חבל נחלתו כה נג
סימן נג
קידוש רצפת בית המקדש
א. דוד המלך וירושלים
אנו מוצאים שלאחר מיתת שאול, דוד שואל בה' להיכן לעלות. כאמור בשמואל (ב' ב, א): "ויהי אחרי כן וישאל דוד בה' לאמר האעלה באחת ערי יהודה ויאמר ה' אליו עלה ויאמר דוד אנה אעלה ויאמר חברנה".
אולם מחברון, דוד לא שואל לאן להמשיך. נאמר בשמואל (ב' ה, ה – י):
"בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה: וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי יושב הארץ ויאמר לדוד לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבוא דוד הנה: וילכד דוד את מצדת ציון היא עיר דוד: ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו שנאי נפש דוד על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית: וישב דוד במצדה ויקרא לה עיר דוד ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה: וילך דוד הלוך וגדול וה' אלהי צבאות עמו".
אחרי כן דוד מבסס את עיר מלכותו – ירושלים כמבואר שם.
לא שמענו שום ציווי אלוקי לעלות לירושלים. לכאורה זה אף לא נדרש מצד עיקר דין המלכות.
נאמר בסנהדרין (כ ע"ב): "וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה". אין שום חיוב מצד דיני המלכות שעיר הבירה – עיר המלכות תהא בירושלים.
מצינו במלכי ישראל שבחרו להם ערי בירה – מלכות כמסופר במלכים (א' טו, לג): "בשנת שלש לאסא מלך יהודה מלך בעשא בן אחיה על כל ישראל בתרצה עשרים וארבע שנה".
וכן במלכים (א' טז, כד) על עמרי: "ויקן את ההר שמרון מאת שמר בככרים כסף ויבן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדני ההר שמרון".
צריך לומר שדוד קיבל זאת משמואל, שעיר מלכותו תהיה דוקא ירושלים ולא בשום מקום אחר.
נאמר בזבחים (נד ע"ב):
"דרש רבא, מאי דכתיב: וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה, וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, אמרי, כתיב: וקמת ועלית אל המקום, מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות, לא הוו ידעי דוכתיה היכא, אייתו ספר יהושע, בכולהו כתיב: וירד ועלה הגבול ותאר הגבול, בשבט בנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב, אמרי: ש"מ הכא הוא מקומו. סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי, אמרי: ניתתי ביה קליל, כדכתיב: ובין כתפיו שכן. ואיבעית אימא: גמירי, דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו דבנימין, ואי מדלינן ליה מתפליג טובא, מוטב דניתתי ביה פורתא, כדכתיב: ובין כתפיו שכן".
פרש רש"י (זבחים נד ע"ב):
"שהן יושבים ברמה – בעירו של שמואל".
"נויו של עולם – למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה".
וכן בירושלמי (מגילה פ"א ה"א): "ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק מגילה שמסר שמואל לדוד ניתנה להידרש מה טעמא [דברי הימים א כח יט] הכל בכתב זו המסורת מיד ה' זו רוח הקדש עלי השכיל מיכן שניתנה להידרש ר' ירמיה בעי ולמה לי נן אמרין ותבנית כל אשר היה ברוח עמו א"ר מנא מהו ברוח ברוח פיו".
מפרש קרבן העדה:
"מגילה שמסר שמואל לדוד. שהיה כתוב בה תבנית בית המקדש שמסרה הקדוש ברוך הוא למשה וממשה ליהושע ויהושע לזקנים ומזקנים לשמואל ושמואל מסרה לדוד וכשמסרה דוד לשלמה בנו א"ל הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל"
"זו המסורת. מלא וחסר קרי וכתיב דאלת"ה למה מסרה בכתב ולא בע"פ".
"זו רוח הקדש. שיש בה דברים מסותרים ע"פ הסוד".
"עלי השכיל. דלהשכיל משמע להבין דבר מתוך דבר וש"מ שניתנה להידרש".
