חבל נחלתו כז ג
סימן ג- 'הטוב כי לא כלו רחמיך' במלעיל או במלרע
שאלה
שלח לי חבר לגבי תפילת 'מודים אנחנו לך'.
היום העיר לי מישהו שצריך לומר ב'הטוב כי לא כלו רחמיך' את המילה 'כלו' במלעיל ולא במלרע. בדיוק כמו את המילים 'תמו חסדיך'. עד היום הקפדתי תמיד על כלו במלעיל.
איך צריך לומר את המילה 'כלו' במודים האם במלעיל או במלרע.
תשובה
א. לפני שאעסוק בשאלה עצמה ראיתי צורך לעצמי ולאחרים ללמוד את נושא מלעיל ומלרע. מלרע הוא הדגשת סיום המילה, ותרגומו מלמטה, מתחת. וכך הוא סדר הדיבור בעם ישראל ורוב המילים במלרע. מלעיל הוא הדגשת ההברה שלפני ההברה האחרונה, ותרגומו הוא מלמעלה (עי' תרגום יונתן דברים ה, ח).
ב. לכל מילה בעברית ישנה דרך אמירתה בדיבור במלעיל או במלרע. כללי מלעיל ומלרע מותאמים לאותיות השורש של המילה ולהטייתה בתור שם, תואר, פּוֹעַל וכד' ולניקוד בו היא מנוקדת, וכאמור רוב דיבורנו בעברית הוא במלרע.
בתנ"ך, נוספו הניקוד והטעמים המלמדים איך צריך לבטאות כל מילה. הניקוד ומיקום הטעמים וסוגם מלמד איך צריך לקרוא כל מילה ומילה, ומתי היא משתנה ממלרע למלעיל. בהרבה מילים בתנ"ך נוסף המתג (געיה) מתחת למילה, המדגיש האם המילה מלעיל או מלרע1.
המסורה ברשימותיה על התנ"ך שימרה את הכלל ואת היוצאים מן הכלל, כדי לזכור את כל המקומות המיוחדים בתנ"ך הן בניקודם הן בטעמיהן והן הגייתן במלעיל או מלרע.
ג. כתב הרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ח ה"ד): "ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם, ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם, וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו".
'הספר הידוע במצרים' מקובל שהוא 'כתר ארם צובה' שבו נרשמו בפנים הניקוד והטעמים של כל התנ"ך, והוא התנ"ך שהכין אותו רבי אהרן בן אשר.
ד. פרשני התנ"ך שעסקו בדקדוק ובניקוד כגון ראב"ע, רד"ק ומנחת ש"י הזכירו מקומות בעייתיים ותקנו והבליטו את הקשר בין הטעמים הניקוד והקריאה במלעיל או מלרע2.
עד עתה עסקנו במושגים, מכאן ואילך נעסוק היכן באים לידי ביטוי מעשי דרך הקריאה במלעיל או מלרע.
בראש וראשונה, יש חשיבות קריאה בהטעמה נכונה בקריאת התורה בציבור.
ה. כתב בספר 'כללי דקדוק הקריאה' (פרק ה 'כללי מלעיל ומלרע' לרבי מנשה סתהון3): "לעולם תהיה התיבה או מלעיל או מלרע כפי הנחת הטעם שהאות שיהיה הטעם רשום בה מלמעלה או מלמטה בה תהיה הנגינה חוץ מו' טעמים שאינם מורים על התיבה אם היא מלעיל או מלרע לפי שמקומם לא ישתנה לעולם"...
