חבל נחלתו כח נה
סימן נה
בין תקיעות של ראש השנה לתקיעות יוה"כ של יובל
שאלה
מה החילוק בין תקיעות של ראש השנה לתקיעות של יום הכיפורים של יובל מן התורה ומדרבנן?
א. בין ר"ה ליובל
תקיעות של ר"ה ושל יו"כ של יובל שונות במהותן, של ראש השנה לזכרון לפני ה' כאמור (ראש השנה כו ע"א): "שופר נמי מבחוץ הוא! – כיון דלזכרון הוא – כבפנים דמי". ור"ה הוא יום דין. ואילו תקיעות יום כיפור של יובל הן הכרזת דרור לשילוח עבדים וחזרת שדות לבעליהן, ואינן לזכרון.
כתב בספר החינוך (פרשת בהר מצוה שלא):
"לתקוע בשופר בעשירי בתשרי שהוא יום הכיפורים, שנאמר [ויקרא כ"ה, ט'–י'] והעברת שופר תרועה וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגו' וקראתם דרור וגו'. וידוע שמצות התקיעה ביום זה היא לפרסם חירות כל עבד עברי, שיצא בן חורין בלי דמים. ואין ענינה כענין תקיעת שופר בראש השנה, שהתקיעה ההיא אנו עושים לקבוע מחשבתינו על ענין עקידת יצחק ונצייר בנפשנו לעשות גם בנו כמוהו לאהבת יי, ומתוך כך יעלה זכרוננו לפני יי לטוב, כלומר שנהיה זכאים לפניו, וזאת התקיעה של יובל היא לפרסם החירות כמו שאמרנו".
וכן באר ר' עובדיה מברטנורא (ראש השנה פ"ג מ"ה): "שוה היובל לר"ה לתקיעה. בפשוטים (=של יעל פשוט – רש"י). ואף על גב דתקיעה ביובל לא לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שילוח עבדים וחזרות שדות לבעליהן, אפ"ה כעין ר"ה בעי, דגמרינן בגזירה שוה משביעי שביעי, שיהיו כל תקיעות שבחדש השביעי שוות זו כזו".
כיון שמהות התקיעה בכוונה שונה היינו מצפים שההלכות תהיינה שונות מאד, אולם חכמים עפ"י תושבע"פ השוו מאד בין התקיעות ותפילת היום.
ב. שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות
נאמר בראש השנה (פ"ג מ"ה): "שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות רבי יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים".
פרש הרמב"ם (ראש השנה פ"ג מ"ד): "בתקיעה, כלומר מנין התקיעות. ובברכות, ר"ל מנין הברכות שבתפלה, ויתבאר מנינן. ואמרו לעיל ששופר של ראש השנה של יעל, אינה הלכה. וכן אין הלכה כר' יהודה. ופסק ההלכה שופר של יובל ושל ראש השנה של זכרים כפופים".
היינו, מנין התקיעות שוה בין ראש השנה ליובל, וכן בשניהם ישנן ברכות שבתפילה היינו: מלכויות זכרונות ושופרות של תפילת מוסף. לגבי סוג השופר, הרמב"ם פסק שלא כר' יהודה אלא כת"ק ובשניהם בשל איל.
וכך באר המאירי (ראש השנה כו ע"ב):
"שוה היובל לר"ה וכו' פירוש השוה הכתוב יום הכפורים של יובל שהיו תוקעין בו שופר לשלוח עבדים להיות אותה תקיעה בפשוט כשל ר"ה כמו שדרשו בחדש השביעי שיהו כל תקיעות של חדש השביעי שוות ולברכות, פירוש לכלול בתוך התפלה מלכיות זכרונות ושופרות על הדרך שעושין בר"ה. ומ"מ פי' בגמ' שאין אומרין ביום הכפורים של יובל זה היום תחלת מעשיך שאין אומרין כן אלא בתשרי ולדעת האומר בתשרי נברא העולם ור' יהודה חולק בענין השופר לומר שבר"ה עקר המצוה בשל איל שהוא כפוף שאף הוא יום הדין וצריך לכפיית הלב ולשחיית הקומה אבל של יובל שהוא לסימן חירות ושלוח עבדים בשל יעלים אבל בשל תעניות מודה ר' יהודה בכפופים ויש חולקין בזו ואין נראה לי".
