חבל נחלתו כח נט
סימן נט
חיובי ישראל במצוות מיציאת מצרים ועד מות משה רבינו
פתיחה1
את הזמן מיציאת מצרים עד פטירת משה רבינו, צריך לחלק לשלש תקופות: עד יום הכיפורים בו ניתנו לוחות אחרונים2, מיום כיפור עד חנוכת המשכן (כמעט חצי שנה). ומחנוכת המשכן עד מות משה רבינו וחתימת התורה.
עד יום הכיפורים עם ישראל עדיין לא קיבל את התורה, מיום הכיפורים כאשר משה ירד מן ההר החל ללמד את ישראל את התורה עד חנוכת המשכן.
לאחר חנוכת המשכן עד מות משה עדיין ניתנו מצוות וניתנו פרטי הלכות. ויש לדון בשלש התקופות מה היו חייבים על עבירות במזיד ועל עבירות בשוגג, האם שוגג כבר התחייב בקרבן (אלא שעוד לא היה מזבח להקריב עליו) מתי הוקמו בתי דינין לדון עבירות בחלקי התורה שכבר ניתנו?
ברור שמצוות שעדיין לא נצטוו עליהן לא התחייבו עליהן, אולם מצוות שכבר נצטוו מה דינן, האם רשמו על פנקסם: 'כשיבנה המשכן אביא חטאת שמנה' כר' ישמעאל בן אלישע (שבת יב ע"ב), או שכיון שעוד לא נבנה המשכן לא התחייבו (לא מצאתי מדברים על כך).
כמו"כ ברור שמצוות שעדיין לא חלו כמצוות התלויות בארץ – לא נתחייבו בהן עדיין.
ונראה שימי המדבר מיציאת מצרים היו ימי גדילה והתבגרות של עם ישראל ובהתאם לכך המצוות שנהגו או שעברו עליהן, וחלקן נענשו בהוראת שעה3.
בין יציאת מצרים לקבלת לוחות אחרונים
נאמר בסדר עולם רבה (ליינר, פרק ה):
"אור שביעי ירדו לים, שנאמר ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה (שמות יד כ), לשחרית עלו ישראל מן הים ונשקעו מצריים, ובאותה שעה אמרו ישראל שירה, שנאמר אז ישיר וגו' (שמות טו א), ויום חמישי בשבת היה, והוא היה יום טוב אחרון של פסח, מים סוף נסעו למרה, שנאמר ויבאו מרתה וגו' (שמות טו כג), ואומר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו כה), שם נתנו לישראל עשר מצות, שבע מהן שנצטוו עליהן בני נח... הוסיפו עליהן ישראל באותה שעה שבת ודינים וכיבוד אב ואם4, ממרה נסעו לאילם, שנאמר ויסעו ממרה ויבאו אילמה וגו' (במדבר לג ט), הא למדנו שלא היו ישראל חונין אלא על המים, ומאילם נסעו לאלוש, שנאמר ויסעו מאילם ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין (שמות טז א) (והוא אלוש) בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים (שמות ט"ז, א), ואחד בשבת היה, הא למדנו שראש חדש אייר באחד בשבת היה"...
היינו, לפי סדר עולם, בין יציאת מצרים ליום הכיפורים עם ישראל היה במצב מעבר בין בני נח לעם ישראל. הם נצטוו שוב על שבע מצוות בני נח כדי להתחייב עליהן כישראל ולא כנכרים, ונוספו עוד שבת ודינים וכיבוד אב ואם, היו אלו ימי הכנה לאומיים ופרטיים למתן תורה כשישראל מקיימים את מיעוט המצוות המוטל עליהם5.
ישנו קושי בדברי סדר עולם: הלא דינים הן בכלל שבע מצוות בני נח? שאלה זו שואל הבבלי בסנהדרין (נו ע"ב):
"דינין בני נח איפקוד? – והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה6, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן: דינין, ושבת, וכיבוד אב ואם. דינין – דכתיב שם שם לו חק ומשפט, שבת וכיבוד אב ואם – דכתיב כאשר צוך ה' אלהיך, ואמר רב יהודה: כאשר צוך – במרה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה. – אי הכי, מאי והוסיפו עליהן דינין? אלא אמר רבא: לא נצרכה אלא לדיני קנסות. – אכתי והוסיפו בדינין מיבעי ליה! – אלא אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה אלא להושיב בית דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. – והא בני נח לא איפקוד? – והתניא: כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר – כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר! – אלא אמר רבא: האי תנא – תנא דבי מנשה הוא, דמפיק ד"ך ועייל ס"ך. דתנא דבי מנשה: שבע מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, סירוס, וכלאים".
פרש רש"י (סנהדרין נו ע"ב):
"ד"ך – דינין וברכת השם".
"ס"ך – סירוס וכלאים".
היינו, עם ישראל הוסיף מצוות במרה וכן קיבל את שבע מצוות בני נח מחדש, אולם דרך פירוט מצוות בני נח היא עפ"י תנא דבי מנשה (והרמב"ם הל' מלכים פ"ט לא פסק כמותה) שמוסיף סירוס וכלאים ומחסר דינין וברכת השם7. ועליהם הוסיפו עוד שלש מצוות: שבת דינין וכיבוד או"א.