ובתשובת רביד הזהב4 (סי' מא) כתב לגבי הקורא בתורה:
"ואען ואומר כי דבר פשוט וברור דלכתחלה צריך ליזהר ולדקדק בכל עניני הקריאה והתפלה והברכות שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח ולהפריד בין הדבקים לחתך האותיות והתיבות ובכל תיבה שקריאתה מלעיל או מלרע כמו שהורונו מורי הצדק ז"ל שלכל נקודה ונקודה ולכל תנועה ותנועה ולכל דקדוק ודקדוק יש שורש וענף למעלה למעלה להשכיל וכדי להודיעך קושט אמרי אמת הנני מעתיק לך מאמר א' מהזוהר הקדוש פרשת בלק ד' קצ"א וממנו תקיש לכל השאר וז"ל פתח ואמר וה' הולך לפניהם יומם וכו' וה' זקיף טעמא לעילא אמאי, אלא בההיא שעתא כמה יאות ושפירו הות לההיא כלה דאתכפיאת עד השתא בגלותא והשתא אזלת בזקיפו דרישא באכלוסהא בחדוא בודאי זקיף טעמא לעילא, הולך לפניהם יומם, עד הכא לא ידיע, אי האי כלה אזלא לקמייהו אי לא דהא טעמא הפסיק בוה', אלא איהי הות תמן, אבל מאן דאזיל סבא עלאה מריה דביתא ההוא דאומי ליה קב"ה ומנו אברהם, דכ' יומם יצוה ה' חסדו וכו' ע"ש, הט אזנך ושמע דברי חכמים וראה כמה צריך ליזהר ולדקדק בענייני הקריאה שלא יחסר אפילו תנועה אחת, ועל אחת כמה וכמה שצריך ליזהר ולדקדק בקריאתו ובתפלתו שלא להבליע שום אות כגון אמור אל אלעזר דלא לישתמע לאלעזר, השיב את, דלא לישתמע השיבת, רביעית ההין, דלא לישתמע רביעית הין וכאלה רבות ויותר צריך ליזהר במקום דמשתמע כמחרף ומגדף לעולם ועד, דלא לישתמע ח"ו מעד מן ולא מעדו וכגון הקדוש יקר דלא לישתמע שקר מלשון שקר וכגון מחיה מתים אתה דלא לישתמע ח"ו מתה לשון מיתה ח"ו וכיוצא וכדי שלא תהיה הקריאה פגומה וחסירה ונמצא מטיל מום ח"ו ופוגם במקום דליכא פגם"...
ו. בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' פא) כתב לקהילה שבקשה ממנו לסדר לה סדרי קריאת התורה:
"הלכות קריאת התורה. החזן צריך ללמוד הסדרה שתהא שגורה בפיו כל דקדוקים במתני', מלעיל ומלרע, ימין ושמאל, ושאר כל ענין הקריאה, ויקרא במתון מאד כל מלה ומלה, ולא במהירות כלל. וכן יזהר שיקרא במתון ואל יבליע שום אות או תיבה או אפי' דקדוק אחד... קרא וטעה אפי' בדקדוק אות אחת מחזירים אותו עד שיקרא בדקדוק עכ"ל".
ולכאורה עולה מדבריו שיש להחזיר את בעל הקורא על כל טעות אף במלעיל ומלרע.
אולם כך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קמב ס"א): "קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו".
ורמ"א הוסיף: "וכן דין החזן הקורא (=היינו בזמננו שאין העולה קורא לציבור אלא בעל קורא); ודוקא בשינוי שמשתנה ע"י זה הענין, אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד, אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו (ב"י ופסקי מהרא"י סימן קפ"א)".
היינו, אם טעה בנגינת טעם או בניקוד אין מחזירים בקריאת התורה.
באר והוסיף המשנה ברורה (סימן קמב ס"ק ד):
"אבל אם טעה וכו' – וה"ה אם חיסר או הוסיף איזה אות במקום שאין הענין משתנה עי"ז כגון שקרא לאהרן הרן בפתח בלא אל"ף או למצרים מצריים וכדומה ונקט נגינה וניקוד משום דע"פ רוב אין הענין משתנה על ידם ובניקוד נמי אם אירע שהענין נשתנה עי"ז כגון יעשה בפת"ח קרא יעשה בציר"י או להיפוך או בחלב בחט"ף קרא בחלב בציר"י או יושב ישב וכל כיוצא בזה שהענין משתנה בודאי מחזירין אותו גם בניקוד. ובספר שלחן עצי שטים הוסיף עוד דה"ה בנגינת הטעמים כשהענין משתנה עי"ז כגון שקרא משרת במקום מפסיק מחזירין אותו (ודלא כמו שאומרים ההמון שאם קרא את השם אין מחזירין בטעה בנגינה)5.