"ולענין פסק למצוה הלכה כר' יהודה להיות של ר"ה בכפופים ושל יובל בפשוטים. ובתלמוד המערב הוזכר טעם שפירשנו תקנו כפוף לכפוף ופשוט לפשוט ר"ל כפוף בזמן שהלבבות כפופים ופשוט לזמן שהלבבות מרווחים ועוד אמרו שם תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי פירוש ר"ה מצוי שהוא בכל שנה וכן שופר של איל מצוי ומ"מ כלם כשרים בדיעבד חוץ משל פרה כמו שביארנו".
המאירי חולק על הרמב"ם בשתי נקודות, ראשית הוא סובר שכל המחלוקת בסוג השופר – פשוט או כפוף, היא למצוה ולא לעיכובא, בעוד שהרמב"ם סובר שהיא לעיכובא. ועוד שפוסק הלכה כר' יהודה.
הוסיף בתפארת ישראל (ראש השנה פ"ג מ"ה אות כד): "ר' יהודה אומר וכו'. וקיי"ל דבר"ה קרן פרה פסול, וכ"כ קרני רוב החיות פסולין, מדאינן חלולים דשופר כתיב לשון שפופרת, להכי פסולים אפילו בדיעבד, ובשאר מינין אפילו פשוטין כשרים בדיעבד, ורק לכתחילה מצוה בכפופין, אבל מצוה מהמובחר בשל איל כפוף [תקפ"ו], וכן הדין בתעניות, ולרשב"א בתעניות יוצא נמי בחצוצרות מתכות [תקע"ט]".
ג. מצות התקיעה ביום הכיפורים של יובל
פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"י):
"מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה (שנאמר והעברת שופר תרועה) וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר, ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר"ה, ומעבירין שופר בכל גבול ישראל".
באר הר"י קורקוס (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"י): "מצות עשה וכו'. פ"ק דר"ה אמרו זו מסורה לב"ד וכו' פי' תקיעת שופר מסורה לב"ד לצוות לשלוחם לתקוע ופ' י"ט של ראש השנה אמרו בי"ה תעבירו מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע גם שם במשנה שוה היובל לר"ה לתקיעות ולברכות ובבריתא אמרו אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו בו את החדש בין בב"ד שלא קדשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ובר"ה אין תוקעין אלא בב"ד שקדשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע ופירש בגמרא שביובל היחידים תוקעין בזמן ב"ד אפילו שלא בפני ב"ד אבל בר"ה אין תוקעין אלא בזמן ב"ד ובפני ב"ד".
לגבי העברת שופר 'בכל גבול ישראל' באר האור שמח (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"י): "נ"ב ולא בחוצה לארץ, שאין תוקע יחיד בחו"ל, כמפורש בירושלמי רה"ש פ"ד סוף הלכה א'".
אולם המנחת חינוך (פרשת בהר מצוה שלא) תמה מדוע לא נוהגת תקיעת שופר אף בחו"ל:
"וכתב הרב המחבר דמצוה זו נוהג בא"י בזמן שהיובל נוהג מבואר מדבריו דאף בזמן היובל לא היה נוהג תקיעת שופר בח"ל וטעמא בעי כיון דת"ש הוא חובת הגוף למה לא ינהוג בח"ל בזמן היובל ובר"מ אינו מבואר זה אדרבא נוכל ללמוד מדבריו להיפוך וכן לא מצאתי בגמ' ד"ז וצ"ל כיון דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם וארצכם הוא א"י וכן מצאתי בס' ט"א בר"ה דף ט' שכתב בפשיטות דת"ש אינו נוהג בח"ל דכתיב ארצכם ע"ש ולכאורה צריך עיון בקדושין ל"ח מבואר גבי שלוח עבדים דחובת הגוף נוהג בחוץ לארץ ג"כ אף על גב דכתיב בארץ מכל מקום יובל הוא מרבה אף בח"ל ומה תלמוד לומר בארץ בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח"ל כו' א"כ ה"נ אף על פי דכתיב בארצכם מ"מ יהי' נוהג בח"ל בזמן שנוהג בא"י הן אמת שבברייתא מבואר שם לאחר כניסתן לארץ אינו נוהג בח"ל חוץ מהשמטת כספים ושלוח עבדים ואינו נזכר ת"ש מ"מ צ"ע מפני מה אינו נוהג? ועיין בר"ה לפי הפסק שלנו דכולהו מעכבין דיובל קאי על כולם ע' בר"ה דקאי על ת"ש ע"ש"...
