חבל נחלתו כו נט
סימן נט
דרכיה דרכי נועם
פתיחה1
הפסוק "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז), מופיע בש"ס ראשונים ואחרונים כסיבה לדין מסוים. ויש לדון, האם הוא הטעם מן התורה לדין זה, ואנו רשאים לדמות מילתא למילתא ולהשתמש בעצמנו בטעם זה לשאלות הלכתיות. או שהוא רק טעם המצטרף וסיבה מדרבנן ואינו גורם את הדין למעשה.
שאלה נוספת היא מי המחליט ופוסק מה הם 'דרכי נועם'. לדוגמא בממזר איננו משתמשים בטעם זה כדי להקל עליו, אע"פ שהוא לא חטא אלא הוריו הם שפשעו. האם כל אחד יכול לומר מלבו טעם זה ולדון כך להלכה?
ניתן לחלק את הבאת הטעם 'דרכיה דרכי נועם' בש"ס בין נועם הנתפס בחושים, לבין נועם מוסרי של יושר. לעתים הוא מובא בש"ס בדרך הראשונה ולעתים בדרך השניה. הדרך הראשונה משותפת לכל בנועמה, לעומת זאת על הדרך השניה יכולות ליפול מחלוקות רבות, שהרי אין הדעת שווה בחילוקים המוסריים.
וכך כתב בחכמת שלמה (יבמות פז ע"ב):
"גמ' ת"ל דרכיה דרכי נועם נ"ב מדברי התוס' יראה לפרש דדברי התורה יהיה הכל בנועם ומזג השוה לא שיהא הענין מעוקם שאחת תהא שרויה בשמחה והשניה בצער עיין בתוס' ריש פ"ק בד"ה ואחות אשה ואף פי' רש"י נוטה לזה שהרי פירש וזו שהיה להם כו' כלומר שזו תשתנה משאר נשים החולצות ודו"ק". זה ניתן לומר לגבי חליצה אבל בדינים אחרים2?!
א. המקרים בש"ס המביאים טעם זה
נאמר בסוכה (לב ע"א) לגבי לולב:
"ואימא כופרא! – אמר אביי: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום כתיב".
פרש רש"י (סוכה לב ע"א):
"ואימא כופרא – היינו נמי עץ כעין חרותא, אלא עדיין בן שנה או שתי שנים ולא נתעבה עצו, ואתה יכול לכפות ענפיו על ידי אגוד ולזקפן למעלה לאוגדן עם אביהן".
"דרכיה דרכי נועם – ואלו עשוין כקוצים, ויוצאין בהן עוקצין הרבה, ומסרטין את הידים".
מדובר בדרכי נועם מוחשות.
נאמר בסוכה (לב ע"ב): "ואימא הירדוף! – אמר אביי: דרכיה דרכי נעם וליכא. רבא אמר מהכא: האמת והשלום אהבו".
פרש רש"י (סוכה לב ע"ב) לגבי הדס:
"הירדוף – כמין קליעה עשויין עליו".
"דרכי נועם – והאי מברז בריז את הידים כקוצים, שראשי עליו עשויין חדין כמחט".
"האמת והשלום אהבו – וזה אינו לא אמת ולא שלום, שהוא עשוי לסם המות".
בשני המקרים הנועם הוא נועם מוחש בין אם דקירות בידים ובין אם רעל והוא שווה לכל אדם. וסגנון הגמרא 'ואימא' הוא העלאת אפשרות תאורטית ולא אפשרות אמיתית לזיהוי צמחים או לשלב בגידולם.
נאמר ביבמות (טו ע"א):
"הכי קאמר: הנך צרות דב"ה לב"ש היכי נעביד להו? ליחלצו, מימאסי אגברייהו! וכי תימא לימאסן, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
היינו, הגמרא דנה באפשרות לתקן שיצאו ידי חובה הן לדעת ב"ש והן לדעת ב"ה. צרות ערוה לדעת בית הלל יוצאות להינשא ללא יבום וללא חליצה כיון שצרותיהן הן ערוה לאחים ואינן יכולות להתייבם. לדעת ב"ש הצרות חייבות חליצה. וא"כ אם נחוש גם לדעת בית שמאי אותן צרות ערוה שנישאו – תצטרכנה לחלוץ – ודחתה הגמ' משום דרכיה דרכי נועם שימאסו על בעליהן. הנועם הוא הרגשת בעליהן כלפיהן, אין הוא בא אלא לדחיית האפשרות לצאת אף ידי הדעה שלא נפסקה להלכה, ולכן אין הוא מעמיד את ההלכה, אלא רק לצאת אף ידי דעה שנדחתה, דעת ב"ש.
