חבל נחלתו כו כה

סימן כה

אונן בספירת העומר

שאלה

מי שהוא אונן בספירת העומר, האם ומתי סופר, והאם סופר בברכה?

תשובה

א. אביא מעט דברי רקע להבנת איסורי אונן ואחר כך אעסוק בשאלת ספירת העומר.

כתבו באנציקלופדיה תלמודית (כרך ב, אנינות):

בענין אנינות לפני הקבורה:

"אף על פי שמן התורה אין אנינות אלא לענין מעשר ובכורים וקדשים בלבד, מדבריהם אסרו על האונן לפני הקבורה כמה דברים (עי' טור יו"ד סי' שצח ועי"ש בט"ז ס"ק ב. ועי' תוס' ברכות טז ב ד"ה אנינות)".

"מי שמתו מוטל לפניו... ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכים עליו ואין מזמנים עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצוות האמורות בתורה (ברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ודוקא ממצוות עשה הוא פטור, אבל בלאוין, בין של תורה ובין של דבריהם הוא חייב (שו"ת חכ"צ סי' א; ברכ"י שמא ה. ועי' הל' אונן להר"ז מרגליות בסוף שו"ע יו"ד ובשד"ח מערכת אנינות כמה פרטי דינים בנוגע למצוות באנינות)".

"...איסורים אלה אינם אלא על הקרובים החייבים באבלות, שמוטל עליהם להתעסק בקבורתו (ברכות יח א: כיון שמוטל עליו לקוברו וכו'; טוש"ע שם). ונחלקו בטעמו של דבר: יש אומרים שהוא מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו, ר"ל: להתעסק בקבורתו (ירוש' ברכות פ"ג ה"א, עי"ש שבשני טעמים אלו נסתפקו. ובמס' שמחות פ"י: מפני כבוד המת), ולכן אפילו אם רוצה האונן להחמיר על עצמו אינו רשאי (ירושלמי שם ושמחות שם, ועי' תוס' ברכות יז ב; טוש"ע שם). ויש אומרים הטעם לפי שעוסק במצוה פטור מן המצוה, והרי הוא טרוד במחשבת קבורת מתו, שהיא טרדה של מצוה (רש"י ברכות יז ב), ולכן אם רצה להחמיר על עצמו רשאי (תוס' שם לד' רש"י)".

ב. לפנינו מחלוקת עקרונית: האם דיני אנינות הם בגלל כבוד המת ואסור לקיים מצוות ולברך בכל מצב או אסור בגלל שמתעסק בקבורתו, ועוסק במצוה פטור מן המצוה, ולכן אם אינו עוסק במצוה חייב במצוות וברכות. לדעה של עוסק במצוה פטור מן המצוה – רשאי להחמיר על עצמו ולברך ולקיים מצוות, לדעה האומרת מפני כבודו של מת פטרו אונן מכל המצוות והברכות – אסור.

הדעה השלטת בין הפוסקים כירושלמי (ברכות פ"ג ה"א) שחכמים גזרו בגלל כבוד המת שאונן לא יקיים כל מצות עשה או ברכה, וממילא אינו מוציא אחרים.

בשולחן ערוך סתירה.

באו"ח (סי' עא ס"א) פסק: "מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, אפילו אינו מוטל עליו לקברו, פטור מק"ש ומתפלה. ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות, אינו רשאי. ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה, ורצה להחמיר על עצמו ולקרות, אין מוחין בידו (עיין בי"ד סי' שמ"א)".

והתיר אם אינו עוסק במצוה להחמיר ולעשות מצוות ולברך.

אולם בשולחן ערוך (יו"ד סי' שמא ס"א) פסק: "...ופטור מכל מצות האמורות בתורה, ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו. וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין, אינו רשאי". ואסר מכל וכל.

כתב בבאור הגר"א (או"ח סי' עא ס"א): "ואפילו אם כו'. ירושלמי שם תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו, מה נפיק מביניהון היה לו מי שישא משאו, אין תימה מפני כבודו של מת אסור, וא"ת מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והתני פטור מנטילת לולב תפתר בחול. והתני פטור מתקיעת שופר אית לך מימר בחול לא בי"ט אר"ח מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין כי דתנינן תמן מחשיכין על התחום לפקח כו' כמי שהוא נושא משאו דמי ובטי"ד סי' שמ"א פ' כטעם מפני כבודו אבל הג"מ ומרדכי כ' בשם ראבי"ה כיון דלא איפשטא וספיקא דרבנן היא אין מוחין בידו וכ"כ ב"י כאן וז"ש ואם יש כו'".

