חבל נחלתו כח ד
סימן ד
נקב בספר תורה
שאלה
בהגבהת ספר תורה אשכנזי (לאחר קריאת התורה) הבחנתי בנקב ביריעה (על ידי אור שבקע מהחור), לא הצלחתי להבחין באיזה מקום היה הנקב ומיד נגלל.
האם הספר פסול? האם מחשש פסול צריך לקרוא את הפרשה שוב? האם מותר לקרוא בספר זה שוב ללא בדיקתו או שצריך לתקנו?
תשובה
א. הלכות נקב בתפילין במזוזה ובספר תורה זהים, ונלמדו מתפילין לספר תורה ומזוזה. סוגי הנקבים רבים מאד ונתייחס בעיקר לכללי הנקב ולא למקרה פרטי. וכל מי שאירע לו נקב צריך לברר האם הוא פוסל.
נאמר במנחות כט (ע"א-ע"ב):
"אלא לכאידך דרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה – פסולה. אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה: ניקב תוכו של ה"י - כשר, יריכו – פסול. א"ר זירא: לדידי מפרשה לי מיניה דרב הונא, ורבי יעקב אמר, לדידי מפרשה לי מיניה דרב יהודה: ניקב תוכו של ה"י – כשר; יריכו, אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה – כשר, ואם לאו – פסול. [ע"ב] אגרא חמוה דר' אבא איפסיקא ליה כרעא דה"י דהעם בניקבא, אתא לקמיה דר' אבא, א"ל: אם משתייר בו כשיעור אות קטנה – כשר, ואם לאו – פסול. ראמי בר תמרי דהוא חמוה דרמי בר דיקולי איפסיקא ליה כרעא דוי"ו דויהרג בניקבא, אתא לקמיה דרבי זירא, א"ל: זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טפש, אי קרי ליה ויהרג – כשר, אי לא – יהרג הוא ופסול".
פרש רש"י:
"שאין גויל מוקף לה – שמודבקת באות אחרת והיינו דקתני כתב אחד מעכבן כלומר הלכות משפט אות אחת מעכבו למזוזה ותפילין".
"תוכו של ה' – רגל שבפנים".
"יריכו – רגל הימנית. ל"א תוכו הגויל והחלק שבתוכו ובתפילין קמיירי".
"איפסיקא ליה כרעא דה"י – בתפילין".
"וי"ו דויהרג – כל בכור אירע במקום נקב ונראה כמין יו"ד".
"דלא חכים – דאי חכים מבין שמחרף הוא לומר יהרג כלפי מעלה ואומר ויהרג".
"לא טפש – שאם טפש אינו יודע לקרות אלא אות שלימה".
משמע שכל אות חייבת להיות מוקפת גויל מבחוץ ושלא תהא מחוברת לאות אחרת (ולא בקצה העמוד). שיעור הקפת הגויל בכל לא כתוב, האם די בהקפת גויל ברוב האות או בכולה. נקב מבחוץ הדבוק לאות גורם שאינה מוקפת גויל אולם אם חלקו מוקף וחלקו נקב לא ברור מה דינו. לגבי נקב מבפנים נראה שאינה צריכה להיות מוקפת אלא אפשר שיהיה בה נקב שגורם שאינה מוקפת גויל והוא אינו פוסל. כמו"כ נקב בגוף האות כיון שמשנה את צורת האות צריך בדיקה, אם תינוק שלא חכם ולא טיפש קורא את האות היא כשרה ואם לאו פסולה.
ב. פסק הרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"א ה"כ):
"עור שהיה נקוב לא יכתוב על גבי הנקב, וכל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב ומותר לכתוב עליו, לפיכך מותר לכתוב על גבי עור העוף שנתעבד. ניקב העור אחר שנכתב אם ניקב בתוך האות כגון תוך ה"א או תוך מ"ם וכן בשאר אותיות כשר, ניקב בירך של אות עד שנפסקה, אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה כשר והוא שלא תדמה לאות אחרת, ואם לא נשתייר ממנה מלא אות קטנה פסולה".
