חבל נחלתו כה מו
סימן מו
קבלת מתנה של מוצרים שלקוח השאיר בחנות
שאלה
אדם קיבל מתנת צעצועים לילדיו מִשָׂכיר העובד בחנות צעצועים. על המתנה היתה מדבקה: 'הושאר בחנות' והכוונה שמי שקנה – שכח ליטול את קנייתו – ובעל החנות נתן את הפריטים לעובד כדי שייתן למי שירצה. האם מקבל המתנה רשאי ליטלה?
תשובה
א. לכל חנות מן הראוי שיהיו 'תנאי קניה' שרשומים בפרסום על הקיר, כשאחד הסעיפים יעסוק מה יֶעשה במידה ואדם משאיר סחורה בחנות לאחר שקנאה, תוך כמה זמן עליו לקחתה, ומאימתי אין לחנות שום אחריות עליה למניעת שאלות מסוג זה.
ב. נדון מנקודת מוצא שבעל החנות הוא אדם ישר ורוצה שהקניה תגיע לבעליה, אלא שאין לו דרך לאתרו, וכיון שלא נשאר על הקניה שום סימן מזהה של הקונה – לא חשבונית ולא מספר כרטיס אשראי1 אין לו דרך לאתר את הקונה, ורק אם הלה יבוא ויודיע: 'שכחתי את קנייתי אצלכם' ניתן לדעת מי הקונה המאבד.
סביר להניח שאם הקונה לא יצר קשר עם החנות בטלפון או בא ברגליו לחנות – לאחר זמן מה, הוא התייאש מקנייתו (מסיבותיו הוא). ולכן צריך להתייחס הן לשבוע-שבועיים הראשונים עד שהקונה התייאש, וכן לדון מה דין הצעצוע לאחר שהקונה התייאש.
ג. פסק הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה פי"א הל' א-ב):
"השב אבידה לישראל מצות עשה שנ' (דברים כב, א) השב תשיבם לאחיך, והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה שנ' (דברים כב, א) לא תראה את שור אחיך והתעלמת מהם ובטל מצות עשה, ואם השיבה קיים מצות עשה".
"לקח את האבידה ולא השיבה בטל מצות עשה ועבר על שני לאוין על לא תוכל להתעלם ועל לא תגזול. אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב אבידתו",
נראה שבעל החנות אם אינו מתכוין ליטול את הפריט שנשכח, לעצמו, אינו עובר בלאוין ולא במצות השבת אבידה. הוא מטפל באבידה ומניח אותה בצד לקונה לכשיבוא, אבל אינו יכול לברר מי הקונה.
וכן אינו משיב את האבידה, הוא גם לא מתעלם ממנה אלא להיפך שם אותה בצד ואינו מתכוין לגוזלה.
ד. אם הקונה לא הגביה את החפץ שקנה לפני ששכחו, כגון בחנויות שמשלם בקופה ואחר כך מקבל לידיו את החפץ (ולא בחנויות שהלקוח מביא את חפץ לקופה) – כיון שלא הגביה לא קנאו (והגבהה קונה בכל מקום – שו"ע חו"מ סי' קצז ס"א) ואע"פ ששילם את מחירו. וכיון שכן, בעל החנות צריך לרשום לעצמו בצד: שהמוצר ששולם עליו לא נאסף ע"י הקונה, ולכן הוא חייב לקונה את כספו (לכשיגיע) או לספק לו מוצר זהה, ויכול להחזיר את המוצר למקומו בחנות (ולכתוב זיכוי לחנות בעבור המוצר)2.
טעם ההלכה אם הקונה לא הגביה, שהמוצר נשאר שייך לחנות ורק יש לה חוב לקונה האלמוני שלא הגביה ולא נטל את ששילם עליו. השאלה מסתבכת כאשר הקונה כבר הגביה את המוצר כלומר קנאו בהגבהה אחר תשלום המעות, ואז הוא שכח את הקניה שלו בחנות.
ה. בדרך כלל אם נמצאה אבידה ומאן דהו זכה בה, ורק אחר כך בעליה התייאש ממנה, היאוש לאחר שהאבידה באה ליד המוצא אינו מועיל, ולכן יהא מונח עד שיבוא אליהו (רש"י ב"מ לז ע"ב ד"ה ויניח) או ביד בית דין (שם המיוחס לריטב"א).