וא"כ לאחר שבאר את הסתירה בשו"ע, הביא שיש דעת ראשונים שרשאי לקיים מצוות.

וכן המשנה ברורה (או"ח סי' עא ס"ק ה) כתב: "להחמיר – פי' ומיירי בשאין לו מי שיעסוק בצרכי המת א"נ דמיירי בכל גווני שאסרוהו מפני כבודו של מת שלא יאמרו מת זה קל הוא בעינו של אונן ואין חרד על מיתתו וזהו דעת המחבר עצמו מעיקר הדין ומה שכתב אח"כ אין מוחין ר"ל דמ"מ אין אנו יכולין למחות במי שנוהג היפך זה דיש לו על מי לסמוך היכא שיש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה". וא"כ אף הוא באר שאין הדעה שרשאי להחמיר על עצמו דעה דחויה, אלא יש לו על מי לסמוך.

ג. יש להעיר שמלבד הראבי"ה שסבר שיכול להחמיר על עצמו, ור"ת שהובא בתוס' (מו"ק כג ע"ב ואין מברכין עליו) וברא"ש, שאחותו נפטרה בעיר אחרת ולא נהג אנינות כיון שבעלה (גיסו) היה מחוייב לקוברה. וכן סברו רש"י בברכות (רא"ש מו"ק פ"ג סי' נד), והרמב"ם (הו"ד באחרונים) שרשאי להחמיר על עצמו בקיום מצוות בעת אנינותו, אם אינו עסוק לקוברו. ותוס' (מו"ק שם) כתב: "ותימה לרבי יצחק דהשתא נהגו לברך ולזמן". וכן דעת ר"י שרק כשעסוק בצרכי קבורתו אסור לברך ולזמן. ואף הר"ן (מו"ק כג ע"ב) באר: "ואינו מברך פי' ברכת המוציא שפטור הוא מן המצוה לפי שהוא טרוד במצוה". ואף רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף (מו"ק יד ע"ב) כתב משום עוסק במצוה.

ובפסקי תשובות (הערות סימן עא הערה 7) הביא כן אף בשם שו"ת יבי"א (ח"ו יו"ד סי' לג) שמ"מ בזה אם רוצה להחמיר על עצמו ולקיים המצוות רשאי.

וכך סיכם באהל יצחק1 (הל' אבל פ"ד ה"ו): "מי שמתו מוטל לפניו וכו' לא יאכל בשר וכו' ואינו מברך וכו'. כתב בספר משאת בנימין דג' דעות יש בזה לדעת רבינו ורש"י אם ירצה להחמיר באיזה מצוה הרשות בידו ולדעת התוס' והרא"ש ור"י פטור ואסור להחמיר על עצמו וכן פסק מרן בב"י ויש מי שמחלק אם עדיין מוטל עליו לעסוק בצורכו לְאִם כבר השלים צורכו או שיש לו מי שיתעסק עיין שם שהביא דבריו הלכות קטנות בדף קכ"ד ע"ג".

ד. כאמור, איסור אונן במצוות עשה ובברכות הוא מדרבנן מפני כבוד המת, ולכן בשבת וביו"ט מותר בכל המצוות ובכל התפילות (חוץ מדברים שבצינעא), אע"פ שהמת עדיין לא הובא לקבורה.

בדברים אלו התיישב לי הנפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' תב סי"ב): "מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה נאמר: מוציא דבה הוא כסיל (משלי י, יח) ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה, כיון שאינו יודע. מיהו אם שואל עליו, אין לו לשקר ולומר: חי הוא, שנאמר: מדבר שקר תרחק (שמות כג, ז)".

ורמ"א הגיה: "ומכל מקום בבנים זכרים, נהגו להודיע, כדי שיאמרו קדיש; אבל בבנות, אין מנהג כלל להודיעם (מהרי"ו סי' י"ג)".

ולכאורה, לפי השיטה של כבוד המת שאסור בכל, אם מצוות שקיים באנינותו לא יצא בהן י"ח וצריך לקיימן שוב, כיצד לא נודיע לאונן שמתו מוטל ועדיין לא הובא לקבורה?!