משמע מהרמב"ם שנקב שניקב אחר הכתיבה הנוגע באות מבפנים אינו פוסל, ומשתיקתו משמע שנקב שנוגע מחוץ לאות אפילו במיעוטה – פוסל.
העיר בהגהות מיימוניות (שם אות ר): "בפרק הקומץ מוכח דאפילו אם הנקב ממלא כל החלל (=כשר), אבל בירושלמי דמגילה מצריך גויל מבפנים סביב האות".
למדנו מדבריו שפסול נקב הוא משום שאינו מוקף גויל, והירושלמי חולק על הבבלי (עליו הסתמך הרמב"ם) ופסק שנקב בתוך האות שנוצר אחר הכתיבה פוסל.
וכ"כ בשלטי הגבורים (הלכות ספר תורה ד ע"א): "ד] יש אומרים אפי' ניקב כל תוכו כשר, אבל בירושלמי יש שצריך שיהא מוקף גויל גם בפנים הלכך ניקב כל תוכו פסול".
ומשמע שנקב 'שנוגע' באות בין מבפנים בין מבחוץ פוסל את האות ועימה את המצוה – ספר תורה, תפילין ומזוזה, ומשמע אף אם הנקב אירע אחר הכתיבה.
ג. כתב בהלכות קטנות לרא"ש (מנחות, הלכות ספר תורה סי' טו):
"(מנחות דף כט א) אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב ניקב תוכה של ה' כשר ירכו פסולה אמר זעירי לדידי מפרשא ליה מיניה דרב הונא ורבי יעקב אמר לדידי מיפרשה לי מיניה מדרב יהודה תוכו של ה"א כשר. ירכו פסול אם נשתייר בו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול פירש"י פי' אחד תוכו של ה' היינו רגל הפנימי. יריכו רגל הימני. ופירש פי' אחר תוכו הגויל והחלק שבתוכו. ופי' ראשון נ"ל עיקר. ואשמועינן דאין שיעור לרגל הפנימי רק שנשאר בו כל דהו. דלפירוש שני קשה אמאי נקט של ה"א מתוך שאר כל האותיות1".
עולה מדבריו שאף לבבלי לפירוש השני נקב בתוך חלל האות פוסל משום שאינו מוקף גויל, אלא שהרא"ש החשיב את ההסבר הראשון כנכון.
ד. פסק הטור (יו"ד סי' רעד): "ניקב נקב בתוך האות כשר וי"א אפי' ניקב כל תוכו כשר, אבל בירושלמי יש שצריך שיהא מוקף גויל גם בפנים הלכך ניקב כל תוכו פסול".
"ניקב רגל הפנימי של ה"א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר ניקב רגל הימיני אם נשאר ממנו כמלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול, ואם נפסק אות אחת בנקב מייתינן תינוק דלא חכים ולא טפש לראות אם יוכל לקרותה".
באר הבית יוסף (אורח חיים סימן לב):
"ומה שכתב רבינו 'הילכך אם ניקב כל תוכו פסול' – אפשר שהוא סיום דעת הירושלמי. כלומר בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל ולפי זה אם ניקב כל תוכו פסול ואפשר שהוא לישנא דנפשיה שפוסק לפסול כיון דבירושלמי פוסל ובתלמודא דידן אינו מבורר ההכשר בהדיא, אבל הרמב"ם (שם ה"כ) כתב סתם ניקב בתוך האות כגון תוך ה"א או תוך מ"ם וכן בשאר אותיות כשר ולא חילק בין נקב ממלא כל החלל להיכא דאינו ממלא וגם במרדכי פרק הקומץ (ה:) אחר שהביא הירושלמי כתב ומיהו תלמודינו לא בעי היקף גויל בפנים וכל רבותינו שוין בדבר עכ"ל, וכן כתב ספר התרומה שתלמוד שלנו מכשיר לגמרי. ויש לדקדק בלשון רבינו למה כתב יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו כשר שהרי כל הפוסקים הושוו לומר דתלמודא דידן מכשיר אפילו ניקב כל תוכו וצריך לומר דמשום דללישנא קמא דרש"י דלא איירי תלמודא בהכי כלל אין לנו אלא דברי הירושלמי דלא מכשיר אלא אם כן מוקף גויל מבפנים וללישנא בתרא דמיירי בהכי משמע דאפילו ניקב כל תוכו כשר קאמר יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו דהיינו התופסים לשון שני עיקר".
