חבל נחלתו כז סב
סימן סב
יציאה ידי חובה בהד וע"י מראה (ראי)
שאלה
האם אדם יוצא ידי חובה בהד כגון בשמיעת קול שופר, או בראיה דרך מראה (ראי) בהלכות בדינים ובמצוות שצריך להשתמש בחוש הראיה.
הקדמה
גלי קול וגלי אור מוחזרים מעצמים. כאשר אדם תוקע בשופר בתוך מקום סגור, ההד הנשמע הוא בעצם אותם גלי קול שיצאו מן השופר פגעו בקירות מסביב ובקעו החוצה (חוץ ממה שנספג בקירות המקום עצמו). הוא הדין גם גלי האור הפוגעים במראה הם עצמם אלה אשר פגעו בחפץ ומשם למראה ומשם לעין הרואה. בניגוד לרמקולים ומצלמות אשר מעבירים את הגלים לאותות חשמליים, הן הד והן מראה הם הגלים עצמם שהתפשטו.
אולם יש לחלק בין הד לשימוש במראה. בקול ניכר בבירור שזהו הד. במראה המקור אינו נראה והוא נראה כתמונה בתוך המראה.
הד בשופר
נאמר במס' ר"ה (כז, ב): "התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות, או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא".
ובגמ' (כז ע"ב): "אמר רב הונא. לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור. אבל אותן העומדין בבור – יצאו".
באר רבינו מנוח (ספר המנוחה הל' שופר וסוכה ולולב פ"א ה"ח): "ודרך אלה המקומות כשאדם צועק ומדבר או תוקע בהן שמתבלבל הקול ונראה כאלו אחר מדבר כנגדו, ואותן העומדים בבור או בתוך המערה יצאו לפי שהקול אין מתבלבל להם ושומעין קול שופר גמור, אבל העומדים בחוץ שמתבלבל להם הקול יותר מאשר בבור אם שמעו קול שופר שלא נתבלבל להם הקול יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו, ומיירי שאותו התוקע בבור מתכוין לאותו שבחוץ להוציאם ידי חובתם וכן התוקע לתוך החבית הגדולה וזהו פיטם הנזכר במשנה".
עולה שהעומדים בפנים יצאו י"ח, אבל העומדים בחוץ לא יצאו משום שהקול שהם שומעים מעורב מקול שופר ומהד. רבינו מנוח אינו מעלה את האפשרות לצאת בהד בלבד כשאינו שומע את קול השופר.
אולם רש"י (כח, א) פרש: "אם קול שופר שמע – בלא קול הברה – יצא. אם קול הברה שמע – עם קול השופר – לא יצא".
כלומר, העומדים מחוץ לבור שומעים קול מעורבב של השופר וההד מחמת הבור (=קול הברה).
משמע מרש"י שדוקא ערבוב קול ההברה עם קול השופר הוא הפוסל. אך בכל אחד מן הקולות בפני עצמו – יצא. ואף בקול ההברה כתב רש"י שדוקא עם קול השופר לא יצא, משמע שבקול ההברה עצמה יצא. ויש בכך חידוש גדול.
לכאורה דברי רש"י סותרים לפסק ההלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' תקפז ס"א): "התוקע בתוך הבור או בתוך המערה, אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו; והעומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו, יצאו, ואם קול הברה שמעו, לא יצאו; וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכיוצא בה, אם קול שופר שמע, יצא, ואם קול הברה שמע, לא יצא". השו"ע חוזר פעמיים על הלשון: 'אם קול הברה שמעו – לא יצאו'. וא"כ היאך יתיישבו הדברים.
אולם מבאור הלכה (סימן תקפז סעיף א ד"ה ואם קול) עולה כדיוק ברש"י: "ודע עוד דטבע הוא לתוקע בין ההרים או ביער נשמע קול החוזר ומדסתמו הפוסקים ולא הזכירו דיש ליזהר בענין זה משמע דאין זה עירבוב הקול אלא הקול נכפל אחר שנגמר הקול הראשון".
היינו כאשר העומד הוא ליד התוקע ושומע את הקול ואת ההד יחדיו דוקא אז לא יצא י"ח מפני שקול השופר מתערבב בהד, אולם אם הוא עומד רחוק בין ההרים או ביער יש היכי תמצי שיצא בהד בלבד כדיוק מרש"י.
