חבל נחלתו כח לג
סימן לג
נדרי צדקה על תנאי
שאלה
פלוני התחייב שייתן לצדקה סכום מסוים אם מאורע פלוני יקרה. האם חייב לתת לצדקה כפי מה שנדר? האם צריך לשון נדר? האם אין בתליה במאורע משום אסמכתא? האם עובר בבל תאחר? מה הדין אם טוען שהכל היה בצחוק1?
א. וידר יעקב נדר
נאמר בבראשית (כח, כ – כב):
"וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".
הרד"ק (בראשית כח, כ) מפרש שהיה זה נדר על תנאי וז"ל: "וידר נדר – נדר הנדר על תנאי, ולא היה התנאי לפי שהיה לבו נוקפו בהבטחה שהבטיחו האל, כי ידע שהאל יקיים לו הבטחתו, אלא לא היה התנאי אלא מפחדו שמא יגרום החטא, ולא יהיה ההבטחה קיימת, ולא ישוב אל בית אביו ולא יוכל לעשות מה שנדר".
אמנם בהדר זקנים (בראשית כח, כ) מפרש שלא היה כאן תנאי: "אם יהיה אלהים עמדי. הפשט כך הוא אין זה תנאי אלא שבועה והכי הוא אומר כן יהיה אלהים עמדי וכן ישמרני כי כאשר אשוב אעשה האבן הזאת בית אלהים. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ולעולם לא על תנאי נדר".
פסק הרמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ו):
הלכה לא
"יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים".
הלכה לב
"כיצד האומר הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים, הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא לא בכלל הקדשות".
הלכה לג
"ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר, והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות ואף על פי שעדיין לא נדר בנזיר, הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר וזה כיוצא בו וכזה ראוי לדון".
מתבאר מדברי הרמב"ם שכל שנדר ואמר 'הרי עלי' לתת לצדקה או לשבויים במידה ויארע מאורע מסויים חייב לתת למי שנדר, ומסתמך על נדרו של יעקב אבינו.
ב. לא ניתנה נזירות אלא להפלאה
ביחס לנדרים על תנאי עומדת השאלה: הרי נדר צריך להיות בהפלאה, היינו ללא שום תנאי, וכיצד נדר על תנאי יחול?
נאמר בנדרים (כא ע"א): "ר' יהודה היא, דאמר משום רבי טרפון: לעולם אין אחד מהן נזיר, לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה".
באר הר"ן (נדרים כא ע"א): "לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה – וה"ה לנדרים דאיתקש לנזירות דלא חייל אלא א"כ יקבל בלא תנאי הלכך מוכר ולוקח שתלו נדרם בתנאי אף על פי שעברו על תנאם לא חיילי נדרייהו". וכן בעוד ראשונים שנדרים הוקשו לנזירות.
הביא בשיטה מקובצת (נדרים כא ע"א) בשם רי"ץ:
"שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. שיבאר דבורו (הטוב) [היטב] בענין שידע בשעת נדרו שיתקיים ולא שיהיה שם שום ספק. והני ארבעה דמתניתין ליתנהו בהפלאה דאין פיו ולבו שוין. דאי בית שמאי ובית הלל כיון דאמרי דהוי נזיר אף על גב דהויא אסמכתא בעלמא הכא נמי הוי נדר".
אולם המאירי חולק (נדרים כא ע"א) שאין הלכה כר' טרפון וז"ל:
"כבר ביארנו לעיל י"ט ב' שאם היו שנים ונחלקו ביניהם על אחד שעובר לפניהם מרחוק זה אומר ראובן הוא וזה אומר שמעון הוא זה אומר אם כדברי הריני נזיר וזה אומר אם כדברי הריני נזיר שזה שנמצא כדבריו נזיר אף על פי שלא נתברר בשעת הנדר ואין הלכה כדברי האומר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה ר"ל שאין הנדר נדר אלא אם כן בשעת הנדר ברור לו שנדרו קיים".