"ומ"ש רבינו ניקב ברגל הפנימי של ה"א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר. היינו כלישנא קמא שכתבתי בסמוך שפירש רש"י אהא דאמר אשיאן ניקב תוכו של ה"א כשר וכתב הרא"ש שהוא עיקר ואשמועינן דאין שיעור לרגל הפנימי רק כשנשאר בו כל דהו ואף על פי שכל שאר הפוסקים כתבו שלשון שני עיקר רבינו כתב דעת הרא"ש לפסק הלכה משום דרביה הוא ומיהו אנן לענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא"ש ז"ל".
עולה מן הב"י שלהלכה פסק שנקב בתוך האות אינו פוסל כלל עפ"י הבבלי והראשונים.
ה. באר בקרית ספר2 (למאירי, ח"א מאמר ג ח"ב):
"ושאלו בה בין דף לדף מאי בין תיבה לתיבה מאי ונראין הדברים בפי' סוגיא [כ"ח ב'] זו שכל שנכנס הקרע בתוך האות אין לו תקנה בתפירה שהרי מ"מ אין כאן אות שלימה שהרי אף בניקב אמרו שאם ניקב מתחלתו ר"ל קודם כתיבה אם הדיו אינו עובר עליו פסולה, אלא שכל שהדיו עובר עליו אינו נקב. אבל אם נִיקב אחר שכתבו אמרו ע"ז בגמ' אמר ר' אשייאן בר נדבך ניקב תוכו של ה"א כשרה ירכו פסול, אמר רבי זירא לדידי מפרשא לי משמיה דרב יאודה ניקב תוכו כשר ירכו אם נשתייר בו כמלא אות קטנה כשרה ואם לאו פסול. ואמרו עוד שם אגרא חמוה דר' אבא איפסיקא ליה כרעא דה' דהעם בניקבא אתא לקמיה דר' אבא אמר ליה [רבי] אם נשתייר בו כמלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול וכן שנו עוד שם רמי בר תמרי אפסיק ליה כרעא דו"ו דויהרג בניקבא אתא לקמיה דר' זירא א"ל [זיל] אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש אי קרי ויהרג כשר ואי קרי ייהרג פסול, ותוכו וירכו יש מפרשים תוכו רגל השמאלי שהוא בפנים מן האות וירכו רגל הימני, ולא מחוור שהרי אף בקוצו של יו"ד הוא נפסל כ"ש בניקב בין ברגל שמאלי בין [ברגל] ימני ומה בין זה לזה, אלא תוכו הוא הגויל שבחלל האות ומאחר שאין הנקב נוגע באות כשר ואף מתחילה יכול לכתבו בדרך זה, אבל ירכו והוא איזה רגל שבה הן ימני הן שמאלי נזכרו בו שני תקונין א' נשתייר בו כמלא אות קטנה, והשני כל דינוקא דלא חכים ולא טיפש קוראו כתקנו, ונראין הדברים על שני תיקונים אלו שעל ב' מיני נקבים הם ושניהם שוין בין בס"ת בין בתפילין ומזוזות אלא שהספר יש לו הכשר בתליה ביני חיטי ויגרוד את שבפנים לגמרי אבל תפלין ומזוזות אין תולין בהם, הא מ"מ כל שבא לתקן אף בס"ת ולא (לכלול) [לתלות] תקון זה שוה בב' התקונין בין בס"ת בין בתו"מ, ואעפ"י ששמועה בתפלין נאמרה ה"ה לאחרות דמ"ש, ואף גדולי הפוסקים הביאו את שתיהם בס"ת. ותחילה דברו בנקב שהפסיק שפת רחב הרגל שהוא עבה וניקב מקצתו מצד רחבו בשפת הרוחב אבל ארכו נשאר קיים מצד רחב הצד האחר וקאמר שמאחר שנשתייר בארכו בלא נקב כמלא אות קטנה, ר"ל