חבל נחלתו כו לא
סימן לא
רווח למישהו אחר – האם נחשב רבית?
שאלה
הורים שאמרו לבנם החתן שאם הורי הכלה יתנו לזוג מתנה בסכום נמוך, הם יתנו לזוג הלוואה בסכום גבוה, האם יש בכך איסור רבית?
תשובה
א. פסק הטור (יו"ד סי' קס):
"ומיהו לא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה, לפיכך יכול אדם לומר לחבירו הילך זוז והלוה י' דינרין לפלוני. ודוקא שאומר כך מעצמו בלא דעת הלוה וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי. אבל אם יש בו צד אחד מאלו אסור ואם המלוה אומר ללוה אני מלוה לך על מנת שתתן זוז לפלוני פשיטא שהוא אסור אף על פי שאינו חייב לו כיון שבשליחותו נתנו לו. וכן מותר לאדם שיאמר לחברו הילך זוז ואמור לפלוני שילוה לי מעות ואפילו לבן המלוה יכול לומר כן והוא שיהא גדול ואינו סומך על שלחן אביו אבל אם הוא סומך על שלחן אביו אסור דכאילו נתנו ליד המלוה דמי".
עולה מן הדברים שאם הלווה ייתן יותר ממה שהגיע לידו מן המלוה או בהחזר ההלואה או בדרך עקיפה אחרת אסור.
כתב הבית יוסף (יו"ד סי' קס, טו): "כתב רבינו ירוחם בח"א (שם) אם אמר לחבירו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות נראה שאסור. ואפשר שטעמו מדאמרינן בריש קידושין (ז.) [תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב]. הילך מנה והתקדשי לפלוני [מקודשת מדין עבד כנעני תן מנה לפלוני ואקדש אני לו] מקודשת מדין שניהם. וכיון דדמי קצת לתן מנה לפלוני ואקדש אני לך ובכהאי גוונא אסרינן הכא לומר תן מנה לפלוני ואלוך א"כ הוא הדין דבהאי גוונא אסור".
חדושו של רבינו ירוחם אינו מבורר. שכן הלווה אינו מחזיר יותר מעות משהלוו לו וכן המלוה אינו מקבל מאומה מנתינת המעות על ידי אחר ללווה. ובכ"ז כיון שדומה לקידושין מדין ערב, אסור.
הב"י לא ראה סיבה ישירה לאסור זאת. ולכן פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' קס סט"ו): "יש אומרים שאסור לומר לו: אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך מעות". לא צויין ברבינו ירוחם ובב"י שיהא למלוה הנאה כלשהיא כתוצאה מקבלת הלווה כסף במתנה מאדם אחר, אלא יש כאן תנאי של המלוה בלבד.
לגבי שאלה דנן, לכאורה, יש לאסור מפסיקת הב"י, אע"פ שלא מצא סיבה אמיתית לאיסור.
ב. בערך לחם (מהריק"ש, יו"ד סי' קס סט"ו) התקשה בפסיקת השו"ע וכתב: "ואלוה לך מעות. זה צריך עיון, ונראה דגרסינן ואלוה לו מעות". ולפי הבנתו בשו"ע (='אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך מעות') אינו מוצא סיבה לאסור, ולכן גורס: 'אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לו מעות' – נמצא שהלווה נחסר ד' דינרין כדי לקבל את ההלוואה.
בחדושי ר' מאיר שמחה (בבא מציעא עה ע"ב, שו"ע הלכות רבית, סי' ק"ס) העיר:
"והנה השו"ע סט"ו הביא יש אומרים שאסור לומר לו אמור לפלוני שיתן לך ד' דנרין ואלוה לך מעות. וכתב הבית יוסף דהוי כתן מנה לפלוני ואקדש לו דמקודשת מדין שניהם (=ערב ועבד). והמכוון בזה דאף דשם באחד שנותן מנה לאשה בשביל שתתקדש לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני, ולכן בתן מנה לפלוני דהוי כאילו נתן מנה לאשה עצמה, וא"כ מקודשת לפלוני מדין עבד כנעני דאעפ"י שאחר נותן לה מקודשת, אבל הכא אם אחד נותן לראובן דינר עבור שילוה לשמעון מנה דשרי כיון שלא בא מידי לוה, אך בכ"ז כיון דהוי כאילו באו המעות לידו של מלוה, א"כ שוב אמרינן דהא אסור להלוה לפייס איש אחר לתת למלוה בשביל שילוהו כמו"ש הרמ"א (סעיף י"ב) עיין שם".
