חבל נחלתו כה נא
סימן נא
חיוב שֶׁבֶת בהכנסת אנשים לבידוד
(תגובה לדברי הרב אריאל בעלון אמונת עתיך גיל' 132)
א. הרה"ג יעקב אריאל פתח את מאמרו שמי שלא התחסן והדביק אחרים הוא כמזיק באב נזיקין אש והוא אדם המזיק כיון שאשו משום חיציו.
לענ"ד הרב אריאל לא הוכיח את דבריו.
הוא כתב:
"המגפה מתפשטת כמו אש בשדה קוצים, האש נמצאת בכל מקום. חיסון הוא התריס מפני התפשטות הנגיף. מי שלא התחסן דינו כמי שלא כיבה אש הדולקת בחצרו והאש יצאה ואנשים נכוו ממנה. אותו אדם חייב מדין 'אשו משום חציו' אע"פ שהוא לא חבל במו ידיו, אלא לא שמר על האש שלא תתפשט".
התיאור למחלה והדימוי של חיסון לתריס אינו מסביר מדוע החולה שלא התחסן הוא מזיק מדין אש. כדי לחייב אדם מדין אש צריך להוכיח את זיקתו לאש ואחריותו עליה. הדבקה בנגיף אינה אש, וצריך לדמות מילתא למילתא כדי להסיק זאת.
ב. אם נתייחס לחיידקים/וירוסים כיצורים חיים הם לא יכולים להחשב כאש שהיא דומם שמתחייבים משום שאין שומרים עליו. לחיידקים וירוסים יש דרכי היזק שלהם בתנאי הגידול שלהם ועל כן ניתן לדמותם לשורו שהזיק בשן ורגל.
אולם נראה שלא להתייחס לחיידקים ווירוסים כבעלי חיים משום שהם אינם נראים ולא מורגשים בעצמם, כמו"כ אין לנו שליטה ישירה בהם כבבהמה שלנו, והם גם לא ממוננו, אלא טפילים החיים בתוכנו, ואנו נפגשים רק בתוצאות פעולותיהם.
ג. בכרך כא (סימן סד) מספרי 'חבל נחלתו' דנתי בנושא הדבקה במחלה. חלקתי שם על דברי ספר 'אורחותיך למדני' (ח"ב סי' קנג) שדן האם מי שחלה במחלה מדבקת שהוא נדבק מחבירו, יכול לטעון כנגד חבירו שהוא צריך לשלם לו נזק, צער, רפוי, שבת ובושת.
בס' אורחותיך למדני סובר כרב אריאל שכניסת חולה במחלה מדבקת לבית חבירו היא תולדת אש, ואשו משום חיציו וחייב בחמישה דברים ומחזק דבריו, שבחולה הנכנס כוח אחר מעורב בו של רוח, ואב נזיקין אש אינו צריך להיות קנינו, אלא מוטל עליו לשמור על רוח פיו שלא יזיק. ומדמה זאת לאמור בהל' שכנים להרחקת גורן ובית הכסא ומלאכה המזיקה שאם לא הרחיק כראוי משלם. ועוד מוכיח שבאבות נזיקין: אש ובור אפילו לא ברי היזקא חייב בחמישה תשלומים. והאריך בראיותיו כיד ה' הטובה עליו.
השבתי שם: "לענ"ד, דבר היוצא מגופו של מזיק לא ניתן להחשיבו כתולדת אש. שאם הוא יוצא בכח ראשון הוא אדם המזיק, ואם בכח שני הוא גרמא או אב נזיקין בור. אין אפשרות לומר שהיוצא מגופו יהא חיציו בכח שני, בניגוד לאש שכח אחר מעורב בה, ועל כן לא ניתן לשייך את היוצא מאפו ומפיו להיות אשו משום חיציו".