דקה כגון וא"ו או יו"ד כשרה שהרי אם עשה הרגל מתחילתו דק כשר. ואח"כ דברו בשניקב באמצע הרגל עד שנפסק הרגל צדו העליון מן התחתון ותקון זה תלוי כשיהא הנקב דק כ"כ שאין ההפסק מונע הקריאה המתוקנת לתינוק בינוני, שאם הוא חכם ביותר אף בהפסד צורת האות קוראו כתקנו. ואם טפש אף בהפסק דק שבדקים אינו קוראו כתקנו, שרוח קמעא שוברתו והפסד מועט מבלבלו, אבל כל שתינוק בינוני קוראו כתקנו אין כאן הפסד צורת אות. וניקב מחללו מיהא שהוא כשר פירוש אף כשהוא סמוך כ"כ לרגל הה' שלא נשאר גויל סביבו שלא הוצרכנו לגויל מקיפה מד' רוחות אלא ברוחות שסביב כל האות מבחוץ אבל מבפנים לא. ובירושלמי נראה להפך בראשון של מגילה [כ"ט א'] תמן תני אמר אשיאן בר נדבך נקב באמצע אם היה גויל מקיפו מד' צדדין מתוכו כשר ואם לאו פסול ואמרו עוד שם ר' זעירא בשם רב חסדא נקב בירכו אם גורדו ונשתייר בו ירך קטן כשר, וזו בא כדברינו ואינה חוזרת לדבריו של אשיאן כלל, וזהו שבה"א שיש לו תוך נקט אם נשתייר בו כמלא אות קטנה, ובו"ו שאין בו תוך נקט אי ינוקא קרי לה שפיר. אלא שיש מפרשים בה שאעפ"י שאין חלק של גויל סביב האות הואיל ואם גוררו נשתייר ברגל כמלא אות קטנה והקף גויל כשרה ולאשיאן אין תיקונו מועיל אלא בהקף גויל שלא נגרר אות".
המאירי באר כמה מיני נקבים במיקומים שונים והיחס לכל נקב להלכה.
ו. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' לב סט"ו) בהלכות תפילין:
"אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה"א או המ"ם, כשר אפילו ניקב כל תוכו שהנקב ממלא כל החלל, אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף. ניקב רגל פנימי של ה"א, אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא, כשר להרא"ש".
ורמ"א הגיה: "אבל שאר פוסקים מצריכין כמלא אות קטנה, והכי הלכתא (ב"י). ניקב רגל הימיני אם נשתייר ממנו מלא אות קטנה, כשר. ואם לאו, פסול".
וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' לב סט"ז): "נפסק אחת מהאותיות",
ורמ"א הגיה: "הפשוטות, כגון וי"ו זיי"ן או שנפסק רגל (הנו"ן) וכיוצא בה, (מרדכי ה"ק דף צ"ב)".
המשיך השו"ע: "אם תינוק שאינו לא חכם ולא טפש יודע לקרותו, כשר. ואם לאו, פסול. ואין צריך לכסות לו שאר אותיות כמו שנוהגים".
ורמ"א הגיה: "מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת האות כתקונו, פסול אף על פי שהתינוק קורא אותו כהלכתו (מרדכי ומהרי"ק שורש ס"ט וריב"ש)".
הוסיף השו"ע: "הא דמכשרינן כשנפסק אות, דווקא כשנכתב בכשרות ואח"כ נפסק, אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו, או אם רגל הכ"ף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי הקף קלף מתחלתו, פסול".