ונ"מ שלפי הבאור הלכה יוצאים י"ח, אם אדם תוקע בין ההרים או ביער בראש השנה, ואחד מרוחק ממנו ושומע רק את קול ההד ומתכוין לצאת – יוצא י"ח!
בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' רעו) לא הסכים לדברי הבאור הלכה. וז"ל:
"שאלה היו יושבין במערה וקורין את המגילה וא' שומע מרחוק הבת קול וכן בשופר אם יצא ולא ששמע קול הברה אלא בת קול ברור".
"תשובה אפשר דכיון דבעינן (ר"ה כ"ט) שומע ומשמיע ואותו בת קול שנעקר ונצטייר באויר ופורח אין לו עוד קשר עם המשמיע דלא יצא, רמז לדבר מפיו (דבר) [יקרא] אלי (ירמי' ל"ו) דבעינן שומע מן הפה ולפי זה אפשר שעדים ששמעו בת קול של מגדף שאין מעידין ואין ב"ד מקבלין בת קול ויש כעין ראיה מאריתא דדלאי דפרק כל הבשר (ק"ז, ע"א רש"י: האי אריתא דדלאי – צינור ששופכין לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדות". אין נוטלין ממנו לידים – לתת ידיו לתוכו ויקלחו המים לתוכן דלאו מכח גברא אתו שכבר עבר כח השופך והן מקלחין מאליהם ואין כאן לא נטילה ולא טבילה נטילה דלאו מכח גברא קאתו טביל' נמי בצינור ליתא שאין כאן שעור מקוה.).
ודבריו קשים לענ"ד שהרי אם התוקע או הקורא מגילה יפסיק את קולו גם הבת קול תיפסק ואיך ניתן לומר שאין כאן קשר עם המשמיע, וכן אף במגדף, הלא אלה גלי קולו של המגדף. ואין צורך לראות את פי המגדף או את התוקע או את קורא המגילה. ואם השומע עומד רחוק ושומע את קולו של השופר וכן את המגילה יוצא י"ח.
וכך כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' יח):
"ובעמדי בזה נלענ"ד להעיר גם במש"כ בהלק"ט (ח"ב סי' רע"ו) בשומע מרחוק בת קול של קריאת המגילה או תקיעת שופר אם יצא, וכ' דאפשר כיון דבעינן שומע מן הפה ואותו בת קול שנעקר ונצטייר באויר אין לו קשר עם המשמיע לא יצא, ולפי"ז עדים ששמעו בת קול של מגדף אפשר שאין מעידין ואין בי"ד מקבלין בת קול, וכעין ראי' מאריתא דדלאי בפרק כל הבשר (ק"ז א) ע"כ ע"ש. והנה דין שמיעה ע"י בת קול הו"ל ממש כדין ראי' באמצעות ראי. מעתה לענין קריאת המגילה דהמצוה היא שמיעת עצם הקריאה מתוך הספר וכן לענין תקיעת שופר שמצוותה לשמוע עצם הקול היוצא מן השופר, על כן בשומע רק הבת קול פשיטא שאינו יוצא יד"ח, משא"כ עדים ששמעו בת קולו של המגדף כיון שאינו אלא כדי לברר שפיר יש להסתפק ולומר דמהני ועיי' מש"כ (אות ב') מהמהר"י ן' מיגש, ואין ללמדו מאריתא דדלאי דלענין נט"י בעינן כח גברא בעצם ולא הנמשך ממנו".
אף דבריו חולקים על המשנ"ב שהתיר (באופן תאורטי) לצאת י"ח ע"י הד בלבד ללא ערבוב הקול המקורי. וטעמו לענ"ד מפני שהוא הקול עצמו שיצא מהשופר, ורק הועבר למרחוק ע"י ההד. אמנם בעל שו"ת בצל החכמה סובר שיש חובת שמיעה מהכלי או מבעל הקורא עצמו (כמו שסובר לגבי ברכות הראיה שחייב לראות את העצם עצמו עליו מברך – עי' להלן) וע"כ פוסל שמיעת הד בלבד.
אמנם בקול כמעט ואין מציאות לצאת י"ח משום שההד המגיע בסמוך אל הקול המקורי מבלבל את שני הקולות וקול הברה (=הד) מתערב בקול. אבל עקרונית, כפי שמצייר בבה"ל יש היכי תמצי לצאת בהד בלבד.