כאמור בבבא מציעא (כא ע"ב): "יאוש שלא מדעת. אביי אמר: לא הוי יאוש, ורבא אמר: הוי יאוש. בדבר שיש בו סימן – כולי עלמא לא פליגי, דלא הוי יאוש. ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף – לא הוי יאוש, דכי אתא לידיה – באיסורא הוא דאתא לידיה. דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר: סימנא אית לי בגויה, יהבנא סימנא, ושקילנא ליה".
נמצא שחפץ שזכו בו לפני שבעליו התיאש ממנו – שוב לא יכול המוצא לחזור ולזכות בו משום שבאיסורא אתא לידיה.
שני הסברים בראשונים מדוע אינו יכול לזכות באבידה שבאה לפניו קודם יאוש, כתב בשו"ת הר צבי (חושן משפט סימן צד): "וע"ד אשר העלה כת"ר בראש ספרו במה שנחלקו הרמב"ן והתוס' בטעמא דלא מהני יאוש באבידה בתר דאתיא לידיה, שהרמב"ן במלחמות (ב"מ דף כו) ביאר שהוא משום שאחר שהגביהה הרי נתחייב בשמירתה וידו כיד הבעלים ולא מהני יאוש לדבר שהוא ביד הבעלים, ומדברי תוס' (ב"ק דף סו ע"א ד"ה מוצא) מבואר דהא דלא מהני יאוש באבידה בתר דאתא ליד המוצא הוא משום דכבר נתחייב בהשבה, ואין היאוש מועיל להפקיע חיוב השבה"...
עולה שיאוש בעלים לאחר שנמצאה האבידה ונטלה מאן דהוא אינו מועיל להקנות את האבידה למוצאה. במקרה הנוכחי ה'אבידה' הושארה בחנות ללא ידיעת בעל החנות וצריך לדון אם זכית החצר-החנות באבידה, היא ככל זכיה שלא מדעת בעלים או לא.
ו. נראה שחפץ שנקנה באותה חנות והושאר בטעות לא ניתן לומר שבאיסורא אתא לידיה בעל החנות, ראשית, משום שלא עשה מאומה באיסור שהרי החפץ הושאר בחנותו ללא רצונו, ועוד שהוא הושאר בחנות ולא בידו.
החנות היא חצרו ולכאורה חצרו קונה לו, אבל בדבר שהושאר בחצרו נראה שהוא יכול לומר שאינו רוצה לקנות איסור, כאמור בשולחן ערוך (או"ח סי' תמח ס"ב): "אם אינו יהודי מביא לישראל דורון חמץ ביום אחרון של פסח, לא יקבלנו הישראל וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו; וטוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו". ואף כאן אינו מעוניין לקנות חפץ שאינו יכול לעשות בו מאומה ורק לשומרו לבעליו – כשהלה יגיע לאסוף את שלו. אין אדם נהפך לשומר על כרחו, ונראה שאף התורה לא הטילה עליו להשיב אבידה בעל כרחו.
וכן הביא בחק יעקב (סי' תמח ס"ק ה):
"דורון חמץ. ואם עכו"ם נתן או מכר לישראל חיטים וכהאי גוונא וקיבלם הישראל ממנו ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ, לכאורה נראה דהחמץ מותר לאחר פסח כדין חמצו של עכו"ם. וראיה לזה מהא דאיתא בנדרים דף ל"ה [ע"א] באומר קונם ככרי עליך מי מעל, למעול מקבל יכול לומר היתירא בעיתי איסורא לא בעיתי. ופירשו שם רש"י ור"ן [ד"ה למעול] והרא"ש [ד"ה איסורא] דמעילה בשוגג הוא, ואילו הייתי יודע שהיא אסורה לא הייתי מקבלה. אבל המוציא מעות של הקדש בשוגג מעל, אף על פי שאילו היה יודע שהיה של הקדש לא היה רוצה לזכות בהם, כיון שהוא עצמו לקחם כדי לזכות בהם. (משא"כ דכיון שניתנה) אבל מה שנתנו לו ע"י אחר יכול לומר אלו הייתי יודע שהוא אסור לא הייתי מקבלה הימנו כי איסורא לא בעינא למקני, ונמצא זכיה בטעות ואינו זכיה, עכ"ל. ואם כן הוא הדין בנדון דידן. ואף על גב דמסיק הש"ס שם בקונמות שהמקבל מעל לכשיוציא, היינו משום דעשה מעשה אח"כ באיסור שמעל בשוגג כשהוציא, מה שאין כן כאן שלא עשה שום איסור אחר שקיבלם מידו, ועיין שם בר"ן [ד"ה אמר ליה], וצ"ע".
