חבל נחלתו כו נח
בסוף מסכת קינים (פ"ג מ"ו) המסכת האחרונה בסדר קודשים נאמר:
"אמר ר' יהושע זה הוא שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה. כיצד קולו שבעה: שתי קרניו שתי חצוצרות, שתי שוקיו שני חלילין, עורו לתוף, מעיו לנבלים, בני מעיו לכינורות, ויש אומרים אף צמרו לתכלת. רבי שמעון בן עקשיא אומר: זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן שנאמר (איוב י"ב) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן שנאמר (איוב י"ב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה".
הסיום של ר' יהושע הוא בהתאמה לדברי המשנה שבגלל ספיקות חייבת להביא שבעה גוזלות של תורים או בני יונה ואין די במילוי חובתה בלבד.
נשאל שתי שאלות:
א. מה בא ר' יהושע ללמדנו באמירה: שכשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת עושים ממנו שבעה דברים המפיקים קול?
ב. מה החיבור של המימרא השניה מפי ר' שמעון בן עקשיא למימרא של ר' יהושע.
פרש הרמב"ם (קינים פ"ג מ"ו): "ולפי שנאמר בשאלות הללו שהאשה הזו אלו לא אירע לה שום פסול ולא ספק מכל הספקות והיתה עשירה והביאה קרבן עשיר לא היתה חייבת אלא עוף אחד לחטאת והיא מצוה אחת, וכאשר אירע לה ספק הביאה שבעה כמו שבארנו בבבא האחרונה, אמר ר' יהושע על דרך התימה, דבר זה כעין אמרם בכבש כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה, נמצא זה בקלקולו נתרבו בו המצות. ואמר ר' שמעון בן עקשיה בדומה לכך, כי זה דומה לתלמידי חכמים שבזמן זקנתם ושיבתם וחולשת גופם תרבה חכמתם ויתחזק שכלם ויוסיפו שלמות כמו שאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה".
אולם ריבוי המצוות הוא מחמת הספק, ולא מובן מה הדמיון לתלמידי חכמים שאצלם זה טבעי שנחלש הגוף ומתרבה החכמה.
וכן באר ר' עובדיה מברטנורא (קינים פ"ג מ"ו): "אמר רבי יהושע זהו שאמרו כו' – כשם שהכבש חי אין יוצא ממנו אלא קול אחד, וכשהוא מת שהיה ראוי שיפסוק קולו יוצאים ממנו שבעה קולות כדמפרש ואזיל, הכא נמי כשנדרה תחילה קודם שהביאה כלום לא היתה צריכה אלא קן לנדרה וקן לחובתה, ולאחר שקבעה נדרה והביאה נדרה וחובתה, לפי שאינה יודעת מה קבעה ואין יודע הכהן מה הקריב, צריכה להביא ארבע פרידות לנדרה וארבע לחובתה כדאמרן".
וכן בהמשך פירש: "רבי שמעון בן עקשיא אומר – אף כל זה דומה להך מילתא, דכשם שכשהוא מת קולו שבעה, כך זקני תורה כל זמן שמזקינים ובאים לידי תשות כח, הן מוסיפין חכמה".
ואף עליו קשה מה ששאלנו לפירוש הרמב"ם.
לפי דברי הרמב"ם והרע"ב עיקר הדרשה היא על צד הגנאי שבדבר, שכן היה ראוי שתביא רק קן אחד ולבסוף מביאה ארבעה קינים בגלל הספיקות. וכן דוקא מיתת הכבש מביאה לקולות, וזקנותם של עמי הארצות מביאה לכך שדעתם מיטרפת עליהן. ולכאורה הקשר של תלמידי חכמים אינו ברור. ולכאורה יותר נראה שההשוואה היא דוקא בַּצד המגונה, ומובן מדוע רבי שמעון בן עקשיא פותח בגנות זקני עמי הארצות ומסיים בשבח בזקני תלמידי חכמים, שמצטרפים לדרשה כדי לסיים בשבח, ולא מעצם הלימוד.
