חבל נחלתו כז כה
סימן כה
אתרוג של שביעית גזול
שאלה
בעל פרדס אתרוגים קיים שמיטה כמאמרה. הוא טיפל בפרדס כשליח בית דין, ומשווק את האתרוגים לפני סוכות ע"י אוצר בית דין. והנה אנשים באים עם ילדיהם (ממרחק של כ–80 ק"מ) וממלאים את כליהם אתרוגים בטענה שהללו מופקרים וממילא הם זכאים לקטוף אותם ולצאת בהם ידי חובה בסוכות, וחלקם נוטלים אתרוגים ללא תשלום לכל הרחוב והשכונה1.
האם הם יוצאים בהם ידי חובה בסוכות?
תשובה
א. במוצאי שביעית האתרוגים הפקר משום שכל גידולם בשביעית.
אולם בעל הפרדס עשה עבודות המותרות בשביעית עפ"י הוראת בית דין, ומשווק את האתרוגים ומוכר ונוטל תשלום עבור העבודה שהשקיע במשך השנה, כדי שהאתרוגים יהיו ראויים למצוה, והאתרוגים שהקוטפים באים ונוטלים נלקחים ללא תשלום.
עולה השאלה: האם הם יוצאים י"ח בסוכות ביום הראשון ובשאר הימים.
ב. אתרוג הגזול פסול.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרמט ס"א):
"כל ארבעה המינים פסולים בגזול ובגנוב, בין לפני יאוש בין לאחר יאוש; אבל גזול וקנאו בלא סיוע המצוה, כגון גזל לולב ושיפהו, כשר, דקנייה בשינוי מעשה ומיהו לא יברך עליו; ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו, אבל לאחרים כשר בשאר הימים, חוץ מיום ראשון".
עולה מן השו"ע שגזול פסול כל שבעת ימי הסוכות. ביום הראשון לכו"ע, ובשאר הימים יש מתירים לאחרים לצאת בארבעת המינים הגזולים.
כך פסק המשנה ברורה (סי' תרמט ס"ק ז): "אלא לגנב ולגזלן עצמו – מוכח מזה דדעת המחבר דהגזלן אינו יוצא אפילו בשאר הימים דלא בעינן בהו לכם והטעם דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ואין נ"מ בזה בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש".
כמו"כ בשו"ע פסק שלא יכול לברך עליו ובאר המשנה ברורה (סי' תרמט ס"ק ו): "ומיהו לא יברך עליו – כיון שמתחלה בגזל בא לידו מחמרינן לענין ברכה דאית בה הזכרת שם שמים. ועיין במ"א שדעתו דדוקא בלא יאוש אבל אם היה יאוש עם השינוי מעשה או עם שינוי השם או עם שינוי רשות מותר לברך ג"כ אכן דעת הט"ז לעיל בסימן כ"ה והגר"א שם דבכל גווני לא יוכל לברך ועיין לעיל בסימן י"א סעיף ו' בבה"ל ד"ה ולענין ברכה"
ג. חוזרת השאלה מה דין האתרוגים הללו.
הקוטפים זכו מן ההפקר אבל חייבים לשלם לשליח בי"ד שטיפל באתרוגים מטעם אוצר בית דין.
בספר קטיף שביעית (פרק כב סעיף י) בפרק העוסק בפירות של אוצר בית דין, כתוב כך:
"יש לאפשר לכל אדם לקחת מהפירות (חזו"א מובא ב'הליכות שדה' גיליון 50 עמ' 35, בצאת השנה עמ' מב ד"ה ירקות). אנשים הקוטפים בעצמם או לוקחים פירות ישירות ממערך המיון, צריכים לשלם לבית הדין את חלקם בהוצאות הטיפול בפירות (בצאת השנה עמ' מב ד"ה ירקות והערה 10)".