העירו תוספות (סנהדרין נו ע"ב): "עשר מצות – תימה הא איכא גיד הנשה למ"ד (בחולין דף ק:) לבני יעקב (אסר) [נאסר] ומילה שניתן לאברהם אבינו".
וצ"ל שלא נתחייבו כרת על מילה ולא היו אסורים באכילת גיד הנשה, אלא נהגו במצוות אלו כמנהג אבות. כאמור בפירוש המשנה לרמב"ם (חולין פ"ז מ"ו):
"ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות".
וכן העיר במרגליות הים (סנהדרין נו ע"ב):
"כג] והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה כו'. לכאורה הול"ל מיד שבמרה הוסיפו להם ג' מצות על השבע שכבר נצטוו, אמנם הדגישו בזה שהיתה קבלה מחודשת של כל השבע מצות שאין אנחנו מקיימין אותן לפי שכן נצטווה אדה"ר ונח רק מפני שכן צוה ה' את משה ע' פיהמ"ש להרמב"ם חולין ספ"ז [עיין להלן אות כט], וע' שו"ת הרשב"ש סי' תקמ"ג ובס' בית האוצר מהגר"י ענגל ח"א מערכת אבות אות יג (ט' ע"א)".
ובשו"ת הרשב"ש (סי' תקמג) שהזכיר במרגליות הים כתב:
"ומה שאמרת למה נצטוו ישראל במרה בעשר מצות שבע של בני נח ושבת ודינין וכבוד אב ואם, והלא מצווים ועומדים הם בשבע מצות לא היה לומר אלא שלש מצות. כבר אמרו שם כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ושנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, א"כ לפי זה אם לא נצטוו ישראל בשבע מצות של בני נח היו בני נח פטורים ולא היו מצוים בהם אלא ישראל ועכשיו שנשנו נתחייבו בהם בני נח. וישראל ישמחו ולישרי לב שמחה".
והוסיף מרגליות הים בהערה הבאה:
"כד] והוסיפו עליהן דינין. אם כי הדינין הם מז' מצות עכ"ז מיחשבה הוספה כיון שהיה בהן שינוי יסודי שמקודם נצטוו על דין שכלי של אדם ובמרה נצטוו על פרטי דינים משפטי תורת ה'".
ובמכילתא דרבי ישמעאל (בשלח – מסכתא דויסע פרשה א) נחלקו התנאים על אלו מצוות נצטוו במרה: "שם שם לו חק ומשפט, חק זה השבת ומשפט זה כיבוד אב ואם דברי ר' יהושע, ר' אלעזר המודעי אומר חק אלו עריות שנאמר לבלתי עשות מחוקות התועבות (ויקרא יח ל) ומשפט אלו דיני אונסין ודיני קנסיות ודיני חבלות".
עם ישראל קודם מתן תורה נצטוה על חלק ממצוות התורה כהכנה למתן תורה, והכשרת עצמם לקיום כל המצוות.
מקושש ומגדף
בסוף פרשת אמור (ויקרא כט י-כג) פרשת המגדף. קצת לפני סוף פרשת שלח (במדבר טו לב-לו) כתובה פרשת המקושש. במידה ומסתמכים על מקומם בתורה – אין ללמוד על ענישה לפני מתן תורה.
אולם ישנה דעה בחז"ל ששניהם היו בזמן שבין יציאת מצרים למתן תורה.
נאמר בספרי זוטא (הורוביץ, במדבר טו, לב): "ויהיו בני ישראל במדבר, אמר ר' אליעזר בן יעקב נאמר כאן ויהיו בני ישראל במדבר ונאמר להלן אבינו מת במדבר (במדבר כז, ג) מה מדבר שנאמר להלן צלפחד, אף מדבר האמור כאן צלפחד. – אמר לו ר' שמעון אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה בעשרים ואחד לחדש השני וכי אפשר שיהיו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה שבהן היתה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת, וכי באיזו שעה מת צלפחד בשעה שנ' וישמע הכנעני מלך ערד (במדבר לג מ) באותה שעה מת צלפחד". היינו מקושש, אף שכתוב אחר פרשת מרגלים, הרי זמנו היה לפי מדרש זה עוד קודם מתן תורה – בעשרים ואחד לחודש אייר.
וכן בספרא אמור (פרשה יד סוף פרק יח אות ה) נאמר: "ויניחוהו במשמר, ולא הניחו המקושש עמו ושניהם היו בפרק אחד ויודעים היו במקושש שהוא חייב מיתה שנאמר מחלליה מות יומת, אבל לא היו יודעים באיזו מיתה ימות שנאמר כי לא פורש מה יעשה לו, וכן הוא אומר לפרוש להם על פי ה' מלמד שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו".
באר הראב"ד (על הספרא אמור פרשה יד סוף פרק יח אות ה):
"לא הניחו מקושש עמו ושניהם היו בפרק אחד מדכתיב מיעוטי משמע כי אחר היה שם עמו שהיה ראוי לסקלו, והיה צריך לישאל עליו ואף על פי כן לא הניחוהו עמו לפי שלא היה מסופק עליו מספקו של מברך את השם".