באותו ענין עסק אף בערוך השולחן העתיד (הלכות יובל סימן לא סעיף ג):
"ויש בזה שאלה למה אמרנו בסי' הקודם סעי' ה' דהספירה הוא בב"ד הגדול משום דכתיב וספרת לך א"כ גם בתקיעות דכתיב והעברת שופר תרועה לשון יחיד נאמר דזהו רק בב"ד הגדול ולמה אמרנו דתקיעות הוא בכל ב"ד? והתשובה בזה דוודאי אלו לא היו התקיעות רק בב"ד בלבד כמו הספירה בוודאי היינו אומרים כן, אבל כיון שהתקיעות חובה על כל ישראל כדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם וממילא דהיחיד הוא הב"ד שבכל מקום ומקום ומ"מ בח"ל נ"ל דאין תוקעין כיון דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם ורק לשילוח עבדים נוהג גם בח"ל כשיש יובל בארץ כמ"ש בסי' הקודם סעי' ט"ו ופשוט הוא שיכול לשמוע תקיעות מאחר כמו בר"ה".
ד. ברכות של יובל
בראש השנה (כז ע"א) הגמרא עוסקת בהתאמת הברכות ליו"כ של יובל:
"שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות וכו'. אמר רב שמואל בר יצחק: כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן – כרבי אליעזר, דאמר: בתשרי נברא העולם. מתיב רב עינא: שוה יובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, והא איכא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, דבראש השנה איתא וביובל ליתא! – כי קתני – אשארא. רב שישא בריה דרב אידי מתני הכי: אמר רב שמואל בר יצחק: הא דתנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות כמאן – דלא כרבי אליעזר, דאי רבי אליעזר – כיון דאמר בתשרי נברא העולם, הא איכא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, דבראש השנה איתא וביובל ליתא! – כי קתני – אשארא". היינו ביו"כ של יובל משמיטים משפט זה, של 'זה היום תחילת מעשיך', מפני שאינו מתאים ליום זה.
כתב הטורי אבן (ראש השנה כו ע"ב): "שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות. איני יודע מה ענין מלכיות וזכרונות ליוה"כ של יובל דבר"ה ה"ט כדאמר בפ"ב ופ"ד אמרו מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר אבל ביובל התקיעה אינו לא לזכרון ולא לתפילה אלא לסימן לשלוח עבדים והשמטת קרקעות כדפירש"י. ובפ"ב דתענית (דף טו) ס"ל לת"ק דאומר זכרונות ושופרות בתענית ובגמר' (ד' י"ז) אמרי' דבשעת מלחמו' אומרי' אותו לכ"ע י"ל דה"ט משום דכתיב ונזכרתם גבי מלחמה ומהאי קרא יליף ר"י ב"י בפרק ד' לזכרונות וה"ה לצרה שעלי' מתענין כדי שיעלה זכרונם לטובה וגם שופרות שייך בהאי שעתא ואפ"ה לא אמרינן בהו מלכיות דלא שייך ה"ט שתמליכוני עליכם א"כ ביוה"כ דלא שייך זכרונות כ"ש מלכיות מ"ט אמרינן להו. ונ"ל כיון דגמרינן יובל ור"ה מהדדי בג"ש דשביעי שביעי לקמן בפ"ד מה דשייך בר"ה ויש לו טעם אף על גב דלא שייך ביובל שוו להדדי אפילו בדבר שאינו אלא מדברי סופרים אפ"ה השוו אותן חכמים להדדי ה"נ כיון דאיכא טעמא לאמרן בר"ה תיקנו נמי ביובל אף על גב דלא שייך האי טעמא בי'. ובהכי לק"מ מה שהקשו התוס' מהא דאר"ל מצוה ר"ה ויוה"כ בכפופין כיון דבר"ה ה"ט משום כמה דכייף אינש האי טעמא לא שייך ביובל ורצו להוכיח מהא דכפוף מעכב בדיעבד מה"ט. ואין ראיי' דברכו' יוכיחו דשוה יובל לר"ה אף על גב דל"ש ביובל אפ"ה השוו אותן חכמים".
