חבל נחלתו כח לח
סימן לח
ברירה בחלוקת נכסים והפרשת תרומות ומעשרות
שאלה
מה החיוב להפרשת תרו"מ בשותפות עם נכרי, במידה וההפרשה ללא חלוקת פירות ביניהם, ומה הדין לאחר חלוקת הפירות ביניהם?
תשובה
א. נאמר בחולין (קלה ע"ב): "אבל שותפות דעובד כוכבים – דברי הכל חייבת".
וכן פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"כ): "שותפות העכו"ם חייבת בתרומות ומעשרות"... וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' שלא סי"א).
המשמעות היא ששותפות של נכרי איננה פוטרת מתרו"מ לפחות את חלקו של ישראל בתוך השותפות (וחלקו של הנכרי תלוי בשאלה אם יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשרות).
ב. לגבי חיוב החלקים לאחר חלוקתם, נאמר בגיטין (מז ע"א, חולין קלה ע"ב):
"תא שמע: ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות – [ע"ב] טבל וחולין מעורבין זה בזה, דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: של עובד כוכבים פטור, ושל ישראל חייב; עד כאן לא פליגי – אלא דמר סבר: יש ברירה, ומר סבר: אין ברירה, אבל דכולי עלמא – יש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מיד מעשר! הכא נמי בסוריא, וקסבר: כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש".
רבי ואביו (רשב"ג)1, חלקו האם לאחר חלוקת השותפות כל החלק שביד ישראל הוא כולו חייב בתרו"מ. רבי ורשב"ג סברו שקנין פירות אינו כקנין הגוף, ולכן אף שכל אחד קיבל מחצית הפירות ובו יש לו קנין פירות, בכ"ז כיון שקנין הגוף לא נגרר אחר קנין הפירות צריך לדון מה דינו אחר החלוקה. וקנין הגוף הוא המחייב בתרו"מ.
רש"י מפרש את דעת רשב"ג: "של ישראל חייב – לאחר שחלקו הוי של ישראל טבל גמור ומעשר ממנו על אחר, ומאחר עליו דיש ברירה ושל עובד כוכבים פטור לגמרי ולת"ק אין ברירה ואפילו חלקו בספיקא הן עומדין".
עולה מדבריו שדעתו של רשב"ג שהחלוקה בררה שזה חלקו בגוף הפירות של ישראל וחייב בתרו"מ, וזה חלקו של נכרי בגוף ופטור מתרו"מ.
ג. בשיטת רבי שסבר שאין ברירה חלקו רש"י ותוס'.
רש"י (גיטין מז ע"ב) פרש:
"טבל וחולין מעורבין – אין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין שחלק העובד כוכבים פטור ואף לאחר שחלקו התבואה הלוקח מן העובד כוכבים צריך לעשר וישראל צריך לעשר את שלו מיניה וביה ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפריש מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור אבל כי מעשר מיניה וביה מעשר שלם נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו".
לפי רש"י חלוקת הפירות היתה חיצונית, בפירות של שניהם והעבירו לכל אחד חצי מהכמות הפרי, אבל היא לא שינתה את החלוקה הפנימית של קנין הגוף, וכיון שהם שניהם בעלי הקרקע וכל פרי שגדל בה הוא של שניהם, על כן בחלוקת הפירות לא נשתנה מאומה בפירות עצמם, אלא חצי הכמות הגיעה לישראל והחצי השני הגיע ליד הנכרי. אבל הפירות עצמם נשארו לפי קנייני הגוף מזמן השותפות. וע"כ ישראל שחצי חלקו הוא חייב בתרו"מ, וחצי חלקו פטור מתרו"מ, צריך לפטור את חלקו בהפרשת תרו"מ או מיניה וביה – ואז חצי מן התרו"מ פטורות מתרו"מ, ויכול לקבל את שוויין בנתינתן לכהן וללוי. או מפריש על פירותיו מפירות אחרים החייבים בודאי, ואז מפריש רק על חצי הפירות החייבים.
ד. תוספות (גיטין מז ע"ב) חלקו וכתבו:
"טבל וחולין מעורבין זה בזה – פי' בקונטרס אין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין וצריך לעשר מיניה וביה ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפריש מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב אבל כי מפריש מיניה וביה מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו ואפילו חלקו בספקן הן עומדים דאין ברירה".