וכך הסביר הגר"ש ישראלי זצ"ל את חיוב התשלום בספר בצאת השנה (עמ' מב הערה 10): "כן מסתבר, שזה שאמרו בתוספתא הנ"ל ששליחי בי"ד בוצרים ומכניסים לאוצר שהבאים אח"כ לקבל מהאוצר יצטרכו לשלם שכר פעולתם, וכדין אדם פרטי שיכול לשכור פועל ללקט לו מפירות שביעית (רמב"ם פ"י הי"ב)2.
עולה שהקוטפים מחזיקים בפירות שלהם, אולם הם חייבים בתשלום על פעולת אוצר בית הדין בפירות, והם אינם מתכוונים לשלם כלל. האם יש בכך גזל המונע מהם לצאת ידי חובה?
ד. נאמר בגיטין (פ"ה מ"ח): "מצודות חיה ועופות ודגים יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר גזל גמור. מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום, ר' יוסי אומר גזל גמור. עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום, ר' יוסי אומר גזל גמור".
המחבר את שלשת המקרים שמן התורה הנוטל אינו עובר בגזל כיון שהדבר שנטל לא היה שייך למי שהחזיק בו, ואעפ"כ באו חכמים והגדירו זאת כ'גזל מפני דרכי שלום'.
בכל שלשת המקרים ה'נגזל' טרח, ואמנם לא זכה עדיין בדבר שבו טרח, אולם עצם הטירחא שלו גרמה לחז"ל לקבוע שזהו גזל. ואמנם הגזלן לא צריך להשיב ממון ובכ"ז הוא קרוי גזלן.
וכך באר במלאכת שלמה (גיטין פ"ה מ"ח): "בראש הזית. של שכחה דאע"ג דהוו הפקר כיון דטרח להפילם הוו גזל מפני ד"ש".
נראה שאף בשאלה שלפנינו בעל פרדס האתרוגים טרח כל השנה בגידולם, לפי הוראת בית דין, ועתה, כאשר הוא צריך לקבל שכר על עמלו שגידל אתרוגים לכל עם ישראל כשליח בית דין – בא אחר וגוזל.
ולכן לפחות יש בכך גזל מפני דרכי שלום.
ה. ועוד טעם לההחשיב זאת כגזל נמצא במלאכת שלמה (גיטין פ"ה מ"ח):
"ומצאתי בהגהות שבסוף רב אלפס חלק ב' מצודות חיה ועוף וכו' אין בהן אלא מפני דרכי שלום ודוקא למי שאין אומנותו בכך אבל למי שאומנותו בכך צריך להרחיק דאמרינן מרחיקין ממצודת הדג כמלא ריצת הדג דאמר ליה חיותאי שקלת אבל בע"א ליכא אלא מפני דרכי שלום ע"כ".
כאן בית דין מתוך אחריות לאתרוגים לכל ישראל מינה את בעל הפרדס לשלוחו לטיפול באתרוגים, המלאכה אינה קלה ודורשת מומחיות גדולה. אין הוא כסתם פורש מצודה אלא אומנותו בכך. ואמנם הפירות הפקר – אבל בשביל אתרוג אחד הקוטף לא יבוא ליטול מן ההפקר. רק הוצאות הנסיעה עולים על שווי הטיפול באתרוג. אדם הבא וקוטף עשרות אתרוגים (בכלים שאינם מתאימים ומשחית עצים) הוא ודאי מזיק וגזלן.