היינו כיון שנלמד בג"ש להשוות בין תקיעות של יובל לתקיעות של ר"ה – חכמים השוו ביניהם אף בברכות, ואע"פ שלכאורה אין הימים שוים.
בביאור הלכה (הל' שמיטה ויובל פ"י הי"א) באר הרב קנייבסקי שאומרים אף ביו"כ של יובל 'זה היום תחילת מעשיך' והוא יום דין כר"ה, וע"כ אומרים בו ברכות כר"ה. ודבריו אינם מסתברים לענ"ד.
נאמר במסכתות קטנות (מסכת עבדים פ"א ה"א): "שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכה, אלא שהשופר של יובל דוחה את השבת. מאימתי פסקו היובלות, משעלה פול מלך אשור והגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה".
הוסיף במלאכת שלמה (ראש השנה פ"ג מ"ה):
"ונראה דהני ט' ברכות של יובל היינו דוקא בבית ראשון אכן בבית שני אין כאן ברכות דהא אין שם יובלות דהא קיימא לן בפרק בתרא דערכין והביאו הרמב"ם ז"ל שם בפרק עשירי בהלכות שמטה ויובל דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה והוא שלא מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבין כתקנן".
אנו תוקעים בברכות במוסף של ר"ה (יש נוהגים אף בתפילת לחש ויש נוהגים רק בחזרת הש"ץ). לא מצאתי מי שהסביר האם כך נעשה ביובל, היינו, האם התקיעות תהיינה משולבות בתוך הברכות או שיהיו תוקעים בנפרד. ויש לומר שכיון שתקיעות של יובל אינן לזכרון, אלא להכרזת דרור לארץ וליושביה, ממילא אינן משולבות בתוך הברכות, או שהושוו לר"ה בכל1.
ובכלל יש לתמוה על המשנה ששוה היובל לברכות לר"ה. וכי מתי נהגו ברכות ביובל, בבית ראשון שנהג יובל – כנראה לא היו ברכות, מפני שאנשי כנה"ג תקנום. בבית שני שתוקנו ברכות לר"ה – לא היה יובל, וכי פסקו הלכתא למשיחא?! וצ"ע2.
ה. מצות תקיעה או מצות שמיעה בשופר של יובל
כתב הרמב"ם בספר המצוות:
"והמצוה הקל"ז היא שצונו לתקוע בשופר בעשירי מתשרי משנה זו ולקרא בכל ארצותינו דרור לעבדים ולצאת כל עבד עברי לחרות בלי פדיון ביום הזה כלומר העשירי מתשרי. והוא אמרו ית' (בהר ט') והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם ואמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. הנה התבאר (מתני' ר"ה כ"ו ב) ששוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. וכבר התבארו משפטי תקיעות שופר בראש השנה במסכת ראש השנה (עמ"ע ק"ע וש"נ). וידוע שהתקיעה הזאת ביובל אמנם היא לפרסם החרות ושהוא מין מן ההכרזה והוא אמרו וקראתם דרור. ואין ענינה ענין תקיעת ראש השנה כי היא זכרון לפני י"י (אמור כ"ג) וזו להוציא את העבדים כמו שבארנו".
וכן בהלכה שהובאה לעיל (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"י) הדגיש הרמב"ם את המצוה לתקוע בשופר:
"מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה (שנאמר והעברת שופר תרועה) וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר, ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר"ה, ומעבירין שופר בכל גבול ישראל".
נשאלת השאלה: האם המצוה היא לתקוע או לשמוע כבר"ה, ונ"מ גדולה שבר"ה אחד מוציא את כולם, אולם אם המצוה לתקוע כל אחד צריך ללמוד לתקוע תשע קולות.
בשו"ת רדב"ז (חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן נז [אלף תל]) נשאל והשיב:
"שאלת ממני אודיעך דעתי מאי שנא בר"ה שכתב הרמב"ם ז"ל מצות עשה לשמוע קול שופר וביה"כ של יובל כתב מצות עשה לתקוע בשופר בעשרה בתשרי בשנת היובל והא ילפי מהדדי בג"ש".