ז. וכ"כ בשו"ת רביד הזהב (סי' מא): "אבל להחזיר הקורא ולהכלימו על נח ונד ורפה ודגש ומלעיל ומלרע בדבר שאינו משנה שום משמעות לא מצינו לשום פוסק, אדרבה אשכחן למקצת הפוסקים שחשו על בושתו של הקורא אפי' בטעות גמורה, שכך כתב בעל המנהיג ז"ל הובאו דבריו בטור א"ח סי' קמ"ב וז"ל כתב בעל המנהיג אם טעה הקורא או החזן המקרא אותו טוב שלא להגיה עליו על שגגותיו ברבים שלא להלבין פניו דאעפ"י שטעה בה יצא ידי קריאה דאיתא במדרש שאם קרא לאהרן הרן וכיוצא יצא עכ"ל, ואף על גב דמרן ז"ל פסק דלא כוותיה היינו לענין מ"ש שאם קרא לאהרן הרן וכיוצא שיצא אבל בדקדוק טעמים ונח ונד ורפה ודגש ומלעיל ומלרע ודאי דחיישי' להלבנת פנים וכדעת המנהיג וכמו שאנחנו עתידים לבאר".
עולה שבקריאת התורה לא מחזירים על שינוי מלעיל למלרע ולהיפך אלא אם משתנה מובנה של המילה.
וכ"כ בערוך השולחן (או"ח סי' תרצ ס"כ) לענין קריאת מגילת אסתר:
"איתא בירושלמי בפ"ב [הל' ב'] אין מדקדקין בטעותים ר"י ור"ח הוי יתבו קמיה דרב חד קרא יהודים וחד קרא יהודיים ולא החזירם אף על פי שאחד וודאי טעה דלזה מהני מה שנקראת אגרת וי"א דווקא בטעותים שאין הפירוש משתנה כמו יהודים ויהודיים אבל במה שהעניין משתנה כגון מיושב ישב ומנופל נפל שזה בעבר וזה בהוה מחזירים אותו ולפ"ז אני אומר דהגם דזהו מילתא דפשיטא דאם טעה בטעמים שאין מחזירין אותו וכן אם טעה במלעיל ומלרע מ"מ במקום שהעניין משתנה כמו באה להביא את ושתי וגו' ולא באה דהוה מלעיל דקאי על העבר אבל ובזה הנערה באה אל המלך וכן בערב היא באה הוה מלרע דזהו בהווה ואם שינה הוי כמו שינוי בעניין ומחזירין אותו מיהו בדיעבד אם לא החזירו נראה דבכולהו יצא וגם ביושב ישב ונופל נפל כיון שאמר עיקרי התיבות".
ח. לגבי מלעיל ומלרע וטעמים בתרגום, כתב בשו"ת רביד הזהב (סי' מא מתוך תשובת בנו יחיה ב"ר דוד מזרחי):
"ומה ששאלת אם צריך להרפות אותיות בג"ד כפ"ת בל' התרגום נראה פשוט שצריך לדקדק בכל דקדוקי לשון הקודש וספר דניאל יוכיח ודוקא במקראי קודש הבאים בלשון תרגום אבל בתרגום אונקלוס ושאר לשונות תרגום הבאים בתוך התפלה אינו צריך להרפות אלא באותיות בג"ד כפ"ת הבאים תוך המלה אבל הבאים בהתחלת התיבה אינו צריך, והטעם שהרי אין לקרות התרגום בטעמים כמ"ש הרב חמ"י בשם הרח"ו והשל"ה דף קל"ה ע"א בהג"ה, וטהרת הקדש דיני שבת פ"ב משם האר"י ז"ל, א"כ לא שייך לומר דהיא סמוכה לאהו"י או פרודה והדבר מוכרח מעצמו דא"כ היה להם לכתוב הטעמים בתרגום כדי שנדע איזוהי סמוכה ונרפנה או פרודה ונחזקנה אלא שמע מינה דלא, והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים וה"ה והוא הטעם לסדר הברכות והתפלות דא"כ היה להם לכותבי הסידורים לכתוב הטעמים והתנועות בסידורים כדי לידע מהם הדחיק והפסיק ואתי מרחיק וכו' ומעולם לא שמענו מי שיקפיד על זה בברכות ובתפלות או להניעה מלעיל או מלרע ואל תטוש תורת אמך, ופשוט שהיו יודעים ספר יותר ממנו, וגדולה מזו כ' מרן הב"י בסוף סימן ס"א גבי ק"ש וז"ל ולא ראינו ולא שמענו שום מקום שנוהגים לקרות בטעמיה, וכו' ע"ש".