"וקשה דאמר לקמן דאי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והאחים שחלקו לקוחות הן לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד הא אפילו למ"ד אין ברירה יש לו בודאי חלק בו דמחייב בבכורים והמותר שהוא חולין מצי מקדיש ליה כדאמרינן בפרק הספינה (ב"ב דף פא:) ודוחק לומר דלא משכחת דמייתי בכורים כהלכתן שלא יצטרך להקדיש קאמר דלישנא משמע דלא מייתי כלל קאמר. ועוד בפ' יש בכור (בכורות דף מח:) גבי חמש סלעים ולא חצי חמש קאמר דכו"ע אית להו דרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות משמע אבל אי לקוחות הן פטורין אפי' למ"ד חמש ואפילו חצי חמש דאפי' חצי חמש ליכא".
"לכך נראה דאין תקנה לטבל זה דכיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של עובד כוכבים או חציו ולא ידעי' כמה ואי מעשר מיניה וביה שמא מעשר מחלקו והשאר חלקו של עובד כוכבים או איפכא או מקצתו ומיהו יכול לתקנן שיפריש עליו ממקום אחר ויפריש גם עליו ממקום אחר ואחרון אחרון מקולקל עד שלא ישאר כי אם מעט וכל המעשרות והתרומות יתנם לכהן וללוי". (נדון בראיות התוס' להלן).
לפי תוס', היה לשניהם, קנין גוף בכל פרי וחציו של ישראל וחציו של נכרי. אולם, החלוקה ביניהם יוצרת מצב חדש – בעת החלוקה משתנה אף קנין הגוף שקודם היה בכל פרי ופרי, ועתה לאחר חלוקה בחצי מהפירות קנין גוף לישראל ובחציים לנכרי. אולם כיון שאין ברירה חלוקה זו לא מבוררת לנו היכן חלק ישראל והיכן חלק הנכרי, וכיון שלא ניתן להכיר של מי כל פרי ופרי ישנו ספק גמור מצד קנין הגוף. האם בידי ישראל חלקו החייב בתרו"מ או חלקו של הנכרי הפטור, ודרך ההפרשה היא כפי שתוס' מציע (בהפרשה מסופקת וחוזרת עד שההפרשה עצמה תהא פחות מפרוטה).
עולה שמחלוקת רש"י ותוס' היא מה קובעת החלוקה ביניהם: האם היא משנה גם את קנין הגוף או רק את קנין הפירות.
ה. יש לתת טעם לשתי השיטות בהבנת 'אין ברירה' בקנין הגוף בעת חלוקת שותפות.
רש"י הולך אחר העבר, ובעבר בכל פרי ופרי היה לשניהם חלק שוה בקנין הגוף בפרי. וכיון שאין ברירה – החלוקה לא שינתה מאומה בקנין הגוף בכל פרי, ורק חילקה את קנין הפירות עצמם.
תוס' סוברים שהולכים אחר העתיד – לאחר החלוקה, ובפועל קנין הגוף חייב להשתנות כי הרי החלוקה מוחלטת ושום פרי לא יחזור לבעליו, ולכן בעצם החלוקה ביניהם כלול שאף קנין הגוף ישתנה, אולם כיון שאין ברירה כל פרי ופרי בספק אם קנין הגוף הוא של ישראל או של הנכרי.
ו. בירושלמי דמאי (פ"ו ה"ו) מובאת המחלוקת בין רבי לרשב"ג באופן אחר:
"תני ישראל ועכו"ם שקנו שדה בסוריא הרי הוא כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר חלקו של ישראל חייב חלקו של עכו"ם פטור. רבי יסא בשם רבי חנינא מה פליגין כשחלקו שדה בקמתה אבל אם חלקו גדיש אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות היא. א"ר יונה רבי יוסי בשם רבי יוחנן מה פליגי' כשחלקו שדה בקמתה אבל אם חלקו עמרי' אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא על דעתיה דרבי יונה מה בין גדיש מה בין עמרים בקוצר כל שהוא ומניח לפניו א"ר הושעיא הדא דתימא שקנו ע"מ שלא לחלוק אבל אם קנו ע"מ לחלוק אף ר' מודה לרשב"ג שזה חלק מגיע לו משעה ראשונה א"ר יוסי מליהון דרבנין פליגין דא"ר אבהו בשם ר' יוחנן השותפין מחלוקת רבי ורשב"ג האחין השותפין לא לחלוק הן".