"ולמה. לית אנן דורשין מהאי קרא ותבנית וגו' דכתיב מקמיה קרא דהכל בכתב וגו' שהיתה ברוה"ק וגם שם מפורש ברוח".
"אמר ר' מנא. מהא ליכא למשמע דאיכא למימר מהו ברוח ברוח פיו שפירש לו דוד בע"פ מה שמסר לו בכתב ולא ברוה"ק לכך איצטריך מיד ה'".
בשתי הסוגיות עוסקים בבית המקדש לא במקום המלכות! ולכאורה מה אכפת לדוד על מקום בית המקדש, והרי לגביו הוא לכאורה כמו כל תלמיד חכם שבדורו, ואפילו אם תלמיד חכם שיש לו רוה"ק הוא עדיין 'רק' ככל תלמידי החכמים שבדורו ולא צריך לעלות לשמואל כמלך ישראל העתידי. אלא זה ההבדל שבין מלכות שעה למלכות דורות. דוד קיבל משמואל, וידע שמלכות ישראל מקומה בצד בית המקדש, היא נותנת את המסגרת הלאומית כבי' מסביב לבית המקדש. המלכות היא מייצגת את כל העם ומחברת ומקשרת את העם עִם בית המקדש, להיות עם ה'. ולכן עיר הבירה של המלכות היא במקום המקדש. על כן הוא קובע בירושלים את מקום המלכות, ומחבר בפועל בין המלכות לבית המקדש, על אף שלא יכל לבנות את בית המקדש בעצמו. וחיפושו את מקום בית המקדש הוא החיפוש של מקום עיר המלכות.
ולכן אף שבפועל עדיין לא נבנה בית המקדש וזמנה של מלכות דוד הוא זמן היתר הבמות, והמשכן (ללא הארון) היה בגבעון בתור במת ציבור (עי' חלק יא סי' נג), הרי דוד מכין את עם ישראל לעת שיאסרו הבמות וכל העבודה תתרכז אך ורק בבית המקדש. לשם כך הוא מעלה את הארון מקרית יערים לאחר גלותו בידי פלישתים (עי' חלק טו סי' סז). ולשם כך הוא מקדש את רצפת המקדש. אולם כל זאת מתוך הבנת החיבור בין המלכות בישראל לבית המקדש. כי המלכות בישראל אינה אך מלכות לסדר את סדרי החיים ההוויים, אלא להביא את כל ישראל ולהוציא לפועל את היותם עם ה' – ממלכת כהנים וגוי קדוש. ולכן כל סדרי המלכות בכל בית ישראל מקבלים את ערכם המלא מהשראת השכינה וסדרי העבודה בבית המקדש. ודוד שמבין זאת היטב קובע את עיר המלכות של ישראל מסביב לבית המקדש, כדי להדגיש זאת ולהבליט זאת לכלל ישראל.
כן דברי המלבי"ם (תהלים קכב, א):
"שיר המעלות לדוד, מדבר בשבח ירושלים, מצייר את האומה בכללה כגוף אחד המורכב מאיברים פרטים שונים וירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו האיברים הפרטים, להיות גוף שלם יכול בו רוח החיים ונפש המשכלת ונפש האלהית, והנה בית ה' הנמצא בה היא הכלי המכין את הגויה הכללית אל חול השכינה ונפש האלהית בה, אמנם העיר עצמה היא כלב ומוח בגויה אשר יכינו אותה אל קבלת נפש החיים ונפש המשכלת, עפ"ז יאמר הנה שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, מצד ששם ה' שכן והוא משכן השכינה והאלהות בקדש".
ועל פסוק ה: "כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דויד". מוסיף המלבי"ם: "כי שמה, והיא ג"כ כמו הנפש המדבר אשר בגויה, כי שמה ישבו כסאות למשפט שהם הסנהדרין ושופטי ישראל, ומשם תצא תורה ודת ודין ושמה ישבו כסאות לבית דוד שמשם תצא ההנהגה הכללית לכל פרטי האומה". ההנהגה לעם ישראל יוצאת מבית המקדש ועל כן בירושלים, עיר המקדש יושב מרכז הפצת התורה לעם כולו – לשכת הגזית, ומרכז ההנהגה הלאומית – המלכות.