ז. הסביר בערוך השולחן (או"ח סי' לב) את החילוק בין מוקף גויל בשעת כתיבה לאחר הכתיבה:
סעיף כו
"והנה מדברי הרמב"ם מתבאר להדיא שבדין היקף קלף יש חילוק בין קודם כתיבת האות לניקב אח"כ וסברא זו כתבה רבינו הב"י בספרו הגדול בשם סדר גט אשכנזי וכתב שכן נראה להדיא מהרמב"ם ע"ש, וכ"כ בש"ע סוף סעי' ט"ז וז"ל הא דמכשרינן כשנפסק אות דוקא כשנכתב בכשרות ואח"כ נפסק, אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו או אם רגל הכ"ף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי היקף קלף מתחלתו פסול עכ"ל ואין לשאול דא"כ למה כתב בסעי' ד' שלא תדבק אות בחבירתה אלא כל אות תהיה מוקפת גויל עכ"ל וכן בסעי' כ"ה וסעי' כ"ו כתב דאותיות דבוקות יכול להפרידם ע"ש והיה לו לבאר דזהו רק בשעת כתיבתם אבל כשנדבקו אח"כ א"צ להפרידם מפני שמוקף גויל א"צ רק בשעת כתיבה ולא כשנדבקו אח"כ כמו בנקב. די"ל דלא דמי חדא דבדיבוק יכול לתקן משא"כ בנקב ועוד דדיבוק אות לאות חמיר טפי מפני שנראים כאות אחד וזה פסול גם אם נדבקו אח"כ ותדע לך שכן הוא שהרי הרמב"ם בפ"י בעשרים פסולים שחשב שם חשב נגיעות האותיות זל"ז ולמה לא חשב היקף גויל אלא ודאי משום דהיקף גויל אינו פוסל רק בתחלת הכתיבה ודיבוק פוסל גם אח"כ [ובזה מתורץ קושית מהר"ל בן חביב שהביא הב"י למה לא חשב הרמב"ם היקף גויל ע"ש ולפמ"ש א"ש ודו"ק]".
סעיף כז
"אמנם ברור הדבר שהטור וספר התרומה והסמ"ג והמרדכי והגהמ"י לית להו חילוק זה בין קודם הכתיבה לאחר הכתיבה דהטור כתב ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר וי"א אפילו ניקב כל תוכו ובירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל עכ"ל וכ"כ הפוסקים שהבאנו ואי ס"ד שמחלקים בין קודם הכתיבה לאח"כ לא הו"ל לומר דבירושלמי מצריך גם היקף גויל מבפנים הא גם הש"ס שלנו סובר כן אלא דס"ל דלאחר כתיבה א"צ והו"ל לומר דבירושלמי מצריך גם אחר כתיבה היקף גויל ועוד דלמה לנו לעשות מחלוקת בין הבבלי ובין הירושלמי נימא דהירושלמי מיירי בשעת הכתיבה ובאמת נאמר כן לדעת הרמב"ם ואי משום דמשמע להו דהירושלמי מיירי ג"כ לאחר כתיבה ה"ל לומר כן כיון שזהו עיקר המחלוקת אלא ודאי דלא ס"ל חילוק זה כלל".
ועולה מדבריו שכל נקב הנוגע באות פוסל (עפ"י הירושלמי) בין אם אירע לאחר כתיבה ובין בשעת כתיבה.
ח. כך פסק שולחן ערוך הרב (או"ח סי' לב סי"ט) לגבי נקב במקרים שונים:
"וכמה הוא שיעור הכשר אורך האותיות שנפסקו בנקב אם נפסקה רגל הימנית של ה"א וכיוצא בה כגון הרי"ש או הדלי"ת ונשתייר ממנה למעלה מהנקב כמלא אות קטנה שהיא יו"ד כשירה".
"אבל אם נפסק הרגל השמאלית של ה"א יש אומרים שאפילו לא נשתייר ממנה אלא כל שהוא בין למעלה מהנקב בין למטה מהנקב כשירה ויש אומרים שגם רגל השמאלית צריך להיות כמלא יו"ד ואם לאו פסולה וכן הלכה".
"אבל אם ניקב תוכה של ה"א או של מ"ם וכיוצא בהן אפילו הנקב ממלא כל החלל ולא נשאר שם היקף גויל כשירה וכן אם אין היקף גויל כלל לאיזו אות מבחוץ שניקב שם נקב ארוך המגיע עד סוף הקלף כשירה כיון שהיתה מוקפת קלף מתחלתה בשעת הכתיבה".