שיטת הירושלמי לפי שתי הדעות החולקות – כרש"י, ולשיטת רבי תמיד חיוב ופטור מעורבים בכל פרי ופרי, כפירוש רש"י לעיל ולא כשיטת התוס'. אבל בדעת רשב"ג שינוי משיטת הבבלי.
לפי הירושלמי, רשב"ג חולק וסובר שרק כאשר חלקו ביניהם את השדה בקמתה (=במחובר) רק אז סובר רשב"ג שחציו של ישראל כולו בידו וחייב בתרו"מ, וחלק הנכרי כולו שלו ופטור מתרו"מ. אבל אם חלקו אחרי כן כאשר כבר קצרו את השדה או קטפו פירותיה, אף לרשב"ג אין ברירה וכל קלח וקלח משותף בין ישראל לנכרי.
דעת רשב"ג צריכה בירור. מדוע אם חלקו לפני קצירה – יש ברירה, ואם חלקו אחר קצירה אין ברירה, הרי לכאורה איפכא מסתברא. ונראה להסביר שחלוקת השדה פועלת ברירה רק כאשר הפירות עוד לא נגמרו, ואז באה חלוקה ומבררת שזה גדל בחלקו וזה בחלק הנכרי, אולם לאחר שהפירות נגמרו נקבע בכל אחד מהם קנין הגוף שחציו של ישראל וחציו של נכרי.
ז. לגבי ראיות תוס' להבנתו.
לגבי הראיה הראשונה כבר תוס' הביאו: "ודוחק לומר דלא משכחת דמייתי בכורים כהלכתן שלא יצטרך להקדיש קאמר דלישנא משמע דלא מייתי כלל קאמר", וא"כ יש תירוץ דחוק אף לפי 'אין ברירה' בשיטת רש"י.
וכך כתב בתורת זרעים (דמאי פ"ו מ"ז):
"ב' שבצרו את כרמיהם לתוך גת א' אחד מעשר וא' שאינו מעשר המעשר מעשר את שלו וחלקו בכל מקום שהוא".
"מסקנת הירושלמי כאן, דמעשר את שלו ודאי וחצי חלקו של חבירו דמאי, דכיון דאין ברירה יש לכל אחד חלק במה שביד חבירו ונחשב כאילו חצי שלו וחצי של חבירו. הנה מהירושלמי הזה ראי' לשיטת רש"י בגיטין ד' מ"ז, גבי פלוגתא דרבי ורשב"ג אי אמרינן ברירה בישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות, שכתב שם רש"י דלמ"ד אין ברירה אין לך כל חטה וחטה שאינה של שניהם, דכיון דאין ברירה דיינינן כאילו חצי שלו וחצי של עכו"ם (יעויין בתוס' רעק"א), וכן כתב גם הרמב"ם בפ"א מתרומות ה"כ דכל קלח וקלח הוי טבל וחולין מעורבין זב"ז, וכן הוא לקמן בירושלמי בה"ו על פלוגתא דרבי ורשב"ג הנ"ל: 'ר"י בשם ר"ח מה פליגין כשחלקו שדה בקמתה אבל אם חלקו גדיש אף רשב"ג מודה שכל קלח וקלח של שותפות הוא', הרי נתבאר דדברי רש"י והרמב"ם מפורשין הם בהירושלמי".
"אלא דצ"ע בהא דהקשו התוס' בגיטין שם על שיטת רש"י מהא דקאמר שם הגמ' דאי קנין פירות לאו כקנין הגוף והאחים שחלקו לקוחות הן לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד, ולשיטת רש"י קשה, הא אפי' למ"ד אין ברירה יש לו חלק בודאי דמחייב בבכורים. וכן קשה מהא דאיתא בבכורות ד' מ"ח, גבי חמש ולא חצי חמש, דכו"ע אית להו דר' אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין וכו', משמע אבל אי לקוחות הן פטורין אפי' למ"ד חמש ואפי' חצי חמש, דאפי' חצי חמש ליכא. ומתוך קושיות הללו הכריעו התוס' דלא כשיטת רש"י".
