סימן נו

ברכות יום הכיפורים של יובל

א. במוסף של ראש השנה יש תשע ברכות, והברכות הן: ג' ראשונות, מלכויות, זכרונות ושופרות וג' אחרונות. בברכות האמצעיות המיוחדות לראש השנה תוקעים בכל ברכה (תקיעה תרועה תקיעה).

ברכות הן תקנת אנשי כנסת הגדולה1, ולא מן התורה כאמור בראש השנה (לד ע"ב):

"שתי עיירות, באחת תוקעין ובאחת מברכין – הולכין למקום שתוקעין, ואין הולכין למקום שמברכין. פשיטא! הא דאורייתא הא דרבנן!".

חכמים למדו בגזירה שוה ר"ה מיובל (ר"ה לד ע"א) לגבי התקיעות בר"ה. והסמיכו על אותה גזרה שוה ותקנו שאותן ברכות שנאמרות בראש השנה תאמרנה גם ביוה"כ של יובל. ברור שתקנתם היתה בבית שני.

ב. כתב מלאכת שלמה (ראש השנה פ"ג מ"ה): "ולברכות. בין לפי' ראשון שהביא ר"ע ז"ל שהוא לשון רש"י ז"ל בין לפי' שני שהוא להרמב"ם ז"ל ליכא פלוגתא בינייהו רק בפי' לתקיעות אכן בלברכות כולהו צריכין לפרש דהיינו למנין התשע ברכות כדמפורש בדבריהם. ונראה דהני ט' ברכות של יובל היינו דוקא בבית ראשון, אכן בבית שני אין כאן ברכות דהא אין שם יובלות דהא קיימא לן בפרק בתרא דערכין והביאו הרמב"ם ז"ל שם בפרק עשירי בהלכות שמטה ויובל דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה והוא שלא מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבין כתקנן ע"כ".

ודבריו תמוהים שכן ברכות תקנו אנשי כנסת הגדולה בתחילת בית שני, ומנלן שבבית ראשון היו ברכות?!

אמנם שאלתו קשה שכן אם אין יובל אין צורך לתקן ברכות, וצ"ל כר"ת שיובל נהג בבית שני (ספר הישר לר"ת [חלק החדושים] סימן קכג, וכן הוזכר בתוספות גיטין לו ע"א ד"ה בזמן שאתה, תוספות ערכין לא ע"ב ד"ה התקין הלל, תוספות נדה מז ע"א ד"ה לא כולהו). וכן לדעת הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ג) שמנו את היובל בבית שני אף שלא נהג, ואולי עשו לו זכר. עכ"פ דבר פשוט הוא שברכות ר"ה שהועברו ליובל דוקא בבית שני ולא בבית ראשון.

ג. נאמר בראש השנה (פ"ג מ"ה):

"שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות רבי יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים (=כפופים) וביובלות בשל יעלים (=פשוטים)".

ננסה להבין מה צד השויון בין ר"ה ליובל לגבי ברכות.

פרש רש"י (ראש השנה כו ע"ב):

"שוה היובל לראש השנה לתקיעה – בפשוטין (=שופר פשוט לתקיעות), ואף על גב דתקיעתו ביובל לא לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שילוח עבדים והשמטת מכירת שדות, אפילו הכי כדראש השנה בעי למעבדיה דגמרינן לה לגזירה שוה שביעי שביעי בפרק בתרא (לד, א)".

"ולברכות – דבעי למימר תשע ברכות ביום הכפורים של יובל".

בתקיעות של ראש השנה נאמר (ראש השנה כו ע"א): "שופר נמי מבחוץ הוא! – כיון דלזכרון הוא – כבפנים דמי". תקיעות שופר של ר"ה באות לזכרון לטובה של ישראל לפני ה'.

לגבי יובל משמע מרש"י שאין התקיעות שייכות לברכות, אלא הדמיון הוא באמירת הברכות אף ביו"כ של יובל. ופעולת התקיעות שונה בין ר"ה ליו"כ של יובל.