דוד בכיבוש ירושלים וקביעתה כעיר המלכות בישראל, יודע שבכך הוא מחבר בין בית המקדש לכל האומה. אין זו רק קביעה שרירותית ומקרית של דוד, אלא זו הדרך המתאימה והיחידה להבאת עם ישראל לייעודו, ועל כן מקום המלכות הוא דוקא במקום המקדש.
ב. קידוש רצפת בית המקדש
נאמר בזבחים (כד ע"א): "כי קדיש דוד – רצפה עליונה קדיש, או דילמא עד לארעית דתהומא קדיש? ותיבעי ליה כל העזרה כולה! לעולם פשיטא ליה דעד ארעית דתהומא קדיש, והכי קמיבעיא ליה: דרך שירות בכך, או אין דרך שירות בכך? תיקו".
מתבאר כי דוד קידש את רצפת בית המקדש והעזרות עד התהום.
רש"י (זבחים כד ע"א) פרש פעמיים:
"הואיל ורצפה מקדשת – לעמוד לשרת שהרי דוד קידשה בשתי תודות ובשיר של פגעים כדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדיש דוד כו'...".
"כי קדיש דוד – שהיה מקדש אותה בשתי תודות ובשיר של פגעים כדתנן במס' שבועות (יד ע"א – טו ע"ב)".
וכ"כ בפסקי רי"ד (זבחים כד ע"א): "פי' הרצפה קידש דוד כדכת' כי קדש דוד את תוך החצר1 וקידשה בשתי תודות ובשיר שלפגעים כדתנן בשבועות"...
צריך עיון על הגמרא שלא מצינו זאת בכתובים שדוד קידש רצפת העזרה, ולכאורה, לא מצינו צורך לחצר מרוצפת בימיו, שהרי הרצפה נבנתה על ידי שלמה. כמו"כ מקשים האחרונים שקידוש הוא בסוף בנין ולא לפני תחילת הבנין.
עוד מקשים על רש"י שבשתי תודות מתקדשת ירושלים ואילו המקדש מתקדש בשיירי מנחה (שבועות טו ע"א, רמב"ם הל' בה"ב פ"ו הל' יב-יג).
עוד קשה על רש"י: הרי עד שנבנה המקדש היתה הבמה הגדולה בגבעון. לגבי הקרבנות הקרבים בגבעון נאמר בזבחים (פי"ד מ"ז): "באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל ערי ישראל".
תודה היא מקדשים קלים (זבחים פ"ה מ"ז) שהיו מוקרבים כאמור בכל ערי ישראל, ועל כן היו יכולים להקריב באותה עת קרבן תודה בירושלים וליטול ממנה לחמי תודה לקידוש העיר. אולם העזרה מתקדשת כאמור בשיירי מנחה והיא קדשי קדשים (כאמור בזבחים סג ע"א: "הואיל ועולה קדשי קדשים ומנחה קדשי קדשים") וא"כ מרגע שיצאה מהקלעים בגבעון נפסלה. ולא היה ניתן לקדש את החצר בשיירי מנחה.
וניתן לתרץ שדוקא מסיבה זאת כתב רש"י שקידשו דוקא בשתי תודות, ולא בשיירי מנחה מפני שהם היו נפסלים עם יציאתם מגבעון.
ג. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא
ננסה להבין מעט את מקור שיטת רש"י שרצפת המקדש נתקדשה על ידי דוד בשתי תודות.
כתב תוספות (זבחים כד ע"א): "הואיל ורצפה מקדשת – דוד קידשה כדפירש בקונטרס ואף על גב דשלמה בנה הבית, דוד קידשה כדאמר לקמן בשמעתא כי קדיש דוד וכו' ובירושלמי דפרק ב' דשבועות אמרינן דוד זה מלך גד זה נביא ומה שפירש בקונטרס שקידשה בשתי תודות ובשיר אינו כן דעזרה אינה מקדשה בשתי תודות אלא בשירי מנחה כדאיתא בשבועות (דף טו.)".