"תשובה: תניא בפ' י"ט שחל שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו את החודש ובין בב"ד שלא קדשו בו את החודש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ובר"ה לא היו תוקעים אלא בב"ד שקדשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע פשטא דהא מתניתין משמע דביוה"כ כל יחיד ויחיד חייב לתקוע ולא נפיק בשמיעה וכן נראה מלשון הרב ז"ל פ"י מהלכות שמיטה ויובל וז"ל מצות עשה לתקוע בשופר בעשרה בתשרי בשנת היובל ומצוה זו מסורה לב"ד תחילה וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר וגו' ותוקעים בשופר תשע כדרך שתוקעים בר"ה ומעבירין שופר בכל גבול ישראל שופר של יובל ור"ה אחד הוא לכל דבר ואחד ר"ה ואחד יובל לתקיעות אלא שביובל בין בב"ד שקדשו בו את החדש בין בב"ד שלא קדשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שב"ד יושבים ושלא בפני ב"ד, ובר"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעים אלא בב"ד שקדשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני ב"ד ע"כ ומדפלגינהו הרב בתרתי משמע דתרי מילי איכא בין ר"ה ליוה"כ לענין היחיד דאלו יובל דעלמא כל יחיד ויחיד חייב לתקוע ובר"ה אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אלא לשמוע. ותו דאם חל היובל להיות בשבת כל יחיד ויחיד חייב לתקוע בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד כל זמן שב"ד יושבין ובר"ה שחל להיות בשבת אין היחיד רשאי לתקוע אלא בפני ב"ד, הא למדת כי המצוה ביובל בתקיעה ובר"ה בשמיעה ולפיכך כתב הרב ז"ל כן ואיפשר דילפינן לה מקראי דבר"ה כתיב יום תרועה יהיה לכם ומשמע יהיה לכם מ"מ בין על ידי תקיעה בין ע"י שמיעה והתוקע בעצמו בשמיעה הוא דנפיק אבל ביוה"כ כתיב תעבירו שופר והעברת שופר תרועה משמע שצריך לתקוע ממש ולא נתקבלה הג"ש אלא לענין התקיעות והברכות כדמשמע פשטא דמתניתין. ואפי' אם תרצה לפרש דביוה"כ נמי נפיק בשמיעה מ"מ עיקר המצוה בתקיעה ובר"ה עיקר המצוה בשמיעה והיינו שתיקנו נוסח הברכה לשמוע קול שופר ואיפשר כי ביובל היו מברכין לתקוע בשופר הילכך יפה כיון הרב ז"ל שכתב בר"ה לשמוע וביה"כ לתקוע".
עולה מדברי הרדב"ז שבר"ה המצוה בשמיעה, ואילו ביו"כ של יובל המצוה בתקיעה ולא בשמיעה.
וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ח): "ומה שהוקשה לכ"ת מיום הכפורים של יובל שכתב שם מצות עשה לתקוע בשופר וכו' כבר נתעורר הוא ז"ל לדבר זה בספר המצות הקצר שלו: וכתב שם גבי יובל במצות קל"ז ההפרש שיש בין ראש השנה ליובל וז"ל וידוע שזאת התקיעה אמנם היא כדי לפרסם החירות והיא מין מהכרזה וזהו שאמר הכתוב וקראתם דרור בארץ וגומר אין עניינה ענין תקיעת ראש השנה לפי שזאת זכרון לפני השם וזאת להוציא העבדים כמו שנתבאר עכ"ל: הילכך גבי יובל שהדבר תלוי בתקיעה כדי להכריז על הדבר ולפרסמו והיא עיקר המצוה כתב מצות עשה לתקוע: וגבי ראש השנה דאין המצוה אלא בשמיעה כתב לשמוע".
אמנם בדרך אמונה (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"י, סעיף נח) כתב: "מ"ע לתקוע בשופר. מדכתב רבנו בריש ה' שופר מ"ע של תורה לשמוע תרועת השופר וכאן כ' מ"ע לתקוע משמע שכאן עיקר המצוה לתקוע ושם עיקר המצוה לשמוע, ומ"מ לדינא משמע שאין נ"מ ביניהן כמש"כ רבנו בסמוך הי"א דשוין הן ומ"מ אפשר דמברכין כאן לתקוע בשופר וכן מברכין שהחיינו".