וכך הרחיב הר"ש משנץ על הספרא (מיוחס לו, אמור פרשה יד סוף פרק יח אות ה):
"לא הניחו מקושש עמו. גזירת הכתוב שאין חובשין שנים ביחד. א"נ שלא היו יודעין שהמגדף חייב מיתה. ואם היה פטור מוצאין לעז על ב"ד לומר שטעו ומתחלה היו סבורין שחייב מיתה והניחוהו עם המחוייב".
"...וכאן באגדה הוא אומר לפרוש להם מלמד שלא היו יודעין כו' וא"ת א"כ כיצד התרו בהם. וי"ל הא אמרינן בפ' הנשרפין [שם ע"ח: וע' בס' פנים יפות פ' זו] ומגדף הוראת שעה היתה. וכן נמי לענין התראה. ועל כרחין מקושש נמי הוראת שעה היתה. למ"ד בפ"א דסנהדרין [ח' ב] וצ"ע דלמה לו להביא מדיוק דכ"ה בהדיא [בסנהדרין פ: ב, בגמרא] עד שיודיעוהו באיזו מיתה. ומקושש לא הודיעוהו".
וכ"כ בקרבן אהרן (אמור פרשה יד סוף פרק יח אות ה):
"ושניהם היו בפרק אחד. קשה דלעיל אמרו שמבית דינו של משה יצא חייב שלא יטע אהלו בדגל דן, שנראה שהיה זה אחר היותם דגלים, והם לא נצטוו על הדגלים עד השנה השנית, ומעשה דמקושש היה בשנה ראשונה בשבת שנייה שנצטוו על השבת, שכן אמרו בספרי ויצאו איש מקושש בגנותן של ישראל הכתוב מדבר, שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשנייה בא זה וחללה, והיינו בתחלת שנה ראשונה כאשר קבלו את השבת".
"והרא"ם תירץ לזה, שבודאי בשנה ראשונה היה מעשה דמקושש וגם דמגדף, ועם כל זה אמרו לו שלא ישים אהלו במחנה שלהם מקרא דאיש על דגלו, עם היות שהצווי על הדגלים לא היה עד השנה השנייה, לפי שעם היות שלא היה להם דגלים, הם מעצמם היו נוהגים לשבת כל שבט ושבט בפני עצמו במקום מיוחד, כי כן צום יעקב אבינו בשעת מיתתו במשא מטתו, כדכתב רש"י ז"ל בפרשת ויחי [נ, יג] שקבע להם מקום לד' רוחות שלשה בכל בכל רוח כסדרן למסע דגלים, וזהו איש על דגלו באותות, באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים, ולזה רבו עם זה שבא ליטע אהלו עמהם, ע"כ תירוץ הרא"ם. והוא תירוץ נכון שאעפ"י שלא יהיה בידינו חלוקה זו אשר חלקן אביהן מבלי זה, בודאי שאחר שכל שבט ושבט היה לו נשיא מיוחד שלא יהיה בערבוביא, והמה בשדה שלהם מרחב רב, וזה היה רוצה להתייחס לשבטן להכניס עצמו בכלל ישראל ושבט דן היה גנאי להם להיות זה במשפחתם, ולזה הרחיקוהו מהם".
"ובעל הלבוש אמר שאעפ"י שהמקושש היה בשנה ראשונה לא המיתוהו מיד, אלא נשאר במשמר כמו שנאמר בו ויניחוהו במשמר, ונשאר שם ע"פ הדיבור עד שנה שנייה שנזדמן גם מעשה המקלל, וזה הוא מה שאמר בעל גור אריה בעצמו, אלא שנתחלפו בטעם העיכוב, שלדעת גור אריה אמר שהיה כדי שלא לערבב שמחת הר סיני שהיה ימי חתונתם של ישראל, והוא אמר שהיה גלוי לפניו שיחטא המקלל, ורצה שיהיו שניהם בפרק אחד כדי להראות לישראל ההפרש שיש בין מקלל ובין מחלל שבת, שאעפ"י ששניהם בסקילה, זה בסמיכה וזה שלא בסמיכה עכ"ד, והם דברים מכניסים השכל בדברים זרים ואין לנו עסק בהם, כיון דאית לן תירוץ כפי הענין, ובודאי שמריבת בני דן עם זה לא היה אלא שלא היו רוצים שיתייחס לשבטים מי שהיה בעיניהם נחשב לממזר, ועל שרצה להפרידו מהם אמרו שהרחיקו אותו ממחנה שלהם, והוא דרך ישר בעיני"...
למדנו שנהגו עפ"י התורה עוד קודם מתן תורה, והיו מערכות משפט וענישה עוד קודם מתן תורה, אולם הענישה היתה בהוראת שעה ולא לפי הדין התורני הקבוע. קשה ללמוד מכאן על התקופה שהחלה לאחר מתן תורה עד שהוקם המשכן.
מיום הכיפורים עד מות משה רבינו
נאמר בגיטין (ס ע"א):
"א"ר יוחנן משום רבי בנאה: תורה – מגילה מגילה ניתנה, שנא': אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי; ר"ש בן לקיש אומר: תורה – חתומה ניתנה, שנאמר: לקוח את ספר התורה הזאת".
פרש רש"י (גיטין ס ע"א):
"מגילה מגילה ניתנה – כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן".
"חתומה ניתנה – לא נכתבה עד סוף מ' לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן".