ולענ"ד רש"י ודאי לא טעה.
נאמר בירושלמי (שבועות פ"ב ה"ב) שהביא תוספות:
"מתני' אחד נכנס לעזרה ואחד נכנס לתוספת עזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת כל שלא נעשית בכל אילו הנכנס לשם אין חייבין עליה".
"גמ' רב אמר בתחילה ויעל דוד בדבר גד זה מלך ונביא ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם אילו אורים ותומים. ודוד אביהו זה סנהדרין שאל אביך ויגדך שיר וילך אחריהם הושעיה ושרי תודות ואעמידה שתי תודות וגו'".
בבבלי (שבועות טז ע"א) מחלוקת האם מוסיפים על העזרה 'בכל אלו' (היינו: מלך, נביא, או"ת, סנהדרין של ע"א, שתי תודות ושיר). או שבאחד מכל אלו כפי שהיה אצל נחמיה בבית שני שלא היה מלך ולא או"ת. (וכתבו נושאי כלי הרמב"ם הל' בה"ב פ"ו שפסק 'בכל אלו').
אולם הירושלמי סובר ש'בכל אלו', ומחבר בין קידוש בית ראשון לקידוש בית שני וכותב שמלך ונביא הם דוד המלך וגד הנביא. עולה על כן שכל קידושו של דוד המלך את הרצפה היה עפ"י נביא ולא מרוה"ק שלו. נמצא איפוא, שאף הקידוש בשתי תודות, אליבא דרש"י, היה עפ"י נביא. ובכך תשובה להשגות, כל הקידוש נעשה עפ"י נביא, ולא מדעתו של דוד. ובהוראת נביא נתקדשה הרצפה שדוד בנה בשני לחמי תודה.
ד. דרכי האחרונים לגבי קידוש הרצפה
בעבודת לוי (הל' בית הבחירה פ"ו ה"ז) כתב בהערה:
"התוס' בזבחים (דף כ"ד) ד"ה הואיל ורצפה הביאו פירש"י שכתב וז"ל דוד קידשה בשיר ושתי תודות וכו' ואף על גב דשלמה בנה הבית דוד קידשה כדאמר לקמן בשמעתא כי קידש דוד וכו' ובירושלמי בפ"ב דשבועות אמרינן דוד זה מלך גד זה נביא ומה שפירש בקונט' שקידשה בשתי תודות ובשיר אינו כן דעזרה אינו מתקדשת אלא בשירי מנחה כדאיתא בשבועות (דף ט"ו). ונ"ל לומר דשיטת רש"י דעזרה בתרי זימני נתקדשה בתרי קידושין חדא קדושת מחנה כמו בירושלים היינו שנתקדשה בקדושת מחנה (שכינה) בשתי תודות לפי מה דמבואר בפירש"י ערכין (דף ל"ב) גבי ערי חומה בעינן שתי תודות היינו לקדושת מחנה שיש נמי בערי חומה בעינן קידוש שתי תודות מחמת קדושת מחנה ישראל שיש בה לפי מה דמבואר בר"ש בפ"ק דכלים עפ"י הספרי דיהושע קידש ערי חומה בקדושת מחנה ישראל ע"ש מבואר דלקידוש מחנה בעינן קידוש בשתי תודות כמו כן נמי לקדש עזרה בעינן קידוש בשתי תודות ושלמה קידש בשירי מנחה בשעת בנין הבית היינו שתהא חצר אוהל מועד לענין אכילת קדשים עיין בריטב"א שפירש דזה הוי לסמן המקום שעד כאן מותר באכילת קדשים והא דאמרינן בשבועות גבי קדושת עזרה כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה מקדשה אף עזרה נמי דבר הנאכל בה מקדשה היינו על קידוש שני שהיה בימי שלמה דזה לא שייך לומר דבימי דוד הוה קידוש מעליא דהא מבואר שם דבעינן קידוש בשעת הבנין דבימי דוד לא היה בנין אבל על קדושת מחנה שיש בעזרה י"ל דלא בעינן כל הנך תנאים עוד נ"ל לומר דדוד לא קידש אלא את הרצפה אבל לא את המחיצות דהא עדיין לא היה הבית בנוי לכן לא שייך קדושת מחיצות לענין מה דאמרינן במס' זבחים (דף קי"ט) בעולת במת יחיד