בבאור הלכה של דרך אמונה על הלכה זו הביא שיש ראשונים (מאירי וכ"כ בערוה"ש העתיד הו"ד לעיל פרק ג) שהבינו שתק"ש של יובל היא כמו של ר"ה ואחד מוציא את כולם מדין שומע כעונה, ובשם הריטב"א כתב שחייב כל אחד לתקוע ואינו יוצא בשמיעה. וברמב"ם, לפי דבריו בהי"ב, הסביר שיוצאים בשמיעה.
כתב המנחת חינוך (פרשת בהר מצוה שלא):
"והנה מ"ע זו חייבים כ"א מישראל לשמוע קול שופר ביה"כ של יובל ואם עבר ולא שמע ביטל מ"ע של תורה לא הב"ד בלבד כי על כל יחיד ומ"ש הרב המחבר ואם עברו בית דין כו' צ"ע דכ"א מישראל עובר בעשה כמ"ש וז"פ".
ו. תקיעת בית דין במקדש
הקשה המנחת חינוך (פרשת בהר מצוה שלא):
"לתקוע בשופר בעשירי כו'. ער"מ פ"י מה' שמו"י ומבואר בר"מ דמצוה זו מסורה לב"ד תחלה שנא' כו' וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כו' וכן נרמז בסוף ד' הרהמ"ח שכתב ואם עברו ב"ד כו' וד"ז שנמסר לב"ד תחלה איני מבין הכוונה כיון דהוא מצוה על כל ישראל שחייב כ"א לשמוע שופר כמו בראש השנה אם כן מאי הכוונה דנמסר לבית דין תחלה ואם יהי' המצוה שהב"ד יתקעו תחלה ואח"כ כל ישראל זו לא שמענו דודאי תיכף בנץ החמה מצוה על כ"א מישראל לשמוע שופר כמו בראש השנה ועל כ"א מהב"ד כי הם כמו כאו"א מישראל. והכ"מ לא הראה מקום מוצא הדין של רבינו. והנה מבואר בר"ה דף ט' ע"ב גבי שופר מצוה זו מסורה לבית דין ומכאן יצא להר"מ זה אך באמת ע"ש הפשט דסובר דהתורה לא תלה היובל בשלוח עבדים כי לכל מסור' ואם ימאן יבטל היובל ע"כ תלה הכתוב רק בתקיעת שופר דזו מסורה לב"ד ול"ש אם ימאן דהב"ד יצא לתקוע ע"ש ברש"י. אבל שיהיה מסור לב"ד ביותר מכל ישראל או תחלה זו לא שמענו. ואיני מבין הכונה דהמצוה הוא על כל ישראל כמו בר"ה וצ"ע. ומה שמבואר בגמרא כיון שהגיע יה"כ תקעו ב"ד בשופר ונפטרים העבדי' כו' היינו אורחא דמלתא דהב"ד זריזין הם ותוקעין ע"ש".
לגבי תקיעת יובל במקדש, הרמב"ם לא הזכיר בתקיעת בי"ד חצוצרות, לעומת תקיעה בר"ה במקדש שהיתה אף עם חצוצרות – "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות". וכ"פ הרמב"ם (הל' שופר פ"א ה"ב).
העיר על כך המנחת חינוך (פרשת בהר מצוה שלא): "והנה מבואר בר"ה פ"ג דבמקדש היו תוקעין בשופר ובחצוצרות שנאמר בחצוצרות וקול שופר כו' וכן ביובל כי שוה היובל לר"ה ולא הוצרך הר"מ לפרש כאן כי כל דיני שופר ביאר בה' שופר ותלמד לכאן". והביאו אף בדרך אמונה (סעיף נט).
