חבל נחלתו כח כה
סימן כה
איסורי י"ז בתמוז, צום גדליה ועשרה בטבת בימינו
שאלה1
נאמר בתענית (יב ע"ב):
"אמר רב כהנא אמר רב: יחיד שקיבל עליו תענית - אסור בנעילת הסנדל, חיישינן שמא תענית צבור קיבל עליו. היכי ליעבד? אמר רבה בר רב שילא: לימא הכי: למחר אהא לפניך בתענית יחיד. אמרו ליה רבנן לרב ששת: הא קא חזינן רבנן דמסיימי מסנייהו ואתו לבי תעניתא! - איקפד, ואמר להו: דלמא מיכל נמי אכול. אביי ורבא מעיילי כי מסיימי אפנתא. מרימר ומר זוטרא מחלפי דימינא לשמאלא, ודשמאלא לימינא. רבנן דבי רב אשי נפקי כי אורחייהו. סברי כי הא דאמר שמואל: אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד".
עולה כי בתענית ציבור אסורים בנעילת הסנדל וה"ה לשאר איסורים. וכיון שתעניות החורבן (מלבד ת"ב) הן תעניות ציבור היה ראוי שכל חמישה עינויים ינהגו בהם.
ראיה נוספת ממשנה תענית (פ"א מ"ו) העוסקת בתעניות גשמים שניות: "עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הצבור אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה".
וא"כ תעניות שניות דינן כת"ב ומדוע בתעניות החורבן אין הדין כן?!
תשובה
א. כתב הטור (או"ח סי' תקנ): "פריך בגמרא קרי להו צום וקרי להו ששון ומשני רב פפא בזמן דאיכא שלום וליכא שמד כגון שב"ה קיים ששון בזמן דאיכא שמד וליכא שלום צום והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין ופירוש דליכא שלום שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע בישראל רצו רוב ישראל והסכימו עליהם שלא להתענות אין מתענין רצו רוב צבור מתענין והאידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר וכ"ש בדורותינו הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים ומיהו כולם מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואין צריך להפסיק בהן מבע"י חוץ מתשעה באב"...
ב. באר הבית יוסף (או"ח סי' תקנ, א):
"פריך בגמרא קרי להו צום וקרי להו ששון וכו'. בפרק קמא דראש השנה (יח.) תנן על ששה חדשים השלוחים יוצאים על ניסן מפני הפסח על אב מפני התענית וכו' ופריך בגמרא (שם:) וליפקו נמי אתמוז וטבת דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא מאי דכתיב (זכריה ח יט) כה אמר ה' [צבאות] צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו שמחה בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה יש שמד צום אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין אי הכי תשעה באב נמי אמר רב פפא שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו הצרות".
"ופירש רש"י דאמר רב חמא בר ביזנא וכו'. דכולהו ימי תענית נינהו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ומתניתין בזמן הזה קא מיירי: שיש שלום. שאין יד האומות תקיפה על ישראל: יהיו לששון ולשמחה. ליאסר בהספד ובתענית: יש שמד צום. חובה להתענות בהם: רצו אין מתענין. וכיון דרשות הוא לא מטרחינן שלוחים עלייהו"...
"ומ"ש רבינו פירוש דליכא שלום שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע מישראל וכו' עד הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים. הכל לשון הרמב"ן בספר תורת האדם (שם) וגם כך כתב הרב המגיד בפרק ה' (ה"ה) שעכשיו נהגו הכל להתענות תעניות אלו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש".
עולה שבזמן הזה שאין בית מקדש ואין שמד, התעניות תלויות בקבלת הציבור, וכיון שנהגו הציבור להתענות בהן חייבים להתענות.
ג. הוסיף הבית יוסף (או"ח סי' תקנ, ב):
"ומ"ש ומיהו כולם מותרין ברחיצה וסיכה וכו'. כתב הר"ן בפרק קמא דראש השנה (על הרי"ף ד: ד"ה ודאמרי' ה. סוד"ה והאידנא וחי' יח:) בשם הרמב"ן (שם) מסתברא דכולהו ארבעה צומות תענית ציבור הן ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהם מפסיקים בהם מבעוד יום ואסורים ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כתשעה באב. אלא האידנא כיון דנהגו להתענות בהן ולא נהגו בחומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענות בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות וכיון דהני ברצו תליא הרשות בידן אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין בכולן עד כאן. וכתבו התוספות בסוף פרק קמא דתעניות (יג. ד"ה וכל) דשאר תעניות בר מתשעה באב מותרים ברחיצה אפילו בחמין כך פסק ראבי"ה (סי' תתנד) ורבינו יואל אביו אסר לרחוץ בחמין עד כאן. וכן כתב המרדכי (סי' תרכח) וכתב בשם ראבי"ה שנהגו העולם היתר בדבר עד כאן וכן מנהג הפשוט".
