חבל נחלתו כט נד

סימן נד

תלמיד שאינו הגון

שאלה1

מהו תלמיד שאינו הגון, מה מקור המילה, במה חוסר הגינותו, ומה ההתרחקות שלנו מתלמיד כזה?

תשובה

א. נאמר ביחזקאל (מב, יב) בתיאור המקדש: "וכפתחי הלשכות אשר דרך הדרום פתח בראש דרך דרך בפני הַגְדֶרֶת הֲגִינָה דרך הקדים בבואן". פרש רש"י: "והדרך היה בפני הגדרת הגינה ת"י דוכן ליואי ולשון גדרת הגינה בנין גדר אבנים עשוי במעלות שהיו נוגנים ושרים עליו". היינו 'הגינה' מלשון נגינה. ורד"ק באר: "רוצה לומר מעלת אבנים עשויה כמו גדר אבנים והיתה הגונה ונאה הגונה מדברי רז"ל דבר הגון". הגון – נאה, ישר.

לגבי מקור המילה 'הגון' כתב במוסף הערוך עפ"י בראשית רבה (תיאודור–אלבק, פרשת וירא פמ"ח, ב):

"אמר אם אראה שכינה ממתנת עליהם אני יודע שהם הגונים, ואם אראם חולקין כבוד זה לזה אני יודע שהן הוגנוסין, כיון שראם שחולקין כבוד זה לזה ידע שהן הוגנוסין". [בבראשית רבה (וילנא) (פרשה מח סימן ט): "אמר אם רואה אני ששכינה ממתנת עליהם אני יודע שהן בני אדם גדולים, ואם אני רואה אותן חולקים כבוד אלו לאלו אני יודע שהן בני אדם מהוגנין וכיון שראה אותן חולקין כבוד אלו לאלו ידע שהן בני אדם מהוגנין"].

ובאר: "לשון מקרא בפני הגדרת הגינה פי' ישרה ונכונה, ופירוש הוגנוסין בלשון יוני מיוחסים ונכבדים".

לא מצאתי מאיזו שפה מקור המילה, קצת משמע שהיא מיוונית (אולי קשור למילה גניוס – כשרון).

ב. נאמר בתענית (ז ע"א):

"רבא רמי: כתיב יערף כמטר לקחי, וכתיב תזל כטל אמרתי! – אם תלמיד חכם הגון הוא – כטל, ואם לאו – עורפהו כמטר... אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ליתי מר ליתני! אמר ליה: חלש לבאי, ולא יכילנא. – לימא מר מילתא דאגדתא. אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב כי האדם עץ השדה, וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת, וכתיב אתו תשחית וכרת. הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל ואתו לא תכרת, ואם לאו – אתו תשחית וכרת. ...רבי חנינא בר פפא רמי: כתיב לקראת צמא התיו מים, וכתיב הוי כל צמא לכו למים! – אם תלמיד הגון הוא – לקראת צמא התיו מים, ואי לא – הוי כל צמא לכו למים. רבי חנינא בר חמא רמי: כתיב יפוצו מעינתיך חוצה, וכתיב יהיו לך לבדך! אם תלמיד הגון הוא – יפוצו מעינתיך חוצה, ואם לאו – יהיו לך לבדך".

הסביר המאירי (תענית ז ע"א): "אף על פי שכל בני אדם ראוי להם לעטר עצמם במדותיהם לתלמיד חכם ראוי ביותר דרך צחות אמרו שת"ח כשהוא הגון דומה לטל שאין אדם קץ בו אף על פי שהוא מתמיד לבא בכל יום, ואם אינו הגון דומה למטר שאע"פ שאינו בא אלא לעתים אדם קץ בו תכף שנעשה ממנו מה שצריך לבריות בהכרח והוא שאמר כתוב יערוף כמטר וכתוב תזל כטל הא בתלמיד חכם הגון הא בתלמיד חכם שאינו הגון וכבר בארנוה בחבור התשובה".

משמע שהמילה הגון מתארת את מידותיו של תלמיד חכם, שהן ישרות ונעימות.