באר הריטב"א (יבמות טו ע"א):
"דרכיה דרכי נועם כתיב. פי' ואף על גב דהא לאו מאיס(ור) כולי האי הוא למדחי איסורא, כדאי היא תקנתה כיון דקי"ל דהלכתא כבית הלל". וזהו טעם נוסף לכך שהלכה כב"ה ואי"צ לא יבום ולא חליצה.
וכן המאירי (יבמות טו ע"א): "כל שאיפשר להתיר את האשה בלא חליצה ראוי להתירה ואין לומר שתחלוץ לרוחא דמילתא דרך תקנה, אחר שאין שום צורך בכך והוא שאמרו בסוגיא זו הנך צרות דבית הלל היכי נעביד להו ליחלצן מימאסן אגברייהו וכי תימא לימאסן דרכיה דרכי נועם כו'".
עולה שהשתמשו בזה לא לקביעת הלכה אלא לדחות מעשה חסידות הפוגע בחלק מן המשתתפים בו. וכאן הנועם הוא נועם מוסרי שהבעל לא ימאס באשה הצריכה חליצה3.
עוד נאמר ביבמות (פז ע"ב):
"אמר ליה רב יהודה מדאסקרתא לרבא, לא נעשה מתים כחיים לענין יבום מקל וחומר: ומה במקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה – לא עשה מתים כחיים, מקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן הייבום – אינו דין שלא נעשה מתים כחיים! ת"ל: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
היינו השאלה היתה שמי שמת בעלה והיה לה בן ממנו והותרה לשוק ואח"כ מת הבן, תחלוץ מבעלה השני, כדי לבטל זיקת בעלה שמת ממנה שהתעוררה כבי' אחר מיתת הבן. ודחתה הגמ' שאין לחייבה חליצה משום דרכיה דרכי נועם.
פרש רש"י (יבמות פז ע"ב):
"ולא נעשה מתים כחיים – ותחזור לזיקה אם ימות בנה לאחר זמן".
"דרכיה דרכי נועם – וזו שהיה לה בן ולא נזקקה ליבם וניסת לשוק ומת בנה אם תאמר תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה הילכך על כרחך בן אין לו בשעת מיתה קאמר והרי יש לו".
וכך באר הריטב"א (יבמות פז ע"ב): "ת"ל דרכיה דרכי נועם וכו'. פי' ואם אין אתה עושה מתים כחיים אין כאן נועם ושלום דכשיש לה בנים תנשא וכשימות הבן תצא ותהא זקוקה ליבם, וכ"ת שתחלוץ אפילו כשיש לה בנים קודם שתנשא מפני חשש זה, הא בעוד שיש לה בנים אין חליצתה כלום ק"ו מן החולץ למעוברת, אבל כשנעשה מתים כחיים אז נתיבותיה של תורה שלום".
אף כאן אין דרכי נועם כלפי בעלה השני, והוא ניתן כדחיה ולא כלימוד הלכה מן התורה.
אולם בקובץ שיטות קמאי (יבמות פז ע"ב) הביא מתוספות ישנים מכת"י:
"ת"ל וזרע אין לה והא (אית) [אין] לה. הקשה הר"ם כי היכי דאמרינן גבי יבום פי' דנעשה מתים כחיים משום דרכיה דרכי נועם ומפרשי' הא דכתו' [דברים כ"ה] ובן אין לו בשעת מיתה אבל אם יש לו בן בשעת מיתה ומת מהני כחיים לפוטרה מן היבום, כמו כן נימ' לגבי תרומה מק"ו, ונפרש וזרע אין לה בשעת מיתה אבל כי יש לה זרע בשעת מיתה מן הזר אף על גב דמית אחרי כן לא תשוב לתרומת בית אביה. וי"ל שאני התם גבי יבום דגלי קרא דכתו' דרכיה דרכי נועם ומפיק לקר' מפשטיה, אבל גבי תרומה אין לנו מקור להוציא קרא מפשטיה דפשטיה משמע וזרע אין לה כל זמן שאין לה זרע תחזור".