"והטעם שלא לקרות התרגום בטעמים, כ' החמ"י וז"ל והנה האותיות הם סוד המלכים הנזכרים ולפיכך אין טעמים בס"ת וע"י הקריאה בטעמים ובנגינה ממשיכים אנו להם חיות ועל ידי זה מתברר הרע מהטוב וזהו סוד מאמרם ז"ל הקורא בלא נגינה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים טובים ומשפטים לא יחיו בהם והיה טעמו כי הואיל ואין קורא בטעמים ובניגון המקרא ההוא ואין מברר הרע מהטוב נשארו החוקים לא טובים ומעורבים ברע ובאותה מדה לא יחיה בהם כאשר עשה כן יעשה לו".
"ועל כן אין לקרות התרגום בטעמים כי הואיל והתרגום הוא סוד נוגה שהוא חצי טוב וחצי רע ובכל ע"ש היא עולה להכלל בקדושה והרע נמשך אחריה ג"כ להדבק שם, ולפי שאין רצונו של מקום ברע מוריד שלהובא דנורא מלעילא ומפריד רע מטוב כאמור לעיל, ולפיכך אם היינו קורים התרגום עם הטעמים היינו ח"ו נותנים חיות ג"כ לבחינת הרע אשר שם היינו מאמצים כחו לעלות ולבחינת הטוב אשר שם א"צ טעמים, כי קדושת הארת שבת גורם שיגיע חיות לבחינת הטוב כנודע וע"כ אינו מן הראוי לקרוא בטעמים וסימניך אשה יפה וסרת טע"ם עכ"ל, ובהגה"ת של"ה כתב וז"ל כתבו תלמידי האלהי האר"י ז"ל שלא היה קורא את התרגום בטעמים רק המקרא היה קורא בטעמים והיטב דבר, כי השלש מדריגות שהם ג' עליות זו ע"ג זו דהיינו אותיות נקודות טעמים לא שייכי רק בתורה שבכתב עכ"ל".
"ובטהרת הקדש כ' וז"ל ולעולם התרגום יקרא בלא טעמים כנודע ליודעי חן טעמו והובא גם בשל"ה בהג"ה ד' הנ"ל וכו' עכ"ל".
וא"כ בתרגומי אונקלוס ויונתן וכד' אין שום טעמים ואין כללי קריאת מלעיל ומלרע.
ט. בתפילות שאנו מתפללים יש להבחין בין קריאת פסוקים (קריאת שמע, שירת הים, פרקי תהלים וכו') לבין בקשות ותפילות ביחס לקריאה לפי מלרע ומלעיל. אם קוראים פסוקים ראוי לקרותם לפי פיסוק הטעמים בהטעמת מלעיל ומלרע.
כתב הטור (או"ח סי' סא) לגבי קריאת שמע: "וכתב הרמב"ם ז"ל צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח. וכתב הראב"ד ולא ידעתי בנד הנח מה הפסד יש בו ואם אמר על לבבך בנד בי"ת השניה כדי להטעימה שלא תראה כוי"ו ואם יטעים יו"ד של והיו שלא תראה אל"ף וכן יו"ד של ישראל שלא תראה אל"ף וכיוצא בזה יניד הנח ותבא עליו ברכה. כתב הרב רבי יונה שצריך לקרותה בטעמיה כמו שהם בתורה וזהו פירוש דההיא דמקום שנהגו שהיו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים שלא היו קוראים אותה בטעמיה".