שהכניסה לפנים דקלטוה מחיצות ע"ש אבל שלמה שקידש גם את המחיצות לענין שיהא קולטות ע"ש ושתי קדושות היו ושוב הגיע לידי ספר טהרת הקדש על מס' זבחים וראיתי שכתב לתרץ דדוד לא קידש אלא את הרצפה ולא את האויר ושלמה קידש גם את האויר לענין שיהא גם האויר קדש ע"ש בספר הנ"ל אבל זה קשה לומר לשיטת הרמב"ם בפי"א מהלכות שגגות שכתב שם שזה הוי ספק אי אויר העזרה כעזרה או לאו כעזרה עיין בשבועות (דף י"ט) גבי תלה עצמו באויר עזרה וע"ש בתוס' מה שכתבו שם".
וכבר כתבתי דעתי שאין להקשות על רש"י מפני שזאת היתה ההוראה עפ"י נביא.
ועי' טל תורה (ירושלמי, שבועות פ"ב ה"ב) ועלי תמר (שבועות פ"ב ה"ב), וספר קדשי שעה (עמ' 111 ואילך) וסיכום הכינוס לתורה שבע"פ ט"ו בדברי הרב שמואל ורנר ז"ל.
ה. קניית גורן ארונה
נראה שקידוש הרצפה על ידי דוד המלך הוא מסורת ואין לה מקור בתנ"ך (אם כי להלן נראה רמזים לה).
לולא דברי רש"י, היה נראה לפרש שדוד המלך בקניית גורן ארונה קידש את רצפת המקדש עד התהום.
כאמור בשמואל (ב' כד, כד-כה):
"ויאמר המלך אל ארונה לא, כי קנו אקנה מאותך במחיר ולא אעלה לה' אלהי עלות חנם. ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים. ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עלות ושלמים ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל".
ובדברי הימים (א' כא, כח-כט): "בעת ההיא בראות דויד כי ענהו ה' בגרן ארנן היבוסי ויזבח שם. ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר ומזבח העולה בעת ההיא בבמה בגבעון".
היינו, הארון ישב בעיר דוד לאחר שדוד העלהו. גורן ארונה הוא מקום המקדש המיועד כאמור בדברי הימים (ב' ג, א): "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין2 במקום דויד בגרן ארנן היבוסי". וכן ברמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ב ה"א): "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית יי' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי". בגורן ארונה היה לדוד מזבח והוא במה קטנה, והבמה הגדולה היתה בגבעון.
ו. שיטת הרמב"ם
הרמב"ם בפירושו על עדויות (פ"ח מ"ו) כתב: "וכבר ביארנו בשני דשבועות כי מן הכללים הנכונים קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. וכוונתו בקדושה ראשונה, קדוש שלמה. וזה במקדש בלבד מוסכם לדברי הכל"...
הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו הי"ד) לאחר שמבאר שקידוש תוספת העיר והעזרה הוא 'בכל אלו' כתב: "כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור. וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה, לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא".
הרדב"ז (הל' יד-טז) הוסיף: "ומ"ש במקדש בלבד, לאו דוקא אלא ה"ה לכל ירושלים אלא לפי שהיו אוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני קרי ליה ירושלים". ולכאורה, כבר על דוד היה לקדש את ירושלים, וצ"ע.
הרמב"ם אינו מזכיר כלל שדוד קידש את הרצפה.