הב"י מבאר מדוע בטלו חמישה עינויים מתעניות ציבור של החורבן פרט לתשעה באב, ומוסיף שאפילו רחיצה שהיתה במחלוקת בין הראבי"ה לאביו לא נוהגים בה איסור בימינו. וכן באר גם הפרישה (או"ח סי' תקנ ס"ק ג ו-ד).
ד. אולם הב"ח (או"ח סי' תקנ, ג) מקשה:
"ומ"ש והאידנא רצו ונהגו וכו' עד הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ומתקנת הנביאים ומיהו כולם מותרים ברחיצה וכו'. איכא לתמוה דלפי מ"ש דהכל חייבין להתענות מדברי קבלה ומתקנת הנביאים כל הארבעה צומות אסורין ברחיצה וכו' דלא גרע תקנת נביאים מגזירת (נביאים) [חכמים] בתעניות אמצעיות (ואחרות) [ואחרונות] ועוד דדברי קבלה כדברי תורה וביום הכפורים אסור ברחיצה וכו' וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דמעיקר התקנה אסור ברחיצה וכו' בכל הארבעה הצומות ומה שלא נהגו בחומרות הללו בשלשה צומות היינו משום כיון דהני ברצו תלו הרשות בידן ומעיקרא רצו להתענות בלבד והיינו בזמן שאין שמד ואין שלום כמו האידנא דכיון דמן הדין תלו ברצו לא רצו בשלשה צומות כי אם להתענות בלבד ואם כן לפי מה שכתב רבינו וכל שכן בדורות הללו שיש שמד ואין שלום הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה וכו' לאו ברצו תלו כיון שיש שמד וכל דין תענית ציבור יש בהן ואסורין ברחיצה וכו' והיאך כתב שוב ומיהו מותרין ברחיצה וכו'".
"וצריך לפרש דמ"ש רבינו ומיהו כולם מותרים ברחיצה וכו' לאו אדסמיך ליה קאי אלא אמ"ש תחלה והאידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר עליו קאי ואמר ומיהו כולם מותרין ברחיצה וכו' ודו"ק ועיין במ"ש הסמ"ק (סי' צו עמ' נט אות ג) בשם הרי"ץ גיאת בישוב מה שנהגו לקבוע שלשה צומות אלו חובה".
"גרסינן בפרק קמא דמגילה (דף ה א) רבי נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרוני של ציפורי בשבעה עשר בתמוז וכו' משמע לכאורה דבא להורות דאע"ג דאסור בתענית אינו אלא רשות דכך רצו ושלא לנהוג באיסור רחיצה וסיכה וכו' כדין תענית ציבור וכן כתבו התוספות (תענית יג א ד"ה וכל) והמרדכי (תענית סי' תרכח) בשם ראבי"ה (סי' תתנד) שהביא ראיה מההיא דקאמר שמואל בפרק קמא דתענית (יא א) לענין נעילת סנדל אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד וכיון דמותר בנעילת הסנדל הכי נמי מותר לרחוץ בחמין בשלשה צומות ורבינו יואל הלוי אביו היה אוסר וראיה מפרק קמא דראש השנה (דף יח ב) דמתיב רב כהנא אמאן דאמר בטלה מגילת תענית ממעשה דגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד רבי אליעזר ורחץ ורבי יהושע וסיפר ואמרו לאותן שגזרו תענית צאו והתענו על מה שהתעניתם אלמא דרבי אליעזר ורבי יהושע באו כדי לעקור את התענית משמע דלמתענים בו אסור ברחיצה ולדעתו ההיא דפרק קמא דמגילה דרבי שרחץ נמי כדי לעקור את התענית לגמרי בא וממילא משמע דלמתענים בו אסור ברחיצה וכהאי גוונא כתב הר"ן בפרק קמא דראש השנה (על הרי"ף ה א סוד"ה וכתב, חי' יח ב ד"ה שאני) בשם הרמב"ן (תורת האדם מהדו' שעוועל עמ' רמד):
"ומכל מקום נ"ל דאין משם ראיה כלל לזמנינו זה לאסור בו רחיצה משום דהתם הם טעו ונהגו חובה לאסור הרחיצה וסיכה וכו' אפילו היכא דליכא שמד על כן באו הם לעקור את התענית לגמרי לומר דאינו חובה להתענות דברצו תלו וכיון דברצו תלו ואנן לא נהגינן איסור ברחיצה ובשאר חומרות דאיתנהו בתענית ציבור הרשות בידינו הוא וזהו שכתב המרדכי בסוף דבריו וכתב ראבי"ה דנהגו היתר ברחיצה עכ"ל ודו"ק".
