חבל נחלתו כז ז
סימן ז
דיבר קודם שאכל ואחר אכילת בוצע
שאלה
מי שבליל שבת דיבר אחרי שהבוצע ברך ואכל – לפני שהגיע לאכול את הכזית שלו. האם צריך לחזור ולברך על הפת1?
תשובה
א. השאלה היא כשאחד מברך לכולם האם דיבור של מי שאינו המברך מהוה הפסק עבורו בין הברכה לאכילתו, או שכיון שהמברך ברך ואכל ללא הפסק – הוא הוציא בברכתו ואכילתו את כל מי שברך עבורו ולכן אין בדבריהם הפסק. לשיטה המחייבת, כל אחד שיוצא בברכה נחשב כאדם פרטי, ולכן דיבורו בין ברכת המברך ואכילתו (אפילו אינו אוכל מפת שברך עליה הבוצע) הוא הפסק. אבל לחולקים כל היוצאים בברכה נחשבים כגוף אחד וכיון שאחד מהם לא הפסיק בין הברכה לאכילה יצאו י"ח הברכה ואין ההפסק מעכבם בדיעבד ויכולים להתחיל לאכול בלא ברכה.
ב. כתב הבית יוסף (או"ח סי' קסז אות ו – ז ד"ה ויאכל מיד): "כתב הרוקח (סי' שכט ד"ה אין להפסיק) אם דיבר שאר דברים בין ברכת המוציא לאכילתו צריך לברך המוציא פעם שנית אבל אם אכל הבוצע מעט והסיחו הא נפקי כולהו כדמשמע בשילהי בכל מערבין (עירובין מ:) דאי יהבי לינוקא נפקו עד כאן. ואיני רואה שום ראיה משם דהתם הוא מברך על דעת שישתה התינוק וכיון ששתה לא הויא ברכה לבטלה אבל הכא כל אחד ואחד חייב לברך כדי לאכול וכשאחד מברך לכולם הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וזה נראה לי ברור".
ובדרכי משה (הקצר או"ח סי' קסז ס"ק ו) הגיה: "ולי נראין דברי הרוקח דמאחר שטעם אחד מן פרוסת הבציעה יצאו כולם מידי דהוי אטעימת כוס של ברכה וכמו שמבואר לקמן סוף סימן רע"א וכמו שאכתוב בסמוך (ס"ק ח) בשם אור זרוע (ח"א סי' קמד)".
והוסיף בס"ק ח: "כתב אור זרוע (ח"א סי' קמד) שאין כל אחד ואחד צריך לטעום המוציא כמו בטעימת כוס של ברכה דאם יטעום אחד מן המסובין סגי והא דאמרינן בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה דמשמע שהיו נוהגים כל אחד ואחד לטעום מן המוציא כמו שנוהגים עכשיו לאו משום דחובה היא כך אלא משום דאתעבדא ביה מצוה מחמת חיבוב מצוה הורגלו כל אחד ואחד לטעום מן המוציא עכ"ל".
הב"ח (או"ח סי' קסז ס"ק ח) צידד כרמ"א, והביא לו ראיה מדיוק ברש"י בברכות (מ ע"א ד"ה טול ברוך).
הרמ"א חזר על פסקו (או"ח סי' קסז ס"ו):
"והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק, אעפ"י שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחבוב מצוה (רוקח ואור זרוע)".
הלבוש צידד בשיטת הרמ"א.
ג. הט"ז (סי' קסז ס"ק ח) סבר כב"י וכתב: "ובאמת הדברים של ב"י ברורים כשמש בצהרים דהיאך שייך לומר שזה יוצא במה שאכל זה המברך פרוסת המוציא והא בברכת הנהנין אנו קיימין וכל אחד צריך לברך על הנייתו אף על גב דמה שטועמין המסובין מן פרוסת המוציא הוא חבוב מצוה לחוד לא חיוב מ"מ חיוב עליו לברך על מה שיאכל אח"כ וכל שאוכל בלא ברכה עבירה היא בידו, וכיון שהפסיק בשיחה קודם הנאתו אזלה לה ברכה של זה ונהנה בלא ברכה ולמה יהי' עדיף של חבירו מברכה של עצמו. ותו דהא בזה שיוצא בברכת חבירו צריך שיענה אמן כמ"ש רמ"א לפני זה. וא"כ עיקר מה שהוא יוצא הוא ע"י מה שאומר אמן והוי כאלו בירך הוא בעצמו. וא"כ צריך שלא יפסיק בין אמן שלו לאכילתו".