"כך כתב הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ו ה"י): 'אחד המזיק בידו, או שזרק אבן או ירה חץ והזיק בו, או שפטר מים על חבירו או על הכלים והזיק, או שׁרָק או נע והזיק בכיחו וניעו בעת שהלכו מכחו, הרי זה כמזיק בידו והם תולדות של אדם, אבל אם נח הרוק והכיח על הארץ, ואחר כך נתקל בהן אדם הרי זה חייב משום בורו, שכל תקלה תולדת בור היא כמו שביארנו'. והרמב"ם לא מעלה שום אפשרות של כיחו וניעו שבאה הרוח והעיפה אותם שיחשב כאשו משום חיציו".
"במקרה שלפנינו ודאי שאין כאן כח ראשון של אדם המזיק. ורוח אפיו ופיו היוצאים לחלל החדר בו נמצאים הנדבקים ממחלתו, לא נראה שהם כבור ברה"ר, שהרי אין הם נראים לא למזיק ולא לניזק כדי שיוכל הניזק שלא להינזק בהם. והרוח המעבירם אם יחשב כאשו משום חיציו מדוע הרמב"ם לא הביא אפשרות זו. ועל כן נראה שהוא בגדר גרמא בלבד. ואף שיכול למנוע עצמו מלהזיק בכך שייסגר בביתו ולא יפזר את רוח אפיו ופיו הנושאים חיידקים או וירוסים גורמי מחלות, אולם על אי ההסתגרות אינו נחשב כאדם המזיק".
ד. עוד חלקתי שם על דברי הרב זילברשטיין בחשוקי חמד (בבא קמא נו ע"ב) אשר דן לגבי חולה חצבת שבא למקום ציבורי והדביק אנשים, האם חייב לשלם להם דמי שבת.
והשבתי שם:
"ולא נראו לי דבריו. כאמור, היוצא מגופו של המזיק אינו נחשב כאש שהיא דומם שהאדם יצרו או היה ברשותו ולא שמרו כראוי, וכח נוסף הוליך והזיק. כאן כיון שיצא מגופו בכח ראשון יש כאן אדם המזיק ובכח שני גרמא בנזיקין. לא מצאנו מזיק מכח שני באדם, שיחשב כאשו משום חציו, ועל כן גם המדביק לא תחשב פעולתו כאש אלא ככח שני שלו שעל כך הוא גרמא אבל לא נחשב כמזיק בגופו".
"ההבחנה בין כח ראשון לשני נמצאת ברמב"ם בהל' שכנים (פ"י ה"ה): "מי שבא לעשות משרה של פשתן בצד ירק של חבירו שהרי מי המשרה נבלעין בארץ והולכין ומפסידין את הירק, או שנטע כרישין קרוב מן הבצלים של חבירו שהן מפיגין טעמן, או שנטע חרדל בצד כוורת דבורים שהרי הדבורים אוכלין העלין ומפסידין את הדבש וכל אלו וכיוצא בהן אין צריך להרחיק בכדי שלא יזיק ועל הניזק להרחיק את עצמו אם ירצה עד שלא יגיע לו הנזק שזה בתוך שלו הוא עושה והנזק בא לחבירו מאליו, במה דברים אמורים שאינו מרחיק כשהיה הנזק בא מאליו אחר שיפסקו מעשיו של מזיק אבל אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חבירו בשעת עשייתו הרי זה כמי שמזיק בידו, הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו ואמר ברשותי אני עושה שמונעין אותו, וכן כל הרחקות האמורות למעלה בענין זה אם לא הרחיקו הרי זה כמי שהזיק בחציו לפיכך צריך שירחיק משרה מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים שלשה טפחים או יתר מעט כדי שלא יהיה היזק בידים אבל להרחיק עד שלא יבא הנזק מאליו אין צריך".
"במקרה דילן, אין הוא מזיק את חבירו בשעת עשייתו המושווה ליורה חצים, ולכן זה כנזק שבא מאליו, ובלשוננו 'כח שני' שהוא עליו אך גרמא, ובשכנים כשעושה ברשותו ולצרכו (לא על מנת להזיק לחבירו) מותר לעשות. במקרה שלנו ודאי אסור להיכנס לבית חבירו ולהדביקו, אולם אין הוא כיורה חצים ולכן חייב רק משום גרמא ולא כאדם המזיק".