באר הבית יוסף (או"ח סי' סא, כד): "כתב ה"ר יונה שצריך לקרותה בטעמיה וכו'. בפרק היה קורא (ח: ד"ה אומרים) כתב ולא היו מפסיקין כלומר שלא היו קורים אותה בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגים היום שמצות ק"ש הוא לקרותה עם הטעמים שלה ע"כ. וסובר רבינו דבטעמים הכתובים בתורה קאמר ואפשר דלא בעי שיקראנה בטעמים הכתובים בתורה ומה שאמר צריך שיקראנה בטעמים היינו לומר שיפסוק במקום שראוי לפסוק כדי שיהא טעם והבנה לדבריו. והכי דייק מה שכתב שלא היו קורין אותה בנחת עם הטעמים שלה שכשאין אדם קורא בנחת לפעמים משתנה הבנת דבריו. ועוד יש לדייק כן ממה שכתב כמו שאנו נוהגים היום ולא ראינו ולא שמענו שום מקום שנוהגים לקרותה בטעמיה הכתובים בתורה אלא שעכשיו מקרוב נהגו קצת חזנים לקרותה בטעמיה הכתובים בתורה וכן ראוי לנהוג מאחר שרבינו מפרש כן".
אמנם בדרכי משה (הקצר, או"ח סי' סא ס"ק ח) חלק עליו: "ולי נראה דקשה לשנות המנהג בזה כי הקריאה בטעמיה מפסיד הכוונה כי אי אפשר למי שלא הרגיל עצמו בזה מעודו לכוין בנגון ובפירוש המלות כראוי לכן הקורא כמנהגו לא הפסיד אבל הרוצה להחמיר על עצמו ויודע שיוכל לכוין בשתיהן יחמיר ותבא עליו ברכה".
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' סא סכ"ד): "צריך לקרות קריאת שמע בטעמים כמו שהם בתורה". ורמ"א הגיה: "אבל לא נהגו כן במדינות אלו, ומ"מ המדקדקים מחמירים בכך".
הביא במשנה אחרונה (סי' סא) מחלוקת אחרונים האם חוזר על מלעיל ומלרע בק"ש. וז"ל:
"כמו כן אם יש שינוי משמעות מחמת שלא הקפיד על מלעיל ומלרע כגון שאמר ואהבת במלעיל שמשמע לשון עבר, גם כן יצא ואינו צריך לחזור. ויותר מזה דרשו חז"ל 'ודגלו עלי אהבה, אמר רבי אחא עם הארץ שקורא לאהבה איבה כגון ואהבת ואיבת אמר הקדוש ברוך הוא ולגלוגו עלי אהבה'. (בשם הגרשז"א)".
"ויש שכתב שצריך מאוד להקפיד בכל זה ככל האפשר ולהקפיד לקרוא בדקדוק בשוא נח ושוא נע במלעיל או במלרע, שלפעמים משנה את המשמעות לגמרי ולא יצא ידי חובת המצות עשה, וכדאי לבטל עוד כמה דקות בכל יום כדי לומר קריאת שמע בדקדוק שבזה זוכים שמצננים לו אור של גהנם. (תשובות והנהגות ח"א סי' נח)".
ומחלוקת זו היא בדברים שאנו מצווים על אמירתם מן התורה, אולם בשאר פסוקים הנאמרים ודאי שאין הקפדה על דרך אמירתם, אולם צריך מלכתחילה לאומרם כדרך כתיבתם בתנ"ך. כגון האומר בבוקר: "מה טובו אהליך...". בתורה (במדבר כד, ה) ובשיה"ש (ד, י) המילה 'מה' מחוברת למילה 'טובו' ולשניהם טעם אחד מתחת לטי"ת בחולם. ולכן ראוי להדגיש את האות טי"ת ולא את הבי"ת בשורוק, ולמר במלעיל6.
י. אולם לגבי מילים הלקוחות מן המקרא והוכנסו לתפילותינו אין להקפיד במלעיל ומלרע.