"ולענ"ד נראה לתרץ, דבאמת חלוק הוא דין ירושה מדין שותפות. דגבי ירושה כל או"א יורש חלק מסויים בהנכסים, אלא דאינו מבורר איזה הוא, וע"כ האחים שחלקו, כיון דאין ברירה, הרי אפשר שהגיע לו כל חלקו של חבירו, וע"כ יש להם דין לקוחות על כל הנכסים; אבל גבי שותפות, כיון שקנו שניהם שדה בשותפות הרי נשתתפו בכל משהו ומשהו מהשדה, וע"כ אין לכל אחד חלק מסויים בהשדה, אלא כל משהו ומשהו מהשדה הוי חצי של זה וחצי של אחר, וע"כ הוי כל חטה וחטה טבל וחולין מעורבין זב"ז. ונמצא דדברי רש"י והרמב"ם אינם אלא גבי שותפים גרידא, אבל גבי האחין שחלקו גם הם מודים דהספק הוי על כל חלקו אם הוא שלו או של חבירו, ונסתלקו כל הקושיות הנ"ל".
"ויוצא לנו מזה נפ"מ לדינא לענין מתני' הנ"ל, בשנים שבצרו את כרמיהם לתוך גת א', דמבואר בירושלמי דאינו מעשר רק חצי חלקו של חבירו, דזהו רק בשותפים דעלמא, אבל האחים השותפים צריך לעשר על כל חלקו של חבירו, דביורשים כיון דאין ברירה הרי אפשר שהגיע לו כל חלקו של חבירו".
ועי"ש שמביא ראיה לסברתו המתרצת את שיטת רש"י מקושיות התוס'.
ועי"ע בשו"ת שאגת אריה (סי' צ) ושו"ת מלבושי יום טוב (ח"א קונטרס בדיני ברירה סי' יג).
ח. פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"כ-כא):
"שותפות העכו"ם חייבת בתרומות ומעשרות כיצד ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עכו"ם אף על פי שמרחן העכו"ם וחיובם מדבריהם כמו שבארנו".
"בד"א בא"י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש חלקו של עכו"ם פטור מכלום".
בארץ ישראל פסק הרמב"ם שאין ברירה, וכיון שאין קנין לנכרי להפקיע מחיוב תרו"מ אף חלקו של הנכרי חציו חיוב וחציו פטור. אבל בסוריא שתרו"מ מדרבנן יש ברירה והלכה כרשב"ג.
השולחן ערוך (יו"ד סי' שלא סי"א) הביא את שתי הלכות אלו ברמב"ם בלשון הרמב"ם, והוסיף:
"ונראה לי דהאידנא שאין חיוב תרומות ומעשרות בא"י אלא מדבריהם, גם בא"י חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום".
וכתב בבאור הגר"א (יו"ד סי' שלא ס"ק כו-כז):
"אפי' חלקו כו'. ירושלמי פ"ו דדמאי תני ישראל ועובד כוכבים שקנו שדה בסוריא ה"ה כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה ד"ר רשבג"א חלקו של ישראל חייב חלקו של עובד כוכבים פטור ר' יסא בשם ר' חנינא מה פליגין בשחלקו שדה בקמתה אבל אם חלקו גדיש אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא וקי"ל בא"י כרבי דאין ברירה וז"ש אפי' כו' ואצ"ל כו'. ומ"ש בירושלמי בסוריא משום דקי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י אמר בסוריא וכמ"ש בגטין שם והרמב"ם כתב אף בא"י וכשמרחן העובד כוכבים דבשל העובד כוכבים פטור לגמרי ובשל ישראל חייב מדרבנן וכנ"ל וז"ש אף על פי כו' וחייבין מדבריהם. ואף על גב דבדרבנן יש ברירה מ"מ כבר נתחייב קודם מירוח".
"אפי' חלקוה גדיש כו'. אף על גב דשם בירושלמי קאמר דבכה"ג מודה רשב"ג לרבי אנן לא קי"ל כן דבדרבנן יש ברירה לגמרי".
היינו, למעשה בזמן הזה שתרו"מ מדרבנן – יש ברירה אף לרבי. ולכן רבי ורשב"ג מסכימים.