ראיה במראה (ראי)
באור אין תופעת ההד המגיע זמן קצר אחר הקול המקורי, מפני שהקרנים מהירות מאד (כמרחק בין הברק לרעם). ולכן השאלה היא האם יוצאים בראיה במראה ידי חובה, האם תחשב ראיה במראה כראיה משום שאין כאן הוספה או עיבוד של האור, אלא הפניה של הקרנים שפגעו בחפץ והגעתם ע"י המראה לעין האדם.
נאמר בכלים (פ"ל מ"ב): "אספקלריא טהורה".
פרש הר"ש (כלים פ"ל מ"ב): "אספקלריא. כמו אספקלריא המאירה דפרק החולץ (דף מט ב) ובפ' לולב וערבה (דף מה ב) והיא מראה של זכוכית כעין מראות שלנו שהנשים מסתכלות לראות בהן צורת פניהן. וטהורה משום דהיינו פשוטי כלי זכוכית ומיהו אפילו יש לה בית קיבול משמע דטהורה דדומיא דתמחוי קתני שהיא קערה גדולה שמקבלת את המאכל ומערין את הקדירה לתוכה והיינו טעמא דטהורה משום דאינה עשויה לקבל אלא לראות צורת הפנים".
היינו אספקלריא היא מראה. וכן בעשיית הכיור ממראות הצובאות כתב בתרגום המיוחס ליונתן (שמות לח, ח): "ועבד ית כיורא דנחשא וית בסיסיה דנחשא מן אספקלירי נחשא נשיא צניעותא"...
לעומתו באר הרמב"ם (כלים פ"ל מ"ב): "ספקלריה, הוא המסך שעושין כדי שייראו הצורות מאחוריו, והיא לדעתי מלה מורכבת ספק לראיה ופירושה ראייה מסופקת לפי שהרואה מאחורי מסך של זכוכית או שהם או כל דבר שקוף זולתם אינו רואהו במקומו המדוייק כפי שמתברר במדעי הראות, וכן אינו נראה כפי ממדיו המדוייקים. וקוראין חכמים את המסך השקוף מאד שאינו מסתיר מאומה ממה שאחריו ספקלריה המאירה. ואמרו על דרך המשל בהשגת משה רבינו עליו השלום את הענינים האלהיים ושהוא השיג את הבורא בתכלית מה שאפשר לאדם להשיג מחמת ששכלו קשור בהיולי, כמו שאמר יתעלה על כך כי לא יראני האדם וחי כמו שבארנו בפרקי אבות, אמרו כל הנביאים נסתכלו בספקלריה שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל בספקלריה המאירה. וכבר חרגנו מענין ההלכה אבל בארנו ענין נפלא".
לפי הרמב"ם אספקלריא היא זכוכית שרואים דרכה ככל שהיא יותר שקופה.
באר בתוספות יום טוב (כלים פ"ל מ"ב): "אספקלריא. פירש הר"ב מראה של זכוכית שהאשה רואה בה את פניה. ולפי זה פתרונו בלשון אשכנז שפיג"ל. והרמב"ם מפרש המלה שהוא שם מורכב. וז"ל אספקלריא הוא [המחיצה] אשר יעשה לראות מאחוריו [הצורות]. והוא אצלי מלה מורכבת ספק ראייה וזה שיראה אחורי [המראה]. שהוא מזכוכית. או מן [שוהם] או מן דבר [שאר] ספירי. לא יראה במקומו האמיתי כמו שהתבאר בחכמת המבטים. וכן לא יראה על שעורו האמיתי. ע"כ. ולפי זה פתרונו בלשון אשכנז ברי"ל. ובאיוב [כח, יז] לא יערכנה זהב וזכוכית. מתורגם דהבא ואספקלריא".
עולה מפירוש הרמב"ם שיש לדון גם בראיה דרך זכוכית האם היא תחשב ממש לראיה.
בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' פב) כתב: "שאלה עדים שראו עובר עבירה בתוך מה שנצטייר במראה של זכוכית לבנה והכירו הכל בפירוש מהו".
"תשובה קצת יש לברר זה מההוא (ר"ה כ"ד) דקדה"ח מקצתה ברקיע ומקצתה במים וכו'".
ועי' להלן בביאורו של הראשל"צ הרה"ג בצמ"ח עוזיאל לתשובת הלכות קטנות.
בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קכו) נשאל:
"לפי מה דאיתא בהל' חליצה סעי' א' שצריכין ליזהר בדיינים שלא יהא סומין אפי' באחת מעיניהם ושורש ומקור הוא מש"ס דיבמות ותוספת שם מדכתיב וירקה לעיני הזקינים יע"ש אי מותר להיות אחד מן הדיינים שעיניו כהות ולא יוכל לראות אם לא ע"י בתי עינים שקורין בל"א בריל או דלמא דלא הוי לעיני הזקינים ממש כיון שאין יכולים לראות אלא על ידי בתי עינים".
היינו, האם ראיית חליצה יכולה להיות לפני דיינים הרואים רק ע"י משקפיים.
והשיב:
"לכאורה היה נראה שגם בזה צריכין ליזהר וראיה לזה מהא דאיתא בראש השנה פ' אם אין מכירין דף כ"ד ע"א ת"ר ראינו במים ראינו בעששית אין מעידין עליו וכ"פ הרמב"ם בפ"כ מה' קידוש החדש: ומה"ט כתב בתשובת דבר שמואל סי' רמ"ב דהרואה הלבנה מנוגה נגדה מתוך אספקלריא או מראה של זכוכית דאין לברך ברכת הלבנה אך לבסוף מסיק דיוכל לסמוך על שאר הרואים אותם ברקיע וכמו שפסק מהרש"ל דאפי' סומא יכול לברך ע"ש דבריו באורך: אכן נראה לאחר העיון דאין ראיה מסוגיא זו כלל הנה מלבד דיש לחלק ולומר דשאני התם לענין עדות קדוש החודש החמירו דבעינן דרישה וחקירה כזה ראיתם או כזה ראיתם מטעם שקלקלו הבייתוסים וכדאיתא ברמב"ם פ"ב מה' קידוש החדש דין ב' אלא נראה דבלא"ה אין זו דומה לזו דהאי ראינו בעששית לא מיירי בכענין זה שראה דרך עששית לרקיע אלא דמיירי דומיא דבבא דרישא דראה במים שהלבנה היה זורחת נגד המים וראה תוך המים בבואה של לבנה שלא ראה תוך הרקיע כלל וכן ראה בעששית מיירי בכה"ג שהעששית מונח על הארץ או בכותל והוא רואה דמותה של לבנה תוך העששית אבל לא ראה ברקיע כלל וכן פרש"י להדיא שם בגמרא ראינו במים תוך הנהר או מעין ראינו דמותה של לבנה: וכן איתא בפירש הרמב"ם לקידוש החדש בפ"ב וז"ל ראינוהו במים פירש כשהסתכלו במים ראינו בבואה של ירח על פני מים או שראינו בעששית פי' ראינו בבואה שלו בעששית עכ"ל (ומה"ט פסק ג"כ המ"א בא"ח סי' תל"ג דכנגד חלון של זכוכית אין בודקין ע"ש) אבל היכא דראו דרך עששית לרקיע הלבנה ודאי דהוי ראיה ממש ויכולין לקדש על ידו: ואולי תשובת דבר שמואל ג"כ מיירי שראה רק תוך אספקלרי' או בזכוכית ולא בעובי הרקיע ממש: וראיה ברורה לזה דהוי ראיה ממש דרך זכוכית מכמה סוגית הש"ס... וכה"ג איתא בברכות דף כ"ה ע"ב ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קאי מתחזיא עכ"ל ומסוגיא זו דברכות הביא ג"כ בתשובת הל' קטנות סי' צ"ט דמותר לקרות בס"ת ע"י בתי עינים שקורין בל"א ברי"ל ודברים נכונים אף שיש מקום לבעל דין לדחוק ולחלק ולומר דודאי מי שיכול לראות בלא בתי עינים אף שרואה דרך בתי עינים וזכוכית אינו מעכב דכל הראוי לביל' אין בילה מעכבת, משא"כ בזקן שאינו רואה ראיה נכונה אלא ע"י בת' עינים לא הוי רואה ממש מ"מ פוק חזי מה עמא דבר שהחזנים קורין ע"י בתי עינים ובפרטות לענין שאלה שנשאל קדמנא סומכין על המקרא דכתיב לעיני הזקנים כמדרשו וכמשמעו שרוב בעלי הוראה המה חכמים וזקנים ממש היושבים אצל החליצה ורואין ע"י בתי עינים (דלא כמקצת חכמים בעיניהם בזמן הזה שנערים פני זקנים ילבינו וקופצים בהוראה שלא כדת והקב"ה יפרע ממעמידיהם) ולא שמעתי מעולם פוצה פה ומצפצף וכנ"ל עיקר".