והוסיף: "ועוד נ"ל תמוה פסק הרוקח דלדידיה אם שנים רוצים להניח תפילין ואחד מברך והשני יוצא בברכתו והאחד שבירך והניח תפילין והשני לא הניח עדיין וכי לא הוה הפסק במה שהוא סח ונאמר שכבר יצא ידי הברכה בהנחת חבירו ודאי זה אינו ומכ"ש בברכת הנהנין ומחמת זה אמרתי בלבי שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל אחד שיברך לעצמו ברכת המוציא אם ישיח קודם אכילתו המוציא והבעל הבית הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שיאכל ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה אפי' אם האמת כדעת הרוקח".
וכן באליה רבה (סי' קסז ס"ק יג) כתב כב"י ודייק מתוס' בפסחים וכתב:
"הרי להדיא דברכת היין וברכת [ה]מוציא צריך שיטעמו כולם בלא הפסקה. וטעמא נ"ל דדוקא ידי קידוש שהוא מצוה יכול אחד (להטעים) [לטעום] ויוצאים כולם, אבל [ה]מוציא וברכת היין שכל אחד שומע הברכה כדי שיאכל הוא עצמו צריך לאכול או לשתות תכף, ולפי זה ראיית רמ"א מכוס של ברכה בסוף סימן רע"א לאו ראיה כלל, דהתם מיירי לענין קידוש. וכן כתב בראב"ן סימן קצ"א זה לשונו, אבל שאר דברים שאינן צורך סעודה הוי הפסק, או אחד מחבורה אם דיבר הוי הפסק ואינו יוצא באותה ברכה ע"כ. מדסתם, משמע קצת דאף שכבר טעם הבוצע אינן יוצאים. ועתה נדפס מחדש ספר מגיני ארץ [ט"ז סק"ח, מג"א ס"ק יט] וראיתי שחולקין נמי אדין זה, ושכן כתבו הרא"ש [פסחים פ"י סימן ה] ומרדכי [פסחים לה ע"א], ושמחתי". והאריך עוד.
המגן אברהם (ס"ק יט) אף הוא סבר כב"י והביא ראיות מהראשונים (נזכרו לעיל בדברי אליה רבה) וסיים: "אבל עכ"פ אם שח צריך לברך דאטו יהא שומע עדיף מאילו ברך הוא בעצמו והשיח צריך לחזור ולברך ואלו שמע והשיח לא יהא צריך לחזור ולברך כמ"ש הב"י ע"ש, דדוקא גבי קידוש והבדלה כיון שטעם אחד דיו ויצאו כולם משא"כ הכא שרוצה לאכול בברכת חבירו אסור להפסיק ולכן יש לנהוג כמ"ש התו' והרא"ש והמרדכי והרב"י וכ"מ בס"ז דדוקא משום דברכת ענט"י צורך סעודה לא הוי הפסק הא לאו הכי הוי הפסק ובודאי אלו ראה רמ"א דברי התוס' והרא"ש ומרדכי לא היה חולק עליהם".
וכן הפר"ח (או"ח סי' קסז ס"ו) כתב: "והכי נקטינן שאם הפסיקו בדברים, שצריכין לחזור, וזה פשוט".