ד. כך כתב הריטב"א (ראש השנה כו ע"ב): "שוה היובל. פי' יום הכפורים של יובל. לתקיעה ולברכות. פי' לסדר תקיעות ולסדר ברכות לומר מלכיות זכרונות ושופרות משום דעבדינן גזירה שוה בכולהו ואף על גב דברכות דרבנן נינהו כדאיתא לקמן (ל"ד ב')"...

ואע"פ שגזירה שוה היא מן התורה וכאן השוו אף דין מדרבנן בכ"ז אף זה הושווה בין ר"ה ליו"כ.

עוד העיר הריטב"א (ראש השנה כו ע"ב): "ויום הכפורים האמור כאן פשיטא דהיינו יום הכפורים של יובל דאילו יום הכפורים דעלמא ליכא לא חיוב בתקיעות ולא חיוב ברכות כלל".

ויש להעיר כי נאמר בראש השנה (לב ע"ב): "אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? – אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו – וישראל אומרים שירה?" וא"כ אף יוה"כ בכל שנה הוא יום דין, אולם אין תוקעים בו ואף סדרי העבודה והתפילה שונים מר"ה ולא תקנו לו את ברכות ר"ה.

ה. כך פרש ר' עובדיה מברטנורא (ראש השנה פ"ג מ"ה): "שוה היובל לר"ה לתקיעה. בפשוטים. ואף על גב דתקיעה ביובל לא לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שילוח עבדים וחזרות שדות לבעליהן, אפ"ה כעין ר"ה בעי, דגמרינן בגזירה שוה משביעי שביעי, שיהיו כל תקיעות שבחדש השביעי שוות זו כזו. פ"א לתקיעה, למנין התקיעות. ולברכות, למנין הברכות. דבעי למימר מלכיות זכרונות ושופרות ביוה"כ של יובל כמו בר"ה".

הפירוש הראשון משוה בין השופרות בר"ה וביובל, והפי' השני משוה את מניינם של התקיעות והברכות בין ר"ה ליו"כ של יובל. אולם אף לפירושיהם אין שילוב בין התקיעות לברכות ביוה"כ של יובל.

וכך באר המאירי (ראש השנה כו ע"ב):

"שוה היובל לר"ה וכו' פירוש השוה הכתוב יום הכפורים של יובל שהיו תוקעין בו שופר לשלוח עבדים להיות אותה תקיעה בפשוט כשל ר"ה כמו שדרשו בחדש השביעי שיהו כל תקיעות של חדש השביעי שוות ולברכות פירוש לכלול בתוך התפלה מלכיות זכרונות ושופרות על הדרך שעושין בר"ה ומ"מ פי' בגמ' שאין אומרין ביום הכפורים של יובל זה היום תחלת מעשיך שאין אומרין כן אלא בתשרי ולדעת האומר בתשרי נברא העולם".

ו. העיר בטורי אבן (ראש השנה כז ע"א): "כמאן דלא כר"א. הקשו התוס' הא ע"כ לא שוי' לכל מילי דהא תניא לקמן פ"ד (דף ל' ע"א) שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעים בין בב"ד שקידשו את החדש וכו' וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע. ולא תירצו כלום. ואיני יודע מאי ק"ל דהא שוה יובל לר"ה קתני כלו' כל מה שנוהג בר"ה לענין תקיעות וברכות דנוהג נמי ביובל מש"ה פריך אי תחילת מעשיך מצלינן בר"ה הא ביובל ליתא, א"כ אין יובל שוה לר"ה לברכות, אבל הא ל"ק דמה דאיתא ביובל וליתא בר"ה דודאי איתא ביובל מה שאינו בר"ה".

וא"כ השויון בין ר"ה ליו"כ של יובל הוא חד כיווני, מה שבברכות ר"ה ביו"כ של יובל, אבל לא כל מה שביובל חל אף בר"ה.

