חבל נחלתו כז מח
סימן מח
מכולות שנפלו לים והגיעו לחוף ונבזזו
שאלה
מספינת מטען נפלו מכולות עם מוצרים שיבואנים מישראל ייבאו מחו"ל. המכולות מאוניות שהיו מול נמל אשדוד, נסחפו לחוף העיר אשקלון. חלקן נפתחו עוד במים ותכולתן נפלטה לחוף, וחלקן הגיעו לחוף סגורות, אנשים פתחו את המכולות ובזזו לעצמם מוצרים מן המכולות הן מאלה שהם פתחו, והן מאלה שנפתחו מעצמן. (יש אף שהגדילו לעשות וניסו לגרור מכולה או מכולות בטענת בעלות עליהן. אלא שלפחות לגבי האחרונים המשטרה הימית גררה את המכולות לרשותה, כדי להשיבן לבעליהן.)
למי שייכים המכולות והמוצרים שנבזזו?
סדרי יבוא ותשלומים
כשיבואן מייבא מוצרים מחו"ל בתוך מכולה, הוא משלם עליהן מראש את מלוא הסכום. מה שהוא מייבא שייך מרגע התשלום ליבואן1. לגבי ההובלה נהוגות שתי דרכים, דרך אחת שהיבואן קונה אף את ההובלה, וההובלה מוטלת על המוכר להביא על אניה את הטובין המיובאים עד לנמל המסוכם ביניהם. ודרך שניה שהיבואן קונה את הובלת סחורתו בנפרד מבעל אנית משא, והמוכר נפטר מכל אחריות מרגע שהמכולה הועמסה על אניה, והמכולה באחריות בעל האניה עד שנפרקה בנמל עם תכולתה.
על כל שלבי ההובלה ישנו ביטוח לפי מה שהמוביל והיבואן מבטחים. הביטוח אינו מכסה באופן מלא את המוצרים שנאבדו או התקלקלו (לפי חשבון מסחרי של המוביל). אולם ענין זה הוא בדין ודברים בין המוביל ליבואן, ובפשטות המוביל הוא שומר שכר, וע"כ הוא חייב במלוא התשלום של המכולות ליבואנים, והוא יתחשבן עם חברת הביטוח, אולם הביטוח לא משנה לגבי חיובו כלפי היבואן2.
תשובה
א. נאמר בבבא מציעא (כא ע"ב): "בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, אף על גב דאית ביה סימן – רחמנא שרייה".
רש"י (בבא מציעא כא ע"ב) פרש שהמדובר בגאות ושפל: "זוטו של ים – מקומות בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו עשר פרסאות או חמשה עשר פרסאות פעמיים ביום, ושוטף מה שמוצא שם והולך, זוטו – לשון גודל ושירוע בלשון יווני, כמו שכתבו הזקנים לתלמי המלך ואל אצילי – ואל זאטוטי (מגילה ט, א)".
באר הרשב"א (בבא מציעא כא ע"ב): "זוטו של ים ושלוליתו של נהר דאית בה סימן רחמנא אפקריה, מסתברא דהפקר גמור הוא ואפי' מרדף אחריהם ואפי' אמר בפירוש לא מיאשנא אפ"ה שריא דרחמנא אפקריה, ואף על גב דאמרי' לקמן ההוא גברא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן אתא לקמיה דרב א"ל זיל אכריז, והא זוטו של ים הוא? ושנינן שאני נהר בירן דישראל כרו ליה וישראל סכרי ליה, כיון דישראל סכרי ליה אימר מישראל נפיל כיון דישראל כרו ליה לא מיאשו דאלמא זוטו של ים משום יאוש בעלים הוא, לא היא דה"ק לית ליה ליאושי, ונוסחאי דוקני לא גרסי ליה אלא הכי גרסי שאני נהר בירן דישראל סכרי ליה וישראל כרו ליה ותו לא כלומר וכיון שכן אינה אבודה ממנו ומכל אדם והילכך בכי הא לא אפקר רחמנא. והא נמי דאמרינן לקמן אמר רבא האי מאן דחזייה לחבריה דנפל מיניה זוזא בחלתא ואשכחיה ושקליה לא מחייב לאהדורי ואף על גב דאייתי ארבלא וקא מארבל ה"ק כי היכי דנפל מינאי נפיל מאיניש אחרינא ומשכחנא דאלמא אילו אמר בהדיא על דידי מהדרנא ולא אייאשי מיניה חייב לאהדורי ואף על גב דחלתא כזוטו של ים הוא, לא היא דחלתא ודאי סתמיה כזוטו של ים הוא ומש"ה לא מחייב לאהדורי אבל לאו כזוטו של ים הוא לגמרי משום דהא אפשר לארבולי וזמנין דמשכח ליה, והילכך כל היכא דשמעינן דלא אייאש לא הו"ל כזוטו של ים ומחייב לאהדורי אבל זוטו של ים אבודה היא לגמרי ומשעת נפילתו הויא הפקר גמור כנ"ל".