"ובאמת לא נהירא דגם שם אין רק איסור דמיחזי כרבית שנראה שהוא כשלוחו [ומה שציין הגר"א לתוספות קדושין פירוש דבריהם שלוחו ששולח המעות ע"י האיש למלוה או כמו שאמר תן לפלוני ואני אשלם לך דאסור בודאי, ודוק], אבל הכא לא מיחזי כלל כרבית, יהי' איך שיהיה [עיין ש"ך ס"ק כ'] ברור לי מטעמא שכתבתי לעיל דכאן דהלוה נהנה עבור זה יותר מהמלוה שרי ואין זה רבית שאסרה תורה, ודוק".
ומשמע מדבריו להתיר זאת, מפני שהלווה נהנה ומקבל יותר ממה שצריך להחזיר למלוה, ואין המלוה נהנה מן מעות שניתנו במתנה ללווה. ולפי דבריו במקרה דילן ודאי שזה שהזוג מקבל מתנה מהורי הכלה והלואה מהורי החתן אין כאן אף סרח רבית להורי החתן.
ג. כתב הב"ח (יו"ד סי' קס, ו):
"כתב ה"ר ירוחם בחלק א' אם אמר לחבירו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות נראה שאסור. ובית יוסף נדחק לפרש טעם איסור זה ופסק כך בשלחן ערוך דאסור. ושרא ליה מאריה דלפע"ד הדבר ברור שאין בזה שום איסור דאין איסור רבית אלא כשהלוה מתחסר והמלוה מתרבה דאיכא נשך ותרבית ואז אפילו על ידי אחר אסור כדכתב סמ"ק והוכיח כך מתוספות דפרק קמא דקידושין (דף ו' ע"ב) בד"ה דארוח לה זימנא דפירש רבינו תם דאיירי שהיתה חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמנו לפרוע, ובא זה ונותן למלוה פרוטה לארווחי לה זימנא וקידשה באותה הנאה דהוי ליה הערמת רבית ועיי"ש דמוכח להדיא כשהלוה מתחסר ואין המלוה מתרבה או כשהמלוה מתרבה ואין הלוה מתחסר אין שם אפילו הערמת רבית כל שכן הכא דהלוה מתרבה ואין כאן נדנוד איסור רבית. אלא טעות סופר הוא וכצ"ל שיתן לי ד' דינרים וכו' ואתא לאורויי דאע"פ שלא יאמר לו הלוה תן לו ד' דינרים כדי שילוני אלא פייסו שיתן לו ד' דינרין ובעבור זה הלוהו אפ"ה אסור דנראה כאילו היה שלוחו ודוק".
היינו הב"ח הסביר שזו טעות סופר, וצ"ל שהמלוה אומר ללווה: 'אמור לפלוני שיתן לי במתנה ארבעה זוזים ואלוה לך'. והאיסור משום שהפיוס של הלווה מראה שהוא כשלוחו, והמלוה מקבל יותר ממה שהלוה.
לגבי שאלה דנן נראה שהדבר מותר שכן הלווה מקבל מתנה נוספת וממון המלוה אינו מתרבה.
ד. בביאור הארוך מש"ך (לטור סי' קס) כתב: "כתב רבינו ירוחם בח"א (מישרים נתיב ח, כז ב) אם אמר לחבירו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך מעות נראה שאסור עכ"ל (הו"ד בב"י עמ' שסה) ופסק כך בשלחן ערוך (סעיף טו)".
"והב"ח כתב (אות ו עמ' שסד ד"ה כתב הר' ירוחם) וז"ל ושארי ליה מאריה דלפע"ד הדבר ברור שאין בזה שום איסור דאין איסור רבית אלא כשהלוה מתחסר והמלוה מתרבה כו' עד אלא טעות סופר הוא וכן צ"ל שיתן לי ד' דינרין, ואתא לאורויי דאף על פי שלא אמר לו הלוה תן לו ד' דינרין כדי שילוני אלא פייסו שיתן לו ד' דינרין ובעבור זה הלוהו אפילו הכי אסור דנראה כאילו היה שלוחו ודוק עכ"ל. ומי ימלא לבו להגיה. ועוד קשה לפירושו מאי נראה דכתב רבינו ירוחם דאסור הא פשיטא הוא וזיל קרי בי רב הוא ומתניתין היא (ב"מ עה ב וכפירוש הטור עמ' שסג) לא יאמר אדם לחבירו הודיעני אם בא פלוני ממקום למקום ומשום רבית דברים הוא דאסור".