עולה מדבריו שדרך זכוכית שקופה או דרך משקפיים הוא מחשיב כראיה ברורה, אבל השתקפות בראי כגון עדי החודש שהעידו שראו במים או במראה אינם יכולים להעיד על החודש. ויש לתמוה מדוע ראי בהיר לא יועיל לראיית החודש. הלא אין זה דומה להשתקפות במים. שראיה במראה שאינה מעוותת היא ראיה מאד ברורה. ואולי חכמים לא רצו לחלק בין המראות וכשם שהשתקפות במים אינה בהירה דיה ה"ה לא חילקו בין מראות.
בשו"ת בית יצחק (אה"ע ח"א סי' פז אות ד) מבאר שאין הורגים עפ"י ראיית עדים במראה מפני שהיא מעוותת את הנראה.
בשערי תשובה (או"ח סי' תכו ס"ק א) הביא שאף לאוסרים לקדש את הלבנה על סמך ראיה דרך זכוכית, אם יש אחרים הרואים בעיניהם יכול גם הרואה דרך זכוכית לברך על קידוש לבנה.
בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד – חו"מ סי' יד, והועתק משם לשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' מה בפרק ב) דן מה דין עדות ראיה ע"י מראה.
הוא מביא את תשובת הלכות קטנות ומבאר אותה:
"וכונתו ללמוד ממה שכתוב (ר"ה דף כ"ד): תנו רבנן ראינוהו במים, ראינוהו בעששית, ראינוהו בעבים אין מעידין עליו, חציו במים חציו בעבים חציו בעששית אין מעידין עליו. הרי שאפילו אם ראו בעיניהם גוף הלבנה חציו ברקיע וחציו במים או בעששית אין מעידין עליה ואין צריך לומר אם ראו כל עדותם במראה שאין מעידין על פי ראייתם זו".
אחרי כן הוא מוכיח מן הרמב"ם בקידוש החודש שכוביתא דעיבא בעלמא (ופירש"י עיגול של עב לבן) הוא רק בתחילת החודש. ומסיק: "מזה יוצא שבמקום שאין לתלות בדמיון כעין כוביתא דעיבא מעידים על ראיה שמתוך המראה. ולזה נוטה דעת הדבר שמואל (אבוהב) בתשובה (סימן רמ"ב) שנשאל: אם מותר לברך ברכת הלבנה כשהיא נראית מתוך אספקלריא או מראה של זכוכית? והביא דברי הרמב"ם והפירוש הנ"ל, ומדבריו משמע שלדעתו מה שכתוב בגמרא: מאי טעמא אימור כוביתא דעיבא, קאי גם על דין ראינוהו במים ראינוהו בעששית, וצדד לומר שלא נאמר זה אלא ברואה הלבנה בתחלת חדושה שיש מקום לתלות בדמיון שמא ראו כוביתא דעיבא, אבל ברואה הלבנה אחרי איזה ימים לחדושה אין מקום לתלות בדמיון ומברכים עליה, אלא שבכל זאת מסיק, דיש לחוש לכתחלה בספק זה שאין בידינו ברור מתוך ספרי הפוסקים לחלק בין חומרת דין הראיה לחומרת דין ברכה לבטלה, ובין הרואה הלבנה בתחלת חידושה לרואה אחר ימים, וקיימא לן ספק ברכת להקל ע"כ. מדבריו יוצא שדוקא בראות הלבנה שיש מקום לתלות בדמיון של כוביתא דעיבא הוא שאין מעידין עפ"י ראיה זו, אבל בכל עדות אחרת שנראה לעדים באספקלריא ומראה שפלוני הרג את הנפש או שגנב חפץ מביתו של פלוני וכיוצא בו מעידים על פי ראיתם במראה כאלו ראו הפעולה בממשותה. וכן כתב בהדיא מרן החיד"א (ברכי יוסף סימן ל"ח סעיף י"א) וזה לשונו: 'ומיהו עדיין יש להסתפק דשאני התם דיש מציאות דראו כוביתא דעיבא וגם הרב דבר שמואל בלבנה אמרה, אבל בנידון דידן (שראו עובר עבירה בתוך מה שנצטייר במראה כשאלת הלק"ט) אם הוא באופן שלא יש להסתפק בשום מציאות אפשר דמקרי ראיה'".