"עוד נר' לראש"י דדוקא גבי יבום משמע שפיר קרא ובן אין לו בשעת מיתה דהא כתוב כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו, ואם יש לו בשעת מיתה אין זה בן אין לו כי מת, אבל גבי תרומה בדידה תלה הכתוב, וא"כ משמע בכל עת שלא יהא לה זרע תשוב לתרומת בית אביה דהא בכל עת שמת זרעה נשארה אלמנה וגרושה וזרע אין לה, ובהכי אמ' קרא דתיכול בתרומה דבי נשא כ"נ לראש"י".
תוס' ישנים שואל שנטיל את הקריטריון של מיתת הבן מיבום (לאחר התירוץ של רבא) לתרומה וכשם שמיתת הבן ביבום אינה משנה את מצבה, ה"ה בתרומה מיתת הבן לא תשנה את מצבה, ותהא עדיין אסורה בתרומה. ונתן שני תירוצים, הראשון שביבום יש לימוד מ'דרכיה דרכי' להוציא את הלימוד מפשטו. ותירוץ שני המחלק בין תרומה ליבום לפי לשון הכתוב, ללא קשר ללימוד מ'דרכיה דרכי'.
עולה שתוס' בתירוצו הראשון רואה את הטעם של 'דרכיה' כמוציא את הכתוב ממשמעותו מפני שהוא מדאורייתא. אולם נראה שדוקא לימודו של תוס' מצמצם את האפשרות להשתמש בטעם זה בדיני תורה, אלא במקום בו התורה השתמשה בטעם זה.
ב. דרכי הראשונים לשימוש בטעם זה
תוספות (יבמות יז ע"ב) שאלו: "אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא – וא"ת תיפוק ליה מדכתיב (משלי ג) דרכיה דרכי נועם ומהאי טעמא עבדינן מתים כחיים לענין יבום בפ' יש מותרות (לקמן פז:) אף על גב דאיצטריך למילי אחריני כדאמר בפרקין גבי מצוה בגדול לייבם א"כ אשת אחיו שלא היה בעולם דכתב רחמנא ל"ל ובפרק ב"ש (לקמן קיא:) נמי דייקינן מיני' דקטן זוקק ליבום מ"מ משמע דעיקריה לגופיה איצטריך, ואר"י דאיצטריך להיכא דחמותה של יבמה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם ותמתין שמא תלד זכר ותהא זקוקה לו".
היינו לעיקר פטור יבום באשת אחיו שלא היה בעולמו אין צורך, שמצד דרכי נועם ניתן לפטור את היבמה, ולא לידת הבן תחייב אותה בחליצה. אלא במקום שחמותה כבר מעוברת נחייב את האשה שהותרה לשוק להמתין עד שיתברר אם הוא זכר ואז תהא זקוקה לו.