"אבל הנראה לי ברור דאין לשבש הספרים בחינם. וטעמא דמילתא כיון שהמלוה רוצה בהנאת השליח וחפץ שאותו פלוני יתן לו ד' דינרין אם כן השליח אסור לומר לו שיתן לו הד' דינרין דהרי הוא מהנה למלוה בשליחותו. וזה ברור לכל יודעי דת ודין".
וכן כתב הש"ך (יו"ד סי' קס ס"ק כ) גם בביאורו לשו"ע: "אלא טעמא דמלתא כיון שהמלוה רוצה בהנאת השליח וחפץ שאותו פלוני יתן לו ד' דינרין א"כ השליח אסור לומר לו שיתן לו הד' דינרין דהרי הוא מהנה למלוה בשליחותו וק"ל".
לאחר שדחה את תיקונו של הב"ח (בארוך ובקצר), באר שהאיסור משום הנאה הבאה למלוה כתוצאה מעצם השליחות שהלווה עושה עבורו בנוסף לעצם ההלוואה. ודבריו דחוקים, שכן אין כאן הנאה ישירה למלוה. אלא נהנה מהשליחות בלבד. ועוד, לפי הש"ך, מדוע כתב רבנו ירוחם שהאיסור דוקא כשיתן לשליח ארבעה זוזים וכן הלואה מהמשלח. הרי גם אם אומר לו: אמור לראובן שיתן לשמעון ארבעה זוזים, ואתן לך הלואה יש בכך רבית לדברי הש"ך, מפני שהלווה מהנה בשליחותו את המלוה. והרי אין בכך שום קשר לעיסקה בין המלוה ללווה. ולכן דבריו קשים להכיל בדברי רבינו ירוחם.
ה. פסק הלבוש (יו"ד סי' קס סט"ו):
"וכן מטעם זה יש אומרים ג"כ שאסור לומר לחבירו תן ד' דינרים לפלוני ואני אלוה לו מנה, או שיאמר כן ללוה עצמו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואני אלוה לך מנה אסור, שכיון שהוא אינו רוצה להלוות לו עד שחבירו יתן לו ג"כ הד' דינרין אם כן יש לו הנאה במה שהלוה יקבל אותם הד' דינרים במתנה מזה, וע"י שיקבל אותה ההנאה הוא משעבד עצמו להלוות לזה המנה, הוי ליה אותה ההנאה ריבית מן הלוה למלוה בעד ההלואה, כמו גבי אני אלוך מנה על מנת שתתן זוז להקדש או לפלוני כו', שאע"פ שאינו חייב לו כלום אלא ההנאה שיש לו במה שזה יקבל הזוז על ידו הוא הריבית הכי נמי הכא".
ודבריו תמוהים, וכי איזו הנאה יש למלוה בכך שהלווה מקבל ד' דינרים ובין אם הלווה הוא השליח לומר או אחר מה מקבל המלוה מזה?! ועי' דברי המל"מ להלן.
הוסיף הלבוש בסעיף טז: "ומינה שמעינן שאם אין המלוה אומר כלום, אלא אַחֵר מתחיל ואומר אני אתן לפלוני ד' דינרים על מנת שאתה תלוה לו מאה מנה, שזה ודאי הוא מותר, אף על גב שנהנה המלוה במה שזה נותן ללוה הד' זוז אין זה ריבית, דהוי כמו האומר לפלוני הילך זוז והלוה עשר דינרין לפלוני דאמרינן לעיל שהוא מותר. וכל שכן שמותר לאדם שיאמר לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילויני מעות, שאין זה ריבית כלל אלא שכר אמירתו הוא נוטל, ואפילו לבן המלוה מותר לומר כן, והוא שיהא גדול ואינו סומך על שולחן אביו, אבל אם הוא סומך על שולחן אביו אסור דכאילו נותנו ליד המלוה דמי, ויש אומרים שאסור למלוה ליקח זה הזוז מזה המקבל שלא יבא להערים".