לפי שתי הדעות, חלק ממצוות התורה ניתנו במשך ארבעים השנה במדבר, וברור שעל מצוות שנצטוו במדבר לא נתחייבו קודם שנצטוו. חלק מן המצוות זמנן ידוע מתי נצטוו עליהן.
כך נאמר בגיטין (ס ע"א):
"דאמר רבי לוי: שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן: פרשת כהנים, ופרשת לוים, ופרשת טמאים, ופרשת שילוח טמאים, ופרשת אחרי מות, [ע"ב] ופרשת שתויי יין, ופרשת נרות, ופרשת פרה אדומה".
פרש רש"י (גיטין ס ע"א):
"א"נ לכדרבי לוי – איקראי מגילה אותן ח' פרשיות שהוצרכו ליום נאמרו ונכתבו ונמסרו בו ביום ונכתבו כל אחת במגילה לבדה לפי שמובדלות ורחוקות זו מזו הלכך קרי לשאר נמי מגילה משום דכשחזר והשלימה הוצרך לכתוב מבראשית עד פרשת כהנים לבד ודילג פרשת כהנים הכתובה כבר וכתב מפרשת כהנים עד פרשת שילוח טמאים וכן כולם".
"פרשת כהנים – אמור אל הכהנים שהלכות כהנים כתובות בה לא יטמא לא יקח מום בו לא יגש ומפני שבו ביום הוזקק לעבודה הוצרכה קדושתן להודיעם".
"פרשת לוים – קח (נא) את הלוים דבהעלותך שבה הלכות לוים וי"א ואל הלוים תדבר ואינו כן כי מה עניינם אצל הקמת המשכן מעשר ראשון לא נהגה עד סוף חמשים וארבעה שנה ועוד פרשת מעשר מיקריא".
"פרשת לוים – הוצרכה לבו ביום שנזקקו לשיר".
"פרשת טמאים – ויהי אנשים וגו' משום הלכות הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן והוזהרה להם פרשת שילוח טמאים וישלחו מן המחנה שבו ביום הוקבעו שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל והוזקקו להשתלח ומתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכין שילוח ולא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהם ולרבי לוי יכולים היו ליטהר עד ט"ו ולא נזקקו לפסח שני אלא א"כ לא יטהרו".
"ופרשת שילוח טמאים – וישלחו מן המחנה שבאותו היום הוקבעו המחנות וכשנגללים הפרוכת בכל סילוק מסעות הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם".
"ופרשת אחרי מות – אף על פי שהיא של יום הכפורים בו ביום נאמרה כדכתיב אחרי מות ומפני שמתו בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה אותה אזהרה לאהרן אל יבא בכל עת".
שמונה פרשיות אשר הוצרכו לדורות ניתנו כולם בא' ניסן, פרשיות אחרות שניתנו במדבר נאמרו בזמנן. פרשיות אלו שניתנו בר"ח ניסן בשנה השניה כנראה נהגו מיום נתינתן.
תוספות (גיטין ס ע"א) חלק על רש"י:
"פרשת טמאים – פי' בקונטרס ויהי אנשים וקשה לפירושו דאמר בפ"ק דפסחים (דף ו.) שואלים בהלכות פסח קודם הפסח ל' יום שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני ולפ"ז איכא חדש וחצי כיון שנאמר בראש חדש ניסן ועוד דלא יתכן לרבי יוסי הגלילי דאמר נושאי ארונו של יוסף היו ולרבי יצחק דאמר למת מצוה נטמאו וחל שביעי שלהם בערב פסח ונראה דפרשת טמאים היינו פרשת וינזרו (ויקרא כב) דכתיב ביה טומאת שרץ ונבילה וכל הצריך לטומאת מקדש וקדשיו.
"ופרשת אחרי מות – בבראשית רבה איכא פלוגתא גבי אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם (בראשית טו) דאיכא למ"ד אחר סמוך ואחרי מופלג ואיכא למ"ד איפכא וקשה מאחרי מות דבו ביום היה ושמא נאמר אחר כל הפרשיות לכך חשיב מופלג".
והביאו קושיית תוס' על רש"י ותירוצו, אף הריטב"א (גיטין ס ע"א) והר"ן (גיטין ס ע"א).
אמנם המאירי גיטין (ס ע"א) פרש כרש"י:
"שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן לצורך היום ואח"כ נכתבו כל אחת במקומה ואלו הן א' פרשת כהנים ר"ל פרשת אמור אל הכהנים שהלכות כהנים תלויות בה ומפני שהוזקקו לעבודה הוצרך להודיעם הלכותיהם ב' פרשת לוים שבהעלותך לצורך טהרתם ג' פרשת טמאים לדחותם לפסח שני שהרי באחד בניסן הוקם המשכן והיו דורשים בהלכות הפסח ד' פרשת שלוח טמאים ר"ל וישלחו מן המחנה שבו ביום הובדלו המחנות ה' פרשת אחרי מות ואף על פי שלצורך יום כפור היא אמורה ומה צורך בה לאותו היום מכל מקום אחר שבאותו היום מתו בני אהרן בשביל ביאתם שלא כראוי נאמרה להם אזהרת ואל יבא בכל עת ו' פרשת שתויי יין שמאותו היום נאסרו ז' פרשת נרות ר"ל בהעלותך שהיה צורך היום ח' פרשת פרה שהרי מחרתו נשרפה הפרה".