וכן הרשב"א (יבמות יז ע"ב) כתב: "אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא. איכא למידק ותיפ"ל משום דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום דבכי האי גוונא אמרינן בשלהי פ' יש מותרות דאמרינן התם ולא נעשה מתים כחיים מק"ו כלומר שאם היו לו בנים ומתו לאחר מיתתו תתיבם אשתו ומהדרינן דרכיה דרכי נועם כתיב כלומר כיון שהתרתה והלכה ונשאת לאחר אם אתה מוציאה לאחר מיתת הבן אין זה דרכי נועם ושלום ה"נ לא שנא, וי"ל בשהיתה אשת אביו מעוברת שהיא צריכה להמתין עד שתלד לידע אם ולד של קיימא תלד ותתיבם לו, והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו דלא כן מה אנן אמרין מת בלא בנים ואין לו אח תהא אשתו אסורה להנשא שמא יוליד אביו בן ותהא אשתו זקוקה ליבום, מעתה אפי' מתה אמו תהא אסורה להנשא, שמא ילך אביו וישא אשה אחרת ויוליד בן ותהא אשתו זקוקה ליבום ויאמר קרייה ובן ואב אין לו פי' מדכתיב ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה משמע הא אין לו אח שיבא עליה מותרת לאיש זר אף על פי שיש לו אב, דאל"כ יאמר קרייה ובן ואב אין לו יבמה יבא עליה הא יש לו אב אף על פי שאין לו יבם שיבא עליה לא תהיה החוצה לאיש זר שהרי כשם שיבם אוסר אותה כך האב אוסר אותה, ומשני אלא כן נן קיימין שמת והניח אמו מעוברת שלא תאמר אלו שמת והניח אשתו מעוברת שמא אינה צריכה להמתין ולידע אם בן של קיימא הוא או אינו בן קיימא לפום כן צריך מימר יחדו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו פי' כי אצטריך יחדו למת והניח אמו אשת אביו מעוברת. ועוד יש לתרץ לעיקר קושיתנו דאצטריך קרא היכא דמת והניח אחים ואח"כ נולד לו אח".
אלא שבעיקר הדבר צריך לי עיון, כי לפי הטעם של דרכיה דרכי נועם היה לנו להתיר יבמה המחכה ליבום מאח בן יומו וצריכה להמתין שלש עשרה שנה עד שיגדיל. ומדוע לא נתיר אותה לשוק מי שצריכה להמתין עשר שנים או יותר. וכמובן זאת לא שמענו. מה שמלמד שדרכי נועם הוא טעם מצטרף אבל הדין נמסר בעיקרו למשה בסיני והטעימוהו על ידי: דרכיה דרכי נועם ובמקום שיכול להיאמר בלא לסתור דין אחר, אומרים אותו, אבל לעקור דין על ידי דרכי נועם זאת לא שמענו.
רואים ברבינו יהונתן מלוניל שהשתמש בדרכי נועם להטעים אבל לא לסתור דין ידוע.
כתב רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, שבת, משניות כד ע"א): "במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה וכו', לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ומידי דמינטרא ביה הוי תכשיט ואורחיה הוא [ו]לא הוי משאוי דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אבל מידי דלא מינטרא ביה הוי משאוי". נראה שהדין לא נובע מדרכי נועם אלא הוא טעם מצטרף.
וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, מו"ק ח ע"א): "ומנא לן דקבעינן זימנא בתר זימנא, כלומר שאם לא בא לזמן הראשון שנתנו לו (שאם) [שאין] אנו רשאים לנדותו על זה. דכתיב [ירמיה מ"ו] קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד, כלומר אל ישמח פרעה מלך מצרים בעבור נבוכדנצר שנתן לו להלחם עמו ביום פלוני ולא בא, שאף על פי שהעביר המועד עוד יבא נמצא שדרך מלכות הוא להאריך זמנם, וכל שכן בישראל שכל דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". שוב זהו טעם מצטרף בלבד.
וכן 'השתמש' רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, קידושין טז ע"א) בטעם זה: "האיש מקדש בו ובשלוחו. מפרש בגמרא האיש כשרוצה לקדש אשה חייב הוא שיטרח הוא בעצמו אל עיר מושבה ויראנה קודם שיקדשנה כדי שלא ישנאנה. ושמא לא תמצא חן בעיניו אם יקדשנה ע"י שליח. וכל דרכי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
והוסיף רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, בבא מציעא טו ע"א): "ואם דבר שאוכלת ואינה עושה כגון עגלים וסייחים ימכרם מיד ויניח הדמים אצלו. שנאמר [דברים כ"ב] והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו, כלומר ראה שתעשה לו השבה. שאם יניחם ויוציא עליהם הוצאתם בחדש אחד יוציא דמי אחד מן העגלים נמצא שלא החזיר לו אותו העגל והוא נתחייב בכולם להשיבם. ואף על גב שגם הבעלים היו מוציאין הוצאות כאלו בהן דהא לאו בני מעבד מלאכה נינהו, אפילו הכי חייבתו התורה שיחזיר לו את כולן, והאי לא איפשר אלא במכירת אחד מהם דכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא רצה להחמיר על המוצאה שיאכילנה משלו דדי לו מה שטרח בגופו".