שואל זאת הרדב"ז (שם): "וא"ת דבגמרא אמרינן דדוד קדשה דאמרינן בפ"ב דזבחים (כד.) מאי קא מיבעי' ליה כי קדיש דוד רצפה העליונה קדיש או דילמא עד לארעית תהומא קדיש. והכי אמרינן בירושלמי שבועות (פ"ב ה"ב) דוד זה מלך גד זה נביא. וי"ל דכיון דשלמה בנאו הוי כאלו הוא קדשו א"נ דוד קדיש המקום ושלמה קדש הבנין ואת ירושלים".
הרדב"ז אינו רואה זאת כסתירה וכותב שדוד קידש את הרצפה ובא שלמה והמשיך ונקראת הקדושה על שמו, או שדוד לא קידש אלא שלמה קידש, ורק קראו (בגמראבזבחים) על שמו של דוד אע"פ שהוא לא קידש.
ז. המזבח בגורן ארונה
באר המשך חכמה (דברים יב, יג):
"מלכים – א, ג, ג: "ויאהב שלמה את ה' ללכת בחוקות דוד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר". פירושו, כי בדברי הימים – א, כא, כו: "ויבן שם דוד מזבח לה', ויעל עולות ושלמים", פירוש בעצמו היה מקריב, דזר מותר בבמה, ואין כהונה בבמה, כדאמר סוף זבחים (קיג, א). (דברי הימים שם שם) "ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה". (פסוק כח) "בעת ההיא בראות דוד כי ענהו ה' בגורן ארנן היבוסי" – הבין שזאת "הנחלה", זאת "המנוחה" (דברים יב, ח), ופה יקבע המקום שכינתו, התחיל להתנהג כמו בקדושת אהל מועד(שם שם) "ויזבח שם", פירוש רק זביחה בלבד, לא הקטרה והעלאת אימורים וכו'. (שם פרק כב, א) "ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלקים, וזה מזבח לעולה לישראל" – שלא יזבחו במקום אחר3 [לבד בבמת צבור שבגבעון] שכיון שיש בית לאלקים, אם כן הבמות אסורות. וזה שאמר כאן (מלכים – א, ג, ב) "רק העם מזבחים בבמות, כי לא נבנה בית לשם ה' (עד הימים ההם). ויאהב שלמה ללכת בחוקות דוד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר" – שלא שמר כפי מה שצוה דוד אביו שלא יקטירו ויקריבו בבמות".
מתבאר לפי המשך חכמה שבנוסף לבמה בגבעון, דוד המלך גזר לאחר הקמת המזבח בגורן ארונה, שאין לזבוח שוב בבמות אלא רק במזבח שבנה בגורן ארונה. וכבר הרחבנו בחלק טו (סי' סז) שהעלאת הארון לירושלים בימי דוד המלך היא חלק מההכנה הרוחנית של ישראל למקדש בירושלים והרגלת העם לעבודת ה' במקדש.
נמצא שגם המזבח בגורן ארונה הוא הכנת ישראל לבנין בית המקדש.
ח. סיבת קידוש הרצפה
נאמר בסדר עולם רבה (ליינר, פרק יד): "ובשנה האחרונה התקין דוד המלך משמרות כהונה ולויה, והסדיר את כל הבית, וכתיב שנת הארבעים למלכות דויד נדרשו וגו' (דברי הימים א כו לא)". כאמור בפרקים כב-כז דוד מכין את המלכות להעברה לשלמה, ומחלק את הכהנים והלויים וכל ישראל למחלקות שלהם.