ו. דיון על מידת הפסלות של גזל מפני דרכי שלום נמצא באחרונים ומסכמים אותם באנציקלופדיה תלמודית (כרך לז, לכם):
"דבר הגזול שאינו חשוב גזל אלא מדברי–סופרים – כגון הגוזל מציאת חרש–שוטה–וקטן, שאינה קנויה להם אלא מדבריהם – נחלקו אחרונים אם חשוב "לכם" אצל הגזלן: יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהדבר תלוי במחלוקת התנאים בגדרי גזל מדבריהם, שלדעת ר' יוסי הסובר שמדבריהם גזל גמור הוא – ויוצא בדיינים – אינו חשוב "לכם", ולדעת חכמים הסוברים שאינו גזל אלא מפני דרכי–שלום – ואינו יוצא בדיינים, ואף אין הגזלן חייב להחזירו – חשוב "לכם" 3(שעה"מ לולב פ"ח ה"א), וכתבו אחרונים שאף אם לדעת חכמים חייב הגזלן להחזירו מפני דרכי שלום, כל זמן שלא החזירו חשוב "לכם" אצלו (אמרי בינה דיני יום טוב סי' כא אות ז סוד"ה אולם). ויש סוברים שאף לדעת חכמים אינו חשוב "לכם" אצל הגזלן, מהם שכתבו שאף על פי שאין הגזילה יוצאה בדיינים, לדעתם צריך הגזלן להחזירה כדי לצאת ידי שמים, וכל דבר שחייב להחזירו לצאת ידי שמים אינו בכלל "לכם", ומהם שכתבו, שאף על פי שאינה יוצאה בדיינים, כיון שמדבריהם יש בזה גזל ואינה של הגזלן, אין הגזילה חשובה "לכם" (עי' שו"ת בגדי ישע סי' ג אות ח, בד' רש"י סוכה מו ב ד"ה מקנה, וע"ש שתוס' חולקים, וצ"ב שד' רש"י הם כשלא נתכוין לגנוב, ולכאו' כשאין כוונתו לגנוב לד"ה אין יוצא יד"ח), ומהם שכתבו שלסוברים שאף אם אין הגזילה יוצאה בדיינים, אם חזר הקטן או אביו ותפסו מן הגזלן, אין מוציאים מידם (עי' אמ"ב שם ד"ה וראיתי, שנחלקו אחרונים בזה), הואיל ויש לאחרים כח על הדבר ובידם לתפוס, אינו חשוב "לכם".
נראה שנחלקו האחרונים הן בדין 'לכם' והן בדין מצוה הבאה בעבירה בגזל מפני דרכי שלום. בהשלכה למקרה דידן – נראה לענ"ד שאינו יוצא לא ביום הראשון ולא ביום השני לא משום לכם ולא משום מה"ב. ואף שיש כאן יבול שמיטה שהוא הפקר לכל – מאחר שמונה שליח שטרח וטיפל בהוצאת הפרי, המעשה לכשעצמו קרוי גזל בלשון חכמים וודאי אין בו דרכי שלום, כאשר חומס את עבודתו של חבירו.
כמו"כ הקוטף מותר לקחת אתרוג אחד ולשלם למגדל–שלוח בית דין, אך כאשר הוא קוטף עשרות או מאות אתרוגים על מנת לסחור בפירות שביעית ודאי שיש כאן דררא דגזל. וכיון שחכמים קראו לזה גזל אין יוצאים בהם ידי חובה.
ז. ואוסיף (נשמט מאנ' תלמודית) מביכורי יעקב (סי' תרמט ס"ק ה):
"ודע שבס' שער המלך (פ"ח מה' לולב ה"א) נסתפק בגזל מדרבנן, כגון שגזל מציאת חרש ושוטה וקטן שיש בו גזל מדבריהם מפני דרכי שלום ולא גזל גמור, אי מקרי לכם כיון דמדאורייתא הוי שלו. והעלה דאף דמה שאינו ראוי מדרבנן לבד ג"כ לא מקרי לכם, כדמוכח מהא דאמרינן דאתרוג של תרומה טמאה פסול, והרי תרומת פירות אינו רק מדרבנן וכמו שהוכיח הריטב"א שם, מ"מ הכא מקרי לכם כיון דאם גזל לא יוצא בדיינים ואינו חייב להחזיר, כמו שפסק הרמב"ם בהל' גזילה (פי"ז הי"ב). אבל כתב דמ"מ אינו יוצא מטעם מצוה הבאה בעבירה, ע"ש. והשתא, לפי המבואר כאן ובס"ק ו', דמה שאסור מטעם מצוה הבאה בעבירה לבד כשר לאחרים מיום ראשון ואילך, הגוזל מציאת קטן ונתנה לאחרים, אפילו ליכא יאוש, מ"מ האחרים יוצאים בו בשאר הימים. אבל לא ביום ראשון, דאפילו קנה מ"מ לענין ברכה אסרו חכמים מצוה הבאה בעבירה לאחרים ביום ראשון, כמש"כ לקמן".