ואף כאן זהו טעם מצטרף אשר מראה מה הן החובות של המוצא אך לא סיבה לפוטרו.
הביא הרמב"ן (קידושין לא ע"א): "ומכל מקום ר"ת ז"ל תוקע עצמו בדבר זה לומר כיון דרבי יוסי ורבי שמעון סברי נשים סומכות רשות ומשמע דהלכתא כותייהו אם רצו מברכות הן, ואי קשיא והא אמרינן בירושלמי כל העושה דבר שאינו מצווה בו נקרא הדיוט, התם שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל שהוא כמוסיף על התורה, אבל מי שעושה מצוות התורה כתקנן, אף על פי שלא נצטוה הוא בהם כגון נשים וגוים מקבלים עליהם שכר שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והכי מסתברא מדאמרינן (ר"ה ל"ג א') אין מעכבין את הנשים מלתקוע בי"ט ואף על פי שיש בתקיעה שלא לצורך איסור שבות, ש"מ צורך מצוה היא, לפיכך אם רצו לברך אין למחות בידן, ואם תאמר היכן צונו כדאקשינן (שבת כ"ג א') לענין נר חנוכה, כיון דרשות דמצוה הוא, והקב"ה צוה במצוה זו לאנשים חובה, לנשים רשות, צונו קרינא ביה, זהו דעת ר"ת ז"ל".
וכן הנימוקי יוסף (קידושין לא ע"א) השתמש בכך כטעם לעשיית מצוות שפטורות מהן על ידי נשים ואף לברך עליהן: "וכי תימא היאך מברכות וצונו והרי לא נצטוו. איכא למימר דכיון דאנשים נצטוו ואינהי נמי שייכי במצוה שהרי נוטלות עליה שכר שפיר מצו למימר וצונו. והא דאמרינן בירושלמי כל העושה דבר ואינו מצווה בו נקרא הדיוט, התם שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל, שהוא מוסיף על התורה. אבל מי שעושה מצות התורה אף על פי שלא נצטוה הוא בהן, כגון נשים וגוים, מקבלים הם עליהם שכר. דכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". (וכ"כ הרמב"ן והר"ן. בשאלה זו, ועיין מאירי עמוד קפא.).
קיום מצוות באשה אינו פוגע באף אחד, אלא תוספת טעם לומר שקיום המצוה על ידי נשים הוא דרכי נועם.
וכן בנימוקי יוסף (על הרי"ף, יבמות מ ע"א) לגבי בדיקת הבאת סימני גדלות כתב: "תנו רבנן. נבדקות על פי נשים. כלומר נשים יראות חטא דקים לן בהו דלא משקרי דא"א ע"י אנשים משום דרכיה דרכי נועם".
וכן בשלטי הגבורים (בבא מציעא עא ע"ב סי' א) הביא: "שאלה להרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל קח סי' י) ראובן חפר גומא בחצירו שמי גשמים יקלחו לתוכה וכשרבו המים בוקעים ועוברים דרך חומות מרתף שמעון וגם מסריח בחצר שמעון מריח המים נראה לי שראובן חייב לסלק היזקו אף לרבי יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו היכא דלא הוי גירי דיליה מודה הכא כיון דנפיש היזק דשמעון וגם תשמיש שמעון קבוע וא"א לו לסלק את עצמו דאין דירה בלא מרתף וחצר דלא קאמר רבי יוסי אלא בבור ואילן אף על פי שהבור קדם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו משום דסתם בור הוא מים מכונסין ובקל יכול הניזק לסלק את עצמו ולהרחיק את בורו מהאילן כ"ה אמות ובור לא הוי כולי האי תשמיש קבוע וגם לא נפיש היזקא כולי האי ולהכי קאמר רבי יוסי על הניזק להרחיק את עצמו והדבר ידוע דההיזק הזה גדול מכל הנך היזקות דמתני' דמודה בהו רבי יוסי וגם לא דמי לאילן שלימים רבים עתיד ההיזק לבא אחר אשר יגדלו השרשים אבל בנדון זה מיד כשהמים רבים מתאספין בגומא בוקעין ועוברין לחצר שמעון והוי גירי דיליה והמדקדק בפ' לא יחפור ששיערו חכמים כל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק כתבו השיעורין והיכן שאין ידוע כתבו בכדי שלא יזיק כדתנן ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואם אינו רוצה לתקנו בעל העלייה כופהו ומן התקרה ולמעלה יתקננו בעל העלייה אם ירצה והתקרה בעצמו".