וכך כתב בגבורת ארי (תענית ז ע"א):

"וכל העוסק בתורה שלא לשמה וכו'. שנאמר יערוף כמטר לקחי. קשה לי דהכא דורש להאי יערוף העוסק בתורה שלא לשמה ולעיל קאמר אם תלמיד חכם הגון הוא כטל ואם לאו עורפיהו כמטר, משמע דאתלמיד חכם שאינו הגון במעשיו קאי האי יערוף ולא אעוסק שלא לשמה. ושמא תרתי שמע מינה ומר אמר חדא וכן מר ולא פליגי".

וכן בקרן אורה (תענית ז ע"א) הסביר אינו הגון בת"ח שלא לומד לשמה.

נאמר במכות (י ע"א): "תנא: תלמיד שגלה – מגלין רבו עמו, שנאמר: וחי, עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא. אמר ר' זעירא: מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון". והיינו משום שכיון שאינו הגון תצא הריגה בשגגה תחת ידו, ויצטרך הרב לגלות עמו לעיר מקלט.

וכך פרש רש"י (מכות י ע"א): "לתלמיד שאינו הגון – שלא יביאוהו עונותיו לידי הריגה בשוגג ויגלה דאמרי' לקמן (מכות י ע"ב) שאינו מצוי אלא ברשעים".

וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, מכות (לפי דפי הרי"ף ג ע"א): "מכאן שלא ישנה אדם אלא לתלמיד הגון, דדילמא אותו תלמיד כיון שאינו זריז ומדקדק במצות יזדמן שיהרוג אדם ויצטרך הרב לגלות שם".

ג. נאמר במשלי (כה, כ): "מעדה בגד ביום קרה חמץ על נתר ושר בשרים על לב רע".

פרש רש"י:

"מעדה בגד ביום קרה – בגד עדים בגד מוסר כלי שהוא ראוי להסירו מעליו לפי שהוא בלוי כדמתרגמינן ויסר ויעדי, וזה פתרונו בגד בלוי הרי הוא ביום קרה כחומץ על נתר".

"נתר – מין אדמה רכה כגון אדמה שלנו הנקרא קריד"א והיו חוקקים אותה ועושין כלים ואם יפול בו חומץ ממסמסו ונשחת".

"אף שר בשירים על לב רע – דומה לשניהם ומה הוא שר בשירים זה המלמד תורה לתלמיד רשע אשר אין בלבו לקיימה".

נאמר בחולין (קלג ע"א): "אקריוה לרב ספרא בחלמא: מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע... א"ל אביי לרב דימי: ופשטיה דקרא במאי כתיב? א"ל: בשונה לתלמיד שאינו הגון, דאמר רב יהודה אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם, שנאמר כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו, ואין שריד אלא ת"ח, שנאמר ובשרידים אשר ה' קורא. אמר רבי זירא אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד וכתיב: לא נאוה לכסיל תענוג".

הסביר המאירי (חולין קלג ע"א): "ראוי לתלמיד חכם להזהר שלא לקבוע עתו עם תלמיד שאינו הגון שגנאי הוא לו ויחשד לסוף כשיראו קלקול מעשיו של תלמיד זה עד שמתוך קלקול מעשיו של זה יחזיקנו מי שלא ידעו ביורשי גיהנם".

כתב בחדושי אגדות (מהר"ל, חולין קלג ע"א):

"כל השונה לתלמיד שאין הגון וכו'. יש לדעת, כי הזורקים אבן למרקוליס הוא פעל זר אין בו דבר ממש, וכן השונה לתלמיד שאינו הגון הנה נחשב התורה ג"כ אליו כמו אבן. ועם שהתורה היא כבוד עליון כמו שהוא מבואר בכל מקום, הנה נחשב מי ששונה לתלמיד שאינו הגון שעושה התורה אבן דומם שהוא דבר שאין בו ממש, כאשר אין התורה ראוי לזה התלמיד, ולא שאין בו דבר, אבל הזריקה הזאת נחשב שזורק אבן למרקוליס, שהוא פעל זר שאין ראוי שיהיה שהרי היא ע"ז, וגם זה שלמד לת"ח שאינו הגון אין ראוי שיהיה והוא דבר זר כאשר מלמד לת"ח שאינו הגון".