כך הביא בשיטה מקובצת (נדרים י ע"א): "וכתב רבינו ז"ל ושמעינן מיהא דלא מיבעי ליה לכשר למינדר או לאישתבועי במידי. פירוש הואיל ור' יהודה לא שרי להקדיש נדבה אלא בפתח העזרה. אלא כדבעי למיעבד מידי או אפילו למיתב זוזא לעניא או אפילו לפדיון שבוים. וכיוצא בהם אי איתיה לההוא מידי בידיה יתן לו מיד ואי לא לשתוק עד דהוי בידיה ויהיב ליה. ומיהו אי מצוה דגופיה הוא ומחייב בה ורמיא עליה כגון הא דאמרינן אשנה פרק זו או מסכתא זו והא אמיד נפשיה למיקם בה וחזי דמיאש מינה שרי ליה למינדר עליה לזרוזי נפשיה כדרב גידל. וכל שכן היכא דרגיל ומשתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה דתנן ונדרים סייג לפרישות וכן הדין בשבועות. ותימה דהא כתיב וידר יעקב וכו'. וי"ל שעת צרה שאני דאמרינן בהגדה לאמר לדורות דשעת צרה מותר לידור בתנאי הרי זה סלע לצדקה אם אנצל מצרה זו אם יחיה בני וכיוצא בו וכענין נדרו של יעקב אבינו אם יהיה אלקים עמדי וגו' כל אשר תתן לי עשר וכו'. אבל שלא בשעת צרה אסור לידור לשום דבר אלא מה שדעתו ליתן יתן בלא נדר. ומה שנהגו לידור צדקות ושמן למאור ביום הכיפורים יש לומר דעל ידי שהוא יום הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו יתברך כשעת צרה דמי ולפיכך נודרין כדי שיעלה זכרונם לטובה ולחיים טובים וליתן (למחר) [לאלתר] אי אפשר. מכל מקום חייבים ליתן למחרת. הרנב"י2 ז"ל".
עולה מדבריו שראוי שלא לנדור כלל נדרי צדקה. ואם רוצה לתת ייתן ללא תנאי, ובשעת צרה מתיר לנדור על על תנאי, אבל בסתמא יש לתת ישירות ללא שום תנאי.
כתב בקרן אורה (נדרים כא ע"א):
"מאן תנא ארבעה נדרים, ר"י משום ר"ט היא, דאמר לעולם אין אחד מהן נזיר, שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. ופי' ז"ל דבין בנזירות ובין בנדרים לר"ט לא הוי נדר ונזיר אם תלה באיזה תנאי, דבעינן שיהא הדבר מפורש בלי שום תנאי. ויש לדקדק מראשון לנודרים יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, כ' – כ"ב) אם יהיה אלהים עמדי כו', וכל אשר תתן לי כו', ונענש על איחור נדרו (ב"ר פ"א, ב'). ולר"ט הא לא חל הנדר כלל, כיון שתלה בתנאי. וכן נאמר מפורש (במדבר כ"א, ב') וידר ישראל נדר אם כו' והחרמתי את עריהם כו', משמע דהוי נדר אפילו אם תלאו בתנאי. וכן חנה ויפתח כולם נדרו בתנאי. ובסנהדרין פרק זה בורר (כ"ה ע"א) אמרינן דהא דמשחקי בקוביא הוי אסמכתא הוא משום דר"י משום ר"ט. ופי' ז"ל דאי אסמכתא קניא אם כן ניתן להפלאה, ולמה ממעט ליה מכי יפליא. אלא ודאי שמע מינה דאסמכתא לא קניא משום דלא סמכא דעתיה, ומשום הכי לאו נדר הוא. ור' יהודה אליביה דנפשיה פליג התם וסבירא ליה דמשחק בקוביא לאו אסמכתא הוא. אבל גם הוא מודה דאיכא גוונא דאית ביה אסמכתא. כגון אם תלה בתנאי שהוא בידו. וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם בסנהדרין (כ"ד ע"ב ד"ה כל כי האי) ובעירובין (פ"ב ע"א ד"ה אמר). ואם כן לדידיה נמי איכא למידרש דרשא דכי יפליא להאי גוונא, כגון שתלה בתנאי שבידו. וכן משמע בריש מכילתין (ה' ע"ב) דסתמא דגמרא דריש מה נזירות בהפלאה אף נדרים בהפלאה, עיין שם בדברי הר"ן ז"ל. אבל בחגיגה סוף פ"ק (דף י' ע"א) משמע דלרבנן דר"ט לא דרשינן כי יפליא להאי דרשא ע"ש. ומכל מקום צריך עיון בכל הני תנאים שהוזכרו אצל נזירות ונדרים והקדש אי שייך בהן אסמכתא. ואמאי פליג ר"ט בכולהו. ונדרים האמורים בכתובים יש לומר דנודר בעת צרה שאני, דגמר ומשעבד נפשיה, וגם ר"ט מודה, וצ"ע בזה".
עולה מדבריו שמכוין לדעת רנב"י בשטמ"ק, שבשעת צרה מותר לנדור נדרי צדקה משום שגמר ומשעבד עצמו ואין בכך אסמכתא.
