חבל נחלתו כח ל
סימן ל
סופר סת"ם החשוד על ממון
שאלה
האם סופר סת"ם שאינו עומד בהתחיבויותיו בשכירות לכתיבת ספר, שהיה אמור לגמור ספר מסויים עד תאריך מסויים ולא עמד בהן, ושוב התחייב לתאריך מאוחר יותר ושוב לא עמד בהן.
האם נאמן שכתיבתו כראוי ויוצאים בה ידי חובה?
תשובה
א. נאמר בבכורות (פ"ד מ"י): "החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה זה הכלל כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו".
פרש הרמב"ם (בכורות פ"ד מ"י): "ואמרו זה הכלל ענינו מה שאמרתי לך שהחשוד על דבר מסויים בין מדרבנן בין מדאוריתא הרי הוא חשוד על כל דבר שהוא כמוהו באסור או קל ממנו, לא על דבר שאסורו חמור ממנו ואפילו מצד אחד כמו שבאר במעשר ובשביעית. ואמרו החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו הוא דעת ר' מאיר ואינה הלכה, אלא הכלל אצלינו אין אדם חוטא ולא לו, ולפיכך החשוד על דבר דנו ומעידו".
וכאן אינו חשוד להכשיל את הרבים בספר פסול, אלא חשוד על ממון שמא רוצה ליטול ממון ולא להשלים מלאכתו, ולכן לא נראה שיחשב חשוד על כתיבת ספר בפסול.
ב. פסק הטור (יו"ד סי' קיט):
"החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים אבל כל מה שצריך לאותו דבר חשוד גם עליו כההוא עובדא דאיתא בבכורות בטבח שהיה חשוד למכור חֵלב במקום שומן וקנסו אותו שלא למכור אפי' אגוזים מפני שהיה מרגיל הנערים לבא אליו לקנותו ממנו באגוזים שהיה נותן להם אבל כל שאר הדברים שאינן צריכין כלל לדבר שהוא חשוד עליו מותרין לקנות ממנו ומיהו החשוד לדבר חמור חשוד גם לדבר הקל ממנה אפילו אין החמור חמור ממנו בעונש אלא שחמור בעיני בני אדם שזהירין בו יותר מבזה".
ולפי דבריו, מוכר חֵלב במקום שומן אסרו עליו דוקא למכור אבל נראה שכתיבת סת"ם מקבלים מידיו. ואע"פ שלכאורה חשוד למכור ספר פסול לשם ממון כפי שחשוד על ממון, בכ"ז נראה שלא הגיע לכך, אלא הוא מתעכב בעבודתו, ונטלה מפני שצריך לממון. וספר תורה חמור בעיני הציבור יותר מממון.
ג. הביא הבית יוסף (יו"ד סי' קיט, ז):
"כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תל ותרפז) מי שהוא מפורסם באחד מעבירות שבתורה נאמן הוא בשאר האיסורין דמשומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה כולה זולתי לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא (חולין ה.) וכל שכן אם עושה לתאבון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואפילו במקום דאיכא טורח הליכה וכדמוכח הא דחמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין וכל שכן במה שאינו בידו שנאמן לומר בשל אחרים זה מותר דכל שאינו טורח בו כבדיקת הסכין נאמן, ומשומד לערלות אוכלין משחיטתו ובלא בדיקת סכין. ומה שאמרו (סנהדרין כו:) בגזלנין אפילו דרבנן פסולין להעיד אחר הכרזה וגזלן דאורייתא אף בלא הכרזה ההיא לעדות דעלמא שצריך עדים כשרים דכתיב (שמות כג א) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס אבל באיסורין שאף עבד ושפחה כשרים בהם אפילו משומד לדבר אחד כשר לדבר אחר ואפילו הוא חשוד לעבירה דלא משמע להו לאינשי שהוא אסור כשר הוא לכל וכהא דאמרינן בריש מציעא (ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, וכדאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כו:) בהנהו דקברי מת ביום טוב ראשון סבר רב הונא לאכשורינהו וכו' ואף על גב דאמר רב פפא משמתינן להו וקיימא לן כרב פפא דפסלינהו מכל מקום שמעינן מינה דכל היכא דמשמע להו דליכא איסורא ולא משמתין להו אינם נפסלים וחשוד אממונא למ"ד חשוד אשבועה (ב"מ ה:) שאני התם דהוי כחשוד לאותו דבר כיון דעבר משום ממון עכ"ל". ועי' בדברי חמודות (בכורות פ"ה סי' ח).