נראה שהרא"ש השתמש בטעם של דרכי נועם כטעם מוסיף אך לא כעיקרי.
וכן הרמב"ם (הל' מלכים פ"י הי"ב) הביא זאת כדרכי שלום עם העכו"ם, וז"ל: "...אפילו העכו"ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
וע"ע במרדכי (גיטין פרק מי שאחזו רמז תכא), ספר אהל מועד (שער התפילה דרך רביעי), שו"ת רבינו גרשום מאור הגולה (סימן לא), שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סימן קנד [רכט]), שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ספר סיני וליקוטים סי' תקעו), שו"ת מהר"ם חלאווה (סי' קכט), שו"ת מהר"י ווייל (סי' קצא), שו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' קט), תרומת הדשן (סי' רכג).
בכל התשובות הטעם של דרכי נועם בא כתוספת טעם להנהגה הישרה, אך לא כסיבת פסיקת ההלכה ורק הובא כטעם מצטרף.
ג. הכרעה עפ"י טעם זה על ידי האחרונים
בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תרכד [אלף מט]) מטעים הרדב"ז שקנס שמשלם עד זומם שהעיד שקר על מישהו להוציא ממנו ממון – ניתן למי שהעידו עליו (שלא כחומש של תרומה שניתן למי שירצה) וז"ל: "וטעמא נמי איכא שהרי נצטער שהעידו עליו שקר לחייבו ממון ואי לאו דהוזמו הוה משלם ולכן זכתה לו תורה בתשלומין כי כל דרכיה דרכי נועם והאי טעמא לא שייך בחומש של תרומה וקל להבין"... ומביא זאת כטעם ולא כסיבה ההלכתית המחייבת.
עוד בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תרכז [אלף נב]) נשאל: "שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת והראיה מדאמרינן בע"ז חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא משמע הא אבר אחר לא והשתא יבוא הנדון מק"ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה".
והרדב"ז השיב: "זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו. ותו דילמא ע"י חתיכת אבר אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. ואני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ"ש אם יחתכו אותו. ותו דמה לשבת שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת ואי לאו דאמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם הוה אמינא אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת תאמר בחבירו שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו אף על גב דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת איבריו. ותו דאין עונשין מדין ק"ו ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין ק"ו והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין ק"ו כ"ש חתיכת אבר. ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה ואפ"ה חששו שמא ע"י הכוייה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר ואפ"ה חיישינן לה כ"ש בנ"ד. תדע דסכנת אבר חמירא דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע"י ישראל. ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה".
בס' דף על הדף (יבמות פז ע"ב) הביא:
"הנודע ביהודה (תנינא א"ה סי' ע"ט) נשאל בחתן שהוסיפו לו שם בשעת חליו כשם אבי הכלה אם יש לחשוש לצוואת רבי יהודה שלא להשתדך כששם החתן שוה לשם אבי הכלה".
