראל.

ד. במלחמת יהודה וישראל נאמר בדברי הימים (ב' יג, טז – כ):

"וינוסו בני ישראל מפני יהודה ויתנם אלהים בידם: ויכו בהם אביה ועמו מכה רבה ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור: ויכנעו בני ישראל בעת ההיא ויאמצו בני יהודה כי נשענו על ה' אלהי אבותיהם... ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביהו ויגפהו ה' וימת".

היינו יהודה בראשות אביה נכדו של שלמה המלך, מנצחים את ישראל והורגים בצבא ירבעם חמש מאות אלף איש. הסיום מדבר לכאורה בירבעם שלאחר תבוסה כזאת מת במגיפה. אבל חז"ל מבארים בבראשית רבה (פרשה עג סי' ה, ובעוד הרבה מקומות): "ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביהו ויגפהו ה' וימת, א"ר שמואל בר נחמן את סבור ירבעם הוא שניגוף לא ניגוף אלא אביה, ולמה ניגוף, ר' אבא בר כהנא אמר על שהעביר הכרת פניהם של ישראל (=חיתוך החוטם), דכתיב (ישעיה ג) הכרת פניהם ענתה בם, ר' לוי אמר שהושיב עליהם שומרים שלשה ימים עד שנשתנה צורתן, דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו ואין מעידים אלא עד ג' ימים".

ברות רבה (פרשה ז) מביא דעה נוספת: "ר' תנחומא אמר, על ידי שהרג חמש מאות אלף בחור, ולא דיו אלא שהיה מפשיט עור פניהם כדי שלא יוכרו צורת פניהם לנשיהם. ועליהם ירמיה מקונן, עצמו לי אלמנותיו מחול ימים (ירמיה טו, ח)". (ישנן דעות נוספות במדרש על עונשו של אביה).

אביה בן רחבעם נענש לא על שביזה גופותיהם של חמש מאות אלף איש, אלא על שהותיר חמש מאות אלף נשים בישראל עגונות, אבל לא נענש על כל מה שעשה בחללים. זה מותר למלכות לעשות. ונענש על שהרבה עגונות במלכות ישראל, ואילו באומות העולם הבאים להילחם עלינו, לא היה נענש.

ה. שמשון משלם דמי התערבות (שופטים יד, יט): "ותצלח עליו רוח ה' וירד אשקלון ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם ויתן החליפות למגידי החידה ויחר אפו ויעל בית אביהו".

דוד חותך את ראש גלית הפלשתי ומביאו לירושלים כמסופר (שמואל א' יז, נד): "ויקח דוד את ראש הפלשתי ויבאהו ירושלם ואת כליו שם באהלו".

ודוד עושה את דבר שאול (שמואל א' יח, כה): "ויאמר שאול כה תאמרו לדוד אין חפץ למלך במהר כי במאה ערלות פלשתים להנקם באיבי המלך...". ודוד ממלא זאת כאמור (שמואל א' יח, כז): "ויקם דוד וילך הוא ואנשיו ויך בפלשתים מאתים איש ויבא דוד את ערלתיהם וימלאום למלך להתחתן במלך...". לא מצאנו שחכמים מבקרים את שאול שקבע את המדד הזה, ולא את דוד על שהביא לשאול מאתים ערלות פלישתים.

חכמים לא רואים בגופות האויב אפילו בישראל וק"ו באומות העולם הבאים להילחם בנו קדושה ואם יש חשיבות לבזותם או לבתרם עשו זאת.

ו. אכזריות הנכרים אינה רק כלפי ישראל אלא אף כלפי נכרים. נאמר בספרי דברים (פרשת ראה פיסקא פא) "כי גם את בניהם ואת בנותיהם, אין לי אלא בניהם ובנותיהם אבותם ואמותם מנין תלמוד לומר בניהם גם בניהם בנותיהם גם בנותיהם אמר רבי עקיבה אני ראיתי גוי אחד שכפתו לאביו והניחו לפני כלבו ואכלו". וא"כ אנו איננו צריכים להיות ביחסנו אליהם יותר צדיקים מהם. ואם הם מתנהגים כך אחד לשני, אף אנו ודאי לגופות מחבלים איננו צריכים להתייחס בכבוד.

בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, במדבר, דף קמ ע"א): "והאדם מטמא שבעה לפי חיבתו של דבר היא טמאתו. כל כך למה שלא יעשה אדם עצמות אביו תרוודין".