אמנם נלענ"ד שהתירוץ הוא מדברי רבי שמעון (עירובין פ"י מט"ו) "מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות". היינו, האיסור להתפלל ולברך ולקיים מצוות מדברי חכמים, והם בטלו בכוחם כל מצוות שעשה וההיתר שלא להודיע ולתת לאונן להמשיך בחייו בלא להודיע לו אף הוא מדברי חכמים. וחז"ל שקלו בפלס את מצוותיו וברכותיו של אונן, וקבעו שאם האונן אינו יודע, אין צריך להודיעו, ולכן אין בכך קושיה.2

ה. לכו"ע, אף אם אדם הפסיק לספור יממה שלמה ממשיך לספור בלא ברכה, משום שהלכה כרוב הראשונים הסוברים שמצות הספירה בכל יום היא מצוה בפנ"ע. השאלה היא: האם ממשיך ומברך על ספירת העומר בשאר הימים, וכמו"כ מה יעשה בעת שהוא אונן האם יספור בברכה או ללא ברכה או כלל לא יספור.

בלקט יושר (ח"א, או"ח עמוד צז ענין ג; שהוא מפסקי תרוה"ד) פסק: "ואונן שאינו סופר (ביום) יום שלם אינו סופר עוד. אבל אם לא סופר בלילה, סופר ביום בלא ברכה כמו שפי' לעיל".

ומשמע שכיון שאינו סופר באנינותו, אינו סופר שוב באותה שנה.

בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סי' כז) נשאל על כך והשיב בתוך דבריו: "והנה עלה בדעתי שלא אמרו אונן פטור מכל המצות אלא במצות הנוהגות בכל יום שאם אתה מחייב האונן בהם נמצא ברוב פעמים יתבזה המת ולא יהיה מתעסק עמו, אבל המצות הנוהגות בזמנים ידועים ואין להן תשלומין דחביבה מצוה בשעתה בזה אין אנינות דוחה אותה, ואף שגם תפלה וק"ש אף שנוהגים למחר מ"מ מצוה זו כבר עברה ועבר זמנו בטל קרבנו מ"מ לא מקרי חביבה מצוה בשעתה"...

"ואומר אני דלא גרע הפסד המצוה של כל ימי העומר מהפסד ממון, ועוד דעד כאן לא ידחו מפני אנינות אלא מצוה הנוהגת בשעת אנינות שאז נראה שביטול המצוה הוא מפני כבוד המת אבל שיבטל מצוה כמה ימים אחר קבורת המת זה. לא נדחה מפני כבוד המת, ולכן מי שהכין צרכי חופה אם יבטל המצוה עבור אנינות שוב גם אחר קבורה יודחה החופה עד שיכין מחדש ומי יודע המשך הדבר ויבטל מצוה פריה ורביה אחר הקבורה לכן לא תדחה כלל. זה הנלע"ד".

"וא"כ לפי זה היה מותר לזה לספור ספירת העומר כדי שלא יבטל כל ימי העומר, אלא שמפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה לברך אבל עכ"פ כיון שבזה גופיה אם רשות ביד האונן לקיים המצוה נחלקו הפוסקים ולכן בו בלילה יספור בלא ברכה ושוב ממילא בימים שאחריו יספור בברכה, ואין לומר איך יספור אח"כ בברכה ואכתי מספק ברכה לבטלה לא נפיק שהרי אם הדין שהיה פטור בשעת אנינות לגמרי ואפילו רשות אינו בידו והיינו לדעת הפוסקים שאונן אינו רשאי לקיים המצות וא"כ מה שספר בו בלילה לא עלה לו כלל וכאילו לא ספר וכמו שכתב המג"א בסי' תרצ"ו ס"ק ט"ז לענין מקרא מגילה שאף ששמעה בציבור כשהיה אונן יקראנה שנית וא"כ מכלל שלא יצא אפילו בדיעבד. מ"מ נלע"ד כיון שאף על אותו לילה לא בריר לן אם הוא פטור וגם בזה אם הוא פטור אם רשאי להחמיר נחלקו הפוסקים א"כ בודאי לא הפסיד הברכה בשאר הימים, וכמו שכתב הב"י בסי' תפ"ט בשם תה"ד שאם ספק לו אם דילג יום אחד יברך בשאר הימים, אלמא משום ספיקא דיום א' לא הפסיד בשאר הימים3".