וא"כ הוסיף שאחרים יוצאים בו בשאר ימים, אולם ביום הראשון אינם יכולים לברך עליו. ומה שכ' שעה"מ שיוצא בו מדין 'לכם', לענ"ד בדיוק להבחנה זו קראוהו חכמים גזל, כדי שלא להחשיב זאת כשלו.
ח. יש להוסיף ראיה מדברי המגן אברהם (סי' תרלז ס"ק ג) שכתב: "אבל בס' יראים כתב דאפי' למ"ד גזל העכו"ם שרי מ"מ לא מקרי לכם". היינו, אף אם אין הגזל צריך השבה – זה עדיין אינו מחשיבו 'לכם'. ואף במקרה שלפנינו, אף שהאתרוגים שייכים להם ובנקל הם יכולים לתקן את העבירה בתשלום השכר לשליחי בית דין, עד שלא תקנו – גזל מפני דרכי שלום בידם4.
ט. מצאתי שהביא שאלה דידן בס' בית דויד – שביעית (עמ' צא):
"ו] הלוקח פירות מאוצר בית דין בלי לשלם יש להסתפק אם הוי גזל שאפשר שכיון שטרחו בו לקוטפו ולהביאו לעיר ה"ה גוזל את חלק הפועלים בזה אף שגוף הפרי נשאר הפקר וי"א שאם היה זה אתרוג יתכן שלא יצא ידי חובתו (עי' חוט שני קונטרס אוצר בית דין בדין פירות שברשות בית דין ומשנת הגרי"ש פ"ה סי"ח)".
י. ראיתי שהרב אליהו שלזינגר (שואלין ודורשין ח' עמ' תע) כתב:
"ומכאן שאין דין גזל בפירות שביעית של הפקר הגם שהפירות מנוהלים בידי אוצר בי"ד".
"ומה שלא שילם את עלות ההוצאות, הרי זה דומה למי שקנה אתרוג ושילם בעדו אך לא שילם בעד הקופסא שהאתרוג הוכנס לתוכו, דהדבר פשוט דאדם יוצא יד"ח המצוה באתרוג כזה, כיון שמצוה הבאה בעבירה הוא באופן שהעבירה נעשתה במצוה כמו אתרוג הגזול. אבל מה שלא שילם על הקופסא, הרי העבירה לא נעשתה במצוה עצמה וברור שיצא יד"ח".
"וה"ה בנידון דידן מה שלא שילם בעד ההוצאות הרי זה עליו כחוב וכמלוה שצריך להחזיר, אבל עכ"פ האתרוג אינו גזול, ופשוט דיוצא בו ידי חובת המצוה כנלענ"ד בס"ד".
"[והעירני ידידי הנ"ל (מתתיהו גבאי מחבה"ס בית מתתיהו): בנטילת הורמנא נראה דנכון לדמות מי שלא שילם על אתרוג שלקח מאוצר בי"ד למי ששכר פועל שילך עבורו אל הפרדס של בעל הבית ויקטוף משם עבורו אתרוג של שביעית והלך הפועל ועשה כן, וכשהביאו לידו לא שילם לו שכרו. ומעתה יש לומר דאם מה שלא שילם הוא משום דלא היו בידו מעות לשעה וסבר לזקפו בחוב אכן יוצא בו יד"ח, ואולם אם סבר להשתמט מחיובו הוי גזל ומצוה הבאה בעבירה ואף שהאתרוג הפקר – עכ"ד".