ועי' מהרש"א בחדושי הלכות ובחידושי אגדות (גיטין ס ע"א) וכן חי' חתם סופר (גיטין ס ע"א).
נאמר בירושלמי (מגילה פ"ג ה"ה) בקשר לקריאת ארבע פרשיות באדר: "רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה בדין הוא שתקדים החודש לפרה שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של כל ישראל".
היינו פרה אדומה שעשה משה (רמב"ם הל' פרה אדומה פ"ג ה"ד) נשרפה ביום השני של חודש ניסן בימי הקרבת הנשיאים, ומאז התחילו להזות באפרה.
כתב בשו"ת הרא"ש (כלל יג סי' כא):
"ששאלת הא דקאמר במדרש (ויקרא רבה) על ארבעה דברים מתו נדב ואביהוא שנכנסו שתויי יין ושלא רחצו ידים ורגלים ומחוסרי בגדים. רבי לוי אומר מעיל היו חסרים וכתיב ביה מיתה וכו'. וקשיא לך שתויי יין עדין לא הוזהרו דכתיב בתריה יין ושכר אל תשת וכו'. הא לא קשיא מידי דאין מוקדם ומאוחר בתורה. אטו כל דיני כהונה ועבודה ומומין הפוסלין באדם ובבהמה ודין טומאת קדשים לא נאמרו קודם שהתחילו בעבודה, הא אמרינן בפרק טבול יום (זבחים ק"א) שחטאת של מלואים מפני טומאה נשרפה. אלא ודאי שנכתבו בפרשה אמור אל הכהנים ואין מוקדם ומאוחר בתורה. וכל פרשיות הצריכות לעבודה נאמרו קודם פרשת מלואים אלא שלא נכתבו על הסדר. ואף על פי שאומר במדרש למה נסמכה פרשת שתויי יין למיתת בני אהרן, משל לרופא שנכנס לבקר את החולה הוא אמר לו אל תאכל סם פלוני שלא תמות כמו שאכלו פלוני. מדרש בעלמא הוא לדרוש סמוכין, דודאי הדבר ידוע שכל הדברים המחללין את העבודה הוצרכו לידע קודם עבודה".
ועי' יד דוד (גיטין ס ע"א).
פרשיות מסוימות בתורה ניתנו כשמשה רבינו נשאל עליהן.
נאמר בספרי במדבר (פרשת פינחס פיסקא קלג): "ראויה היתה פרשת נחלות שתאמר על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד שנאמרה על ידיהן לכך מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".
ופרשת בנות צלפחד נאמרה לקראת הכניסה לארץ, ורק אז נאמרו דיני ירושה בישראל. משמע שכל ארבעים שנה לא נהגו דיני ירושה לפי ד"ת.
וכן נזכר שם מקושש שנתגלגלה על ידו סקילה למחללי שבת כאמור בבבא בתרא (קיט ע"א): "ויודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר: מחלליה מות יומת, אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות, וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו; ללמדך, [ע"ב] שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".
וכן בילקוט שמעוני תורה (פרשת יתרו רמז רעא): "ראויה פרשת שופטים ליאמר ע"י משה אילולי עמד יתרו. ראויה פרשת נחלות ליאמר ע"י משה אילולי זכו בנות צלפחד. ראוי היה פסח קטן ליאמר אלו לא עמדו טמאים".
היינו חלק מן ההלכות שנאמרו אחרי מתן תורה, נתגלגלו ע"י מעשים שהביאו לציווי המצוות וההלכות עד שלפני הכניסה לארץ היו ישראל מצוידים בכל התורה ובכל תרי"ג מצוות.
נאמר בשבת (פז ע"ב):
"תא שמע, ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן תנא: אותו יום נטל עשר עטרות; ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים".
כמעט כל עטרה מכילה בתוכה הלכות שהחלו לנהוג מיום זה והלאה, כשעל כל הלכה היתה ענישה על אי קיומה נמצא שעם העטרה באו כל דיניה ומשפטיה.
ימי המדבר – פרטות באוהל מועד?
נאמר בחגיגה (ו ע"א):
"רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני [ע"ב] ופרטות באהל מועד, ורבי עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב".
פרש רש"י:
"כללות נאמרו בסיני – הרבה דברים נאמרו סתומים בסיני שלא נתפרשו כל צרכן, ופירשו לו לאחר שהוקם המשכן באהל מועד, שהרי לא נתפרשו שם הלכות עבודה ככל הצריך, אלא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך (שמות כ) ולא פירש מתן דמיהן, הפשיטן וניתוחן של עולות, והקרבת אימורין של שלמים".
"ופרטות באהל מועד – משהוקם המשכן ודיבר עמו מעל הפרוכת (הכפורת), שם פירש לו הכתוב, כדכתיב ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, ובספר תורת כהנים, דהיינו ויקרא, נתפרשו כל הלכות קרבן, והן דברים הרבה".
"ונשנו – פעם שנית, וכל מה שנאמר כאן נאמר כאן, ואף על פי שלא נכתב".