ודעתו היא שיספור באנינות ללא ברכה ואח"כ יחזור לספור בברכה.

כתב על דברי הנו"ב המחזיק ברכה (או"ח סי' תפט ס"ק ו): "אונן שמקום הקברות רחוק באופן שיהיה כל לילה ויום אונן יספור בלילה עומר בלי ברכה ושאר ימים יספור בברכה הגאון מהר"ר יחזקאל נר"ו בשו"ת נודע ביהודה א"ח סי' ז"ך ומדברי קצת אחרונים משמע איפכא והרב מהר"ם מזרחי בספר פרי הארץ הבאתיו בברכי יוסף כתב בהדיא דאונן לילה ויום יספור בשאר ימים בלא ברכה והמעיין יראה כי אין דברי הרב נודע ביהודה מוכרחים".

"ומ"מ נראה דאם האונן ספר בלילה מעצמו ומדעתו והיה מי שישתדל בעדו לצרכי קבורת המת או שאר ימים מצי לברך ולספור ודוק היטב".

וכך כתב בבאור הלכה (או"ח סי' תפט ס"ח): "ובעיקר הדין מאי דפסיקא ליה דאונן פטור מספירה הרב נוב"י מה"ק ח' או"ח סי' כ"ז מסתפק בזה ע"פ מש"כ מהרש"ל בת' סימן ע' דלא מכל הדברים אונן פטור ומגבב שם איזה סברות דאיכא למימר דגם מספירה לא פטור ובעיקר משום דבזה לא מיטרד ולא מתבטל בשביל רגע זו מלעסוק במתו ומצרף גם דעת איזה פוסקים דאונן פטור אבל רשאי לקיים וע"פ כל זה דעתו דיספור בשעה שמתו מוטל לפניו בלא ברכה ושוב יכול לספור בכל הימים בברכה מאחר דבלא זה יש פוסקים דלא בעינן כלל תמימות עי"ש והעתיקו הגאון רעק"א בהגהותיו".

ו. כך סיכם באהל יצחק (הל' אבל פ"ד ה"ו) את דעות גדולי שאלוניקי: "ומי שהיה אונן בלילה ולא ספר העומר יספור ביום בברכה, בית דוד סי' רצ"ו והרב בארות המים סי' כ' ובא"ח סי' י"ט אבל הרב דבר משה באו"ח סי' ל"ב והרב צרור הכסף באו"ח סי' ד' פסקו דיספור ביום בלא ברכה יעו"ש".

על אותה שאלה השיב בשו"ת כתב סופר (יורה דעה סי' קפא) לאחר שראה את תשובת הנו"ב. והביא דברי הנו"ב שאין לבטל באנינות מצוה שתנהג אף אחר זמן האנינות, ולכן יש לספור, וערער על הוראת הנו"ב מצד דיני ספירת העומר והסיק:

"ונ"ל דלפי סברת הנו"ב דנוכל להתיר לאונן לספור, מהאי טעמא דהנה יש חילוקי דיעות בראשונים אם אונן אסור במצות או רק פטור הוא אבל אם רוצה להחמיר אין שום אסור ובשו"ע או"ח סי' ע"א מביא ב' דיעות ולא הכריע, וביו"ד סי' שמ"א מביא רק דיעה זו שאינה רשאי להחמיר, אלא דמה לו להכניס עצמו בספק לכתחלה לכן סתם ביו"ד דלא יחמיר ועיין בפמ"ג במשבצות שכתב גם במצוה דאורייתא אין לו להחמיר, דהא לכ"ע פטור מה"ת הוא, מה לו להחמיר ולהכניס עצמו בספק איסור דרבנן עיין שם. ואומר כ"ז אם הספק אם אסור לו להחמיר לעשות המצוה או שהוא פטור, ומותר להחמיר אמרינן מה לו להכניס עצמו לספק, אבל בנדון שלנו דיש ספק אם הוא מחויב במצוה זו מצד עיקר הדין כדי שלא יתבטל גם אחר הקבורה מן הספירה או לא היינו דהוי ככל המצות ופטור ומותר, או אסור, וכיון דמשום ספק שמא אסור או פטור הוי לי' ספק בדרבנן ומותר (דאם גם אסור להחמיר רק מדרבנן הוא אסור משום כבוד המת) אלא מה לו להכניס לכתחלה בספיקא דרבנן, אבל הכא בנידון דידן כיון שיש ספק שמא מחויב במצוה זו לא שייך לומר מה לו להכניס עצמו בספק איסור דרבנן, לא מבעיא לשיט' רמב"ם ודכוותי' וכן משמע נוטה דעת הרמ"א או"ח סי' תפ"ט דמצות ס"ע בזמן הזה דאורייתא, וכיון שיש ספק אם מחויב במצוה זו והאיסור מצד ספק אנינות הוי רק מדרבנן א"כ מחויב הוא לספור משום ספקא דאורייתא. ואפילו לשיטת הסוברים דמצוה ספירה בזמן הזה מדרבנן הוא, מ"מ לא שייך לומר מה לך להכניס עצמך בספק איסור דרבנן כיון שיש ספק שמא מחויב לעשותה הגם דגם חיוב זה ספק דרבנן הוא ולהקל, מ"מ כיון שאם קיים מצוה זו והוא מחויב בה עשה מצוה, בוודאי שרינן לי' להכניס עצמו בספק איסור דרבנן כיון שאפשר מחויב הוא ויעשה מצוה ואפילו העיקר להלכת' דיוכל לספור בשאר הלילות בברכה ממילא ליכא מצוה כלל בליל אנינות לפי סברת הנו"ב מ"מ כיון דעכ"פ לדעת דאינו יוכל עוד לברך בשאר הלילות יש מצוה בספירה זו וגם כדי שלא יבוטל מהברכות בשאר הלילות שוב לא אמרינן מה לך להכניס בספק איסור דרבנן, כיון שרוצה להרוויח לצאת י"ח בלילה זו ולברך בשארי לילות כיון דאנן מחמירים שאם לא ספר בלילה אחת שוב לא יברך והוא רוצה לעשות המצוה בכל לילות בברכה כנלפע"ד נכון והכל לפי סברת הנו"ב".

הכתב סופר ממשיך לדון בהיתרו ומסיק: "ועיין פר"ח טעמא דאיכא ס"ס שמא ברך ושמא הלכה דמברך בלאו"ה בשארי לילות והכל כיון דרוב הפוסקים ס"ל דמברך, רק דנהגו להחמיר כדעת הבה"ג, כל שיש עוד צד וסברא סמכי' על רוב הדיעות לברך בשארי לילות וכ"כ המג"א, א"כ בהאי יש לסמוך על סברת הנוב"י אולי במצוה כזו לא פטרו וחיובא הוא כנלפע"ד".

ז. בשו"ת יביע אומר (ח"ג, או"ח סי' כח) פסק להחמיר:

"והנה גם בדין אונן לילה ויום, אפי' עבר וספר העומר, אינו סופר עוד בברכה, אם לא היה לו מי שיתעסק בצרכי המת. וכמ"ש כן להדיא מהר"א גאטיניו בס' אגורה באהלך (די"ט ע"ד). ואף שהנוב"י קמא (סי' כז) לא כתב כן. מ"מ המחב"ר (סי' תפט סק"ו) כ' עליו שאין דבריו מוכרחים. והביא ד' הפרי הארץ הנ"ל (בכת"י) שפסק שסופר בלי ברכה. וכן דעתו שם. וכן העלה הרב נהר שלום (סי' תפט סק"ה), שאין לספור עוד בברכה, דמה לי שכח למנות יום א' ומה לי שנפטר מלמנות, אידי ואידי לא מקיים תמימות. ע"ש. ואם כי ראיתי להגאון מהר"אז מרגליות בחידושים וביאורים מהל' אונן (אות לא) שפסק כהנוב"י ודלא כהמחב"ר. וכ' שאף לכתחלה המורה כהנוב"י למנות בו ביום בלי ברכה ואח"כ בברכה לא הפסיד. ע"כ. וכיו"ב כ' בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' קפא). ע"ש. וע"ע בס' גשר החיים (עמוד קכט). ובשו"ת פרי השדה ח"ב (סי' לז). ודודאי השדה (סי' לב). ע"ש. מ"מ הרבה אחרונים הביאו ד' המחב"ר להלכה. ע' שלמי צבור (דקפ"ב ע"ד). ומועד לכל חי (סי' ה אות ו). וכן העלה בשער הזקנים (דקע"ט ע"ד). ע"ש. וכ"כ הזל"א ובית עובד, הובאו בכה"ח (ס"ק פו). וע"ע בשו"ת בגדי יום טוב (חיו"ד סי' כ). ובשו"ת משה האיש (חיו"ד סי' מב – מג). ע"ש. וכללא דספק ברכות להקל קאי אאיסדן. ומינה נמי לקטן שהגדיל הואיל ופטור היה באותה שעה לא יספור עוד בברכה". וכמוהו הורה בנו (ילקוט יוסף ביקור חולים ואבלות דיני אונן במועדי וזמני השנה סעיף עו).