תשובתו של הרשב"א ברורה מאד ועל פיה נראה שהסופר שאינו עומד בהתחיבויותיו נאמן על כתיבתו שהיא כתובה כהלכה.
ד. על פי תשובת הרשב"א, פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' קיט ס"ז):
"מי שהוא מפורסם באחד מעבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא, או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל, נאמן בשאר איסורים. ובשל אחרים נאמן, אפילו על אותו דבר, לומר מותר הוא".
ורמ"א הגיה: "מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה, לא מקרי חשוד (רשב"א סימן ס"ד), מיהו לאותו דבר אינו נאמן"...
ה. כתב הש"ך (יו"ד סי' קיט ס"ז):
"מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי כו'. פי' כגון העובר על לא תחמוד דלא משמע לאינשי שהוא איסור דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ולכך לא מיקרי חשוד, מ"מ דברי הרב צריכים ביאור דלענין מאי לא מיקרי חשוד אי לשאר דברים בשל עצמו או לאותו דבר בשל אחרים הא אפילו היה משמע לאינשי שהיא עבירה לא היה חשוד וכמו שנתבאר ואי לאותו דבר בשל עצמו הא כתב הרב דאינו נאמן וצריך לפרש דלענין זה לא מיקרי חשוד דאפילו על דברים הקלים ממנו לא חשוד כיון שאותה עבירה החמורה לא משמע לאינשי שהיא עבירה דאם היה יודע שהיא עבירה היה נזהר בה, ועי"ל דלענין עדות ממון כשר להעיד ולא מיקרי חשוד ואולי יש לדחוק דה"ק מ"ש המחבר דבשל אחרים נאמן אפילו לאותו דבר ליתיה אלא הכי הוא דינא דמי שהוא חשוד לעבירה כו' משמע לאינשי כו' ומיהו לאותו דבר אינו נאמן לעולם אבל הוא דחוק, אחר כתבי זה נדפסו תשובות הרב (=הרמ"א) מצאתי שכתב שם בסי' קכ"ד דף רמ"א ע"א וז"ל אף על גב דמתשובת הרשב"א שהביא הב"י סי' קי"ט משמע דאע"ג דלא מיקרי חשוד בדבר איסור שנדמה לו כהיתר מ"מ אינו נאמן על אותו דבר עצמו מ"מ הרווחנו במה שלא נקראו חשודים שיש להאמינם ע"ז בשבועה כו' עכ"ל וא"כ י"ל דה"ק מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה לא מיקרי חשוד דלא יהא נאמן אפילו בשבועה מיהו לאותו דבר אינו נאמן בלא שבועה".
בארו ערוך השולחן (יו"ד סי' קיט ס"מ):
"כתב רבינו הרמ"א בסעיף ז' מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה לא מקרי חשוד מיהו לאותו דבר אינו נאמן עכ"ל ודבריו תמוהים דא"כ לאיזה ענין לא מקרי חשוד דלדבר אחר או להעיד בשל אחרים גם החשוד נאמן כמו שנתבאר וכיון דלאותו דבר גם הוא אינו נאמן איזה הפרש יש בינו לחשוד [ט"ז סק"ט וש"ך סקי"ט] אמנם בתשו' ביאר כוונתו דנ"מ לענין שבועה דהחשוד אינו נאמן על אותו דבר אף בשבועה כמ"ש וזה האיש נאמן בשבועה כיון דלדעתו אינו עובר כלל א"כ כשנשבע נאמן עוד יש נ"מ לענין דברים הקלים ממנו באותו ענין דחשוד אינו נאמן והוא נאמן כיון דבזה אין בדעתו לעשות עבירה [שם]".