"ויש מפרשים הת"ח שאינו הגון נחשב כמו אשירה, שכך אמרינן בסנהדרין (ז' א') הממנה דיין שאינו הגון אצל ת"ח כאלו נוטע אשירה אצל מזבח ה'. וכאשר מלמד תורה אל ת"ח שאין הגון, הוא כאלו זורק אבן למרקולס. כי הזורק אבן למרקולס גורם שגם אחרים עובדים אותה כאשר רואה גל אבנים הרבה אומר מאחר שכמה בני [אדם] עובדים אותה גם הוא יעבוד ודבר זה היה כונת הזורקים אבן למרקולס, כי אין ע"ז שניכר שעבדו [אותה] אחרים רק מרקוליס, שהיו עובדים אותה בזריקות אבנים והיה האבן נשאר עד שנעשה גל גדול. וכן מי ששונה לתלמיד שאינו הגון, כאשר יראה אצל תלמיד [שאינו] הגון תורה, בשביל התורה נמשכים אחריו בני אדם. כמו מי שזורק אבן למרקולס גורם שאחרים נמשכו אחר הע"ז, גם זה השונה לתלמיד שאינו הגון גורם שאחרים ימשכו אחריו ופי' ראשון עיקר". וע"ע נתיב התורה (פ"ח) ונתיב הלשון (פ"ה).

וכך כתב במנורת המאור (אלנקאוה, פרק כ – דרך ארץ עמוד 411): "וכל תלמיד חכם, שהוא נזהר בכל ענייניו, ומתנהג כדין וכשורה בכל מה שכתבתי, הרי זה נקרא תלמיד חכם צדיק והגון, ישר ונאמן, מכבד להקב"ה ולתורתו הקדושה".

ד. פסק הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ד ה"א): "אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו, אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, אין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו, וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו אם לאו אל יבקשו תורה מפיהו".

וכ"פ בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמו ס"ז).

ה. כתב בדרך ה' (ח"ד פ"ב):

"ה] אך התנאים הצריכים להתלוות לתלמוד הנה הם: היראה בתלמוד עצמו ותיקון המעשה בכל עת. וזה, כי הנה כל כחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה, יתברך, את השפעתו היקרה בה, עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה תימשך ההשפעה הגדולה ההיא, אך זולת זה לא היה הדיבור בה אלא כדיבור בשאר העסקים, או ספרי חכמות והשכלה בכל שאר מושכלות המציאות הטבעית למיניהם, שאין בם אלא ידיעת הענין ההוא, ואין מגיע ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא המדבר והמשכיל, ולא תיקון לכלל הבריאה. ואמנם ההשפעה הזאת הנה ענינה אלהי, כמו שזכרנו, ולא עוד אלא שהוא היותר עליון ונשגב שבענינים הנמשכים ומגיעים ממנו, יתברך, אל הברואים; וכיון שכן, ודאי שיש לו לאדם לירא ולרעוד בעסקו בענין כזה, שנמצא הוא ניגש לפני אלהיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו, והנה צריך שייבוש משפלותו האנושית וירעש מרוממותו, יתברך, והנה יגל מאד מחלקו הטוב שזכה לזה, אך ברעדה כמו כן. ונכלל בזה, שלא ישב בקלות ראש, ולא ינהג שום מנהג בזיון לא בדבריה ולא בספריה, וידע לפני מי עומד ומתעסק, ואם הוא עושה כן, אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת, ותימשך על ידו ההשפעה שזכרנו, ויתעצם בו היקר האלהי, ויימשכו תיקון והארה לכל הבריאה. אבל אם תנאי זה יחסר ממנו, לא תימשך ההארה על ידו, ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדיבורים האנושיים, הגיונו כקורא אגרת, ומחשבותיו כחושב בדברי העולם, ואדרבא לאשמה תיחשב לו, שקרב אל הקודש בלי מורא, ומיקל ראשו לפני בוראו עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו, יתברך. ואולם כפי מדרגת המורא ושיעור הכבוד והזהירות בו, כן יהיה שיעור יקר הלימוד ומדרגת ההשפעה הנמשכת על ידו".