היינו מן הדבר שמואל והרב חיד"א הוא מסיק שראיה ע"י מראה מועילה לדיני עדות ולקביעת החודש בראיית המולד ולקידוש לבנה.
אולם מסיק לגבי ראיה שאינה ישירות את העצם עצמו אלא כעין השתקפות ותמונה וצילום שאינה יכולה להתקבל לעדות:
"מזה יוצא לכל דין עדות שאם ראו העדים ציורם של דברים ולא ממשותם אינה ראיה לענין עדות שנאמר בה והוא עד או ראה או ידע, שמובנו ראיה ממשית ולא ראיה ציורית, ואין זה דומה למה שכתב הלק"ט (ח"א סי' צ"ט וסימן רע"ד) דראיה מבעד זכוכית שקופה שמה ראיה, דראיה על ידי זכוכית שקופה היא ראיה ממשית ולא ציורית אבל על ידי מראה היא ציורית ולא ממשית. ועל תתמה ותאמר: מה בין ראית הממשית או צלמה המצטיירת בצורה בהירה שאינה משארת אחריה שום ספק? שהרי גם בסומא שמכיר בטביעות דעינא דקלא מכל מקום פסול לעדות וכמו שכתב הרמב"ם (ה' עדות פ"ט ה' י"ב ועיין בכסף משנה, ועיין בפתחי תשובה חושן משפט סימן ל"ה סק"ז) הרי שטביעות עינא דקלא היא פסולה כסומא מגזרת הכתוב דאו ראה, וכן נמי אתמעט מקרא דראה כל ראיה ציורית שאינה נקראת ראיה, גם הסברא נותנת כן לע"ד, מפני שכשם שיש באפשרות המראה להקטין הצורה ולהגדילה, כן יש באפשרותה להביא שינוים בגוף הצורה וכל שינוי קל שבגוף הצורה הנראית, עלולה להטעות את הרואה ולהחליף בין איש לאיש, הלכך נלע"ד לדינא שאין מעידים על ראיה שמתוך מראה אפילו בדיני ממונות ואין צריך לומר בדיני נפשות".
אמנם נראה שהוא פוסל ראיה ע"י מראה רק בדיני עדות ומכשיר דרך זכוכית ומשקפים. אבל לדיני ברכות נראה שראיה מעין זו תועיל, כגון ראיית ברק או מלך וכד'.
לעומתו בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' טז) הסיק: "ה) ברם מה שנשאל שם עוד בס' פתח הדביר, ברואה את המלך דרך מראה האספקלריא הנקרא איספיז"ו (ראי) שרואין בתוכו כל מה שהוא מנגה נגדו, אם חייב לברך כבר כתבתי במקו"א (עי' לקמן סי' י"ח) שאין לברך, וא"כ ה"ה בנ"ד ברואה את הים בראי שלא יברך".
בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' יח) הרחיב האם ניתן לברך ברכת המלך לרואה אותו ע"י טלויזי'. ופותח:
"כבר דנו בכיוצא בזה גדולי מחברי הספרדים בדור שלפני לפנינו ומשם בארה לנ"ד בס"ד. בס' פתח הדביר (או"ח סי' רכ"ד אות י') נשאל ברואה את המלך דרך מראה האספקלריא הנקרא איספיז"ו (ראי) שרואין בתוכו כל מה שהוא מנגה נגדו אם חייב לברך ברכת שחלק מכבודו, וכ' שכבר נסתפק בזה בס' בית עובד (מערכת הבית) לפימש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש (פ"ל דכלים מ"ב) דאספקלריא שאינה מאירה הוי ספק ראי' שלא יראה בשיעורו ובקומתו האמיתי וציין לערוך ערך ספקלרא ולקונ' יעקב לחוק שבסו"ס שבת של מי לימוד ל', ובפתה"ד כ' עליו שנעלמו מעיניו דברי תשו' הלק"ט ח"ב סי' פ"ב ע"ש".