וכן נאמר בבבא מציעא (כד ע"א): "וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם – הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן".
ופסק הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה פ"ו ה"ב):
"לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר".
ב. אלא שכל זה היה נכון בימיהם, לגבי סחורה שנפלה לים, ולא הבחינו בין קרוב לחוף או רחוק מן החוף, אם הסחורה צפה על פני המים או ששקעה לקרקעית הים.
בימינו כל מכולה ממוספרת (וחלקן אטומות למים), וידוע בדיוק מי היבואן ששילם עבורה, ומה היא מכילה. וכשם שבוזזים אלו או המשטרה הימית, גררו את המכולות לחוף והוציאו אותן מן המים, כך נעשה בכל מקום בו מכולות נפלו (כתוצאה מסערה או העמסה שלא כראוי) קרוב לחוף הים או בנמל. ומכולה שנסחפה לחוף ולא נפתחה, יבוא בעליה ויעמיס אותה, ובמחסניו יאמוד את נזקו.
בימינו אם נופלות מכולות מספינות למים – מביאים ספינות עם מנוף שמוציאים אותן מן המים, ואפילו טבעו המכולות ישנה אפשרות לבעליהן להוציאן ע"י צוללנים שמחברים אליהן כבלים ומושים אותם מן המים.
בקיצור מכולות שנפלו לים בימינו בסמוך לחוף, אינן הפקר, אלא הן שייכות לבעליהן, והוא יחליט איך יכסה את הנזק, אם יספוג אותו או יפעיל את חברת הביטוח וכד' לפי שיקוליו העסקיים. (כמו"כ לא כל מוצר ניזק כתוצאה מנפילת המכולה למים, והדבר תלוי בסוגו ובאריזתו ובשאר המוצרים במכולה).
(ורק ספינה שטבעה בים בלב ים, וחברת הספנות או בעלי הספינה אינה מוציאה אותה מן המים יש מקום לומר שדינה שהיא הפקר כבזוטו של ים).
ונשאלתי, הלא זו גזירת הכתוב שזוטו של ים אפילו לא התיאשו הבעלים הרי אלו של המוצא. והשבתי, כי אף בזוטו של ים הטעם הוא מפני שיש ודאי יאוש בעלים.
זאת לשון הרשב"א (בבא מציעא כד ע"א): "מפני שהבעלים מתיאשים מהם. יש מפרשים דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהנך אפי' לא נתיאשו נמי רחמנא אפקריה כדאמר לעיל, אלא אהנך אחריני קאי, ול"נ דאין צורך דטעמא נמי דאפקריה רחמנא משום דבעלים מתיאשים מהם לעולם משום דאבודה ממנו ומכל אדם, ומתוך שהוצרך לפרש טעם יאוש באותן אחרים כלליה נמי בזוטו של ים דבדידיה נמי שייך בעיקרא דמילתא".
וכ"כ המאירי (בבא מציעא כב ע"א): "היו יכולים להציל על ידי הדחק אבל לא בריוח אם הבעלים רדופים להציל יחזיר ואם אין הבעלים רדופים להציל הרי אלו שלו ואין דברים אלו דומים לזוטו של ים ושלוליתו של נהר שזוטו של ים ושלוליתו של נהר אינן מקום הצלה אף על ידי הדחק וכשזה מסכן בעצמו ואירע במקרה או סבה שניצול והציל אפילו היו בעלים מרדפים וצווחים הרי אלו שלו שהרי אבדה לכל אדם הוא ואינה בכלל תאבד ממנו"...
ועוד כתב המאירי (בבא מציעא כד ע"ב): "כל שאמרנו בזוטו של ים ובדומה לו שהוא שלו כבר ביארנו שהטעם הוא מפני שאינו מקום הצלה הא כל שהוא מקום הצלה אינו כן"...
וכן הבינו שאר הראשונים שדוקא במקום שאבודה ממנו ומכל אדם – זהו טעמו של זוטו של ים אבל במכולות שנפלו כמה ק"מ מן החוף ונסחפו לחוף אינן אבודות, וכמו שהבוזזים ניסו לגרור את המכולות אף אחרים יכולים לגרור אותן ולהוציאן מן המים.