וכ"כ: רא"ש (פירוש לש"ס, נדרים לה ע"א ד"ה איסורא לא בעי דליקני), מקור חיים (לר"י מליסא, באורים סימן תמח ס"ק ה), וכ"כ ערוה"ש (או"ח סי' תמח ס"ד) עפ"י ב"מ צו ע"ב.
ז. נראה על כן שבעל החנות יודע שהאבידה בחצירו, ואולי אף מטלטל אותה ממקום שהושארה בו, אבל אינו מקבל עליה אחריות להתחייב עליה. ואף הגבהתו אינה לשם שמירת אבידה אלא לשם הסדר בחנותו.
נראה שמצב המוצר בחנותו כאמור בבבא קמא (פ"ה מ"ב, מז ע"א): "הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב... הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב"...
בשאלה שלפנינו נראה שבעל החנות עד שנודע לו מהפריט שנשאר בחנותו ואף אחר שנודע לו אינו הופך להיות שומר אבידה על המוצר שנשאר, ולכן אם אדם שאינו ישר, ראה את המוצר ארוז ונטלו לעצמו ביודעו שהוא כבר נקנה ונשכח – בעל החנות פטור. ואפילו יחזור הקונה ששכח את הפריט וישאל היכן הוא ומאן דהוא נטלו, אין בעל החנות חייב בתשלומים שלא קיבל עליו שום שמירה.
ח. טעם נוסף לומר שבעל החנות אינו קונה את המוצר שכבר קנוי ללוקח הוא מטעם שישנה מחלוקת בין הפוסקים אם חצרו קונה לו ביאוש שלא מדעת.
נאמר בבבא מציעא (כה ע"ב): "משנה. מצא בגל ובכותל ישן – הרי אלו שלו". ובגמרא: "תנא, מפני שיכול לומר לו: של אמוריים הן. – אטו אמורים מצנעי, ישראל לא מצנעי? – לא צריכא, [כו ע"א] דשתיך טפי".
פרש רש"י (בבא מציעא כה ע"ב-כו ע"א):
"תנא – גבי גל וכותל ישן."
"שיכול לומר לו – לבעל הגל או לבעל הכותל."
"של אמוריים – שהורישו אבותינו היו."
"ישראל לא מצנעי – ומחציו ולפנים אמאי שלו, הרי בעל הבית זה משתמש בה זה כמה שנים."
"דשתיך טפי – העלו חלודה רבה, דכולי האי לא שביק להו."
והראשונים עסקו בשאלה מדוע חצרו של בעל הגל או הכותל לא תקנה לו את המציאה. ונתנו כמה כללים בקניית חצר באבידה.
כתבו תוספות (בבא מציעא כו ע"א): "דשתיך – וא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל, וכן מוכח לקמן (עמוד ב) דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו, ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא וכן לקמן (דף כז.) דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר דאז הוי שלו ולא אמרי' דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו".
דייק בחכמת שלמה (בבא מציעא כו ע"א): "תוס' בד"ה דשתיך כו' מצא בחנות ובשולחנות כו' נ"ב מזה יראה דלא ס"ל לבעלי התוס' דשייך למימר גבי חצר יאוש שלא מדעת ובאיסור אתא לידיה אלא גבי אדם, אבל בחצר כל זמן שמתייאשים הבעלים קונה בעל החצר אף שבשעת נפילה לא היה יאוש, ומש"ה מביאין ראיה מחנות וק"ל ולאפוקי מדעת נמוקי יוסף והרא"ש ומש"ה לא הזכיר הרא"ש חנות וכ"כ הרא"ש להדיא ע"ש".