וכך כתוב ברשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק, ברכות – הערות דף יד עמוד א הערה 30): "ולפי היסוד הנ"ל ביאר רבינו זצ"ל את השמטת הרמב"ם המצוה של תקיעה בחצוצרות ביובל, דז"ל הרמב"ם (פ"י ה"י מהל' שמיטה ויובל) מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל וכו' ומעבירין שופר בכל גבול ישראל. ואילו בפ"א מהל' שופר ה"ב פסק וז"ל במקדש היו תוקעים בר"ה בשופר אחד ושתי חצוצרות עמו וכו' ולמה תוקעים עמו בחצוצרות משום שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' עכ"ל. ומסתימת לשונו בהל' שמיטה ויובל משמע דלא היו תוקעים בחצוצרות ביובל ביחד עם השופר, וצ"ע. ונראה דחלוק ביסוד דינו חלות קיום תקיעת שופר בר"ה מחלות קיום תקיעת שופר ביובל, דבתקיעת שופר בר"ה חל קיום שירה והילול וכמבואר בפסוק שהביא הרמב"ם 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ', ולכן תוקעים במקדש בשופר עם חצוצרות דהויין ביחד קיום שירה, דחל בשופר וחצוצרות קיום מצות שירה במקדש. מאידך תקיעת שופר ביובל אין בה חלות קיום שירה כלל, וחלותה הוי קיום מצות הכרזה לשחרר העבדים, וכדמתבאר מדברי הרמב"ם בכותרת ריש הל' שמיטה ויובל (מצוה יב) "לתקוע בשופר בעשירי לתשרי כדי לצאת עבדים חפשי" (וכ"כ בספר המצוות מ"ע קל"ז). ומכיון דאין בתקיעה זו חלות קיום שירה אין בה דין לצרף חצוצרות עמה, ומיושב שפיר הא דהשמיט הרמב"ם דין תקיעה בחצוצרות ביובל. משא"כ בתקיעת שופר בר"ה המהווה קיום שירה כשתוקעין במקדש, ולכן חל בה דין לצרפה עם תקיעת חצוצרות דהוי נמי קיום שירה במקדש".
ז. תקיעה בר"ה כשחל בשבת וביום הכיפורים
באר בספר החינוך (פרשת בהר מצוה שלא):
"ומכל מקום, אף על פי שאמרו זכרונם לברכה ששוין הן, חילוק קצת יש ביניהם, דבראש השנה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין, וביובל תוקע כל יחיד ויחיד כל זמן שבית דין יושבין, בין בפני בית דין בין שלא בפניהם".
נסביר מעט את דבריו.
פסק הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ב ה"ו):
"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום, אף על פי שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם, ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או מוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה, שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע".
והוסיף בהלכה ח:
"כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהיה המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלם היו הכל תוקעין בירושלם בשבת כל זמן שבית דין יושבין, ולא אנשי ירושלם בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלם, והיתה רואה ירושלם לא שתהיה בתוך הנחל, והיתה שומעת קול תקיעת ירושלם לא שתהיה בראש ההר, והיתה יכולה לבוא בירושלם לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם, אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת כירושלם, אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעין".
וסיים בהלכה ט:
"ובזמן הזה שחרב המקדש כל מקום שיש בו בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת, ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקידשו את החדש אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין, ואין תוקעין אלא בפני בית דין (גדול) בלבד כל זמן שהן יושבין ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו תוקעין בפניהם, אבל חוץ לבית דין אין תוקעין, ולמה תוקעין בפני בית דין מפני שבית דין זריזין הן ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן".
כל זה לגבי ר"ה שחל להיות בשבת.
לגבי יובל פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י הי"א):
"שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר, ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות, אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו בו את החדש בין בב"ד שלא קדשו בו את החדש, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין ושלא בפני בית דין"3.
עולה שתקיעה של יובל תוקעים בכל מקום בארץ ישראל בין בפני בי"ד ובין שלא בפני בי"ד בשבת ובחול, אולם רק בזמן שבי"ד יושבים (עד שש שעות). בעוד שתקיעה של ר"ה בשבת היא מדרבנן רק בפני בית דין סמוך, ובשאר מקומות נאסרה תקיעה בשופר בר"ה שחל בשבת.
ביו"כ ישנם דיני הוצאה מרשות לרשות כבשבת. ולכן אם היו גוזרים על התקיעה היו מבטלים לגמרי מצוה מן התורה של תקיעה ביובל.
ופסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י הי"ג-יד):
"שלשה דברים מעכבין ביובל, תקיעה ושלוח עבדים והחזרת שדות לבעליהן, וזו היא שמיטת קרקע.
"מר"ה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן".
ולכן לא יכלו לגזור על יוה"כ של יובל, כי בביטול התקיעה יבטלו כל מצוות היובל. ועוד שהוא מגיע רק אחת לחמישים שנה ואינו שכיח. ובר"ה כיון שהוא חל יומיים ביום השני יוכלו לתקוע.