פרש החזקוני (במדבר יט, טז): "או בעצם אדם או בקבר החמיר בטומאת אדם על כל טמאות שבעולם לעשותה אבי אבות הטומאה כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מתיהן מתוך חבתן ויצטערו יותר מדאי או כדי שלא יהו דורשין אל המתים ובעלי אוב ואף מפני כבוד הבריות החמיר הכתוב על טומאתן כדי שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחים ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם וזהו גנאי לבריות וכן אמרו רבותינו ז"ל מפני מה עור אדם טמא כדי שלא יעשוה עור אביו ואמו שטיחין ומפני מה עצמות אדם טמאים שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין ולפי חבתן טומאתן".

אצל אומות העולם היחס לגופות הוא כזה שהם עשו מהם סבון. אצל ישראל ודאי שאין לנהוג בהם יותר ממה שהם נוהגים כלפי עצמם.

ז. כאשר אין צורך לבזות את הגופות, ישראל נהגו לקוברן – ונקראו מלכי ישראל על כך מלכי חסד.

נאמר בשמואל (ב' ח, יג): "ויעש דוד שֵׁם בשבו מהכותו את ארם בגיא מלח שמונה עשר אלף".

פרש הרד"ק (שמואל ב' ח, יג): "ויעש דוד שם – כי נצח מלחמה גדולה ויצא שמו בעמים ורז"ל פי' שקבר את החללים כמו שנאמר במלכים בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים וזהו שם גדול לישראל שמקברים את אויביהם. וכן הוא אומר במלחמת גוג ומגוג וקברו כל עם הארץ והיה להם לשם".

וכן מסופר במלכים (א' יא, יד – יז): "ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדמי מזרע המלך הוא באדום. ויהי בהיות דוד את אדום בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים ויך כל זכר באדום. כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום. ויברח אדד הוא ואנשים אדמיים מעבדי אביו אתו לבוא מצרים והדד נער קטן".

באר המלבי"ם (מלכים א יא, טו – יז): "ויהי בהיות דוד את אדום. בספר שמואל (ב' ח, יג – יד) ובד"ה (א' יח, יב – יג) אמר שהכה את אדום ח"י אלף וישם באדום נציבים, משמע שהשאיר מהם פליטה, וכפי זה נראה שתחלה שם עליהם נציבים אולם בלכת יואב לקבר את החללים מרדו בו שנית ואז הכרית כל זכר באדום כדין מורדים, ולתכלית זה ישבו שם ששה חדשים להכרית הנשארים והנסתרים".

וכן לעתיד בגוג שבא על ישראל (יחזקאל לט, יא – טז): "והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל גי העברים קדמת הים וחסמת היא את העברים וקברו שם את גוג ואת כל (המונה) [המונו] וקראו גיא המון גוג. וקברום בית ישראל למען טהר את הארץ שבעה חדשים. וקברו כל עם הארץ והיה להם לשם יום הכבדי נאם אדני ה'. ואנשי תמיד יבדילו עברים בארץ מקברים את העברים את הנותרים על פני הארץ לטהרה מקצה שבעה חדשים יחקרו. ועברו העֹברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון עד קברו אתו המקברים אל גיא המון גוג. וגם שם עיר המונה וטהרו הארץ".

פרש רש"י (יחזקאל לט, יא): "אתן לגוג מקום שם קבר – מקום שיהא שם קבר להם לפי שהוא מזרעו של יפת שכסה את ערות אביו לפיכך זכה לקבורה".

באר הרד"ק (יחזקאל לט, יב): "וקברום – האל יתברך צוה לקבור הנתלים בישראל ואמר ולא תטמא אדמתך כי המת שלא נקבר הוא טומאת הארץ וכן צוה יהושע לעשות כן לחמשה המלכים וכן יקברו ישראל המון גוג למען טהר את הארץ".

"שבעה חדשים – שבעה חדשים יתעסקו עם הארץ בקבורתם".

ובפסוק הבא מפרש הרד"ק (יחזקאל לט, יג):

"וקברו, והיה להם לשם – כי אומות העולם יזכרו אותם לטובה בזה ויאמרו ראו מה טובה אומה זו שקברו אויביהם הבאים עליהם ואף על פי שהם אין כונתם לזה אלא למען טהר את הארץ".

כאשר אין חשיבות לגופות אויבינו מן הראוי לקוברם, אבל אם יש חשיבות מלחמתית או מדינית להחזיק בגופות או אף לבזות אותם בדבר כלשהו מותר.

ח. המת יוצר פחד פנימי כאשר אנשים חיים נפגשים בו. אולם פחד זה הוא פחד דמיוני. המת אינו מרגיש מאומה. וכל שנעשה בגופתו אין הוא מיצר על כך, זה לא כואב ולא משנה לגביו במאומה.

לגבי מתים נכרים ק"ו שאין צריכים לחוש להם, ואנו נוהגים לקבור כפי שהסברנו לעיל כדי שלא נהיה שפלים כמותם.