היינו, תוס' הביאו כראיה שאף המוצא מעות בחנות או לפני שולחני, המעות של המוצא ואינם נקנים לבעל המקום, ואע"פ שהמעות שנמצאו הגיעו לחצר לפני יאוש בכ"ז הסיבה שאינם נקנים לבעל החצר היא מחמת קוטנם, והלא ניתן לדחות ראיה זו מחנות ושולחני שבעל החנות אינו קונה מפני שהגיעו לחצרו קודם יאוש ובאיסורא אתא לידיה. ומכך שתוס' הביאו ראיה לנימוקם שחצרו אינה קונה לו בדבר שאין עתיד להימצא אף בחנות, משמע שלא חששו לטעם באיסורא אתא לידיה בחצר.
אמנם הנימוקי יוסף (בבא מציעא יד ע"א) כתב: "וליכא למימר תקנה ליה חצרו לבעל הבית דקודם יאוש הוה התם ולא עדיפא [חצרו] מידו דאילו בא לידו קודם יאוש בעלים תו לא קני ליה הואיל ובאיסורא אתא לידיה, הלכך חצרו נמי לא קני ליה". וחלק על תוס' לפי דיוקו של החכמת שלמה.
ובדומה לנ"י כתב הרשב"א (בבא מציעא כה ע"ב): "וא"ת תקני לו חצרו עכשו. י"ל משום דחצרו לא עדיפא מידו ואלו באה לידו קודם יאוש בעלים תו לא קניא ליה הואיל ובאסורא אתא לידיה, וכדקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, הילכך חצרו נמי בכי האי גוונא לא קניא ליה".
ונראה שלשיטת הרשב"א ונ"י צריכים לדון עפ"י התירוץ הראשון שהובא לעיל, שאינו רוצה לקנות דבר שאסור לו לעשות בו מאומה.
ט. יש לדון מה מעמד הפריט שנשכח בחנות קודם יאוש, מה יהיה הדין אם בא אחר וגנבו והוציא מן החנות.
כתבנו לעיל שבעל החנות ודאי אינו רוצה לקנותו כדי שלא יבוא לידו באיסור, ולא יפלו עליו חיובים, לפי דברי הרמב"ן שהובאו לעיל הוא לכאורה נהיה שומר אבידה.
לכאורה, היה נראה שאע"פ שהחנות לא קנתה לו באיסורא ומצד החנות הוא אינו זוכה בחפץ, אבל כאשר בעל החנות או אחד מעובדיו השגיח בשכחה מרגע שהוא נוטל אותה או מגביה או שהוא ראה הוא נעשה שומר שכר, כיון ששומר אבידה הוא שומר שכר כנפסק במחלוקת בין רבה ורב יוסף (ב"ק נו ע"ב, וב"מ כט). וכ"פ הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה פי"ג ה"י).
ובאר המגיד משנה (הל' גזלה ואבדה פי"ג ה"י): "ובכל זמן שהאבדה אצלו אם נגנבה וכו'. פסק כרב יוסף דאמר שומר האבדה כשומר שכר בהכונס (דף נ"ו:) ושם באלו מציאות (דף כ"ט) וכן פוסקין בהלכות ויש חולקין לומר כשומר חנם ודעת הרב עיקר".
סיבה נוספת שתהיה לחייבו כשומר שכר שהרי הוא נהנה בקניה מדמי החפץ ואם בעל החפץ היה מבקשו שמור לי ואבוא עוד שעה לקחתו היה נענה בחיוב, אף עתה כיון שנהנה – מהנה.
אולם כאמור הוא ודאי אינו רוצה לקנות את האבידה כדי שתהא שמורה אצלו כדין אבידה שאדם הרימה לפני יאוש. והרי כל כניסת האבידה לרשותו אינה מרצונו.
כך פסק הרמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ג הי"ג): "הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור, ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב, ואם הכניס ברשות פטור, ואם קבל עליו בעל הבית לשמור את הקדרות בעל הבית חייב". וכ"פ השולחן ערוך (חו"מ סי' שצג ס"א).