וא"כ, אינו חשוד אף על דברים קלים ממנו, כיון שלא משמע ליה שמה שהוא חשוד עליו הוא עבירה. ועל מה שהוא חשוד נאמן אף להישבע. והו"ד הש"ך גם בפרי חדש על שולחן ערוך (יו"ד סי' קיט ס"ז).
ו. בדרכי תשובה (יו"ד סי' קיט ס"ז) הביא כמה דוגמאות לחושבים שאין במעשיהם איסור:
"משמע לאינשי שהוא עבירה. עי' בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' נ"א שנשאל מרב א' שיש בעירו איזה אנשים שמתנהגים בדת יהודית הן בתפלה בביהכנ"ס והן בענין אכילה שנזהרים ממאכלות אסורות ומדקדקים באיסור שעטנז רק שהעידו עליהם שעושים מלאכה בשבת ע"י פועלים עכו"ם ובבהמתם וגם נתנו ילדיהן לבית הספר של האומות ואינם מלמדים אותם תורה ועשו יי"ש שזופים (=שזיפים?) של פסח אם יכול הרב ליתן להם הכשר או לא והסכים לדעת השואל כיון דלא משמע להו לאינשי איסור כ"כ ע"כ לא מקרי חשוד. ובמה שעובד בשבת ע"י פועלים א"י דלא הוי אלא שבות דרבנן וכו' וכן במה שעובר על איסור שביתת בהמתו ג"כ אינו נחשד לאיסור חמץ בפסח דשביתת בהמתו אינו אלא עשה ואינו חשוד עי"ז להכשיל את חבירו באיסור חמץ בפסח החמור בעיני כל ומה"ט יש לצדד ג"כ במה שלומדים ילדיהן בלימוד האומות ואינו לומדם תורה דבמה שעוברים על ולמדתם אותם את בניכם הוא בשוא"ת ואינו מקיים העשה ולא חשיד בשביל זה על איסור חמץ בפסח ע"כ אם יקבלו עליהם לתקן מעשיהם בענין חילול שבת שלא לעשות מהיום שום מלאכה בשבת ע"י נכרים ולקיים מצות שביתת בהמתם ולהשגיח על בניהם ללמדם תורה אצל מלמד כשר ויר"ש חוץ ממה שלומדים לשונם לצורך מסחר אז מה שעבר אין, ויכול הרב ליתן להם כתב הכשר גם על הנעשה בזמן העבר וגם כיון שמקבלים עליהם מעתה לתקן מעשיהם כנ"ל איגלאי מלתא למפרע לדונם לכף זכות על העבר דלא היה משמע להו איסורא בהכי וכו' עיין שם".
"עבירה. עי' בש"ע הרב גור אריה הלוי שהביא מתשו' מהרס"א דמי שאינו נזהר מסתם יינם מפני שחושב דסתם יינם מותר נאמן לומר שזה יין כשר עיין שם ועי' בשיורי ברכה אות ד' שהביאו והשיג על זה כי לא מצא טעם לקולא זו דהא כשהוא סובר שמותר אין לו קפידא לומר שהוא כשר אף על פי שיודע שהוא אסור ואינו חושב שעושה איסור בזה ואיך יהיה נאמן עכ"ד".
"לא מקרי חשוד. עי' בשיורי ברכה שם שכתב דאותן השותין סתם יינם בעיר ורק לקידוש והבדלה הם נזהרים ליקח יין כשר יכולין לקנות מהם יין לקידוש ולהבדלה ונאמנים לומר שהוא כשר לקידוש ולהבדלה כיון שלזה אינם חשודים והביא מתשו' דבר שמואל (למהר"ש אבוהב) סי' נ"ה דמי שבביתו שותה יין כשר וכשהולך בדרך שותה סתם יינם גם בביתו אינו נאמן שזה יין כשר וכו' וכ' שזה לא דמי לנ"ד עיין שם".
ז. נראה שאף צד החשד פה אינו חזק. ולכן סופר זה אינו נחשב כחשוד על ממון.
חשוד הוא מי שגזל או גנב ויש חשד שיגזול ויגנוב במצבים אחרים. הסופר הזה אינו מתכחש להתחיבויותיו לכתוב את הספר, אלא אינו משלים את חיובו בזמנו, זה אמנם לא ראוי ואסור, אבל אינו נהפך להיות חשוד על ממון.