ג. מכולה שנפתחה עם נפילתה ותכולתה נסחפה לחוף, מלכתחילה תכולתה אינה הפקר, הכל שייך לבעל המכולה היודע בדיוק מה נשלח, ומה הכמות המדויקת שאותה רכש.
ולכן כל המוצאים את 'שפע הימים' מן המכולות – צריכים להחזיר את כל מה שבזזו לבעלי המכולות.
ואילו היו נוהגים בכשרות עפ"י הדין, היו מניחים על שפת הים מיכלים מתאימים, וכל מי שמצא סחורה שנפלטה מן הים היה מחזיר אותה למיכלים הללו, ויבוא היבואן ויטול את שלו.
אלא כיון שלצערנו לא נהגו כך, יכול להיות שבעלי המכולות שנפתחו – התיאשו מן הסחורה כיון שיודעים שישראל במקום זה בוזזים לעצמם ואין בכוונתם להשיב אבידה.
כאמור ברמב"ם (הל' גזלה ואבדה פי"א ה"ז):
"היה רוב העיר גוים אם מצא במקום מן העיר שרוב המצויים שם ישראל חייב להכריז, אבל אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהגוים מצויין שם תמיד ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי המציאה שלו, ואפילו בא ישראל ונתן סימניה, שהרי נתיאש ממנה כשנפלה מפני שהוא אומר גוי מצאה".
אולם הרמב"ם מוסיף: "אף על פי שהיא שלו (=המציאה של המוצא) הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה לישראל כשיתן את סימניה". וכ"פ השולחן ערוך (חו"מ סי' רנט ס"ג).
לגבי המכולות, בעליהן יודעים בדיוק מה נפלט לחוף (במקרה דילן: בקבוקי תינוקות ומוצצים). הם גם יודעים בדיוק את הסוגים והיצרנים ויכולים לזהות שזה מה שהזמינו מחו"ל. אולם כיון שרוב העיר נוהגים כגויים ואינם משיבים אבידה, סביר להניח שבעל המכולה שנפתחה והמוצרים בתוכה נסחפו לחוף – נתיאשו מכל תכולתה, הן זו שנסחפה לחוף ונבזזה, והן זו שטבעה בים ואולי תסחף לחוף או תשקע בקרקעית הים.
ד. חלק מן היבואנים הם מישראל וחלקם נכרים. ויכולים המוצאים לומר זו אבידת נכרי ואיננו חייבים בהשבה. כאמור בסנהדרין (עו ע"ב): "והמחזיר אבידה לנכרי – עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו".
ופרש רש"י (סנהדרין עו ע"ב):
"והמחזיר אבידה לנכרי – השווה וחבר נכרי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם".
"רוה – נכרים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם, צמאה – זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו".
וכך נאמר בבבא קמא (קיג ע"ב): "מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת? שנאמר: לכל אבדת אחיך, לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני. ואימא: הני מילי היכא דלא אתי לידיה, דלא מחייב לאהדורי בתרה, אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה! אמר רבינא: ומצאתה, דאתאי לידיה משמע. תניא, ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם, אפי' אבידתו אסור".
וכך כתוב בתשובות הגאונים (שערי צדק ח"ד ש"א סי' ו): "כך ראינו: לענין גזל לא אמרינן חילול השם אלא הלכה רווחת היא כל גזל גוי אסור, ואבדתו מותרת, אבל חילול השם לענין אבידה הוא דאמור רבנן (ב"ק קי"ג) דתניא רבי פנחס בן יאיר אומר כל מקום שיש חילול השם אף אבדת הגוי אסורה וכן הלכתא".
וכך פסק הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה פי"א ה"ג):
"אבידת הגוי מותרת שנ' (דברים כ"ב ג') אבידת אחיך, והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח, ובמקום שיש חלול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה, ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום". וכ"פ בשולחן ערוך (חו"מ סי' רסו ס"א).
בימינו כשכל הנפילה של המכולות ונפילת חלק מן התכולה למים נעשתה בפרסום כה גדול, עם סרטונים המופצים במרשתת, הן של המכולות שנפלו והן לבזיזת התכולה שנפלה לים, ודאי שיש חילול השם באי השבת האבידה רק מפני שהיבואן הוא גוי.
ולכן גם טענה זו נדחית ומלכתחילה ודאי ראוי להשיב את הכל לבעליהן.