"אבל אם לא היתה מוקפת קלף מתחלתה אף על פי שהיא ארוכה כראוי ולא נפסקה כלל בנקב כגון רגל כ"ף או נו"ן הפשוטות וכיוצא בהן שבשיטה האחרונה שהן ארוכות ומגיעות עד סוף הקלף מתחילתן פסולות".
"[ו]מכל מקום אם יכול לגרור מהן מעט בסוף הקלף וישתייר בהן כשיעור הרי גרירה זו מועלת אפילו אחר כתיבת כל הפרשה ואין בזה משום שלא כסדרן כיון שלא היו פסולות תחילה רק משום חסרון היקף גויל בלבד כמו שיתבאר".
"וי"א שאם הנקב ממלא כל חלל הה"א או המ"ם וכיוצא בהן פסולות כיון שאינן מוקפות גויל בתוכן ואף על פי שהיו מוקפות מתחילתן אבל אם אין הנקב ממלא כל החלל אף על פי שהנקב הוא סמוך לאות ממש שלא נשאר קלף חלק אפילו משהו בין האות להנקב שבתוכה והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה מכל מקום היא חשובה מוקפת גויל גם במקום הנקב ע"י קלף החלק שבתוכה מצד הב' של הנקב".
"וכן אם הנקב הוא במקצת עובי האות שכלפי חוץ ומקצת עוביה שכלפי תוכה נשאר קיים הרי היא כשירה ע"י מקצת עובי זה שכלפי תוכה שהוא חשוב מוקף גויל ע"י קלף החלק שמצד הב' של הנקב.
(וכן אם הנקב הוא מפסיק כל עוביה אלא שנשאר בארכה שעד הנקב כשיעור הכשירו הרי היא מתכשרת ע"י שיעור זה שהוא חשוב מוקף גויל גם בתחתיותו ע"י הקלף החלק שלמטה מהנקב (ואם נשתייר מאורך [אות] זה גם למטה מהנקב אינה נפסלת בכך ומתכשרת היא ע"י קלף החלק שבתחתיותו שכיון שמה שמן הנקב עד קלף החלק אינו אות אחרת אינו חשוב הפסק בין האות לגויל המקיפה כמו שהנקב אינו חשוב הפסק) אבל אם לא נשתייר קלף חלק כלל למטה מהנקב פסולה)".
"ולפי סברא זו אין חילוק בין נקב שלפני הכתיבה בין נקב שלאחר הכתיבה שכיון שקלף החלק שמצד הב' של הנקב מצטרף לאות להיותה נחשבת מוקפת גויל גם במקום הנקב א"כ אף אם היה הנקב קודם הכתיבה אינו פוסל יותר מלאחר כתיבה (כיון שנשתייר שיעור הכשר אות שלם לגמרי בלי שום נקב)".
"והעיקר כסברא הראשונה ואעפ"כ יש לחוש לסברא האחרונה להחמיר כשלא נשתייר קלף חלק כלל מצד הב' של הנקב בין שהנקב הוא חוץ לאות סמוך לה ממש בין שהוא בתוכה וממלא כל חללה".
"וי"א שאף לפי סברא האחרונה אין האות צריך להיות מוקף גויל גם אחר הכתיבה אלא מבחוץ אבל לא מבפנים ואפילו אם הנקב שבתוכה ממלא כל חללה כשרה ונכון להחמיר".
ולכן כל נקב צריך להילמד מצד מקומו ומתי נפל, ועפי"ז להכריע האם הוא פוסל ואם צריך תיקון ואיזה תיקון הוא צריך.
ט. לגבי ספר תורה שיש בו נקב פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רעד ס"ה):
"צריך שלא תפסל צורת שום אות עד שאינה נקראת או דומה לאות אחרת, בין בעיקר הכתיבה, בין בקרע, בין בנקב שניקב בה, בין בטשטוש"...
ובאר בערוך השולחן (יו"ד סי' רעד ס"ט): "אין חילוק בין שבעת הכתיבה לא כתב כהוגן או כתב כהוגן ונתקלקל אח"כ ע"י קרע או נקב או טשטוש דיו וכיוצא בזה פסול ואסור לקרות בס"ת זו עד שיתקנוה".