היינו, ר' ישמעאל ור' עקיבא חלוקים האם בסיני נאמרו רק כללים או אף פרטים, ונ"מ למצוות שנהגו לפני הקמת אוהל מועד האם הם נהגו לפי פרטי המצוה הידועים לנו. כמו"כ הצורך בחזרה עליהם – אם על הפרטים, אם על הכללים בשניה ובשלישית (לר"ע) מלמד שאע"פ שהתורה ניתנה, היא עדיין לא נהגה בשלמות והיו חייבים לברר את פרטיה לפני קיומם בפועל.
וכך באר המאירי (חגיגה ו ע"א):
"שכך שנינו בשני בסיון עלה בשלישי ירד ועלה ברביעי ירד בחמשי בנה מזבח ר"ל מזבח זה שהקריבו בו נערי בני ישראל בששי נתנה תורה הא למדת שקודם מתן תורה הקריבו שלמים אלו ואותם השלמים נקראו חגיגה ופרשוה בתלמוד המערב על שם ויחגו לי במדבר אבל עולת ראיה לא היתה במדבר ואף על פי שכתוב שם גם כן ויעלו עולות והיה לך לקרותה עולת ראיה על שם ויחזו את האלהים עולת תמיד היתה שהיא חובת כל יום ונצטוו עליה במרה ולא של ראיה הבאה מזמן לזמן ובהפשט וניתוח קרבוה ואף על פי שלא נתפרש דין פרטי הקרבנות עד תורת כהנים כללות ופרטות נאמרו בצווי ראשון הן במרה הן בסיני אף על פי שלא מצאנום בכתוב ונשנו באהל מועד למשה מפי הגבורה ונשתלשו בערבות מואב לישראל מפי משה שאלו נאמר כללות לבד נאמרו בסיני ר"ל שלא נתפרש להם אלא גוף המצות אבל חלקי המצות ופרטיהן ר"ל שתעשה המצוה על דרך זה ועל דרך זה לא נתפרש להם עד שהוקם המשכן וזהו אהל מועד וזהו ממצות שמויקרא ואילך כמו שנא' בעבודת הקרבנות שלא נאמר להם בסיני אלא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת (שם) [עליו] וכו' הרי שנצטוו דרך כלל על עולות ושלמים ולא נתברר להם כלל הפשט ונתוח של עולה ולא הקטרת אימורי' של שלמים ולא נתגלו עד אהל מועד שהוקם המשכן נמצאת אומר שלא נתגלה להם דין [הפרט של] הפשט ונתוח במדבר והיאך נכשלו להקריב במצות השם שלא כתקנה של הקרבה שאלו היתה הקרבתם עולת ראיה היית אומר קרבן נדבה היה ולא מפי הדבור והקריבוה כרצונם או שמא כשרה היא אף בעוף ואף כשמביאה בהמה אינה צריכה הפשט ונתוח אבל מאחר שאתה מפרשה בעולת תמיד ובמצות שכינה היאך הוכשלו להקריבה שלא כתקנה אלא ודאי הכל נתגלה להם על הדרך שביארנו זהו שאמרו מי איכא מדי דמעקרא לא צריכה הפשט ונתוח ולבסוף צריכה".
ועי' תוס' הרא"ש (חגיגה ו ע"ב).
מלימוד לקיום
נאמר בעירובין (נד ע"ב):
"תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד. נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו, שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה. מכאן אמר רבי אליעזר: חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה, ומשה מפי הגבורה – כך, הדיוט מפי הדיוט – על אחת כמה וכמה".
זה היה לימוד התורה שבכתב ותורה שבע"פ לראשי עם ישראל. מכאן היו הדברים מועברים לכל שבט ושבט ובכל שבט ושבט צריכים להילמד ולהתפרסם כהלכה מחייבת. מצוות שלא נהגו במדבר היה פחות דחוף ללמדן את כל ישראל, אבל מצוות שנהגו במדבר: כגון ק"ש, תפילין, וכתיבת ספר תורה, רגלים ור"ה ויו"כ, דיני אישות, כל דיני נזיקין, אכילות מותרות ואסורות, חיובי קרבנות שנהגו במדבר, וכל דיני טהרות מן התורה היו צריכים להילמד ע"י כל ישראל ולקיימן.
אין לנו (לפי מיעוט ידיעתי) את כל המנגנון וסדר הלמידה והמעבר לקיום בעם ישראל (ולא כולם היו יושבי בית המדרש...). איננו יודעים איך היה סדר ירושה לפני פרשת בנות צלפחד, או איך יצאו עבדים לחירות וכד'. כל זה ניתן בסיני או נאמר למשה במדבר ונלמד עד שהפך לקיום מלא בתוך עם ישראל, והפעלת מערכות ענישה על עבירות.
מצוות שיש עדות על קיומן במדבר
חייבי גלות גולים למחנה לויה. נאמר בזבחים (קיז ע"א): "אשר ינוס שמה – מלמד שמגלין במדבר, להיכן גולין? למחנה לויה".
שילוח מחנות – כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז הי"א): "שלש מחנות היו במדבר, מחנה ישראל והוא ארבע מחנות ומחנה לויה שנאמר בה וסביב למשכן יחנו, ומחנה שכינה והוא מפתח חצר אהל מועד ולפנים"...
קרבנות לפני המשכן ובמדבר – נאמר בזבחים (פי"ד מ"ד): "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל מחנה ישראל".