בפרק כח מסופר (שם א): "ויקהל דויד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך ושרי האלפים ושרי המאות ושרי כל רכוש ומקנה למלך ולבניו עם הסריסים והגבורים ולכל גבור חיל אל ירושלם". ומכין אותם לבניית בית המקדש עם העברת המלכות לשלמה. בסוף אותה אסיפה רבתי של כל שרי ישראל מסופר (דהי"א כט, כ-כב): "ויאמר דויד לכל הקהל ברכו נא את ה' אלהיכם ויברכו כל הקהל לה' אלהי אבתיהם ויקדו וישתחוו לה' ולמלך: ויזבחו לה' זבחים ויעלו עלות לה' למחרת היום ההוא פרים אלף, אילים אלף, כבשים אלף, ונסכיהם וזבחים לרב לכל ישראל: ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה וימליכו שנית לשלמה בן דויד וימשחו לה' לנגיד ולצדוק לכהן". וא"כ ביום אחד דוד הקריב למעלה משלשת אלפים קרבנות והיכן המקום על המזבח בגורן ארונה לכ"כ הרבה עולות ושלמים?! אא"כ החצר התקדשה אף היא להקריב עליה את הקרבנות.
וכך אמור בשלמה בנו (מל"א ח, סד) בעת חנוכת המקדש: "ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר אשר לפני בית ה' כי עשה שם את העלה ואת המנחה ואת חלבי השלמים כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העלה ואת המנחה ואת חלבי השלמים".
ועי' זבחים (נט ע"א) במחלוקת התנאים למה כוונת הפסוקים.
עכ"פ למדנו ששלמה קידש את החצר גופה, כדי שיוכל להקריב את כל הקרבנות ביום חנוכת המקדש.
אולי אף דוד עשה כן, כדי שיוכל להקריב כ"כ הרבה קרבנות, ואז היה חייב לקדש את החצר כדי שקדושת המזבח שבנה בגורן ארונה תחול אף על החצר.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן לשעבר
הקשיתם על הרמב"ם שבהל' ביהב"ח פרק ו הלכה יד כתב:
"נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא".
והשמיט את הנאמר בזבחים כד ע"א שדוד קידש את הרצפה.
נלענ"ד שהרמב"ם לשיטתו בפ"ו מהל' בהב"ח. ד' הראב"ד שם שהנכנס היום בטומאה למקדש אין בו כרת, משמע שרק כרת אין בו, אך איסור תורה יש. וכ' הראי"ה במשפט כהן צו, ו שלד' הראב"ד קדושת המחיצות פקעה עם החורבן ולכן אין כרת, אך קדושת המקום לא פקעה. (הראי"ה מדבר על קדושת מחיצות וקדושת מחנות, והיא היא). כלומר, הראב"ד הבין את הגמ' הנ"ל בזבחים ששתי קדושות נפרדות הן, קדושת המקום וקדושת המחיצות. קדושת המקום ע"י דוד שונה מקדושת המחיצות ע"י שלמה. קדושת המחיצות תלויה בבניינן. ולכן, כשהמחיצות שקידש שלמה נפלו בטלה קדושתן, לדעתו. ומשום כך אין היום חיוב כרת בכניסה למקדש. משא"כ קדושת הרצפה, היא קדושת המקום, ואיננה תלויה במחיצות. לכן המקום נשאר בקדושתו מימי דוד ועד היום. החורבן לא פגע בקדושת המקום. אך הרמב"ם סובר שקדושה אחת לשניהם, למקום ולמחיצות. אלא שבימי דוד, כשהמקדש טרם נבנה, הייתה רק קדושת הרצפה. אך כששלמה בנה את המחיצות קדושת הרצפה הפכה לחלק מקדושת המחיצות של שלמה. ודין המקום חל גם על המחיצות. ולכן קדו"ר קדשה גם לע"ל, אפילו לאחר שנפלו המחיצות. כי כשם שדין המקום לא תלוי בבניין ונשאר בעינו גם לאחר החורבן, כך גם דין המחיצות, הן אינן תלויות בבניינן הפיזי, ולכן גם שהבניין נפל, דין קדושתן, שהוא קדושת המקום והמחיצות כאחד, נשאר כשהיה. ומכיון שאחרי בניין עיקרו של הבית הוא המחיצות ולקדושת המקום בלבד אין משמעות עצמית לכן הזכיר הרמב"ם רק את שלמה ולא את דוד.
יה"ר שה' יקים לנו את סוכת דוד הנופלת בבי"א.