"אמנם אינני בטוח שכן הוא הדבר. דוכי נאמר כן גם לענין שופר ששכר את חבירו להביא שופר ולא שילם את שכרו דלא יצא5 וכן לענין אתרוג שלא בשנת השמיטה, ששכר את חבירו לקנות לו אתרוג ושילם בעד האתרוג אך לא שילם את טרחתו6, הנאמר דיש כאן מצהב"ע, וכפי הנראה לענ"ד אין בזה עבירה לענין לצאת יד"ח המצוה]".
ולענ"ד הרב שלזינגר לא השווה זאת לדרכי שלום, ולא למד מהם, בהם הגזל אינו בדבר עצמו, אלא בטירחא של חבירו לזכות בחפץ, וק"ו כאן שהמטפל בשדה האתרוגים הוא שליח בית דין, והם באים וקוטפים עשרות ומאות אתרוגים, ודאי שיש בכך גזל מפני דרכי שלום, ואינם יוצאים ידי חובה לא ביום הראשון ולא ביום השני וכמובן שאינם יכולים לברך על האתרוגים.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת גן (לשעבר)
לענ"ד ייתכן לומר שאתרוג של אוצר בי"ד הוא אמנם הפקר, אולם רק מבחינה זו שאינו שייך לבעליו הפרטיים, אולם הוא שייך לכלל ישראל. כלל ישראל הוא הבעלים על פירות השמיטה והוא מרשה לכל אחד מישראל לאכול מפירות אלו. והיא הנותנת, מפירות של אוצר בי"ד אין לאדם רשות לאכול ללא החזר הוצאות. ביה"ד, המייצג את כלל ישראל, הורה למגדל להוציא הוצאות רבות ע"מ לספק לעם ישראל אתרוגים כשרים למצוה, תמורת התחייבות להחזר הוצאות. הנוטל אתרוג ללא רשות ביה"ד גוזל בעצם את כלל ישראל.
וחילא דידי, שההפקר של פירות שביעית אינו הפקר לכל העולם, אלא בעיקר לישראל, מתוספתא הובאה ברמב"ם (הל' שמיטה פ"ד, ל):
"עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבים עליהם נאמן כדי שלא יפוצו עכו"ם ויבוזו פירות שביעית".
וכתב על כך המהר"י קורקוס (שם פ"ה הל' יג):
"אע"פ שמותר להאכיל גוי בפ"ש, כגון שכירו ובן ביתו, מ"מ סתם גוי אסור, משום ש"להפסד קרינן ביה והכתוב אמר 'לאכלה ולא להפסד'."
ר"ל פ"ש מיועדים לאביוני עמך (וכן כל הישראלים שאין להם פירות) ולכן גוי האוכל פ"ש מפסיד את אביוני ישראל הזקוקים להם. משא"כ גוי שכיר ובן בית, מכיון שאוכל על שולחנו של בעה"ב, מכוח ישראל הוא אוכל.
וכ"כ החזו"א (שביעית סי' יד אות ד):
"מצד הבעלים הוי הפקר גם לנוכרים אבל מצד אביוני עמך אסור לנוכרים... עיכוב הנוכרים מצד בעלות... העיכוב לנוכרים מחמת גזל כל ישראל... שפירות שביעית קדושין הן למצותן מוזהרים ב"נ שלא לקפח ישראל ממצותן.
וזו גם כוונת הרמב"ם בפהמ"ש (שביעית פ"ד מ"י):
"אסור לקצוץ האילנות בשנה שביעית אם התחילו להוציא פירותיהן מפני שהוא גוזל בני אדם, לפי שה' נתן פירותיהם לכל אדם".
מש"כ "לכל אדם" כוונתו בעיקר לישראל. אך מכיון שמותר להאכיל פ"ש לגוי שכיר ובן בית נמצא שהגוזל את ישראל גוזל בעצם את כל בנה"א.