הוסיף על דבריו בשלמי נדרים (נדרים כא ע"א):
"ובס' קרן אורה כתב ויש לדקדק מראשון לנודרים יעקב אבינו ע"ה שנדר אם יהי' אלקים עמדי כו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ונענש על שאיחר נדרו, ולר' טרפון הא לא חל הנדר. וכן נאמר מפורש וידר ישראל אם נתון תתן לי' והחרמתי את עריהם כו', וכן חנה ויפתח כולם נדרו בתנאי כו' ע"ש. ולפענ"ד דשאני נדרי מצוה וצדקה דגמר ומקני ג"כ מספיקא. ודוקא גבי נדרי איסור ונזירות אמרינן דלא ניתנו אלא להפלאה. וע' בחו"מ סי' ר"ז סעי' יט, נדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפי' באסמכתא, וכתבו שם הטעם משום דרובן הוא על ידי דאי, אם יהי' אלהים עמדי, אם נתון תתן כו'. ובס' קרן אורה מסיק ג"כ די"ל דנודר בעת צרה שאני, דגמר ומשעבד נפשי' וגם ר"ט מודה בזה".
לפי דעתו דוקא נדרי איסור ונזירות ניתנו להפלאה, אבל נדרי מצוה וצדקה חלים אף בתנאי משום גמר ומקנה מספק.
וסיכמו זאת בשעורי ר' דוד (נדרים כא ע"א) ובדבר יעקב (נדרים כא ע"א). ונראה למעשה שנדרי צדקה אף אם הם על תנאי חלים. ועי' שו"ת שבט הלוי (ח"י סי' קסו אות ח).
ג. נדרי צדקה באסמכתא
נדר צדקה על תנאי הוא אסמכתא, שכן הוא מתחייב לפי התרחשות שאינה קשורה בו, ויתחייב לתת, רק כאשר התרחשות זו תקרה. בדיני ממונות הקנאה על תנאי לא קונה אם אינו מקנה מעכשיו (שולחן ערוך חו"מ סי' רז ס"ב). מה הדין בנדרי צדקה האם מתחייב באסמכתא.
פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' רז סי"ט):
"נדר ושבועה ותקיעת כף, מהני אפילו באסמכתא. הגה: ועיין לקמן סימן ר"ט סעיף ד'... ואם נדר איזה דבר באסמכתא לצדקה או להקדש, קונה, כמו שנתבאר בי"ד סימן רנ"ח סעיף י'".
באר הסמ"ע (חו"מ סי' רז ס"ק נו):
"ואם נדר איזה דבר באסמכתא לצדקה או להקדש קונה כמ"ש ביו"ד כו'. מקור דין זה נתבאר ממ"ש המרדכי דפרק שור שנגח ד' וה' [ב"ק סי' מ"ד] ז"ל, שאל ה"ר שלמה את מהר"ם אם אמירה דאסמכתא מועלת בהקדש, דנהי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, מ"מ טפי ממסירה להדיוט ל"מ ומסירה להדיוט באסמכתא לא (מקני) [מהני] להדיוט כדאשכחן גבי ערבוני מחול [ב"מ מ"ח ע"ב], ובעי דוקא קנין בב"ד חשוב ומטעם הפקר ב"ד הפקר כו'. והשיב מהר"ם דאין הפירוש כמסירה גרידא, אלא הכי פירושו, אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט במקום דמועלת מסירה באיזה ענין שתמצא שתועיל, והביא שם ראיה לדבריו. וכתב, דמה"ט אפילו באומר דבר זה לכשיבוא לידי אתננו להקדש, אף על גב דאית ביה תרתי אסמכתא ודבר שלא בא לעולם, אפ"ה חייב לקיים נדרו, מטעם כיון דבהדיוט יכול להקנות זה הממון לפחות משבא לעולם במסירה או בקנין, מהני גבי גבוה האמירה קודם שבא לעולם דלכשיבוא לעולם יצטרך ליתן כיון דנעשה נדר, וה"ה לאסמכתא כו' ע"ש. ובזה דברי מור"ם מ"ש כאן ובסימן ר"ט סעיף ד' דנדר ושבועה מהני בדבר שלא בא לעולם מבוארין, ועיין מה שכתבתי לפני זה [בסקנ"ג]".