גם דרך הטרור של הפלת פחד על ידי התעללות בגופות היא פעולה על הדמיון שלנו. אנו עושים את הקישורים הדמיוניים שלנו ומטילים על עצמנו מורך. אבל כאשר חושבים ומשליטים את השכל על הרגש והדמיון, מבינים שזהו פחד ולא דבר אמת, המת אינו מרגיש ואינו כואב כלל, ויש בהתעללות בגופות הטלת פחד ואימה על החיים הקרובים והרחוקים.

כדי להדגים עד כמה הכל בגלל דמיוננו, לדוגמא: אנו אוכלים בשר בהמה או עופות ולא מרגישים שום מורך לב, והרי בעל החיים נשחט ואח"כ מכינים את בשרו לאכילה וכך אנו מכניסים זאת לפינו ולא מקבלים שום פיק ברכיים מכך. אלא שבבהמה התרגלנו על ניתוקנו ממנה, ואין הדמיון מעוות את מחשבתנו שאנו אוכלים אבר מן החי, והמת שהיה אדם כמונו יוצר בדמיוננו פחדים וסיוטים.

ט. הביא בגשר החיים (ח"ג פ"ז סי' ב, עמ' עח):

"ידועה השיחה של הפיליסוף 'דיאגנס' שאמר לפני מותו להשליך את נבלתו ע"פ השדה מקום בו מצויים עורבים ועופי שדה. שאלו לו תלמידיו: 'והלא יאכלו עורבים את בשרך', השיב להם: 'תתנו מקל לידי לגרש את העורבים מעלי'. שאלו שוב: 'הלא לא תוכל לעשות כן אחר מיתתך', ענה ואמר: 'א"כ תו מה איכפת לי כל זה'".

האדם החושב על מיתתו יודע שמרגע שהשיב נשמתו לבוראו, גופו אינו מרגיש מאומה ואינו חושש למה יהיה עם גופו3. גופו ירקב בקבר, והחומרים מהם הוא בנוי יתפרקו ויספגו באדמה.

י. ובאשר לתחית המתים, היא רק לישראל, וכך דברי ספר הברית (קרוב לסוף הפתיחה):

"כי העדר הצורה מן החומר הוא הוא הגורם הוית כל דבר, והוא הוא הגורם הפסד כל דבר בהיות טבעי להיות פושט צורה ולובש צורה אחרת תמיד בזה אחר זה, כמו היסודות פושטים צורתן ולובשים צורת הדומם. והדומם פושט צורתו ולובש צורת הצומח. ובהיותו נאכל מן החי פושט צורתו ולובש צורת הדם והבשר של החי, ובהיות החי נאכל מן המדבר פושט צורתו ולובש צורת הבשר והדם באדם. ואחר כך פושט צורתו ולובש צורת הזרע בעת אשר שלט האדם באדם, ואח"כ פושט צורתו זאת ונעשה אדם, ואח"כ ביום המות ופריחת הנפש פושט הגוף צורתו ושב לדברים והדברים לדברים פושט צורה ולובש צורה, עד שובו אל הד' יסודות, והרוח תשוב אל האלהים, ובעת התחיה ישרוק ה' לכל חלקי הגוף ההוא מן היסודות ויקבץ נדחיו מכל מקום שהם ויבן לו גופו ממש כאשר היה, ורוחו ונשמתו אליו יאסף ויחי ויקום על רגליו ויחי עוד לנצח"...

הקב"ה יודע כל אדם ואדם מאלו אטומים היה בנוי גופו והוא יידאג לבנותו איך שהיה ומאותם חומרים ממש – מהם היה בנוי... ולכן מה לו לחוש על גופו שיישחת לאחר מיתתו.

מסקנה

מותר לקבור גופות מחבלים עִם פגרי חזירים ואין בכך שום איסור.

הערת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א – רב העיר רמת–גן (לשעבר)

מדברי הרמב"ן בפירושו השני בפרשת כי תצא עה"פ ולא תטמא את אדמתך שכתב "או שחשש לקללת א–להים מן המשל של שני האחים" משמע שגם לאויב רשע יש צלם, לפחות אחרי מותו (הרד"ק שהבאת סובר כנראה כהסברו הראשון של הרמב"ן). לדבריו, מה שמצינו בכמה מקומות בתנ"ך שביזו גופות אויבים היתה זו הור"ש כדי להרתיע. על אותם מלכי כנען שקבר יהושע אומר המשך חכמה בסוף פרשת וירא עה"פ יען אשר עשית את וכו' "שלא יכוונו בהאכזריות רק לקיים מצות השם יתברך וכמו שדרך יהושע על צוארי המלכים, לקיים מצותו יתברך בלבד, אבל לא שיקנה בהם מדת האכזריות חלילה".