משמע מדברי הלבוש שהסיבה לאיסור היא ציוויו של המלוה ובכך הוא קשר את הלוואתו לתנאי שהציב, ועל ידי התקיימות התנאי הוא נהנה בתוספת ללווה להלוואה שהתחייב עליה. לעומת זאת אם היוזמה להלוואה יצאה מאדם אחר אין בכך אביזרייהו דרבית. וכאמור דבריו אינם מובנים.
ו. אף הט"ז (יו"ד סי' קס ס"ק ח) השתתף בויכוח להסברת רבינו ירוחם וז"ל:
"אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים. כ"כ ב"י בשם ה"ר ירוחם ונתן בו טעם חלוש דהיינו דכיון שיש איסור בתן מנה לפלוני ואלוך ה"נ אסור בזה וא"צ להשיב על זה כי הוא נסתר ממילא. ומו"ח ז"ל כתב על דין זה שהוא טעות סופר, כי אין כאן איסור כיון שהלוה אינו מתחסר וצ"ל שיתן לי ארבע דינרים כו' וזהו פשיטא שאסור".
"והנראה לע"ד דאין כאן טעות סופר ודבריו נכונים ונציע לפניך דברי התלמוד בפרק קמא דקדושין (דף ז') אשה שאמרה לאחד הילך מנה ואקדש אני לך דמקודשת דהיינו באדם חשוב דבההיא הנאה דקא מקבל ממנה גמרה ומקנה נפשה ופירש"י בההיא הנאה שתרצה זאת לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה לקבל הימנה מתנה עכ"ל וכ"פ באבן העזר סי' כ"ז ונראה בעיני דע"כ לא בעינן התם שיהיה אדם חשוב אלא דוקא כשהוא מקבל המתנה דאי לאו דאדם חשוב הוא אף על פי שהיא נהנה במה שמקבל ממנה דהא ניחא לה בכך מ"מ אין ההנאה שוה כלום במעות שנוכל לומר ע"י אותן מעות היא מקניא נפשה דדוקא בכסף מתקדשת ולא בהנאה שאינה שוה כסף על כן הוצרך רש"י לומר באדם חשוב שהיא נהנית במה שאינה צריכה לתת פרוטה לשום אדם להשתדל על זה ולפי זה אם אמרה אמור לפלוני שיתן לך מתנה ואני אתקדש לך דאפילו אם הוא אינו אדם חשוב הרי זו מקודשת כיון שבשליחותה הוא אמר והיא ניחא לה בכך אי לאו שהוא יאמר כן היתה נותנת לאחר פרוטה שיאמר לו כן נמצא נהנית באותו שליחות ושייך בו ממון דאין אדם מטריח באמירה בחנם והיא מקפדת על האמירה לכן נ"ל דבזה מקודשת אף על פי שאין אדם חשוב. ולענין הלכה למעשה נראה על כל פנים דנהי שאינה מקודשת לקולא כגון אם יקדש אותה אחר שלא תהא צריכה גט ממנו ולא נסמוך על דעתנו בזה מ"מ לחומרא ודאי אמרינן כן שלא תנשא לאחר בלא גט מזה והשתא גם לענין איסור רבית הוה ממש כן דאם אומר מלוה ללוה אלוה לך מעות על מנת שתקבל ממני מתנה אז אם הוא אדם חשוב ולא מקבל מתנות מעצמו בלי פיוס יש איסור רבית ואי לאו אדם חשוב הוא אין איסור אבל אם אומר לו אמור לפלוני שיתן לך מתנה ואלוה לך ממילא ניחא ליה ההיא אמירה ואילולי זאת היה נותן פרוטה לאחר שיאמר אמירה זאת והוי רבית גמור כן נראה לע"ד ברור דדברי ה"ר ירוחם נכונים וברורים".
עולה מדברי הט"ז שכל הנאה עקיפה שמקבל המלוה על ידי הלואה שנתן אסורה עפ"י רבינו ירוחם.
ודבריו נראים שלא מוסכמים כלל על הפוסקים.
כתב הריטב"א (בבא מציעא סג ע"ב והביאו דבריו רבים מן האחרונים): "ושמעינן מהכא דכל שהמלוה מרויח בסבתו של לוה במעותיו אף על פי שאינו מחסרו (=ללווה) כלום, כיון שעל ידו הוא בא לו אסור, דהכא אין המוכר מחסר כלום אלא שהלוקח מרויח אותו, הילכך האומר לחברו הריני מלוה לך מנה ודבר עלי לשלטון והמלוה הזה משתכר בדיבור זה אסור ורבית קצוצה הוא אם הוא דבר שנוטלין עליו שכר, אבל אם הוא דבר שאפילו לאדם אחר עושה כן ואינו קוצץ שעושה כן מפני הלואה זו מותר, שאין המלוה מודר הנאה מן הלוה, וזה ברור".