"והשיב הנו"ב בתוך דבריו דמסתברא דלא היתה כוונת ר"י החסיד רק על שם שניתן מלידה ולא על שם המתחדש, דודאי לא חמיר צוואת החסיד מיבמה לשוק דמבואר בסוגין דגדרי איסור נלמדים עפ"י "דרכיה דרכי נועם", ומזה ילפינן דאין בנים המתים כחיים אפילו במקום שעדיין לא נישאת. ומעתה י"ל כן גם באותה צוואה של ר"י החסיד דהיום יקח אשה ולמחר יחלה הוא או חמיו וישתנה שם החולה כשם השני, אטו נאמר דחייב לגרש את אשתו או יחוש כל ימיו בסכנה, ואין זה דרכיה דרכי נועם ולא נתיב שלום, אלא ודאי דאין הקפידא רק על שם העצם מלידה ולא על שם המתחדש. [וע"ע בשדי חמד מערכת חתן וכלה ס"ז]".
משמע מהנו"ב שטעם 'דרכיה' קובע גדרי איסור ולא ניתן רק כדחיה בעלמא, וניתן לקבוע על ידיו איסור והיתר כגורם לפסיקת הלכה.
בחשוקי חמד (יבמות פז ע"ב) הביא: "והנה הכוכב מיעקב (בהגהות על הירושלמי יבמות פ"ב ה"א) כתב שנשאל בענין שו"ב שנפטר והניח בן קטן ונתמנה אחר תחתיו ואחר כך הגדיל בנו הקטן של השו"ב, והוא תובע את חזקתו, כי למד שחיטה ונעשה שו"ב מומחה, וטוען שמגיעה לו חזקת אבותיו, והשיב הכוכב יעקב אין בכוחו לדחות את השו"ב השני, וזאת על סמך דברי התוס' הנ"ל שאין זה מדרכי נעם, דאפילו לענין יבום דהוי מצות עשה מדאורייתא אמרינן דאין זה דרכי נועם, כל שכן בענין חזקות".
בס' דף על הדף (יבמות פז ע"ב) הביא:
"בשו"ת חכם צבי (סי' מ"ו) למד מזה לגבי מראות כתמים אם הי' לה מראה לבן או ירוק שהיא טהורה, ואח"כ נתייבש ונעשה אדומה, לא נטמאת עכשיו, דאם נימא שעכשיו שהפך למראה טמאה נטמאת, אין כאן דרכי נועם, דמעיקרא אתה מתירה לשמש את ביתה, וזו הולכת ומשמשת ומתעברת, ואח"כ תמצא אודם בקצות הכתמים הטהורים, ואם תטמא אותה נמצא דשמשה נדה, והולידו בן הנדה, ואין זה דרכי נועם".
והוסיפו בס' דף על הדף: "ועיין בשאילת יעב"ץ (ח"א סו"ס י"ב) שפקפק הגיעב"ץ בפסקו זה של אביו החכם צבי, וכתב שהוא מסופק אם אביו עמד בשמועתו, ועיין מש"כ בזה הפוסקים יו"ד ריש סי' קפ"ח דאם נשתנתה למראה אדום אסור, אבל לכתחילה לא מחזקינן ריעותא שמא תתייבש ותיהפך לאדום, ודלא כהב"ח שם הסובר דצריכים להמתין תמיד עד שתתייבש המראה פן תתייבש ותיהפך לאדום".
ונלענ"ד שאין טעם זה מופרך כאן, שכן הוא ניתן בכתמים שהם מדרבנן וממילא חכמים שאסרו כתמים הם הקלו מטעם 'דרכיה' אבל איסור תורה לא שמענו מכאן.
וכן הביא בחשוקי חמד (יבמות פז ע"ב) על השולח תרנגולת חיה במשלוח מנות ונמצאת אחר שחיטתה טריפה, כי "בדרשות החת"ס (עמ' רד ע"ד, ונדפס בחידושים עמ"ס מגילה דף ז ע"א4) כתב: ומסברא אני אומר "דרכיה דרכי נעם" כתיב כיון דמצינו לקמן דשלח עגלא תילתא, ואי ס"ד אם ימצא טריפה לא יצא ידי חובתו, אם כן אם יאכל זה ממנו אחר פורים, וימצא טריפה לא יצא ידי חובתו למפרע, ואין זה דרכי נועם. כמו שאמרו חז"ל ביבמות דף פז ע"ב ודף יז ע"ב (תוד"ה אשת) באח שנולד אחר מיתת אחיו, אי ס"ד זוקק, נמצא זו נשואה לאיש, ואח"כ ילדה חמותה תאסור על בעלה, וכתיב "דרכיה דרכי נועם". והכי נמי דכוותיה עכ"ל".