"ו] והתנאי השני הוא תיקון המעשה. כי הנה מי שירצה להמשיך השפעה, ראוי שיהיה הוא הגון ומוכן להמשיכה, אכן אם הוא מטמא את עצמו באשמות ופשעים, ומרחיק עצמו מבוראו, וזונה מאחריו אחרי כחות הטומאה והרע, ודאי שייאמר בו (תהלים נ טז): "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך", וכן אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (חולין קלג א): "כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס". והנה איש כזה, ודאי שתורתו לא תמשיך מן ההשפעה שזכרנו שום מדרגה כלל. ואף על פי כן, רז גדול גילו לנו חכמינו, זכרונם לברכה, שאילו לא היו הרשעים עוזבים את תלמוד התורה, סוף שהיו חוזרים למוטב, כי אף על פי שאין בכחם להמשיך שום המשך מלפניו, יתברך, כמו שזכרנו, כבר דברי התורה בעצמם מקודשים ועומדים מצד עצמם, עד שבהתמיד העסק בהם, יגיע מהם פעם אחר פעם קצת התעוררות, וכמו דמות הארה, קטנה שבקטנות, אל העוסק בם, שסוף סוף תגבר עליו ותחזירהו למוטב. והוא מה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מדרש איכה פתיחתא ב): "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה – המאור שבה היה מחזירן למוטב". ואמנם פשוט הוא, שאין הדברים אמורים במי שיתעסק בה דרך שחוק והיתול, או לגלות בה פנים שלא כהלכה, אלא שיתעסק בה לפחות כמו שמתעסק בשאר החכמות".

ו. הביא בס' דף על הדף (מכות י ע"א):

"בספר מעשה איש (ח"ז) מובא בזה הלשון:

"בשנת תשי"א ביקשני תלמיד חכם אחד לבוא למדרשיה בפרדס חנה ולמסור בה שיעורי תורה. מסרנו שיעורים כמה ימים, והנה ביום השלישי, רואה אני תלמיד אחד יושב בשיעור ומביט כלפי מטה, ולאחר שהערתי לו על כך בפעם השלישית נגשתי אליו וראיתי שמחזיק בידו ס' כל כתבי ביאליק. לקחתי ממנו הספר וזרקתי אותו החוצה. הלה פצח בדברי הבלים שטותיים וטען: "וכי אנחנו ב'ישיבה'? יש לנו היום מבחן בספרות, וזה לא פחות חשוב מגמרא... וכך התערבו בשיחה עוד כמה תלמידים וסייעו לו. היתה לי הרגשה רעה בעקבות מה שנוכחתי לראות זה עתה, ובאותו יום אחה"צ נסעתי למרן החזו"א, הצעתי בפניו את הבעייה, ואמר: אז מה השאלה?... אמרתי: כיוון שכן – הרי אסור ללמד לתלמיד שאינו הגון, (כמבואר במסכת מכות דף י ע"א). שאל מרן החזו"א בני כמה הם? אמרתי: בני 15 – 14 שנה. ואמר: אה, אצלם זה לא שייך, אין להם עדיין דעה, ואפשר לעבוד עליהם ולשנות דרכם. שאלתי: ומה זה כן "תלמיד שאינו הגון"? וענה לי: בני 18 – 17 הם הנקראים תלמיד שאינו הגון".

"אמרתי למרן החזו"א: אני הגעתי לכאן עם המזוודה, ולאן אסע מכאן, ל"פרדס חנה" או לביתי שבירושלים? השיב מרן החזו"א: תסע חזרה ל"פרדס חנה", ואם אי אפשר להצליח עם מאה אחוז תלמידים – כדאי לעבוד גם עבור חמישים אחוז!"

"כעבור שנים רבות פתחתי את הפנקס לבדוק מה עלה בגורלם ומה נהיה בסופם של התלמידים, והנה גליתי שמתוך ל"ב תלמידים, ט"ז מהם עברו ללמוד בישיבות קדושות, כך שחכם עדיף מנביא ובדיוק חמישים אחוז (!) מהם גדלו והצליחו ועשו פרי...".

ז. דוגמא לת"ח שאינו הגון נמצא בגניבא שהיה תלמיד של האמורא רב. ומובאות כמה מימרות משמו בתלמוד: ברכות כה ע"א, כז ע"א, גיטין לא ע"ב ועוד.

מסופר בגיטין (לא ע"ב): "רב הונא ורב חסדא הוו יתבי, חליף ואזיל גניבא עלייהו, אמר חד לחבריה: ניקום מקמיה, דבר אוריין הוא, א"ל אידך: מקמי פלגאה ניקום?"...

פרש רש"י (גיטין לא ע"ב):

"פלגאה – בעל מריבה שהיתה לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב ב"ד כדאמרי' בפ"ק (גיטין דף ז) בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות והוא היה גניבא כדמפרש התם".