וכך באר הבית יוסף ביורה דעה (סי' רנח):
"וכתב הרא"ש עוד שם (סי' ב) על ראובן שנתערב עמו שמעון שאם לא יבא לבית דין לזמן שיתחייב ראובן אלף זוז להקדש בקנין בשטר חוב גמור אם לא קיים התנאי חייב ראובן לפרוע דאמירה לגבוה הויא ככל יפוי כח שיוכל הדיוט לעשות לחבירו כמ"ש הרבינו מאיר בתשובה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס לבוב סי' ריב ודפוס ברלין סי' צט) ע"כ: ותשובת הרבינו מאיר שהזכיר הרא"ש היא בפרק שור שנגח ד' וה' ומטעם זה דאסמכתא קניא בצדקה והקדש וכ"כ בתשובות להרמב"ן סימן קפ"ג שהמקדיש בלשון אסמכתא קנה הקדש. ואף על פי שבהגהות אשיר"י פרק זה בורר (סנהדרין פ"ג סי' ז) כתוב דאסמכתא לא קניא בצדקה כבר הכריע מה"ר איסרלן בכתביו כדברי מהר"מ. וז"ל בסימן נ"ג אשר שאלתני על מי שנדר לצדקה באסמכתא כגון שאומר אם לא אעשה או אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה אי אזלינן בתר דעת מהר"ם שפוסק בתשובה פרק שנגח ד' וה' (סי' מד) ופרק בני העיר (סי' תתכה) במרדכי דמהני אסמכתא לצדקה או בתר דעת מהרי"ח שפסק בהגהות באשיר"י פרק זה בורר דלא מהני והן הן דברי התוספות. נראה דסוגיא דעלמא בתר מהר"ם אזיל ובפשיטות דרך ומנהג הוא שהגבאים תובעין על מי שמעמיד על עצמו בכה"ג קנסות לצדקה וכן נראה מתשובת ה"ר יעקב כ"ץ ואף הגאון בתשובה סבר כמהר"ם כדאיתא במרדכי פרק [שור שנגח] ד' וה' עד כאן: כתב רבינו בחשן משפט סימן כ"ו בשם בעל התרומות (שער סב ח"א סי' ד) על לוה שחייב עצמו בקנין כך וכך לילך לדון עם המלוה בדייני גוים הקנין אינו כלום שאינו אלא קנין דברים וכמו שהקנין אינו כלום גם הקנס שהתנה על עצמו בשביל הקנין אינו כלום אלא שאם התנה על עצמו להתחייב כך וכך לעניים או לבית הכנסת מודיעין אותו שחל הנדר עליו ואומרים לו עליך ליתן מדעתך מה שפסקת על עצמך כי זהו כמו נודר שאם לא יחלל שבת שיתן לעניים מנה שהוא חייב לשמור את השבת וליתן מנה לעניים בקיום מצוה חייב באותו מנה אבל אין ב"ד מחייבין אותו עכ"ל".
מתבאר שנדרי צדקה אף באסמכתא כלומר שאינו יודע אם התנאי יתקיים ויהיה חייב בצדקה חלים על הנודר, ואע"פ שהוא חושב שלא יתקיימו.
פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' רנח ס"י):
"נדר לצדקה באסמכתא, כגון: אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה, ועשאו, חייב ליתן".
באר הלבוש (יו"ד סי' רנח ס"י):
"כבר אמרנו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, לפיכך אסמכתא קניא בהקדש ובצדקה, כגון שאמר אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה ועשאו חייב ליתן".
ומשמע שאין הבדל אם תולה בדעת עצמו או בדעת אחרים, בכל מקרה חייב במה שנדר.
כתב ערוך השולחן (יו"ד סי' רנח סל"ג):
"ודע דבזה שנתבאר דבצדקה ליכא אסמכתא מלשון רבינו הב"י בסעי' י' שהבאנו בסעי' כ"ז ליכא אסמכתא בכל עניין אבל בספרו הגדול הביא בשם רי"ו ג' חילוקים בזה וז"ל אם התנה לדבר הרשות כגון שאמר אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית או אתן כך וכך לצדקה הוי אסמכתא כיון שההליכה היתה לדבר הרשות ואם התנה לדבר מצוה אם לא אעשה מצוה פלונית אתן כך לצדקה או אשב בתענית מועיל ולא הוי אסמכתא וכן אם נדר בעת צרה לא הוי אסמכתא ע"ש ומדסתם כאן משמע דבכל עניין לא הוי אסמכתא אפילו לדבר הרשות וכן משמע מדבריו בח"מ סי' ר"ז וכן משמע מרמב"ם ספ"ו מערכין שהביא ראיה מיעקב אבינו ע"ש ולא חילק לומר דדווקא בעת צרה כיעקב אבינו ועל רי"ו ל"ק שהרי יש מהפוסקים הסוברים דגם בצדקה יש אסמכתא [ב"י בשם הג"א פז"ב] והרי"ו מחלק בזה בפרטים ואנן לא קיי"ל כן אמנם תימה רבה על רבינו הב"י שבא"ח סוף סי' תקס"ב גבי תענית הביא דיעה זו וז"ל שם יש מי שאומר שמי שנדר ואמר אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית מאחר שמה שהתנה הוי רשות הוי אסמכתא עכ"ל וכבר תמהו עליו בזה [נקה"כ ומג"א שם סקט"ז] ולענ"ד נראה דרבינו הב"י סובר דאע"ג דרי"ו השוה תענית לצדקה מ"מ לא דמי דהצדקה בוודאי מצוה היא ולכן אפילו אם התנאי היה בדבר הרשות מ"מ הוה מצוה משא"כ עצם התענית יש מחלוקת בש"ס אם היא מצוה אם לאו ופסק שם בסי' תקע"א דכמה חוטאים כשמתענים ע"ש ולכן כיון דלאו מצוה ברורה היא בעינן עכ"פ שהתנאי יהיה דבר מצוה משא"כ בצדקה לא חשש לדיעה זו כלל".