וכך הרחיב בדרך החיים (סי' פב סכ"ז) לענין נקב שנמצא בספר תורה:
"ואם נמצא הנקב חוץ לאות לא בתוך החלל אם לאחר הכתיבה נעשה הנקב (גם בספק מתי נעשה הנקב תולין דהשתא נעשה דמסתמא אם היה נקב בשעת הכתיבה היה רואה אותו אם לא שהנקב קטן מאוד) א"צ להוציא אחרת ואם ניכר לעין להדיא שהיה מתחלת הכתיבה אם הנקב מאות לאות בלי היקף גויל צריך להוציא אחרת ואפילו טלאי במקום הנקב לא מהני אם אין היקף הגויל מגוף הס"ת (דהקפת גויל מטלאי לא מהני) (עי' יו"ד סי' ר"פ בש"ך) אם יש גויל אפילו הנקב מגיע עד לאות ויש מעבר לנקב קודם התחלת האות השנית גויל כשר".
ומסביר את פסיקתו: "והטעם לכל הנ"ל דב"י הקשה בסי' ל"ב למה אם הפסיק אות בנקב כשר הא צריך שיהא מוקף גויל וע"ז תי' ב' תירוצים. א' דדוקא דיבוק אות לאות פסול ולא נקב. ב'. דדוקא אם נעשה מתחילה פסול אבל לאחר הכתיבה כשר. וכתב הט"ז בס"ק י"ד דהא דכתב המחבר בסעיף ט"ו דנקב כל חללה פסול להירושלמי הוא לתי' ראשון והדבר תמוה לכאורה דהא לתי' הראשון אינו פסול נקב כלל ואמנם באמת דבריו נכונים מאוד דהא דמחלק הב"י בין נקב לדיבוק היינו מטעם דהא קיי"ל דכל אות שאינו מוקף גויל פסול שצריך שיהא גויל מקיף אות ואפילו אינו סמוך לו דהנקב אצל האות אינו מבטל הקפת גויל כיון שיש היקף גויל מעבר להנקב ולכך כשיש נגיעה פסול דליכא היקף גויל בין אות לאות, אבל נקב ויש מעבר לנקב גויל לא איכפת לן וכן מוכח מדברי הט"ז ס"ק ח' שכתב גבי נקב כל חללה דדוקא כל תוכו (וז"ל ואף שנפסק הגויל מצד א' מגין עליו מצד השני ודומה לאם נפסק חלק מצד אחד מבחוץ ונשאר קיים באותו צד גופו דלא מצינו בזה פסול עכ"ל) כלומר דאף שהנקב סמוך לאות בלי היקף גויל מגין עליו הקלף שבאותו צד גופו שנשאר קיים מעל הנקב וזה ברור כוונתו דלא כמו שהבין הפ"מ ותמה עי"ש. ולפ"ז לתי' הראשון לאו דוקא נגיעה דה"ה נקב בין אות לאות אם לא נשאר גויל ולענין לקרות בו לכתחלה מחמיר המחבר כתירוץ ב' הנ"ל, ובזה מיושב קושיית הט"ז שם ס"ק י"ד וכ"כ הנ"כ אמנם לענין להוציא אחרת סמכינן להקל כב' התירוצים הנ"ל מטעם ס"ס וכמש"ל בסעיף כ"ה ובזה מבואר כל מה שכתבנו".
נראה מדבריו שנקב שנמצא ובעקרון הוא פוסל – אין לקרוא בספר עד שיתקנו אותו ואם ברור שאין זה נקב שהתחדש אלא נקב שהיה מתחילת הכתיבה צריך להוציא ספר אחר ולקרוא את כל פרשת היום בשנית.