"אף במקרה של חולה המדביק במחלה הוא אינו יורה חץ, אלא הוא נושם ונושף ומפיו יוצאים הנגיפים הנכנסים לגופו של חבירו ומזיקים, והוא כבר יצא מן המקום, ואח"כ הנגיפים עושים את פעולתם ומזיקים ועל כן אין הם חיציו. וכיון שכך אין תשלום שֶׁבֶת".
ה. כיון שההדבקה בנגיפים גורמת לנזקים רבים ויחידים, משפחות ולמשק כולו, ניתן לתקן תקנות הקהל על החיוב להתחסן, ועל הענישה הישירה למי שהדביק, ועל הענישה העקיפה למי שאינו שומר על התקנות כראוי, אולם לא ניתן לחייב את המדביק מגדרי אדם המזיק.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן לשעבר
טענתכם העיקרית היא שנגיפים אינם מוחשיים לכן לא חלים עליהם דיני נזיקין.
ויש להשיב, אמנם בהלכות כשרות נגיפים וחיידקים אינם בע"ח אסורים, למרות שאין להם סנפיר וקשקשת ושאר סימנים כשרים, כי הם סמויים מן העין. בהלכות אלו האיסור חל על החפצא של בע"ח, ובע"ח שאינו ניכר לא אסור, הוא אינו חפצא שחל עליו איסור. אך בנזקין החיוב הוא על הנזק שנעשה לזולת, והנזק ניכר לעין, גם אם הגורם לכך לא ניכר. ויש ראיות לכך. תוקע לחברו בב"ק דף צא, א חייב, למרות שלא הכהו בגופו אלא בקולו בלבד. וכן שם דף יח עמוד ב
"תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו – משלם נזק שלם, ואמר רב יוסף, אמרי בי רב: סוס שצנף, וחמור שנער, ושיבר את הכלים – משלם חצי נזק".
וז"ל השו"ע חו"מ סי' שצ ס"ט:
"כשם שחייב על כוח שיש בו ממש שהתיז צרורות, כך חייב על כוח שאין בו ממש, כגון סוס שצנף, וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם ותרנגול שבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו".
ואילו היה הנגיף גורם לחבלה מיידית היה החובל חייב מדין אדם המזיק. אך מכיוון שהנגיפים מזיקים רק כעבור זמן, אחרי שהם מתרבים ופוגעים באברי הנשימה דינם כאשו משום חציו. ואין זה גרמא, כשם שאש אינה גרמא. כי אש מתפשטת בשדה קוצים ע"י שקוץ אחד מדליק כמה קוצים והם מדליקים קוצים אחרים עד שלבסוף כל הקמה נשרפת. כך גם הנגיפים. ואשו מחייבת תשלומי שבת.
תשובת המחבר
לענ"ד אי אפשר להגדיר הדבקה במגיפה לאב נזיקין – אש, משתי סיבות:
א. הנזק לא נעשה בעת ההדבקה ולוקח זמן הדגירה של החיידקים/וירוסים עד שנעשה הנזק. ואף אם נאמר שלא כלו חיציו, זה ודאי חיציו בכח שני.
לא מצאנו באשו משום חציו – חץ מכח שני. זה חידוש שאינו נמצא בדברי הפוסקים.
ב. ההיזק אינו ניכר בשעת ההדבקה, ואיננו קוראים לכך נזק ע"י הסתכלות במיקרוסקופ אלא בעין אדם כדברי הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ז ה"א): "המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו". וא"כ המזיק הוא מזיק בהיזק שאינו ניכר.
לשם השוואה, באש אף אם הדליק יער שלם בגפרור, בתחילה האש אחזה בקש אחד והעין רואה שהוא נשרף, ואחר כך התפשטה ושרפה את כל היער. ואם כן ההיזק היה ניכר מתחילתו והוסיף והולך בהמשך. אבל בהדבקה במגיפה לא ניכר מאומה בעת ההדבקה, ורק לאחר שהמזיק קונה אחיזה בגופו של הנדבק נוצר הנזק, ולכן הוא מזיק בהיזק שאינו ניכר ובגרמא.