וכן בבבא מציעא (פא ע"ב): "שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם. אמר רב הונא: אמר לו הנח לפניך – אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר".
פרש רש"י (בבא מציעא פא ע"ב): "הנח לפניך אינו לא שומר חנם כו' – כיון דאמר ליה לפניך – תיב ונטר לך קאמר ליה". אף כאן זה שהקונה שכח את החפץ בחנותו אינו מכריחו להיות שומר אבידה שאינו יכול לחזור ולקנות את החפץ אחר יאוש.
נראה לענ"ד שחצרו לא קבעה אותו כשומר אבידה והוא במצב ביניים, יש בחנותו כלי של אחר שאינו רוצה לזכות בו ורוצה להשיבו, אבל אינו יודע מי הם בעליו. אולם מצד שני אינו נעשה שומר אבידה לבעליה, ולכן בעת שהמאבד-שוכח התיאש בעל החנות זכה באבידה הנמצאת בחצירו.
נאמר בבבא מציעא (כו ע"ב): "נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה – עובר משום השב תשיבם. המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה – אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד".
נראה שבעל החנות אינו עובר על שום איסור ואינו חייב בהשבה – הוא אינו מתכוין לגזול ואינו מתעלם להיפך הוא שומר על המוצר ששולם ונשכח בחנותו עבור הלקוח השכחן. אולם הוא אינו יכול להשיב כיון שאינו יודע למי.
המצב דומה לאדם שראה אבידה ללא סימן שהיא ספק הינוח ולא הגביהה. הוא אינו עובר עליה כי מן הסתם בעליה יבוא לקחתה. אולם אם עבר זמן רב ולא באו בעליה הרי הוא רשאי ליטלה לעצמו.
ולכן זהו מצב ביניים ורשאי לזכות בשכחה בחצרו.
י. נראה שלאחר שהקונה התייאש, חצרו של בעל החנות – החנות, קונה לו את האבידה ואין בזכייתו שום איסור, אע"פ שהיה שומר אבידה בעל כרחו.
אבידה נקנית ביאוש. נאמר בבבא קמא (סו ע"א): "יאוש – אמרי רבנן דניקני, מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן; אי דאורייתא, מידי דהוה אמוצא אבידה, מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה קני ליה, האי נמי כיון דמייאש מרה קני ליה, אלמא קני".
מבאר תוספות (בבא קמא סו ע"א): "מוצא אבידה לאו כיון דאייאש מרה מינה כו' – אור"י דנפקא לן דיאוש קונה באבידה מהא דאמר באלו מציאות (ב"מ דף כז. ושם) מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעים פי' ע"י שיש לה סימנין יש לה תובעים שאין הבעלים מתייאשין כיון שיש בהם סימן ולא כמו שפ"ה שם שיש לה תובעין שאינה של הפקר דשמלה דבר הנעשה בידי אדם הוא דהא ל"ל קרא להכי פשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב"...
וכן תוספות בבבא מציעא (כז ע"א) כתבו: "ומיהו בירושלמי יליף מניין ליאוש מן התורה אמר רבי יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו כו'".
והזכיר זאת במלאכת שלמה (בבא מציעא פ"ב מ"ה).
הזכיה באבידה לאחר יאוש אינה מחייבת את הזוכה להחזיר את החפץ לבעליו, וכן אינו חייב להחזיר את שוויו. וממילא בעל החנות זכה באבידה, ונראה שאין יכול להקדים אותו בזכיה אחד מעובדי החנות מפני שהם רק שכירים ואיך יוכלו להקדים את החצר. וכיון שזכה בחפץ שהושאר בחנותו והמשאיר התיאש, הוא רשאי ליתנו לעובד או לבנו וכד' ואינו חייב מאומה לאף אחד. וגם מקבל המתנה רשאי להשתמש בה ללא שום מוסר כליות.
יא. אם בעל החנות זכה בחפץ קודם יאוש, נראה שהחפץ גזול תחת ידו ואינו יכול לזכות בו ולא לתנו לאחרים.