י. וכך כתב בילקוט יוסף (ציצית ותפילין, הערות סימן לב – טעויות הנמצאות בתפילין ובספר תורה אות כא):
"כא) ספר תורה שנמצא בו נקב בצד האות"
"הנה מרן הב"י (סי' לב דף לב סע"ב) הביא מה שאמרו בגמרא (מנחות כט ב) רמי בר תמרי איפסיקא ליה כרעא דוי"ו של ויהרג ה' כל בכור, אתא לקמיה דר' זירא, אמר ליה זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש, אי קרי ליה ויהרג כשר, ואם לא ייהרג הוא ופסול. וכתב על זה הב"י, ואם תאמר והיכי מכשרינן בנפסק האות בנקב, והא אמרינן כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה. ויש לומר דלא איתמר הכי אלא היכא שנדבקה באות אחרת. אבל היכא דאיפסיק בנוקבא לא. ועוד יש לומר דהא דמכשרינן באיפסיק בנוקבא היינו דוקא שנפסק אחר שנכתב, שכיון שבשעה שנכתב היתה כשרה שהיה מוקף גויל מד' רוחות, אם ניקבה אח"כ כשרה. כיון שתחלתה היתה בכשרות. אבל אם בתחלת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו, אף על פי שיש בה שיעור אות פסולה. וזו לשון מרן הש"ע (שם סעיף טז): הא דמכשרינן כשנפסק אות, דוקא כשנכתב בכשרות ואח"כ נפסק, אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו האות, או אם רגל כ"ף פשוטה וכיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי היקף הקלף מתחלתו פסול. ע"כ. ונראה דנקיט עיקר כתירוץ אחרון שהביא בב"י".
"והנה הרשב"א בחידושיו למנחות שם כתב, שאם יש נקב בחלק מרוח אחת מארבע רוחותיה, כשר. ע"ש. ולפ"ז בנידון דידן יש לנו כמה ספיקות, שמא הלכה כתירוץ ראשון של מרן הב"י, ושמא הלכה כהרשב"א, ושמא הנקב נעשה לאחר שנכתב בכשרות, והכי מסתברא טפי, שאילו היה הנקב קודם הכתיבה, היה הסופר רואהו. ולכן אם אפשר לגרור קצת מהאות קרוב לנקב, באופן שישאר ממנו צורת אות, ויהיה מוקף גויל, הנה מה טוב, ואם אי אפשר יש להכשיר. וכמבואר כל זה בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סי' ד' אות ה'). וע"ש עוד".
"ואמנם אם היה הנקב דק מאד לכאורה היה נראה שיש להחמיר, דבזה אין לתלות שאם היה הנקב היה הסופר רואהו, שמרוב דקותו אפשר שלכן ראהו הסופר. אלא שגם בכהאי גוונא יש ספק ספיקא להקל. שמא לא נפסל מרוב היקף גויל אלא בנדבקו האותיות זה בזה, אבל בנקב אינו פסול, [וכתירוץ א' שבב"י]. ואם תמצא לומר שפסול, שמא נעשה אחר כתיבה. ועיין בשו"ת נודע ביהודה (קמא יורה דעה סי' עה, ותנינא יורה דעה סי' קסט) שכתב הספק ספיקא הנ"ל. [אלא דלא מיירי בנקב דק]. ובמשנ"ב (סי' לב ס"ק נה) כתב בשם דרך החיים להחמיר בנקב דק. שהרי ליכא האי סברא דאילו היה בשעת כתיבה היה הסופר רואהו. ע"ש. מ"מ גם בנקב דק מאד יש לצדד להקל, שסוף סוף מידי ספק לא יצאנו. ובצירוף סברת האומרים שאין דין מוקף גויל בספר תורה אלא בתפילין, וכמ"ש בשו"ת דברי יששכר (ס"ס קו). ע"ש".
ועי' בספר קסת הסופר פ"ז בדיני נקב בספר תורה.
יא. לגבי השאלות ששאלנו בתחילה: כיון שאין ידוע היכן הנקב, ואולי אינו פוסל כלל, ואולי נעשה אחר הכתיבה – מן הסתם יצאו י"ח בקריאת התורה ששמעו. אולם מן הראוי לבדוק אותו לפני שיקראו בו בפעם הבאה ולברר שאמנם אין הנקב פוסל את הספר.