ומחלק בין עדים שראו בבירור במראה שעדותם מתקבלת מפני שבעדות ידיעה ברורה כמוה כעדות לבין ראיה בברכות: "ואמנם כ"ז לענין עדות, משא"כ לענין ברכות הראי' שתקנו חז"ל לברך על ראית דברים מיוחדים, כגון ראית מלך, הרים, גבעות, ימים ונהרות ועוד, א"א לברך רק כשרואה עצם הדבר עליו הוא מברך. כי ראי' זו אינה כדי לברר מציאות הדבר, שהרי מציאות הדבר ואמיתותו ברור לו בלא"ה, ואפ"ה אינו מברך עד שיראהו. וא"כ מה יוסיף תת לו אם יראה את הים בראי הרי מ"מ עדיין אינו רואהו בעצמותו ואיך יברך".
ולשיטתו ראיית עדות מועילה במראה שאינה מעוותת את הראיה, לעומת זאת בברכות הראיה צריך לראות את העצם עצמו ולא את השתקפותו ולכן אין מברכים על ראיה במראה.
בשו"ת יביע אומר (ח"א, או"ח סי' ז) דן ג"כ בנושאים אלו ומסיק שראיה דרך זכוכית שקופה או משקפיים ודאי מועילה אך ראיה במראה היא במחלוקת האחרונים:
"המורם מכל האמור, דראיה בעששית, כשרואה גוף הדבר עצמו בהפסק זכוכית, לכ"ע הויא ראיה. וכמ"ש הלק"ט, ושבו"י וברכ"י, ושכן דעת הרש"ל והדב"ש. אך ראיה במראה שאינו רואה אלא את הבבואה, לד' השבו"י לא מהני, וכ"ה ד' הדב"ש. ולד' הקול אליהו (ח"ב סי' יז) שפיר חשיבא ראיה, כשהדבר ברור ונראה לעין. והלק"ט מסתפק בזה. ולפמש"כ בשם הראשונים בפי' אספקלריא נראה דחשיבא שפיר ראיה. [וע' בס' פתח הדביר (ס"ס קב) בשם הרב בית עובד, שנסתפק אם מותר לעבור לפני המתפלל כשיש זכוכית מפסקת. ע"ש. ופשוט דדמי לערוה בעששית דחשיבא ראיה, וה"נ יש לאסור משום דמטריד כשרואה עוברים לפניו. וכ"כ בפתה"ד שם לדינא, מבלי להזכיר ראיה זו. וע' הלק"ט (סי' פד). ע"ש. וע' להגאון מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (ס"ס נ) שמותר לקרות ס"ת ע"י בתי עינים, ולא חשיב כקורא בעל פה, שלא מן הכתב, דראיה בעששית חשיבא ראיה, ושכן המנהג פשוט ואין פוצה פה ומצפצף. ע"ש. וע"ע בפתה"ד (סי' קצה סק"א), ובס' רב ברכות (דף קלא ע"א). ובמשנ"ב בבאה"ל (ס"ס רצח). ע"ש]".
וכך כתב הראשל"צ הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' כח): "ודע שהרואה את המלך בטלויזיא, אינו מברך עליו ברכת המלכים, שהרי זה דומה למה שכתב הגאון רבי שמואל אבוהב בשו"ת דבר שמואל (סימן רמב), שהרואה את הלבנה מתוך מראה (ראי) של זכוכית, אינו מברך עליה, וראיה לזה מהגמרא ראש השנה (כד:): ראינוהו במים או בעששית אינה חשובה ראיה. ע"ש. וכן כתב מרן החיד"א בברכי יוסף חשן משפט (סימן לה ס"ק יא). וכן כתב בשו"ת שמע אברהם פלאג'י (סימן מו). ובספר פתח הדביר (סימן רכד סק"י) נשאל ברואה את המלך דרך מראה של אספקלריא (ראי), והביא שנסתפק בזה הגאון רבי יהודה שמואל אשכנזי בתשובה כתיבת יד, והעלה שאין לברך מספק. וכן העלה בשו"ת בצל החכמה חלק ב (סימן יח). וכן פסק בשו"ת באר משה (ח"ב סי' ט). וכן עיקר".
ועי' בשו"ת משנה הלכות (חי"ט סי' כג).
נראה למסקנה כי ברכות הראיה לא מברכים על ראיה במראה, ולגבי עדות נחלקו הפוסקים.