אמנם המהרש"א (קינים פ"ג מ"ו) מבאר צדדים לזכות וז"ל: "כשהוא חי קולו א' וכשמת קולו ז' כו'. ענינו מצינו הקולות ז', כדאמרינן בברכות דשבת ז' ברכות ע"ש ז' קולות שנאמר בהבו לה' בני אילים כמפורש שם. גם בערכין אמרו כלי שיר מקדש בז' נימין כמפורש שם. ושאמר י"א אף צמרו לעשות תכלת היינו נמי לענין קול, כמ"ש המפרשים רמז על קול שולי המעיל שהיה תכלת והוא קול שמינית שיהיה לימות המשיח כמפורש שם בערכין, וסמך לזה בדומיא דהכא זקני תורה כל זמן שמזקינים ונוטין למות מוסיפין תבונה בז' חכמות בדיבור בהם כמ"ש ואורך ימים תבונה אבל בזקני ע"ה טעם זקנים יקח, דאפילו אותו דיבור וקול א' שלהם מתמעט בזקנותם, ופי' הפסוק לנאמנים בעצמם שהיו סומכין לכוין דיבורם מסיר להם השפה שהקב"ה נוטל מהם בזקנותם שלא ידברו עוד דבריהם בטעם ובמכוון וק"ל".
ויש לבאר דבריו.
המהרש"א הזכיר בקיצור את הברייתא בתוספתא ערכין (פ"ב ה"ז) ומובאת בערכין (יג ע"ב):
"רבי יהודה אומר שבע נימין בכנור בזמן הזה, שנאמר: שובע שמחות את פניך. לימות המשיח שמונה שנאמר: למנצח על השמינית על נימא שמינית. לעתיד לבוא בעשרה שנאמר: הודו לי"י בכנור בנבל עשור זמרו לו".
פירוש הברייתא: המציאות שלנו בנויה על שבעה צדדים כפי שמברר המהר"ל בכמה מקומות. לימות המשיח יופיע הצד השמיני האלוקי כפי שמבאר המהר"ל בענין ברית המילה ביום השמיני. וההתעלות הרוחנית עם ההופעה האלוקית, מתעמקת ומתרחבת עד למדרגה התשיעית והעשירית.
בית המקדש בו נעשים הקרבנות המפורטים בסדר קודשים מופיע בגלוי את שבעת הפנים של העוה"ז דרך הארת המנורה בשבעה נרותיה, אולם מצד השפעת קדש הקדשים והתורה, מקור השפעתו הוא מהמדרגות שמעל השבע ומעל הטבע, עד כדי המעלה העשירית לעתיד לבוא.
מקור נוסף לכך הוא האמור בתמיד (פ"ג מ"ח): "מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח, מיריחו היו שומעין קול המגריפה, מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז, מיריחו היו שומעין קול החליל, מיריחו היו שומעין קול הצלצל, מיריחו היו שומעין קול השיר, מיריחו היו שומעים קול השופר, ויש אומרים אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים, מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטרת, אמר רבי אליעזר בן דגלאי עזים היו לבית אבא בהר מכוור והיו מתעטשות מריח פטום הקטורת".
בפירוש הראב"ד (תמיד ל ע"ב) מסביר מהי מעלתה של יריחו:
"ומורי הרב החסיד ז"ל אמר דכל הנך דקתני שהיו נשמעין מיריחו מעשה נסים היו. ודוקא היה ביריחו נשמע ולא בשאר צדדים מפני שיריחו היתה כמו ירושלים מפני שהיא היתה תחלת כבוש א"י וכמו דתרומת דגן צריך לתרום כן נתרמה א"י עצמה ובשביל כך התרימה יהושע להיות קודש לפי' היא כמו ירושלים והיו נשמעין בה כל הנך דקתני כדי שירגישו בני אדם שביריחו יש כמו כן קצת קדושה כמו בירושלים ולפיכך באלה יותר משאר דברים מפני שכל אלו הדברים קול שער הגדול וצלצל וגביני כרוז הם תחלת עבודות המעמידים את הכהנים לעבודתם ולוים לדוכנם וגם קטורת הוא תחילת עבודת פנים ודי בהנך והאי דקא מסיק במסכת יומא דכה"ג משובח היינו לפי ראות בני אדם, אבל כח שום אדם לא היה לשמוע קולו ביריחו אלא שנס היה, והאי דלא קחשיב להו בכלל נסים הנעשים בבהמ"ק משום דמילי אבראי כמו קול ביריחו לא קא חשיב".