ובתוספתא זבחים (פי"ג ה"א): "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות מה הן מקריבין בהמה חיה ועוף גדולים וקטנים זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאין הכל קרב עולה וטעונה הפשט וניתוח".
עוד נאמר בתוספתא זבחים (פי"ג ה"ב): "בשעת פירוקה או בשעת שגלה הרוח את היריעה לא עשה כלום. בשעת מסעות קדשים נפסלים וטמאים פורשים כל אחד ואחד חוץ למחיצתו".
פרש במנחת בכורים (זבחים פי"ג ה"ב):
"הנותן ע"ג המזבח בשעת פירוקה. בזבחים דף ס' פריך על הא דאמרינן המזבח שנפגם אין אוכלין עליו אפילו קדשים קלים מהא דתנן בשני מקומות קדשים נאכלין אפילו נסתלקו המזבחות הרי דסילוק המזבח דמי לנפגם. וע"כ קתני בשעת פירוקה לא עשה ולא כלום כדאמר רב בזבחים מזבח שנפגם כל הזבחים שנשחטו שם פסולין דשוב א"א לזרוק דמן".
"שגלה הרוח. במנחות איתא דבשעה דנגללו הפרוכת בטלה קדושת מחנה שכינה והא דאמרינן אף על פי שנסע אוה"מ הוא היינו לענין מחנה לויה וישראל וכ"ש שהמזבח במקומו אפילו קדשי קדשים לא נפסלו ונאכלין ובאמת צ"ע וכבר הקשו תוס' על דברי רש"י ממנחות (צה ב)".
"בשעת מסעות קדשים נפסלין. ודעת רש"י בזבחים (ס') דנפסלין משום סילוק המזבח ולא משום סילוק קלעי החצר דאע"פ שנסע אוה"מ הוא. ולדעת התוס' נפסלין ביוצא דלגבי קדשי קדשים לאו אוה"מ הוא".
"וטמאים פורשים. דקדושת מחנה לויה וישראל לא בטלה".
קרבנות שהקריבו במדבר – פרש ב'רינה של תורה' לנצי"ב (מטיב שיר שיר השירים ה, א):
"...היינו במדבר, באתי לגני, הורדתי שכינתי למטה למקום פרנסתי אלו ישראל. והנה אז לא היה גמ"ח לרוב בהיות ישראל במדבר ולא נצרכו זה לזה, וגם עבודת הקרבנות לא היה לרוב, כי מלבד אשר קרבנות צבור לא היו כלל משעת מרגלים כדאי' בחגיגה (ו') מקרא הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, אפי' קרבנות יחיד שהיו במדבר כדאי' במו"ק (דף ט"ו) דארבעים שנה שהיו מנודין היו מקריבין, מכ"מ עיקר שלמים שהביאו במדבר היה רק כדי לאכול הבשר שהיו אסורים בשחיטת חולין לכ"ע כמש"כ הרמב"ם ה' שחיטה פ"ד הי"ז, והיו זובחים זבחי שלמים לה' אותם, היינו כדי שיאכלו בשר ולא בשביל הפקת רצון וכמש"כ בהע"ד ס' ויקרא פ' אחרי בארוכה, ומש"ה לא היו נסכים אפי' למ"ד שקרבו נסכים במדבר, מכ"מ זה אינו אלא בקרבן שבא רק לה' כדי להפיק רצון, וא"כ לא היו פעולות המביאים לידי אהבת ה' לישראל, אבל בכ"ז היו חביבים ישראל אז בשביל שנמשלו ככלה שא"צ לעבודה כמש"כ בפרשה הקודמת".
נספח – הציווי על שבת במרה או באלוש
כתב במצפה איתן (סנהדרין נו ע"ב): "שם עשרה מצות נצטוו כו' והוסיפו עליהן דינין ושבת כו'. ומיהו איכא מ"ד דבאלוש נצטוו אשבת בירושל' רפ"ב דביצה ורבה פ' עקב".
וכך נאמר בירושלמי (ביצה פ"ב ה"א):
"א"ר ליעזר אתיא כמאן דאמר במרה ניתנה השבת ברם כמ"ד באלוש ניתנה השבת עומדין באלוש ומזהירין באלוש".
באר הפני משה (ביצה פ"ב ה"א):
"אתיא כמ"ד במרה ניתנה השבת. על סדר המקראות קאי, ואגב דנקט בהאי קרא את אשר תאפו קאמר נמי להא. דבכתוב בפרשת המן משמע שנאמר זה ביום הששי אחר שירד להם המן באחד בשבת באותו שבוע וזה היה באלוש וכדכתיב בסדר המסעות ויסעו ממרה ויבאו אילימה ויסעו מאילים וגו' ויחנו במדבר סין ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ויסעו מדפקה ויחנו באלוש ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים וגו' והמן ניתן להם במדבר סין כדכתיב בפרשת בשלח ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין בט"ו יום לחדש השני וגו' ושם ניתן להם המן ובשבת שאחריו היו באלוש והשתא קאמר דלהאי מ"ד שבמרה ניתן להם השבת וזה היה קודם לאילים ולמדבר סין שפיר נאמר האי קרא כדכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד וגו' ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר את אשר תאפו אפו וגו' משום שכבר הוזהרו על השבת כשהיו במרה והיינו דקאמר להם משה הוא אשר דבר ה' וגו' אבל למ"ד באלוש ניתנה השבת א"כ לא מיתוקמא שפיר הכתוב הזה שהרי עכשיו עומדין היו באלוש ומזהירן באלוש בתמיה דהיכי שייך לומר להם הוא אשר דבר ה' וגו' הרי עדיין לא נצטוו על השבת מקודם".