ולמסקנתו נדרי צדקה חלים אף על תנאי ואף באסמכתא.
וכך כתב הש"ך (יו"ד סי' רנח ס"ק ט): "נדר לצדקה כו'. וה"ה בשאר נדר חייב לקיים דאין בנדר ושבועה משום אסמכתא כמו שנתבאר בח"מ סי' ר"ז סי"ט".
וכן כתב בשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תתב):
"שאלת ממני אודיעך דעתי אם יש אסמכתא בצדקה או בהקדש כגון אם אמר אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה או יהיה דבר פלוני קדש אי קני ההקדש או לא דקי"ל אסמכתא לא קניא".
"תשובה אם אמר מעכשיו לא תיבעי לך דאפי' בעלמא קני כי תיבעי לך היכא דליכא מעכשיו איכא פלוגתא דרבוותא ואית לן למיפסק כהנך דאמרי זכה ההקדש או העניים חדא דהרמב"ם ז"ל ס"ל הכי ואתריה דמר הוא. ותו דטעמא דאסמכתא לא קניא משום דלא גמר ומקנה אבל גבי ההקדש וצדקה כיון דמצוה קא עביד גמר ומקנה אפילו מן הספק. ותו דקי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ופסקו רבוותא גבי אסמכתא שאם הגיע הדבר ליד חבירו קני. וגדולה מזו כתבו התוספות גבי המשחקים בקוביא שאם הניחו המעות ע"ג הטבלא קנה וליכא אסמכתא. ואף על גב שכתבתי בתשובה שהרמב"ם ז"ל ורוב פוסקים חולקים בזה מ"מ כ"ע מודו שאין בו גזל אלא מדבריהם ואינו יוצאה בדיינין הכא נמי כיון דאמירה הויא כמסירה קנה ההקדש ואינו חייב להחזיר דהקדש וצדקה לא גזרו בו גזל מדבריהם. וכן פשט המנהג לגבות צדקות והקדשות כה"ג. וליכא להביא ראיה דכיון דהוי פלוגתא יד ההקדש על העליונה דאדרבה אימא לאידך גיסא אוקי ממונא בחזקת מאריה וכן כתבו בשם א"ז דבפרק מי שמת בעי תלמודא הקדיש נכסיו הפקיר נכסיו חלק נכסיו לעניים מהו תיקו. ופסק א"ז ואוקי ממונא בחזקת מאריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקא בתיקו וכ"ש בפלוגתא דרבוותא [וכן] כתב מהר"ר ישראל ז"ל ומ"מ כיון דאיכא הנך טעמי זכו עניים והקדש ומפקינן מינה. ואף על גב דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דיד עניים כיד הדיוט והמקדיש אי זה דבר צריך להקנות באחד מדרכי הקנין ואם לא הקנה יכול לחזור בו. מ"מ יחיד הוא בסברא זו שהרי כל גאוני עולם ס"ל דבאמירה לבד קנו העניים ומחייב עליה לאלתר ואם לא נתן עובר בבל תאחר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכבר ראיתי מי שהפריז על המדה דאפילו במחשבה חל ההקדש והדבר ברור דאסמכתא עדיפא ממחשבה הילכך אית לן למיפסק כהנך רבוותא דאמרי דאין אסמכתא להקדש ולא לעניים אלא זכו העניים וההקדש".