כתוב בשו"ת רביד הזהב (סי' מא): "וכן בָּקַעְתָּ, טִבַּעְתָּ וכו' דינם במקראי קדש (=תנ"ך) לאמרם מלעיל שהם מבנין פעלת, ופעלת העי"ן פתוחה והתי"ו קמוצה והם מלעיל על משקל שברת ראשי, התעברת, הרכבת אנוש ודומיהם כמ"ש הרד"ק באבן הב' דף ג' ע"א. ואעפ"י שדינם כן במקראי קדש, מ"מ בסדר התפלה והברכות אין להקפיד, בין אם יקראנה מלעיל או מלרע דמאי הוי. והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים דלא אשכחן לשום מחבר שיכריח לדקדק באלו הדקדוקים בלשון התפלה והברכות, אלא אדרבה איפכא מיתניא כמ"ש למעלה בשם מרן הב"י סי' ס"א ומור"ם בדרכי משה ז"ל לענין ק"ש והדברים ק"ו וכי תידוק בלשון הזוהר והתיקונים והפוס' שכתבתי למעלה תראה דלא קפדי בתפלה אלא על הבלע האותיות לא זולת".
ועולה מדבריו שאף מילים הלקוחות מן המקרא אין להקפיד בהם בתפילה במלעיל ומלרע.
עוד כתוב שם:
"ומה שאמר השואל שקצת ש"צ מכריחים את הקורא (=בתורה) בקצת תיבות לאמרם מלעיל ומלרע כגון לנו, בנו, בקעת, טבעת, נמשחת וכיוצא, הדבר פשוט שהקריאה הנכונה במקראי קדש לומר לנו, בנו מלעיל כדי להוליד הנח הנעלם בין הלמ"ד והנון שהרי הם מנחי העין כמו וקמו שבע, ושבו העבים ודומיהם כמ"ש הרד"ק בחלק הדקדוק דפוס גדול דף ל"ה ע"א אלא שאותם הש"צ הפריזו על המדה בקהלם להחזיר המברך ולגעור בו אם יאמרם מלרע, דהא אשכחן כמה וכמה מנחי העין מלרע כמו ושמו בדיו ושמו את שמי, שטו העם7, צדו צעדינו, תרו אותה ונעו מים עד ים ודומיהם עיין רד"ק שם, וא"כ אם יאמרם מלרע מה בכך, ושמעתי אומרים שאם יאמרם מלרע תשתנה המשמעות תיבת בנו תשתנה לשון בנין או ל' בינה. ותיבת לנו תשתנה לשון לינה ואעפ"י שכן הוא לפי הדקדוק שבלשון בנין לרבים הנסתרים אומרים בנו מלרע כמ"ש הרד"ק דף ט"ל ע"א מ"מ אין מזה הכרח לגעור בהמברך וכ"ש להלבין פניו ולהחזירו דהא אשכחן בקרא דכוותייהו ולא חייש לשינוי המשמעות כמו ולא רבו עליה, אשר רבו בני ישראל כולן לשון ריב ומנחי העין ומלרע ורבו כמו רבו דזכריה י' לשון ריבוי וכן המה רבו (ד"ה א' ה') ובני רחביה רבו למעלה (ד"ה א' כ"ג), כולן לשון ריבוי ומנחי העין ומלרע ולא חשנו לשינוי המשמעות שכל דבר ודבר למד מעניינו וכן בלשון עתיד ועבר אשכחן הכי ואשכחן הכי אשר גרו בה מלעיל והוא מלשון עבר, אשר תרו אותה ג"כ לשון עבר והוא מלרע וכן ושתו ולעו לרע, על כן דברי לעו (איוב ו') מלעיל, וענינם אחד והואיל וכן שאפילו בלשון המקרא אשר עליו הונח הדקדוק אשכחן הכי ואשכחן הכי ולא חשנו לשינוי המשמעות כ"ש וכ"ש בלשון התפלה והברכות שאין להקפיד".
וא"כ אין להקפיד בתפילה כלל בכל הנוגע למלעיל ומלרע.
יא. אולם לגבי אמירת שם ה' אם במלעיל או מלרע, בכך הקפידו האחרונים, וקראו תגר על החזנים שבגלל המנגינות מעוותים שם שמים.
בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק, או"ח סי' ב) השיב "לחכם השלם כהר"ר שמואל פלאגי, מנהיג ופרנס לעדת ישורון קהל ספרדים ק"ק האמבורג". וכך כתב:
"את קולו שמעתי קורא אלי מתוך קונטרס הנדפס אשר התוכח עם חכם אחד בעירו דברי ריבות בשעריך שערי תפלה על דבר קריאת שם הנכבד אם להטעים נגינתו מלרע או מלעיל. ומענין לענין באותו ענין אשר הגיה עוד ב' או ג' דברים במחזורים אשר לפי דעתו המתפלל כפי הנוסחא הישנה אשר במחזורים אינו אלא מחרף ומגדף... אבל בדבר פשוט כזה אפילו תינוקות של בית רבן יודעים שרוב המלות מלרע זולת אם לא תהא אחרונה ראויה לקבל הטעימה או שאר טעמים אחרים ידועים למדקדקים שאז נדחה הטעם ממקומו הראוי והוא מלעיל. אבל בשם הנכבד למה יגרע שם אבינו מלבוא בו הטעם כמשפטו הלא הנו"ן נקודה בת"ג (=בתנועה גדולה, הנו"ן בקמץ) ונח נראה8 (=היו"ד נשמעת) ולית כאן ספיקא שהטעם מלרע ולא שמענו מעולם שום פקפוק בדבר זה וכל המשנה אינו אלא טועה והמחזיק במחלוקת ועומד על דעתו לקרות מלעיל הוא עצמו מלרע וידו על התחתונה".
והביאו אף בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב, או"ח סי' ג): "ועי' להגאון נו"ב ז"ל מ"ק או"ח סוס"י ב' שהאריך בדבר הנגינה של ה' הנכבד דיש מהחזנים אומרים מלעיל והעלה לבטל מנהגם ולומר מלרע עפ"י הדקדוק יעו"ש".
ועי' שערי תשובה (או"ח סי' ה ס"ק א), ושו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' יא), ושו"ת יביע אומר (ח"ו או"ח סוף סי' ז), ושו"ת שבט הלוי (חי"א סי' א).
יב. השיבושים במלעיל ומלרע חלקם מהשפעת העמים בהם ישבו הגלויות השונות.
כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב, או"ח סי' ג אות ז):
"ומכ"ש דדבר ידוע לכל דליקוי המבטאים נתהווה מהגליות והתערובת בין העמים כדברי כת"ר נ"י ודבר ה' בפיהו אמת. שכן ראתה עיני מז"ר להגאון רידב"ז המחבר תוס' רי"ד ורידב"ז על הירושלמי שכ' בספרו שו"ת בית רידב"ז סוס"י כ"ז וז"ל ואך מרוב עתים בעוה"ר באריכות הגלות נתרחקנו במלבושים. וביחוד בהכתב והלשון. כי נתפזרנו בעוה"ר בכל קצוי תבל זה למזרח וזה למערב ונתבלבלו הלשונות של חול גם במבטא של לה"ק יש נפ"מ וקרוב לומר שהמבטא של לה"ק אצלכם מתוקנת יותר יען שאנחנו בעוה"ר נדדנו כמה פעמים מגולה אל גולה גלות אחר גלות יותר מכם. ע"כ יש להאמין שהמבטא של לה"ק אצלכם (=בני ספרד) מתוקנת הרבה יותר עכ"ל".
עוד כתב שם:
"הגורג'ים מבטאים כל פ' רפויה כמו פ' דגושה. גם כמעט אין אצלם מלעיל כי הכל מבטאים מלרע".
וכן כידוע אצל עולי צרפת כל הלשון גם בעברית במלרע. ולכן הנח להם לישראל כל אחד על דרכו והנהגתו, ומי שרוצה לדבר נכון יתקן דיבורו לפי כללי הדקדוק ולפי הסידורים שציינו איך לבטאות המילה במלעיל או מלרע כגון: רינת ישראל ועוד.
יג. לגבי השאלה בה פתחנו, התפילה במודים ('הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך') היא עפ"י הפסוק באיכה (ג, כב): "חַֽסְדֵ֤י ה֙' כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו". המילה 'תמנו' במלעיל, המילה 'כלו' במלרע. אנשי כנסת הגדולה שסדרו לנו את התפילות לא קבעו מסורה לתפילות כמו בתנ"ך ולכן ודאי אין הכרח להגות את 'תמו' במלרע.
ועי' פירושי סידור התפילה לרוקח ([סב] מודים – וכל החיים עמוד שנב) שלא התעכב כלל על דרך ההטעמה במלעיל או במלרע9.