וכך באר בעלי תמר (ביצה פ"ב ה"א):
"כמ"ד במרה ניתנה השבת, ברם כמ"ד באלוש ניתנה השבת וכו'. ביאור הדברים, הנה בפרשת מסעי כתיב ויסעו מאילים ויחנו על ים סוף, ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין, ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה, ויסעו מדפקה ויחנו באלוש, ויסעו מאלוש ויחנו מרפידים, ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני. אולם בפרשת בשלח ט"ז א' כתיב, ויסעו מאילים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין וכו'. ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים. ובפרשת יתרו, ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני. וכל תחנות הביניים לא נזכרו. ומפורש בפרשת בשלח שבמדבר סין ניתנו המן והשבת. אולם אין אנו יודעים באיזה מקום במדבר סין. שכן השטח מדבר סין כולל מדבר סין דפקה ואלוש. אכן קבלת חז"ל הוא שזה היה באלוש דבמדבר סין, שכ"ה בסדר עולם פ"ה, ויסעו מאילים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין הוא אלוש, בחמשה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים. ובאחד בשבת היה והיו ישראל אוכלים מעוגה שהוציאו בידם ממצרים כל שלושים יום ובו ביום כלתה, ולערב אכלו את השליו ובבוקר לקטו את המן ובאלוש ניתנה להם השבת, ושם עשו שבת הראשונה שנאמר, וישבתו העם ביום השביעי ע"כ. ובבר"ר פמ"ח י"ב, הוא מדבר סין הוא מדבר אלוש. מאיזה זכות זכו ישראל שנתן להם מן במדבר (באלוש), בזכותו של אברהם שאמר לושי ועשי עוגות (לשון נופל על לשון) עכ"ל, וכ"ה בשמו"ר פכ"ה ה'. ובפנ"מ ושיי"ק כתבו, שבמדבר סין ניתן להם המן ובאלוש השבת, מפני שהוקשה לו שבפרשת בשלח כתיב מדבר סין. ובמחכ"ג נעלמו ממנו דברי רז"ל הנ"ל, שהוא מדבר סין הוא אלוש וניתנו להם באלוש גם המן וגם השבת. אכן בסנהדרין נ"ו, יש דעה אחרת שכבר במרה כמה מסעות לפני אלוש נצטוו על השבת, דכתיב בשבת כאשר צוך במרה, דכתיב במרה, שם שם לו חק ומשפט. וכ"ה בשבת פ"ז. ודעה זו שניתנה להם השבת באלוש לא נזכרה בבבלי אלא במקורות א"י בירושלמי ובמדרשים א"י. והנני להעיר שיב"ע בפרשת מסעי תרגם השם אלוש כרך תקיף, אתר תקיף, ויתכן שמפני כן ניתנו המן והשבת באלוש, שהיתה להם שם תחנה קבועה".
"עומדים באלוש ומזהירים באלוש. לפי דברי הירושלמי יש ליישב קושית התוס' בשבת פ"ז כאשר צוך במרה, וא"ת מנ"ל דבמרה איפקוד אשבת, דילמא כאשר צוך בפרשת המן, (היינו באלוש דבמדבר סין) דאשכחן דיני שבת כתובים שם וכו'. אכן לפי הירושלמי לק"מ דא"א לפרש שנצטוו באלוש מפאת הקושיא עומדין באלוש ומזהירים באלוש, א"ו כאשר צוך במרה. ודע שהפיוט כמה מעלות טובות למקום עלינו שאנו אומרים בהגדה של פסח הוא כדעת הירושלמי שבאלוש ניתנה השבת שכ"ה הסדר שם, אילו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו, אילו נתן לנו השבת ולא קרבנו לפי הר סיני דיינו, וזה כדעת האומר שהשבת ניתנה באלוש שאלו כמ"ד במרה ניתנה צ"ל הסדר להיפוך, אילו נתן לנו את השבת ולא האכילנו את המן דיינו, אילו האכילנו את המן ולא קרבנו לפני הר סיני דיינו. ברם בסדר הגדה של הרמב"ם אין פיוט זה, עיין במעשה רוקח, והוא בלי ספק הוספה מפיוט א"י. ובסדר רס"ג הפיסקא אילו האכילנו את המן וכו' ליתא, רק הפיסקא השניה ונוסחתה, ואילו ספק צרכינו במדבר ולא נתן לנו את השבת דיינו, ואילו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני דיינו. ונוסח זה יתכן גם למ"ד במרה נתנה".
בין למ"ד במרה ובין למ"ד באלוש לכו"ע על שבת נצטוו עוד לפני מתן תורה, אמנם לא ברור אם גם נענשו קודם מתן תורה על השבת. אולם מפרשת מקושש ניתן ללמוד שאף נענשו במיתה עוד קודם מתן תורה.