ד. כתב הפרי מגדים (משב"ז סי' קסז ס"ק ח) לגבי דברי הט"ז: "ומה שכתב בהניח תפילין, יש לחלק בין מצוה דחיובא רמי עליו הוה הפסק, מה שאין כן באכילת רשות וברכת שבח והודיה כשאחד משבח לאדון כל בשביל כולם (שלוחו של אדם כמותו) ואכל הבוצע תו לא הוה הפסק למסובין. ואין הכי נמי באכילת מצה בפסח ליל ראשון [ו]שני אם טעם הבוצע ואחרים הפסיקו דצריכין לחזור ולברך, דהוה כמו ברכת המצות. והט"ז עשה תקנה אם אירע שהפסיקו המסובין, לברך המוציא והבוצע יכוין לפטור את מי שלא יפסיק בין שמיעתו לאכילתו, אז יוצא ממה נפשך וליכא ברכה לבטלה אף לרוקח, דכהאי גוונא לא יצא בשמיעתו, דהוא והבוצע לא נתכוונו כי אם שלא יפסיק בין שמיעתו לאכילתו".
והוסיף: "והוי יודע אם הבוצע הפסיק בדיבור בין ברכה לאכילה ואחרים אכלו אח"כ, י"ל דיצאו הם בברכתו, הואיל והם לא הפסיקו בדיבור"...
מביאור הגר"א נראה שהסכים עם הב"י.
ובצורה ברורה כתב בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' קסז ס"י):
"ואפילו אחר שטעם המברך אם שח אחד מהמסובין קודם שיטעום צריך המשיח לחזור ולברך לעצמו אם שח בדבר שאינו מענין צרכי סעודה כי לא תהא שמיעתו הברכה מהמברך גדולה מהמברך עצמו והיה משיח בין ברכה לאכילה שהיה צריך לחזור ולברך משום שהפסיק בין ברכה לאכילה ואף זה הפסיק בין שמיעה לאכילה שהשומע כמברך".
"וכן רבים שעושים מצוה אחת ואחד מברך לכולם אם הפסיק אחד מהם בין שמיעת הברכה לעשיית המצוה אף על פי שהמברך כבר עשה המצוה תיכף לברכתו אין זה מועיל לזה שהפסיק בינתיים וצריך הוא לחזור ולברך לעצמו".
ה. המשנה ברורה (או"ח סי' קסז ס"ק מג) העיר על דברי הרמ"א: "אבל אח"כ וכו' – פי' אפילו השיחו אח"כ השומעים ויוצאים בברכתו קודם שטעמו ג"כ אין קפידא בדיעבד הואיל וכבר חלה ברכת המברך מיהו לכתחלה בודאי אסור לכל אחד מהשומעים להפסיק קודם שיטעום. והנה זהו רק דעת הרמ"א אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך וה"נ השומעים אם הפסיקו בדברים קודם טעימתן שחוזרין ומברכין. ודע עוד דאם המברך שח קודם שטעם אף שהשומעים לא שחו כלל משמע מהפוסקים לכאורה דשוב אינם יוצאים בהברכה2 כמו שכתבתי בבה"ל וצ"ע לדינא".
והאריך בבאור הלכה (סי' קסז סעיף ו ד"ה אבל אח"כ) לדחות שיטת הרמ"א.
וכן בכף החיים (סי' קסז אות נט) הסכים עם שיטת הב"י ופסק שיש לברך בשנית.
ו. אולם בערוך השולחן (או"ח סי' קסז סעי' יד – טז) מצטרף לרמ"א וחולק על כל האחרונים שהצטרפו לב"י. וז"ל:
"(יד) וכתב רבינו הרמ"א על הדין שנתבאר וז"ל והא דאם שח דברים בטילים צריך לחזור ולברך היינו דווקא שח קודם שאכל הבוצע אבל אח"כ לא הוה שיחה הפסק אף על פי שעדיין לא אכלו האחרים המסובין כבר יצאו כולם באכילת הבוצע כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע רק שעושין כן לחיבוב המצוה עכ"ל ומקור דין זה הוא מהרוקח [ב"י] ודימה זה לכוס של קידוש דלכתחלה נכון שכל המסובים יטעמו ממנו ובדיעבד יצאו ידי כולם בשתיית המברך וה"נ כן דלכתחלה נכון שיאכלו כולם מפרוסת הבוצע אך בדיעבד יצאו כולם בטעימת הבוצע וכיון שהוא טעם הוה כאלו כולם טעמו וא"כ שיחתם לא הוי כהפסק בין ברכה להמוציא אלא כלאחר המוציא".