וכך טען על דבריו בחדושי ר' מאיר שמחה (בבא מציעא עה ע"ב, שו"ע הלכות רבית, סי' ק"ס):
"ט"ז ס"ק ח', כתב דאם מלוה אחד לחבירו ע"מ שיקבל ממנו מתנה (=הלווה מן המלוה) אם הוא אדם חשוב, דאסור משום רבית. וזה זר מאוד, דבאמת גבי קדושין הוי כקבלה מאתו פרוטה שהיתה צריכה להשתדל ע"ז בפרוטה לאחד, אבל מ"מ הוי הנאת המקבל, עדיפא טפי, ובמתנה אמרינן דזכין לאדם שלא בפניו, ואף אם הוא אדם חשוב, ואיך שייך לזה אדם חשוב לגבי רבית כיון דהנאת הנותן גריעא מהנאת המקבל והלוה נהנה טפי מן הרבית, לכן נראה ברור דליכא בהא רבית, ואף דכתב הריטב"א בש"מ גבי והא בעי למיתב זוזי לספסירא דאף דאינו חסר הלוה כיון שנהנה מאתו המלוה הוי רבית קצוצה, היינו תמן כגון ע"מ שתדבר עמי לשלטון דהלוה אינו נהנה מזה, אבל הכא שרי כמוש"נ. ותמן נראה דהוי כחסר כיון שבלא ההלואה היה יכול לטול ממנו פרוטה עבור הדיבור להשלטון ולכן לא משכח הגמרא לעיל תרבית בלא נשך, ודוק".
ז. המשנה למלך (הל' מלוה ולוה פ"ה הי"ד) באר בשאלה שלפנינו כך: "כתב רבינו ירוחם אם אמר לחבירו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות נראה שאסור ע"כ. וכתב הרב בעל ב"ח שט"ס הוא וצ"ל שיתן לי ואף על פי שכתב ר"י שאפילו פיוס אסור ואפילו שאינו מדעת המלוה הכא שאני שאין הלוה אומר תן לפלוני כדי שילויני וגם כשנותן אותו פלוני למלוה אינו אומר כדי שתלוה לפלוני ואפ"ה אסור כיון שהמלוה אומר אמור לפלוני שיתן לי אבל מרן הבין דברי ר"י כפשטן וכתב דטעמא הוא דכיון דקי"ל בקידושין דתן מנה לפלוני מקודשת מדין ערב וכן נמי הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואף על פי שאין המקדש נותן כלום ואמרינן נמי שאף בהצטרף ב' החלוקות שהיא אינה לוקחת והמקדש אינו נותן כגון שאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם ה"נ גבי רבית הוי דכוותיה כיון דקי"ל דתן מנה לפלוני ואלוך אסור ואף על פי שאין המלוה לוקח כלום וכן נמי אם הלוה אומר תן מנה לפלוני כדי שילויני אסור וכמ"ש ר"י שאפילו פיוס אסור דחשוב כשלוחו א"כ בהצטרף הב' החלוקות ג"כ אסור וכגון שאומר המלוה ללוה אמור לראובן שיתן לשמעון מנה ואלוך דחשבינן לקבלת שמעון כאילו קבלם המלוה ונתינת ראובן כאילו נתנם הלוה כיון שהיה בשליחותו דכיון דכל חדא וחדא באנפי נפשה אסור ה"ה בהצטרפם נמי אסור וכדילפינן מקידושין דמקודשת מדין שניהם וא"כ כי אמר אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך אסור דחשבינן לקבלת הלוה כאילו קבלם המלוה ונתינת אותו פלוני כאילו נתנם הלוה. והנה החכם בעל הלבוש כתב שאסור לומר לחבירו תן ד' דינרים לפלוני ואני אלוה לו מנה או שיאמר כן ללוה עצמו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואני אלוה לך מנה ע"כ והאריך בטעם הדינים האלו ובמחילה מכבוד תורתו הדין הראשון ליתא לפי שאין כאן נשך כלל ובשלמא בחלוקה הב' כיון שהלוה אמר שיתן לו חשיב כאילו הוא נתן וקבלתו חשיב כקבלת המלוה אבל בחלוקה הראשונה אף דחשיב קבלת הלוה כקבלת המלוה מ"מ הלוה לא נתן כלום וכנראה שלא הבין דברי מרן על מתכונתם".