בדברי החת"ס לכאורה חידוש גדול, וכי דרכי נועם יעזרו לרפא את טריפות התרנגולת? אלא משמע שר"ל שאע"פ שנתברר שהיא טריפה – ידי משלוח מנות יצא, שרחמנא ליבא בעי, אבל כמובן שאין לאוכלה.
בהערות למהרי"ט אלגאזי בכורות (פרק ה, מא ע"ב, הערה 71) הביא: "יש להוסיף את קושית החת"ס בחולין קל, ב הנ"ל, אי אגואי קא מעייל חולין בעזרה, צ"ע איך אפשר לעייל לגואי כל חזה ושוק של כל ישראל זובחי הזבח בריחוק מקום, והלא משו"ה הותר לנו בשר תאוה משום כי ירחק ממך המקום, דאל"ה היה צריך להקריב הכל שלמים, וא"כ איך יאכלו הכהנים חזה ושוק בפנים אפילו אי היה מותר לעייל חולין בעזרה וכו', איך ס"ד להעלות כל חזה ושוק לירושלים דרכיה דרכי נועם כתיב עכ"ל".
כתב בדברי חמודות (הלכות קטנות הלכות ציצית סי' כ): "א"נ דכיון שאם היינו מחייבים אותו בציצית היו נפסקים בכל עת הציצית התחתונים בדריסת הרגלים והיה צריך בכל עת לתקנם איכא למימר דלא חייבה תורה בכך דכל דרכיה דרכי נועם וכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג עכ"ל".
הסיק הב"ח (חו"מ סי' רעה, ה) בענין גר שמת, הזוכים בנכסיו יקברוהו ממה שזכו: "...ותו דאיכא הכא אינצויי ביתר שאת שאלו באין ומבזבזין נכסיו ואחרים יתחייבו לקברו והתורה אמרה (משלי ג יז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
"לכן נלפע"ד שורש הדין שיקברוהו תחלה ואחר כך יבזבזו איש לו ואם קדמו ובזבזו יקברוהו המבזבזים וכל אחד מהם יתן כפי החשבון שבזבז איש לו".
מסקנה
טעם דרכיה דרכי נועם, פרט למקומות שהתורה נסמכה עליו, ופסקה הלכה על פיו, (לפי חלק מהראשונים), אינו עומד לעצמו להעמיד הלכה כאשר יש דעות או סברות או לימודים מתנגדים, ובדברים דרבנן הוא יותר עיקרי ונשענים עליו כדי להסיק הלכה.
הערת הרה"ג יעקב אריאל, רב העיר רמת גן (לשעבר)
זכורני מאמר שכתב הגרא"י אונטרמן הרב הראשי לישראל לפני למעלה מ-50 שנה בבטאון קול תורה בנושא זה של דרכי נועם. הוא התיחס בין היתר למנהג המדינות להתיר הצלת גוי בשבת. לדעתו ההיתר מסתמך על 'דרכי נועם'. לענ"ד יש לדייק זאת גם מלשון הרמב"ם בהל' מלכים פ"י הל' יב שכתב:
אפילו העכו"ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
הגמ' בגטין סא ב נימקה הלכה זו ב'דרכי שלום' בלבד. הרמב"ם הוסיף על דברי הגמ' את הנימוק של 'דרכי נועם' כי הבין שזו סיבת ההיתר. נלענ"ד שיש נפק"מ בין שני הנימוקים - במקום שאין רואים. שם אין חשש לפגיעה בדרכי שלום. אך משום דרכי נועם מותר. וה"ה בשבת. דרכי שלום לא ייפגעו אם מסבירים לגוי 'דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו, דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן' כמבואר בע"ז דף כו, א. ואכן זו ההלכה (רמב"ם הל' שבת ב , יב). אך במקרים חריגים בהם לא ניתן להסביר זאת לגוי (כגון בי"ח תורן) יש מקום לשקול את הדבר משום 'דרכי נועם'.