כתב בשרשי הי"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י הי"א):
"שמעתי מקשים דמ"ש דבר"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין גזרה שמא יעבירנו ד"א בר"ה ובשופר של יובל לא גזרו, ולכאורה עלה על דעתי לחלק דשניא היא שאם היו חוששין חכמים לגזרה זו גבי יובל מתעקרא המצוה לגמרי שהרי אף ביו"הך שלא חל להיות בשבת נמי צריכין לגזור כיון דאיכא עירוב והוצאה ביו"הכ כמו בשבת כמ"ש הפוסקים משא"כ בר"ה שמתקיים מצות שופר כשלא חל בשבת אלא כשחל בחול אמנם אכתי ק"ל למאן דס"ל דאין ערוב והוצאה ביוה"כ והיא סברת רפרם בפ' שני שעירי יו"הך דס"ו והביאו מרן בא"ח בה' יו"הכ סי' [תרי"א] מה יענה לברייתא זו ותלמודא אמאי לא אקשי מינה לרפרם וראיתי להתוספות בר"ה ר"פ י"ט שחל כו' ד"ה אבל לא במדינה שכתבו בסוף דבריהם ועוד י"ל דבדין הוא יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירוש' אבל יום ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין ותירוץ זה יכולים אנו לאומרו כאן ולחלק בין שופר של ר"ה לשל יובל שהיה ביום הכפורי' שהוא בעשור לחדש שכבר ידוע בגבולין ואף אם אינו ידוע בגבולין כולם כמו לולב מכל מקום ברוב המקומות הוא ידוע ומשום מיעוטא לא גזרו חכמים ודוק. מיהו אין צורך לכל זה שהחילוק לזה ברור והוא דבשופר של יובל אין כח ביד חכמים לעוקרו משום גזרה כיון דשילוח עבדים תלוי בתקיעת שופר וכמ"ש רבינו בפרקין וא"כ אם יעמידו דברי' בשופר של יובל יבואו לעקור מצות שילוח העבדים בקום עשה כשישתעבדו בהם וברור ועוד י"ל דשאני שופר של יובל דלא גזרו ביה משום דזמנו רחוק מן' שנה לן' שנה והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן".
העיר המנחת חינוך (פרשת בהר מצוה שלא):
"ומ"ש הרהמ"ח דחילוק יש דביובל תוקעין כ"ז שב"ד יושבין עיין בש"ס זה הוא רק מדרבנן מחמת גזרה שמא יעבירנו ובזמן ב"ד לא גזרו והחילוק שבין ר"ה שחל בשבת ובין יובל ע"ש בש"ס אבל מה"ת כל היום מחויבים לתקוע ע' ש"ס דר"ה דף למ"ד".
וכן באר בדרך אמונה (הל' שמיטה ויובל פ"י הי"א):
"(סו) בין בב"ד שלא קידשו כו'. ולא גזרו ע"ז שמא יעבירנו ד' אמות אף על גב שגם יוה"כ דינו כשבת וגם אפי' חל יוה"כ בשבת תוקעין כדי לפרסם שהעבדים נפטרין והולכין להם ועוד שא"כ יבטל היובל לגמרי שהרי התקיעה מעכבת כדבסמוך הי"ג וכל יוה"כ דינו כשבת".
"(סח) ושלא בפני ב"ד. ר"ל אפי' שלא בפני ב"ד אבל אם כבר קמו ב"ד אסור ליחידים לתקוע מדרבנן שמא יעבירנו ד"א אבל מדאורייתא תוקעין כל היום אבל לא בלילה".
חשיבות התקיעה
פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י הי"ג):
"שלשה דברים מעכבין ביובל, תקיעה ושלוח עבדים והחזרת שדות לבעליהן, וזו היא שמיטת קרקע".
התקיעה היא חיוב גמור ומצוות אחרות של יובל תלויות בה.
באר הראי"ה זצ"ל בשבת הארץ (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"י):
"ואם תקעו היחידים ולא תקעו בית דין – אין היובל חל עדיין, כמו שיתבאר שאחד הדברים המעכבים את חלות היובל היא תקיעת שופר. ואם תקעו בית דין אז חל היובל בענין שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, וחייבים ג"כ בשאר המצוות של יובל לעשותם, אפילו אותן המצוות שהיובל תלוי בהם כמו שילוח עבדים והשמטת שדות בהשבתם לבעליהן הם מתחייבים על ידי תקיעת השופר שתוקעין בבית דין".