ז. בראש השנה (כז ע"א): הקשו: "שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות וכו'. אמר רב שמואל בר יצחק: כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן – כרבי אליעזר, דאמר: בתשרי נברא העולם. מתיב רב עינא: שוה יובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, והא איכא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, דבראש השנה איתא וביובל ליתא! – כי קתני – אשארא (=ששוה היובל לר"ה). רב שישא בריה דרב אידי מתני הכי: אמר רב שמואל בר יצחק: הא דתנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות כמאן – דלא כרבי אליעזר, דאי רבי אליעזר – כיון דאמר בתשרי נברא העולם, הא איכא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, דבראש השנה איתא וביובל ליתא! – כי קתני – אשארא".

היינו, מכיון שביובל לא ניתן להיאמר 'זה היום תחילת מעשיך' ממילא המשנה אינה כר' אליעזר אלא כר' יהושע. ודחו בגמרא ('אשארא') שהיובל שוה לר"ה בשאר דברים אבל זכרון ליום ראשון נאמר רק בראש השנה ולא ביובל.

ח. תוספות (ראש השנה כז ע"א) הביא את ביאור ר"ת למסקנת הסוגיא:

"כמאן מצלינן זה היום תחלת מעשיך – תימה הא קי"ל כרבי יהושע כדאמרינן בפ"ק (דף יב.) לתקופה כר' יהושע ואומר ר"ת דקי"ל כרב עינא דפריך משוה יובל ורב עינא ה"ק והא איכא זה היום תחלת מעשיך דאיתיה בראש השנה וליתיה ביובל אלא ודאי הא דאמרינן ליה לאו משום ברייתו של עולם אלא משום תחלת מעשה דין שהעולם נדון בו להתקיים או לאו וזה שייך נמי ביוה"כ דיובל דהוקש לר"ה כדלקמן בפרק בתרא (דף לד.) (אבל בשאר יומי לא) ואף על גב דמשני ליה שפיר רב עינא לא הדר ביה"...

ר"ת מתרץ שניתן לומר: 'זה היום... זכרון ליום ראשון' אף על יום כיפור ואליבא דר' יהושע וזאת היתה תשובת רב עינא, אע"פ שהגמרא תרצה בדרך אחרת, וקיי"ל כרב עינא.

ט. בערוך השולחן העתיד (הל' יובל סי' לא ס"ב) כתב: "וכשם שבר"ה מברכין במוסף מלכיות זכרונות שופרות כמו כן ביובל והן מעכבות זו את זו, וצריך לומר בכל ברכה עשרה פסוקים מעניינא ג' של תורה וג' של כתובים וג' של נביאים וחותמין בשל תורה ומוסיפין ברכות אלו במוסף וככל הדינים שבר"ה כמו כן ביובל לענין זה. מיהו זה פשוט דאין אומרים היום הרת עולם ביובל שהרי זהו ביוה"כ של יובל כדכתיב בעשור לחדש תעבירו שופר בכל ארצכם, ולא ידעתי אם גם ביובל התקיעות על סדר הברכות כמו בר"ה או אפשר כיון דזהו רק מתקנת חכמים וגם בר"ה אינו מעכב בדיעבד אם תקע שלא על סדר הברכות לא תקנו ביובל כן ולכשיבנה המקדש יתברר הדבר בב"א".

וא"כ יובל שונה בעניינים רבים.

י. ישנה עוד הלכה שמזכירים הראשונים שקשורה לברכות ר"ה והועברה אף לברכות יו"כ של יובל.

כתב באורחות חיים (ח"א סדר תפלת מוסף של ר"ה אות ט): "ודוקא בר"ה וי"הכ של יובל מהטעם שביארנו אבל בברכות של כל השנה אין ש"צ מוציא את העם שבשדות דאניסי או מי שאינו בקי".

וכן הסכים רבינו ירוחם (תואו"ח נ"ו ח"א): "וכתבו המפרשים דוקא ביום הכפורים של יובל דשוה לר"ה בתקיעות וברכות אבל שאר י"ה אין שליח צבור מוציא הבקי".

היינו, אף בברכות של מוסף של יו"כ של יובל שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם.