וכן בערוך וברבינו חננאל שהיה בעל מחלוקת.

ובעיון יעקב (על עין יעקב, גיטין לא ע"ב אות ז): "א"ל אידך מקמי פלגאה ניקום. נראה דאפילו איסורא איכא לעמוד מפניו כיון שהוא בעל מחלוקת ואם יעשה לו כבוד כך יחזיק יותר במחלוקת ע"י שיתגאה שהוא עיקר גרם למחלוקת".

וכך כתב הרב חיד"א בפתח עינים (גיטין לא ע"ב): "מקמי פלגאה נקום. כלומר דתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וזה מעורר מדנים אין ראוי לעשות לו כבוד ת"ח כיון שאינו נוהג כדרך תלמיד חכם. ומה גם דקרוב הדבר שיבא חילול ה' על ידו וכתב הרב זקן אהרן סי' ל"ב דכל ת"ח שיש בידו חילול ה' אסור לשמוע תורה מפיו ולסמוך על הוראתו ע"ש. ובסוגיין מעצמו אמר להם מימרת רב חנן אמר רב והם שתק"ו יחדיו. ומיהו לקמן דף ס"ב אמרינן כי האי גוונא והתם שאלו ממנו רב הונא ורב חסדא שאלות בדברי אגדה ע"ש. ואפשר דהרב זקן אהרן כל עצמו בהוראה קאי ואין הס' בידי כעת לחזות בנועם אמרי קדוש".

וכך כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (גיטין לא ע"ב):

"מקמי פלגאה ניקום. הנה נתבאר שהיה גניבא גדול מהם בתורה, ואפ"ה לא קמו מפניו לפי שהיה פלגאה, וכך נשארו למעשה לשבת, ולומד מכאן המאירי וז"ל "ת"ח כל שאינו מצוין במדותיו וטכסיסיו אין שאר חכמים חייבים לנהוג בו כבוד של ת"ח" ומה שכתב אין "שאר חכמים" חייבים לנהוג בו כבוד, צ"ב מ"ש חכמים הרי בכבוד ת"ח כולם שוים".

"וי"ל דבשו"ע (יו"ד רמ"ג, ג) איתא "ת"ח המזלזל במצוות ואין בו יראת שמים ה"ה כקל שבצבור" הרי שדוקא זה המזלזל במצוות, אבל לא שאינו מצוין במדות".

"וי"ל שהמזלזל במצוות חייבין לבזותו (וזהו "כקל שבציבור" ועי' שיו"ב שם שהוא מחלל השם). משא"כ זה שאינו מצוין במדות רק אין חייבין בכבודו לנהוג בו כבוד, אך לא לבזותו".

וכן בגיטין (סב ע"א) מסופר: "רב הונא ורב חסדא הוו יתבי, חליף ואזיל גניבא. א"ל חד לחבריה: ניקום מקמיה דבר אוריין הוא, אמר לו: ומקמי פלגאה ניקום? אדהכי אתא איהו לגבייהו, אמר להו: שלמא עלייכו מלכי, שלמא עלייכו מלכי! אמרו ליה: מנא לך דרבנן איקרו מלכים? אמר להו, דכתיב: בי מלכים ימלוכו וגו'. אמרו ליה: ומנא לך דכפלינן שלמא למלכי? אמר להו, דאמר רב יהודה אמר רב: מנין שכופלין שלום למלך? שנאמר: ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים וגו'. אמרי ליה: ליטעום מר מידי, אמר להו, הכי אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת".

ז. עוד מסופר בגיטין (ז ע"א):

"שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר: בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו? שרטט וכתב ליה: אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, אף על פי שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום. שלח ליה: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו! שלח ליה: דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן. הדבר יצא מפי ר"א, ונתנוהו לגניבא בקולר".

פרש רש"י (גיטין ז ע"א):

"לנגדי – מריבני ומקניטני".

"גניבא – היה חולק עליו".

"קולר – שלשלת של ברזל שנותנין שם המוכתבים למלכות להריגה".

ובגיטין (סה ע"ב):

"גניבא יוצא בקולר הוה, כי הוה קא נפיק, אמר: הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא, מחמרא דנהר פניא"...

מסקנה

תלמיד שאינו הגון הוא מי שאמונתו, מידותיו ומעשיו אינם כראוי וראוי שלא ללמדו עד שיתקן דרכיו2.