עולה מדברי המל"מ שבאמירת המלוה: תן ארבעה זוזים לפלוני ואני אלוה לו מנה – אינו סובר שיש כאן רבית, וקבלת הלווה אינה נחשבת כרווח של המלוה. במקרה השני שהלווה הוא המפייס בשליחות המלוה, והוא המקבל לאחר הוראת המלוה עדיין חושש לרבית.
ח. בשיורי ברכה (יו"ד סי' קס ס"ק יא) מביא מדברי זקנו: "אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין וכו'. נראה דמיירי בקרוב, שמחוייב לסייעו, ואמר לו אמור לפלוני קרובך שיתן לך ד' דינרין לסיוע, ואני אלוה לך מעות, ולכן אסור. שעל ידי הלואתו נפטר מד' דינרין שנתן הקרוב האחר. אבל ברחוק, שאין עליו שום חיוב, מותר. ודלא כהרב ב"י. כדמשמע לשון הגמרא פ"ק דקדושין (ז א) דלא מטי הנאה לידיה. מר זקני הרב החסיד מהר"א אזולאי בעל חס"ל זלה"ה, בהגהותיו כ"י (על הלבוש כאן אות יא), משם ספר זכרון משה. ועמ"ש מהריק"ש בהגהותיו, והאחרונים".
נראה שהרב חיד"א מצטרף למבקרים את הבנת הב"י ברבינו ירוחם וסובר שאין בכך רבית. ורק בקרוב יכולה להיות מכך הנאה כיון שמצווה לסייע לו.
ט. כתב בשער דעה (ליפניק, שולחן ערוך יו"ד סי' קס סט"ו ס"ק ד):
"יש אומרים שאסור לומר לו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות. הב"ח חולק על זה, והט"ז (סק"ח) והש"ך (סק"כ) ובעל משנה למלך סוף פ"ה מהלכ' מלוה חתרו למצוא טעם לדין זה. ולפענ"ד הטעם פשוט ע"פ מה שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכ' אישות (הכ"א) והובא בשו"ע אה"ע סי' כ"ט ס"ג אמרה לו תן דינר לפלוני ואתקדש אני לו ונתן לו וקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך הרי זו מקודשת, וכתב הרב המגיד אף דבנתנה היא ואמר הוא בעינן דוקא אדם חשוב שאני התם דחסרה ממון אבל הכא דלא חסרה ממון והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים מקודשת. וא"כ הכא נמי אף שאינו אדם חשוב מ"מ המלוה נהנה כשמקבל הלוה הממון ע"פ צוויו ורצונו ואינו חסר כלום והוי הנאה גמורה ואסור משום רבית, וזה ברור".
"גם מה דפשיטא ליה להט"ז דאם אומר מלוה ללוה אלוה לך מעות על מנת שתקבל ממני מתנה דאם הוא אדם חשוב יש איסור רבית ואי לאו אדם חשוב הוא ליכא איסור, ולפענ"ד אשתמיטו ליה דברי הר"ן בפ"ק דקדושין (ג, א מדפה"ר ד"ה תן) שהקשה אהא דבעינן בהילך מנה ואקדש לך דוקא אדם חשוב מההיא דפרק הזהב (מז, א) דפליגי רב ולוי גבי חליפין במה קונין דלוי אמר בכליו של מקנה בההיא הנאה דמקבל מתנה מיניה גמר ומקני ליה ורב סובר דדוקא בכליו של קונה ולא של מקנה, וא"כ קשיא ללוי וקשיא לרב ללוי קשיא דהכא בעינן דוקא אדם חשוב ולוי אמר בכולהו אינשי קונין בשל מקנה, ולרב קשיא דבאדם חשוב ליהני אף בשל מקנה, ותירץ הר"ן דללוי לא קשיא דבאמת בכולי עלמא שייך לומר בההיא הנאה דמקבל מיניה מתנה אלא גבי אשה בעינן דוקא שוה פרוטה וההיא הנאה לא שוה פרוטה אלא באדם חשוב דוקא אבל בקנין חליפין קונין אף בכלי שאינו שוה פרוטה ואשה לא מקניא בחליפין, ולרב לא קשיא דכי אמרינן דבאדם חשוב כי מקבל מתנה מקרייא הנאה אלא במתנה גמורה אבל כשמקבל על מנת להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך וסתם חליפי סודר על מנת להחזיר הם ולכך לא מהני בכליו של מקנה, עכ"ד. והנה פלוגתת רב ולוי הוא פלוגתא דתנאי ר"י ות"ק כדאיתא בפרק הזהב שם, והנה עד כאן לא פליגי אלא במתנה על מנת להחזיר דלאו הנאה היא ולכן לא מהני אף באדם חשוב, אבל במתנה גמורה מהיכי תיתי לחדש פלוגתא בין תנאי ואמוראי ואמרינן דכו"ע מודי דאף בלא אדם חשוב הוי הנאה מיהת אלא דבאשה אינה מקודשת דההיא הנאה לא שויא פרוטה, וא"כ לענין רבית כיון דאף פחות משוה פרוטה אסור גביה כמבואר בריש סי' קס"א א"כ אף באומר הנני מלוה לך על מנת שתקבל ממני מתנה הויא הנאה ואסור אף בלא אדם חשוב".