"(טו) ורבים וגדולים חולקים בזה וס"ל דאין זה דמיון כלל דהתם הוי ברכת המצוה ובדיעבד כששתה המברך יוצאים כולם והם באמת לא ישתו מזה אבל כאן כולם צריכים לאכול והרי ברכת הנהנין הוא ואטו יהא עדיף השומע מאלו בירך הוא בעצמו והשיח דצריך לחזור ולברך ובשביל שהוא שומע א"צ לחזור ולברך [מג"א סקי"ט] וכיון שהפסיק בשיחה קודם הנאתו הלכה לה ברכה של זה ונהנה בלא ברכה [ט"ז סק"ח] ועוד דהא העיקר ענייתם אמן והוה כאלו ברכו הם וא"כ צריך שלא יפסיק בין אמן שלו לאכילתו [שם] ועוד דבאמת רק בקידוש וכיוצא בזה יוצאים השומעים בשתיית המברך בלבד אבל בברכת הסעודה אינם יוצאים בטעימתו ומחוייב כל אחד מהמסובין לטעום בעצמו [א"ר סקי"ג] וגם רבינו הב"י בספרו הגדול חולק על דין זה ע"ש".
"(טז) ולענ"ד איני רואה השגה בכל זה דהרוקח ורבינו הרמ"א הכי קאמרי דהטעימה שטעם הבוצע הוי כאלו טעמו כולם דהא זהו וודאי דגם קידוש והבדלה כל אחד מחוייב לקדש ולהבדיל ולשתות הכוס אלא דאמרינן שכולם יוצאים בברכת המקדש ובטעימתו וה"נ אמרינן שכולם יוצאים בברכתו ובטעימתו כאלו כולם ברכו וטעמו ועוד ראיה ממה שיתבאר בסי' רע"א דאם לא טעם המקדש וטעם אחר יצא והשתא ק"ו הדברים דאם טעימת אחר כטעימתו כ"ש שטעימתו כטעימת אחר ואף להגאונים שחולקים בקידוש מודים בשארי דברים ע"ש ואי משום שיאכלו בעצמם אח"כ וכל נטילתם הוא לאכילה מ"מ מה בכך וכי גרע חיוב השתייה שחייבה תורה מרצון אכילתו סוף סוף בהכרח לומר דטעימתו הוי כאלו טעמו כל המסובין"...
ז. בשו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל א סי' מג) דן באריכות והסיק:
"סוף דבר דמסתבר כדברי הרוקח ז"ל וכדברי שבלי הלקט ומי שלבו נוקפו ורוצה לחזור ולברך יברך בלבו דהא מיהא יוצא י"ח אליבא דהרמב"ם וסמ"ג שכתבו שהמברך בלבו אף על פי שלא בטא בשפתיו יוצא י"ח ועיין ב"י סי' קפ"ה ומשום איסור דלא תשא ליכא דאין איסור שבועה אלא בהוציא בשפתיו בשבועת ביטוי ומסתמא כולהו שבועות שוין זו לזו ותו דהא לאו דלא תשא ישנו במלקות ולא שייכא התראה על דברים שבלב. ותו כיון שעושה בשביל לצאת ידי חובת ברכה לא עבר משום לא תשא וסברא זו אף על פי שדחאה הרב ב"י אהניא לן מיהא לעשותה סניף להיכא שמברך בלבו".
נלענ"ד שאף שרבו הפוסקים לברך בשנית בכ"ז אף כת האוסרים לברך אינה כה קטנה וא"א לבטל דבריה. ולכן לא ראוי לברך בשנית ובדר"כ במחלוקת הפוסקים נהגו שספק ברכות להקל, ואף כאן כתב לי הרב השואל שכן פסקו בס' הליכות עולם (לגר"ע יוסף) ובס' ברכת ה' (לגר"מ לוי). ולכן נראה לי שלא ראוי לברך בשנית אלא לברך בלבו כעצת שו"ת גינת ורדים.