ד. האם צריך להתנות עפ"י דיני תנאים בנדרי צדקה
נשאל והשיב בשו"ת הר"י מיגאש (סימן קנג):
"יעשה עמנו חסד אדוננו ויעמוד על נסח זה השטר וישיב אותנו עליו ושכרו כפול העידו לפנינו בב"ד של ג' פלוני ופלוני איך קנו מפלוני קנין שלם בלשון מעכשיו זה כמו חדש וחצי שכל עת שינשא במדינת קרניב"ה בתוך שנה זו שיהיה עליו חוב גמור ומלוה זקופה לשבויות3 עב"ד אלגפי"ר עשרה דינרים והוא מתחייב בהם לשבויות הנז' חיוב גמור כחיוב שאר החובות המתחייבות וקבלנו עדותם בזה להיות שאינם יכולים לחתום. ולפי שראינו בין הרב והגאונים ז"ל מחלוק' באמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט חששנו שמא רבינו נר"ו סובר כמי שאומר שאין להשוות עם הגבוה עם שום מדרגה אחרת מן המדרגות וששטר זה אינו שלם בתנאיו או שיהיה הדין בו כדין ההדיוט ולא ראינו לפסוק הדין בו עד שנעמיד את הדרתו עליו ויאמר בו הנר' בעיניו. יורינו רבינו ויקבל שכר".
"תשובה אם הדבר הזה שנתחייב בו זה האיש היה על דרך הנדרים והצדקות ודאי היה מתחייב בו ולא היינו צריכין שיהיה התנאים שאנו צריכים שיהיו בהדיוט לפי שהנדרים והצדקות אין אנו צריכים בהם יותר מהוצאתם בפה כמו שאמרו בפיך זו צדקה ואף על פי שתלה אותה בתנאי לפי שמצאנו הנדרים הולכים על דרך זו כמו שאמרו ישראל אם נתן תתן את העם הזה כו' אבל הואיל והיה החיוב שנתחייב על דרך החוב יצא בזה מדרך הצדקה וחזר להיות בדרך החוב וראוי לדקדק בו מה שמדקדקים בהדיוט שחיוב כזה לא יועיל בהדיוט ואף על פי שאמרו אתמר חייב אני לך מנה בשטר ר' יוחנן אמר חייב זהו דוקא אם היה בדרך הודאה לא בלשון חיוב ולשון שטר זה אינו בדרך הודאה אלא הוא בלשון שמחדש על עצמו עתה חיוב. ועוד שהוא תלוי בתנאי והוא אסמכת' אף על פי שהוא כבר הקדים למעלה בלשון מעכשיו הואיל ולא הזכיר אותו במקום שאנו צריכים לו שהוא מקום חיוב הממון על עצמו הנה היה מה שאמר למעלה בלשון מעכשיו בלתי מעלה ולא מוריד לענין הדין. (הובאה בברכי יוסף חלק חו"מ סי' מ אות ב)".
דבריו מפורשים, נדרים וצדקות צריכים רק הוצאה בפה ואינם צריכים דיני תנאים.
וכ"כ בדרכי משה (הקצר, יו"ד סי' רכ):
"כתב באור זרוע (הל' תענית סי' תא) מי שנדר להתענות או נדר צדקה בעבור (חולי) [חולה] ומת (החולי) [החולה] או נתרפא צריך לקיים נדרו כן הוא מבואר במסכת תענית (י ב) וכן הוא באורח חיים סימן תקס"ט (עמ' שנג). ונראה לי דכל זה לא מיירי אלא בנדר סתם אבל אם אמר בפירוש אם יחיה אתענה או אתן צדקה ומת ודאי פטור מנדרו דהא לא גרע מכוונת הנודר דאזלינן אחריו כדלעיל סימן רי"ח ועוד דלא בעינן תנאי כפול בנדרים כדלעיל סימן רי"ח (ב"י עמ' תנד ד"ה כתב הריב"ש על ענין) ואין בזה ג"כ משום לא תנסון לה' אלהיכם (דברים ו טז) אלא דוקא באומר אתענה כדי שיחיה בני דהוי דרך נסיון ולכן אמרו דאסור אם לא דגמר בדעתו כו' אבל אם אמר דרך נדר ותלאו בתנאי ודאי שרי דהרי יעקב אמר (בראשית כח כ) אם יהיה אלהים עמדי וגו' ועיין לקמן סוף סימן רנ"ט (ב"י עמ' צב טור ב' ד"ה מצאתי כתוב) בדין העובד על מנת לקבל פרס ונודר דרך תנאי אם צריך לקיים נדרו". וכ"פ הרמ"א (יו"ד סי' רכ סט"ו). והו"ד בערוך השולחן (יו"ד סי' רכ ס"ל).
עולה מן הרמ"א שאין צורך בתנאי כפול בכל הנדרים.