יריחו זכתה מעצמה כראשית של ארץ ישראל, אולם ירושלים נבחרה למקום המקדש וכך נוצר קשר רוחני ביניהן.
כאמור באבות דרבי נתן (פרק לה): "אמר יהושע באותו שעה יודע אני שבית הבחירה עתידה לקבע בין תחומו של יהודה לבנימין אלך ואתקן דושנה של יריחו. ומי אכלה כל אותן השנים בני קני חותן משה שנאמר ובני קני חתן משה עלו מעיר התמרים (שופטים א' ט"ז). אמרו כשיגלה הקדוש ברוך הוא את שכינתו עתיד לשלם שכר טוב ליתרו ולבניו. [ומנין] הם מתפרנסין בניו של יתרו מן היצירה שנאמר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ (דה"י א' ב' נ"ה) ואומר המה היוצרים יושבי נטעים וגו' (שם שם ד')".
וקשר נוסף אנו מוצאים לגבי מעמדות.
נאמר בתלמוד בבלי (תענית כז ע"א): "ומה טעם תיקנו מעמדות – לפי שנאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו? התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות. על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראלים. הגיע זמן משמר לעלות – כהנים ולוים עולין לירושלים. תנו רבנן: עשרים וארבעה משמרות בארץ ישראל, ושתים עשרה ביריחו. שתים עשרה ביריחו? נפישן להו טובא! – אלא: שתים עשרה מהן ביריחו. הגיע זמן המשמר לעלות, חצי המשמר היה עולה מארץ ישראל לירושלים, וחצי המשמר היה עולה מיריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים".
וכך נאמר בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א):
"אלא שהתקינו הנביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות על כל משמר ומשמר היה עומד בירושלם של כהנים ושל לוים ושל ישראלים. תני עשרים וארבעה אלף עמוד מירושלם וחצי עמוד מיריחו. אף יריחו היתה יכולה להוציא עמוד שלם אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלם היתה מוציאה חצי עמוד".
מיריחו עלה חצי מעמד מפני שהיא ראשיתה של א"י ומעין תמורתה של ירושלים.
לאחר הדיון במעלת יריחו נחזור לאמור על הקולות שנשמעו בה.
מספר הקולות ששמעו ביריחו הוא שמונה (כשהשמיני בשם י"א כדוגמת 'י"א שצמרו לתכלת'), ועוד שני ריחות: של הקטורת ביריחו, ובעבה"י ע"י עזים של בית אבא. סה"כ עשר השפעות מן המקדש.
שבעה קולות היו שומעים כל יום. קולו של כהן גדול המדרגה השמינית ביום הכיפורים בעשירי לתשרי, והשפעת בית המקדש מגיעה לריח הקטורת ביריחו שהוא הרבה יותר גשמי ומוחש, ואחריו אף לריח הקטורת המתפשט כשגם בעלי חיים מושפעים ממנו ואף מחוץ ליריחו. כי מדרגת המקדש בו אנו עסוקים בסדר קדשים, היא כימות המשיח בשמונה נימין, ויש בה אף את הלעתיד לבוא עד הדרגה העשירית העליונה.
לכך מביא סדר קדשים שעסקנו בלימודו.
בביאור הרז"ה למסכת קינים, כתב טעם סמיכות מימרא זו לכאן, לפי שסדר קדשים הוא כנגד חכמה – בפסוק 'והיה אמונת עתיך חוסן ישועה חכמה ודעת' (שבת ל"א ע"א).
נראה שר' יהושע בא לרמז שכנגד חילוקי העולם הזה וספקותיהם, באים בעלי חכמת הקודש ויודעים היאך לגאול את העולם מספקותיו, ויודעים לפרוט את כל הספיקות ולהשלים את הנדר והחובה בריבוי הקרבנות. וזו חכמה נעלמה לברר ולהוציא הדברים לשלמותם. ובכך אף שלכאורה המציאות מקולקלת בספקותיה, באים חכמים ומוציאים כבי' שבעה קולות – מצוות, מהכבש המת.
ורבי שמעון בן עקשיא משלים את מדרגת החכמה – זקן זה קנה חכמה (עפ"י קידושין לב ע"ב: "רבי יוסי הגלילי אומר: אין זקן אלא מי שקנה חכמה") – כשדוקא עם ההתמעטות של צרכי הגוף מתעלה חכמת התורה ומתרחבת. עד מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.