נאמר בבבא מציעא (ה ע"ב): "וכי מאחר שזה תפוס ועומד, וזה תפוס ועומד, שבועה זו למה? – אמר רבי יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא. – ונימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא! – לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. דאי לא תימא הכי – האי דאמר רחמנא מודה מקצת הטענה ישבע, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! - התם אשתמוטי קא משתמיט ליה, כדרבה. תדע...".
פרש רש"י:
"ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד כו' – אדרבי יוחנן פריך, דאמר חשדוהו רבנן שמא ילך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא, אם חשוד הוא בכך – חשוד הוא נמי לישבע".
"לא אמרינן כו' – דחמיר הוא לאינשי איסור שבועה מאיסור גזילה".
"אשתמוטי משתמיט ליה – ולא חשיד אממונא".
"כדרבה – דאמר לעיל: מפני מה אמרה תורה כו'".
"תדע – דלאו בגזלן חשדינן ליה אלא באשתמוטי בעלמא".
ואין חושדים בו אלא בהשתמטות ולא בגזלה. מפני שכך זה נחשב אצל התופס, והוא לא גזל, ואינו חושב שמחזיק בממון שאינו שלו.
ח. כך כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קכו): "אבל בגוף הדין הרי מבואר בסי' ל"ד ס"ד בהג"ה בשם ריב"ש דכל שאפשר שעבר ע"י טעות לא נפסל וכ"ה במהרי"ט בשניות חא"ע סי' מ' בסוף שרש השלישי ובחו"מ סי' צ' והביא ראי' מהא דלא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו וכ"ה בתשו' ב"ח סי' כ"ט וא"כ ה"נ בנ"ד הרי י"ל דבדעתו הי' שזה נחשב לקונה הטראטע ולא נפסל לעדות ולשבועה".
היינו, כיון שסופר זה אינו חושב שהוא כגזלן אלא רק מורה היתרא לנפשיה שישלים את התחייבותו לכתיבת הספר אינו נחשב כחשוד ולא נפסל עדות ולשבועה.
ט. יש להוסיף שבימינו ממון של אחרים נהיה קל מאד, ובטענות מטענות שונות דוחים תשלומים לכמה חודשים, או מקבלים ממון מראש ומספקים את הסחורה שלא בזמנה. ולכן מה שחתם פעמיים ושלש על התחייבות לסיים את הספר, כך 'מקובל' אצל סוחרים דלא מעלי. וכמה וכמה שיקים דחויים ומבוטלים או שאין להם כיסוי מסתובבים בין הסוחרים. ולא חשים על תשלום בזמן וכפי שקבעו ומשלמים מחצה וכו'.
וסופר זה מן הסתם מקפיד על קלה כבחמורה, אבל בממון ואיסוריו שאדם קרוב אצל עצמו, והממון מעמידו על רגליו, הוא פחות זהיר, לצערנו.
י. בימינו בגלל התרבות אנשים שלא מקיימים מצוות מחמת חוסר ידיעה, אי אפשר לומר שהחשוד על דבר אחד אינו חשוד על שאר מצוות והלכות. אלא הוא חשוד על הכל בגלל חוסר הידיעה. ולכן מי שאינו אוכל כשר חשוד על הרבה איסורים שאינו יודע מהם, חמורים וקלים, כטבל, ומלאכות בשבת ושאר איסורי אוכלין. ואף לגביהם יַשְׁרוּת בפעולות בממון נחשבת כתחום אחר, וחלקם לקויים במצוות שבין אדם למקום ומקיימים התחיבויות ממוניות ונאמנים עליהן.
אולם בשאלה שלפנינו מדובר באדם השומר מצוות, ולכן לגביו חשוד לדבר אחד אינו חשוד לשאר דברים, ולצערנו, איסורי ממון נחשבים אצל ההמון כמידת חסידות.
מסקנה
סופר זה אינו מתנהג כראוי, אולם לגביו כך מתנהל עולם המסחר, ובסופו של דבר יכתוב את הספר שהתחייב, ורק דוחה ודוחה מפאת קשייו הכלכליים.