וכך כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור, יו"ד סי' ריח אות נה):
"יש שכתבו שהנשבע על תנאי ולא הזכיר התנאי בשעה שנשבע, שאין התנאי כלום והשבועה קיימת, וצריך גם כן תנאי כפול. ורשד"ם בחיו"ד סימן ק"ח כתב דבגילוי דעת לבד סגי. וכ"כ מורי הרב (=מהרי"ט) בתשובה חלק א' סימן קל"ד וז"ל, כל היכא דאיכא גילוי דעתא בנדר מהני אפילו במקום דבעינן תנאי תנאי כפול. ועיין בתשו'[בה] לו חלק הנז' סימן קל"ה".
באר בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנא) מתי צריכים תנאי כפול ומתי אין צריכים.
"הנה בדבר האשה שאמרה התחייבותה לצדקה בתנאי אם תתכחש (=תרזה בדיאטת הרזיה) ע"י הדאיעט (=דיאטה) שנתנו לה הרופאים היא נותנת אלף דאלאר לצדקה. פשוט שהחיוב הוא רק אחר שתכחיש שהוא כשיקויים התנאי שלה כדמשמע מכמה מקומות ומפורש ביו"ד סי' רנ"ח סעי' י' נדר לצדקה באסמכתא כגון אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה ועשאו חייב ליתן הרי מפורש דדוקא בעשאו חייב אבל בלא עשאו אינו חייב. וה"ה בכל התנאים כהא דנודרים בעת צרה שאם יתרפא מחליו או יצא מבית האסורין יתן לצדקה שלא מתחייב אלא שנתרפא ואחר שיצא מבית האסורין".
"אך שיש להקשות ע"ז הא הלכה כר"מ דבתנאי בעינן שיהיה כפול ואם לא כפל תנאו תנאי בטל ומעשה קיים ולכן בתנאי דבני גד ובני ראובן אם היה אומר רק אם יעברו ונתתם היתה המתנה קיימת ונוחלין ארץ גלעד אפילו לא יעברו את הירדן כמפורש בקידושין דף ס"א וכן אמר התם באם תיטיב שאת שאם לא כפל היה שאת אף אם לא תיטיב וכן אמר באם בחקתי תלכו ברכה שאם לא כפל היתה הברכה בכל אופן ועיי"ש ברש"י, וא"כ גם בנדר לצדקה אם ירפאני ה' אתן כך וכך נמי אם לא כפל שבאם לא יתרפא לא יתן היה לנו לומר דחייב ליתן אף אם לא יתרפא, וכן בנדרים על תנאי משמע שחל הנדר דוקא לכשיתקיים התנאי אף בלא כפל תנאו דלא הוזכר כפילת תנאי בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וגם הוא מעשה קודם לתנאי ומ"מ מפורש שם שבלא קיום התנאי אין כאן נדר וכן בתנאים שהובא שם (נדרים) מדף נ"ז וכן בתנאים דבדף פ"ט (נדרים) בקונם שאני נהנה לאבא אם עושה אני על פיך שכ"ז שלא עשתה לא חל הנדר דהא חדוש מתני' שם דבעל מיפר אף על פי שלא חל הנדר כדאיתא שם בר"ן. ובודאי דוחק לאוקמי בתנאי כפול והיה התנאי קודם למעשה ולא דק במתני' וגם לא אישתמיט להזכיר באיזה מקום משמע ודאי דאף בלא כפל תנאו לא מתחייב אלא בקיום התנאי ולכאורה לרוב הפוסקים שהלכה כר"מ היה לן לאסור בכל אופן אף בלא נתקיים התנאי".
"אבל עיין בב"י סי' רי"ח שהביא מרמב"ן בחדושיו ליש נוחלין דבנדרים שנדר בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שאר דקדוקי התנאים אף על גב דבעינן הכי בתנאי שבין אדם לחברו דומיא דתנאי ב"ג ובני ראובן. וטעמו משמע מהב"י משום דבעינן פיו ולבו שוין ונאמן לומר שלא נדר אלא בכה"ג שיתקיים התנאי אף שלא כפל דבריו, דהא על מה שכתב הב"י קודם לזה חלוק באומדנא שאף שלא מוכח כ"כ שאין הולכין בממון מ"מ בנדרים הולכין אחר כוונתו אף באומדנא קטנה, מסיק וכגון זה כתב הרמב"ן דבנדר שנדר אדם בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול אלמא דסובר הב"י דהוא מאותו הטעם עצמו ואף בלא כפל נמי איכא אומדנא שנדר דוקא על התנאי וכשאומר שכן היתה דעתו בלבו נאמן ואינו חל אלא בקיום התנאי".
"אבל משמע לי דרש"י לא סבר סברא זו... וא"כ נשארה הקושיא מ"ט לא בעינן תנאי כפול בנדרים ובצדקה ובנדרי הקדש ומצוה".