וכבר כתבתי בספרי בחלק ו סי' יב שלענ"ד קטן ממשיך ומברך עי"ש (מטעמים אחרים מדיני אונן). ואף כאן דעתי שיש לשמוע ברכה וספירה מאחר, ויוצא ממ"נ. וביום לאחר קבורה יכול לספור ללא ברכה, וממשיך לספור בברכה לאחר ההפסקה של האנינות.

ז. כן הורה בתשובות והנהגות (כרך ב סימן תריא):

"נשאלתי מאחד שבימי הספירה נפטרה אמו, ולא ידע אם עליו לספור בברכה אי לאו, וביקש מאחר שיוציאו אם יכול אח"כ לספור בברכה, ולע"ד יכול להמשיך לספור בברכה, שעיקר דין הבה"ג שאם חיסר לילה אינו סופר הלאה בברכה חומרא גדולה היא וכמבואר בתוס' מנחות סו. (ד"ה זכר למקדש), ולכן מפורש במחבר (תפ"ט סעיף ח') שאם מסופק אם דילג יום אחד סופר בשאר ימים בברכה, שאפילו בחסר ודאי הרי רוב ראשונים מתירים, ואין לנו להוסיף כשיש עוד ספיקות, (ואף דאם היה בזה ספק מעיקר הדין הא קיי"ל דספק ברכות להקל אף בס"ס). ועוד דהכא להרבה פוסקים כיון שמסר לחברה קדישא שוב חייב האונן במצוות, ועוד דיש אומרים כלל דכל היכא שאם עכשיו לא יספור יפסיד אח"כ על זמן שודאי יתחייב כמו בספירת העומר – חייבו גם באונן (נו"ב), וכן יש אומרים שאונן פטור אבל לא אסור כשיש אחרים שיתעסקו במצוה (כמובא בבאה"ט ומ"ב, סימן ע"א ע"ש) ובספר העומר הלא למעשה קיים המצוה ושם ספירה עלה".

"ומעתה לא מיבעיא אם קברו ביום וספר אחר כך באותו יום ודאי דיצא בכך, אלא אפילו הוציאו אותו בספירה בלילה ויש ספק אולי פטור, לא גרע מכל ספק ספירה שממשיך וכמ"ש, וכאן יש ספק שהיה אז חייב כמו מסרו לכתפים או שראוי לברך, אף שלא נהגו כן, מ"מ לענין ספירת העומר ראוי לצרף כל הנך טעמים ויוכל להמשיך לספור בברכה מכאן והלאה ויש להאריך עוד בזה, אבל לע"ד הדברים נכונים ודלא כחכ"א שהורה להמשיך לספור בלי ברכה".

וכן פסק בקיצור שולחן ערוך (סי' קצו סי"ח):

"אונן בליל ספירת העומר לא יספור בלילה, אלא ביום לאחר הקבורה יספור בלא ברכה, ובשאר הלילות אחר כך יספור בברכה, ואם רואה ביום כי האנינות תמשך עד הלילה, יספור אפילו באנינותו בלא ברכה, כדי שיספור שאר הלילות בברכה".

וע"ע בדעת תורה (או"ח סי' תלא ס"א).

וכן בפסקי תשובות (או"ח סי' תפט כג): "ויש המביאים מעשה רב מהשרף ממוגלניצא זי"ע כשהיה אונן ר"ל וביקש מאדם אחר שיוציאנו בברכה ובספירה, ויועיל אף אם לא כיון, דספירה מדרבנן, ובדרבנן א"צ כוונה, ואף שלא ספר בעצמו, מועיל לענין שיוכל לספור שאר ימים בברכה".

מסקנה

נלענ"ד שאם יכול לצאת בלילה בברכת אחר ובספירתו ובכוונתו להוציא את שניהם עדיף, ואם לא יספור בלילה בלא ברכה וביום שלאחריו יספור ביום אחר הקבורה, ובשאר לילות יספור בברכה בכל הלילות.