יא. הרמב"ם בהלכות תפילה (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ב) הזכיר ברכות ביו"כ של יובל אבל לא הזכיר תקיעות. וז"ל:

הלכה ז

"ביום הכפורים מתפלל בכל תפלה מחמש תפלות שבע ברכות, שלש ראשונות ושלש אחרונות ואמצעיות מעין היום, וחותם בכל אחת מהן מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים, ואם חל להיות בשבת חותם בכל תפלה מהן מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכפורים".

הלכה ח

"במה דברים אמורים ביום צום של כל שנה ושנה אבל ביום צום של שנת היובל מתפלל תפלת המוספים תשע ברכות כמו שהתפלל במוסף ראש השנה והם אותן הברכות עצמן לא פחות ולא יותר ואין מתפללין אותן אלא בזמן שהיובל נוהג".

וכן בסדר תפילות הזכירם ללא התקיעות:

"כבר אמרנו בספר הזה שבימי השבתות וימים טובים מתפלל אדם בכל תפלה שבע ברכות שלש ראשונות ושלש אחרונות וברכה אחת אמצעית מעין היום, ובראש השנה וביום הכפורים של יובל מתפלל באמצע שלש ברכות ובתפלת מוסף בלבד, ונמצא מתפלל במוסף בשני ימים אלו תשע ברכות"...

לעומת זאת בהזכרת התקיעות לא הזכיר את הברכות כלל.

בספר המצות לרמב"ם (עשין קלז): "וידוע שהתקיעה הזאת ביובל אמנם היא לפרסם החרות ושהוא מין מן ההכרזה והוא אמרו וקראתם דרור. ואין ענינה ענין תקיעת ראש השנה כי היא זכרון לפני י"י (אמור כ"ג) וזו להוציא את העבדים כמו שבארנו".

וכן בהל' שמיטה ויובל (פ"י הי"א) כתב כך:

"שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר, ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות, אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו בו את החדש בין בב"ד שלא קדשו בו את החדש, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין ושלא בפני בית דין".

נראה ברמב"ם שאין כל קשר בין הברכות לתקיעות. התקיעות ביובל מן התורה כדי לפרסם את החירות לשלח עבדים ולהשמיט שדות. ואילו בר"ה הן לזכרון לפני ה'. הברכות תוקנו ע"י אנכה"ג בבית שני ונלמדו כאסמכתא בגזירה שוה שבין יובל ור"ה, והם ראו שאותן ברכות של ר"ה ראוי שיאָמרו ביו"כ של יובל. והתקיעה היא עפ"י הלכותיה בבית דין וע"י כל אדם, עי' בשבת הארץ עם תוספת שבת בהלכותיה.

יב. עוד הקשה הטורי אבן (ראש השנה כו ע"ב):

"שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות. איני יודע מה ענין מלכיות וזכרונות ליוה"כ של יובל דבר"ה ה"ט כדאמר בפ"ב ופ"ד אמרו מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר אבל ביובל התקיעה אינו לא לזכרון ולא לתפילה אלא לסימן לשלוח עבדים והשמטת קרקעות כדפירש"י. ובפ"ב דתענית (דף טו) ס"ל לת"ק דאומר זכרונות ושופרות בתענית ובגמר' (ד' י"ז) אמרי' דבשעת מלחמות אומרים אותו לכ"ע י"ל דה"ט משום דכתיב ונזכרתם גבי מלחמה ומהאי קרא יליף ר"י ב"י בפרק ד' לזכרונות וה"ה לצרה שעלי' מתענין כדי שיעלה זכרונם לטובה וגם שופרות שייך בהאי שעתא ואפ"ה לא אמרינן בהו מלכיות דלא שייך ה"ט שתמליכוני עליכם א"כ ביוה"כ דלא שייך זכרונות כ"ש מלכיות מ"ט אמרינן להו?"