"ועיין במלחמות ביצה (דף כ') שהביא הרמב"ן מהראב"ד שמחדש דהלכות תנאי לא נאמרו אלא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט וכמו בתנאי בני גד וב"ר שנתן להם נחלתם מיד לכן נתחדש שצריך לחזק התנאי שהוא לכופלו ושיהיה קודם למעשה ובכל הלכות תנאי אבל בלא נעשה כלום אלא אמירה בעלמא כגון שאמר תנו מאתים זוז לפלוני אם יקח בתי לית דין ולית דיין שאם לא יקח לא יטול עיין שם והרמב"ן הסכים לזה. ולכן גם בנדרים וצדקה והקדש שהוא רק באמירה בעלמא אין לנו יותר מאמירתו שכשאמר בתנאי כגון קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר או קונם למחר אם אישן היום ליכא עליו דין הנדר בלא קיום התנאי וכן באמר אתן לצדקה כשאתרפא אינו מחוייב אלא לכשיתרפא וכן בהקדש בין בהרי עלי ובין בהרי זו לא מתחייב בלא קיום התנאי ואין לזה דין אמירה כמסירה. וטעם זה נימא גם לרש"י".
ומסיק האג"מ:
"עכ"פ איך שנימא הדין ברור שא"צ בנדרים ושבועות וצדקה והקדש הלכות תנאי ואף בלא כפל ואף במעשה קודם לתנאי צריך שיתקיים התנאי ולכן גם אשה זו שנתחייבה לצדקה אם תתכחש ע"י הדאיעט אינה מחוייבת ליתן אלא לכשתתכחש. ומדת הכחשה פשוט שאינו במשהו אלא מה שבנ"א יאמרו שנתכחשה היינו שיהיה דבר ניכר. ופשוט שאם יש לה בעל והפר לה ביום שמעו שהנדר מופר אף באופן שיש לה מעות שאין שייכין לבעל".
וכ"פ בדרך אמונה (הל' מתנות עניים פ"ח ס"ק ב): "נדר לצדקה א"צ תנאי כפול". ומקורו: "לקט הקמח בשם רדב"ז וכ"ה ביו"ד סי' ר"כ סט"ו".
ועי' בשו"ת רב פעלים (ח"ד, יו"ד סי' כז) שהסתפק בכך. ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' סה).
ה. המאחר נדרי צדקה עובר בבל תאחר
פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ח ה"א):
"הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה, או הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עבר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן, אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים, ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני אינו צריך להפריש, וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותו שיהיו הגבאין רשאין לשנותה ולצורפה בזהב הרי אלו מותרין".
וכ"פ הטור (יו"ד סי' רנז):
"הצדקה היא כמו נדר לעבור עליה משום בל תאחר לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או סלע זו לצדקה חייב ליתנו מיד לעניים ועובר משום בל תאחר אם לא יתנו מיד שהרי עניים מצויין לו בכל שעה".
באר הבית יוסף (יו"ד סי' רנז, ג):
"הצדקה היא כמו נדר לעבור עליה משום בל תאחר. בפ"ק דראש השנה (ו.) תנו רבנן מוצא שפתיך (דברים כג כד) זו מצות עשה, תשמור זו מצות לא תעשה, וכו' בפיך זו צדקה אמר מר מוצא שפתיך זו מצות עשה למה לי מובאת שמה והבאתם שמה (שם יב ה – ו) נפקא תשמור זו מצות לא תעשה למה לי מלא תאחר לשלמו (שם כג כב) נפקא חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים כלומר ולא בעינן שלש רגלים לעבור בבל תאחר כדבעי בקרבנות".
וכ"פ השולחן ערוך (יו"ד סי' רנז ס"ג): "הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך האומר: הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד. ואם איחר, עובר בבל תאחר (דברים כג, כב). שהרי בידו ליתן מיד, ועניים מצויים הם. ואם אין שם עניים, מפריש ומניח עד שימצא עניים".
סיכום
א. אין צורך לתנאים מיוחדים בנדר צדקה אלא אמירתו מחייבתו.
ב. אף שנזירות ניתנה להפלאה, נדרי צדקה חלים על תנאי.
ג. נדרי צדקה חלים אף באסמכתא.
ד. אין צורך בתנאי כפול וכל דיני תנאים בנדרי צדקה.
ה. מסתבר שטענת 'מהתל הייתי בך' אינה מועילה בנדרי צדקה.
ו. עובר מיד לאחר שנדר והתקיים תנאו בבל תאחר.