"ובזה נתיישבו ג"כ דברי הרא"ש בפרק הרואה והטור והמחבר באו"ח בסי' רכ"ג (ס"ה) שכתבו דמי שקבל מתנה כלים מחבירו מברך הטוב והמטיב שהיא טובה לו ולנותן שאם המקבל עני הרי טובה להנותן שזכהו השי"ת ליתן צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי טובה גם להנותן, ותמה המגן אברהם (סק"ח) דהא באה"ע סי' כ"ז (סכ"ט) בעינן דוקא אדם חשוב אז יש לנותן הנאה מה שמקבל ממנו אבל בלאו הכי יש הרבה עשירים פושטין ידן לקבל מתנות ומה הטבה יש לנותן בזה, והניח בצ"ע. ולפי דברי הר"ן לק"מ דדוקא באשה דבעינן הנאה שוה פרוטה בעינן אדם חשוב דוקא, אבל לענין ברכה אף שאינו אדם חשוב הוי הנאה לנותן ואף שאינו שוה פרוטה הוי הנאה ובעי ברוכי, וזה ברור".
אף דברי השער דעה חולקים על דברי הריטב"א שהובא לעיל, כאילו כל הנאה שנהנה המלוה היא בגדר רבית והדגיש: 'שאין המלוה מודר הנאה מן הלוה'. ולכן קשה להבין מה צד ההנאה בכך ואיזו רבית יש בכך.
ועי"ע בדברי הדרכ"ת (יו"ד סי' קס סט"ו).
י. כאמור המדובר בשאלתנו באב שאומר לבנו שהצד השני יתן מתנה מועטת ואני אתן הלוואה גדולה, אם היו מתנים זאת בתנאים שבין הצדדים שאבי הכלה ייתן כך ואבי החתן ילוה כך, לא היתה בכך שום בעיה, הם יכולים להתנות ביניהם כמקובל בין שניהם. כמו"כ אם כל אחד מצדדים היה עושה מעצמו שלא לפי דרישת הצד השני גם כן לא היתה בעיה של רבית.
כאן זה נעשה אחר ה'תנאים' אבל לכו"ע, אין כאן שום רווח למלוה, והוא רוצה להבטיח הדדיות מסוימת בין הצדדים, ואינו מרויח מהלוואתו מאומה להיפך הוא מפסיד שהרי יכל לסחור בממון ולהרויח.
ולכן נראה שאף אותם האוסרים (ב"י בשם י"א, לבוש, ט"ז, ש"ך, הרב ברוך לייפניק) ומסכימים לחששו של רבינו ירוחם בהסברים דחוקים, יסכימו כאן שאין בכך כל רבית, שהרי המלוה אינו מרויח כלום, ובסה"כ טורח לרווחת בנו. עוד נראה שהריטב"א שהבאנו אינו מסכים לרבינו ירוחם. ובנוסף, הרבה אחרונים (ערך לחם, ב"ח, מל"מ, הרב חיד"א בשם זקנו, הרמ"ש מדוינסק) תמהים על רבינו ירוחם ומתקשים בדבריו, וסוברים שחל שיבוש בדבריו שהגיעו אלינו, ולכן נראה לי שהדבר מותר.
מסקנה
נראה שמותר להתנות הלוואה גדולה לזוג, בתנאי שהצד השני ייתן מתנה קטנה.