ותרץ: "ונ"ל כיון דגמרינן יובל ור"ה מהדדי בג"ש דשביעי שביעי לקמן בפ"ד מה דשייך בר"ה ויש לו טעם אף על גב דלא שייך ביובל שוו להדדי אפילו בדבר שאינו אלא מדברי סופרים אפ"ה השוו אותן חכמים להדדי ה"נ כיון דאיכא טעמא לאמרן בר"ה תיקנו נמי ביובל אף על גב דלא שייך האי טעמא בי'. ובהכי לק"מ מה שהקשו התוס' מהא דאר"ל מצוה ר"ה ויוה"כ בכפופין כיון דבר"ה ה"ט משום כמה דכייף אינש האי טעמא לא שייך ביובל ורצו להוכיח מהא דכפוף מעכב בדיעבד מה"ט. ואין ראיי' דברכו' יוכיחו דשוה יובל לר"ה אף על גב דל"ש ביובל אפ"ה השוו אותן חכמים".

יג. בדרך אמונה (באור ההלכה הל' שמיטה ויובל פ"י הי"א) הביא דברי הטו"א, ותרצם בדרך שונה:

"אכן לפ"ד התוס' לק"מ קושייתו שכתבו לקמן כ"ז א' ד"ה כמאן וז"ל והא איכא זה היום תחלת מעשיך דאיתי' בר"ה וליתי' ביובל אלא ודאי הא דאמרי' לי' לאו משום ברייתו של עולם אלא משום תחלת מעשה דין שהעולם נידון בו להתקיים או לאו, וזה שייך נמי ביוה"כ דיובל דהוקש לר"ה כדלקמן בפ' בתרא אבל בשאר יומי דכפורי לא (כצ"ל וכ"ה בריטב"א) עכ"ל הרי מבואר להדיא מדבריהם דביוה"כ של יובל העולם נידון ג"כ כמו בר"ה וילפא לה משום דהוקש ועי' ל' הריטב"א וחדושי הר"ן שמבואר יותר וא"כ שפיר שייך לומר מלכיות זכרונות ושופרות ממש כמו בר"ה"...

וא"כ יוה"כ של יובל דומה במהותו לראש השנה של כל שנה, אבל במערכת של חמישים שנה, ועל כן ההיקשים ההדדיים בין התקיעות והברכות.

יד. יש לסייע לגר"ח קנייבסקי מדרשת ר"ה לרמב"ן: "ואתא ר' לוי וראה דבריו של ר' יהודה בכפיפה דראש השנה, וראה דבריו של ת"ק דשוה היובל לראש השנה לגמרי, ופסק ששניהם בכפופין דשניהם יום דין הם, ומעתה על כרחינו של כל השנה בפשוטין שהרי הכל שווין שאין כל התקיעות שוות, ושל יובל משונה הוא משל שאר תעניות".

וכך כתב הרשב"א (ראש השנה כז ע"א): "וה"ק והא איכא זה היום תחלת מעשיך דלדבריך איתיה בראש השנה וליתיה ביובל, אלא ודאי לאו משום דזה היום תחלת מעשה בראשית קאמר אלא תחלת דין קאמר שהיום הוא תחלת דין על כל המעשים וזה שייך נמי ביובל דהוקש לראש השנה אבל לא בשאר יומא דכפורי".

וכך כתב באמת ליעקב (ויקרא כה, כג) "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ וגו' – הרי לנו ששנת היובל היא יסוד לבריאת העולם, ויום הכפורים – שתלתה בו התורה את שנת היובל – ג"כ כרוך עם חידוש העולם, וכמו שביאר הרמב"ן בפירושו על התורה לענין יוהכ"פ של יובל ועיי"ש. ואף דהגמרא מתמה אי נימא זה היום תחלת מעשיך, היינו דודאי שאין היום ההוא [תחילת מעשיך], אבל שנת היובל ודאי שזוהי יסוד לבריאת העולם, שהרי נאמר בפירוש לענין יובל: והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי, וכיון דתלי יובל בזמן יוה"כ, ואז נתקנו גם הברכות של ראש השנה, א"כ מסתמא יוהכ"פ עצמו כרוך בחידוש העולם".

ודוקא בברכות מתגלה עוד יותר ההשוואה בין יוה"כ ביובל לראש השנה ולכן השוום חכמים "והם אותן הברכות עצמן לא פחות ולא יותר" (לשון הרמב"ם הו"ד לעיל).