"אמנם עכשיו לא ראינו מי שנהג לרחוץ בשלשה צומות ואסור להורות היתר משום אל תטוש וגו' ואף על גב דבהגהות אשיר"י פרק קמא דתענית (סי' ט) כתב: 'וכן הוא המנהג שרוחצין באלו התעניות' עכשיו אין המנהג כן".
הב"ח אוסר לרחוץ בתעניות אלו.
ה. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תקנ ס"א) שחייבים להתענות בתעניות אלו וכתב בסעיף הבא: "צומות הללו, חוץ מט' באב, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום".
ו. באר הגר"א (או"ח סי' תקנ ס"ב):
"...והרמב"ן בסתה"א כת' דמעיקרן של תקנה אסורין בכולן אלא כיון דתליא ברצו אבותינו לא רצו לנהוג בחומרות אלו וכ' מ"ש אלא ת"ב בלבד משום דאלו ברצו תליא והביא ראיה ממגילה שם שאמר רחץ בקרונה כו' שר"ל שעקר י"ז בתמוז לגמרי וביקש גם כן לעקור ת"ב דאי אפשר לומר שרחץ והתענה דהא אפילו ת"ב ביקש לעקור וכמ"ש בפ"ק דר"ה וירד ר"א ורחץ אבל לפי תוס' הנ"ל אין ראייתו מוכרחת ומכל מקום מ"ש דמתקנת הנביאים שוין לת"ב דאין תענית נקבע על ציבור אלא כעין ת"צ בכל החומרות ע"ש שהאריך וכל דתקון נביאים כעין דאורייתא תיקון דבריו נכונים והכתו' שקלן אהדדי צום הרביעי כו' עם ת"ב ואין חילוק ביניהם אלא בזמן שאין צרה. ונראה שרבי עקר הג' צומות מאלו החומרות לפי שבימיו נחו ישראל מהצרות כידוע בש"ס וכמ"ש הגאונים וז"ש רחץ בקרונה כו' שהוא עקרן מהדברים אלו וביקש לעקור גם ת"ב מאלו החומרות ולר' אבא בט"ב שחל בשבת מאלו הדברים ולא הודו".
הגר"א מסכים שאין לחלק מעיקרא בתעניות הציבור, ומוסיף שכנראה רבי יהודה הנשיא עקר את האיסורים משלשת התעניות ורצה אף מת"ב ולא הודו לו.
ז. באר והוסיף המגן אברהם (ס"ק ג): "מותרים ברחיצה כו'. לפי שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה [ר"ן] ולכן בעל נפש יחמיר בכולן כמו בט"ב חוץ מחליצת מנעל שלא יהא כחוכא ואיטלולא [של"ה] ומ"מ בליל טבילה לא יפרוש מאשתו".
וא"כ המג"א סובר שראוי לבעל נפש להחמיר על עצמו ולקיים את כל העינויים פרט לחליצת הסנדל.
והוסיף בשער הציון אות ט: "דהאידנא מצוי גזרות מן עובדי גלולים, ואם כן חל עצם החיוב על הג' צומות כמו על ט' באב לפי דברי הרמב"ן, וגם הגר"א בביאורו מסכים לדברי הרמב"ן. ועיין באליה רבה בשם השל"ה דבעל נפש צריך להפסיק גם מבעוד יום".
ח. כתב הפרי מגדים (מש"ז סי' תקנ ס"ב): "ורחיצה (=לבעל נפש), היינו חמין אבל צונן י"ל דשרי בג' צומות, עיין סימן תקע"ה סעיף ג' בתענית ציבור בארץ ישראל, והוא הדין פניו ידיו ורגליו בחמין י"ל דשרי, ועיין סימן תקנ"א סעיף י"ו בהג"ה מראש חודש ואילך אסור בצונן, הא י"ז בתמוז וכן צום גדליה וי' טבת מותר בצונן". והביאו בשער הציון אות ח.
ט. פסק המשנה ברורה:
"(ו) מותרים ברחיצה וכו' - דבשעה שרצו וקבלו עליהם לצום בכל הארבע תענית הנ"ל לא קבלו עליהם שיהיו בחומר ת"צ כט"ב לפי שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובעל נפש יחמיר בכולן כמו בט"ב אלא שאם חל ליל טבילה יקיים עונתו וגם בנעילת הסנדל לא יחמיר משום חוכא וטלולה וכן אם חל י' בטבת בע"ש אין להחמיר ברחיצה בחמין מפני כבוד השבת".
"(ז) ואין צריך וכו' מבעוד יום - כמו בט"ב אלא מותר בהם באכילה ושתייה בלילה".
מסקנה
באופן כללי הציבור אסור רק באכילה ושתיה מעלות השחר, והמחמירים בעלי הנפש נוהגים להתחיל את הצום מהלילה ולקיים את כל האיסורים הנוהגים בתשעה באב פרט לנעילת הסנדל, ורחצה בצונן.