פסק הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה פ"ב ה"ג): "מכרה הגזלן או נתנה במתנה אף על פי שלא נשתנית הגזלה אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח, הואיל ונתיאשו הבעלים בין לפני מכירה ונתינה בין לאחר מכירה ונתינה קנה אותה הלוקח ביאוש ושינוי רשות".
באר המגיד משנה (הל' גזלה ואבדה פ"ב ה"ג): "מכרה הגזלן וכו'. זה מפורש בהרבה מקומות דיאוש ושינוי רשות קני. ומ"ש בין לאחר מכירה ונתינה שהכוונה ששינוי רשות ואחר כך יאוש קנה כבר העירותי על זה פרק ה' מהלכות גניבה ויש חולקין". היינו יש מן הראשונים שסוברים ששינוי הרשות צריך להיות אחר היאוש כדי שהחפץ ייקנה למקבל מהגזלן.
והעיר האור שמח (הל' גזלה ואבדה פ"ב ה"ג): "דעת רבינו דלענין קניית גוף החפץ קני אף אם היה היאוש אחר המכירה, ולענין חיוב הדמים לשלם אף אם היאוש היה קודם המכירה חייב לשלם, וזה דייק אינה חוזרת בעצמה, אבל הדמים חייב לשלם, וכן פירש לנו באורך פ"ה מה"ג הלכה ג', ועיין בההמ"ג".
היינו אם במקרה דילן בעל החנות נטל את הקניה שנשכחה לפני יאוש זהו גזל וחייב בתשלום אם יבוא בעל החפץ ששקנאו ושכחו בחנות.
אולם העובד שקיבל מבעל החנות פטור מתשלומים. וכ"כ בערוך השולחן (חו"מ סי' שנג ס"ו): "שינוי רשות ויאוש אינו דומה לשינוי השם ושינוי מעשה שבהם אין הקנין רק לגוף הגנבה ודמים צריך לשלם, אבל ביאוש ושינוי רשות א"צ זה הקונה גם לשלם דמים דכשהגנבה היא ביד הגנב אף על פי שקנאה בע"כ חייב לשלם הגנבה משא"כ האחר שקנאה מהגנב מה לו לשלם והגנב משלם להבעלים"...
יב. בשאלה לפנינו אנו דנים האם מקבל המתנה שקבלה מהעובד בחנות רשאי להשתמש בה, בהנחה שבעל החנות זכה בה לפני יאוש (ואם בעל החנות זכה בה לאחר יאוש היא ודאי שלו, ורשאי ליתנה או למוכרה כמבואר לעיל).
פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' שסט ס"ב): "אסור ליהנות בדבר הגזול, ואפילו לאחר יאוש, והוא שידע בודאי שדבר זה הוא הגזילה עצמה. כיצד, ידע שבהמה זו גזולה, אסור לרכוב עליה או לחרוש בה; גזל בית או שדה, אסור לעבור בתוכה או ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואם דר בה חייב להעלות שכר לבעלים אם היתה עשויה לשכר; גזל דקלים ועשה מהם גשר, אסור לעבור עליו, וכן כל כיוצא בזה. (מיהו אם מסרו לרבים, מותר ליהנות ממנו, דהא הוי יאוש עם שינוי רשות) (המגיד פ"ה)". וא"כ כאן המקבל ודאי אינו יודע שהיא גזולה. להיפך, הוא חושב שבעל החנות נתן לו אותה אחר שעשה כל שבכוחו לאתר את הקונה ששכחה.
ובביאור הגר"א (חו"מ סי' שסט ס"ק ד) הוסיף: "ואפי' לאחר ייאוש. כנ"ל ממש"ש קי"ד ומעיקרא באיסורא כו' ואף דקי"ל כלישנא בתרא היינו משום דאיכא ייאוש וש"ר ולא אתא לידיה באיסורא דלא ידע שגזולה היא כמ"ש בס"ה ואינו יודע כו' וכמ"ש ברפ"ג דסוכה אלא ליגזזו אינהו כי היכא כו' וכמ"ש המפרשים שם משום דא"י שגזילה היא וז"ש והוא שידע כו'".
וא"כ כאן ודאי שאף אחד אינו יודע אם אמנם גזל, ורק כשודאי גזל אינו קונה ואתא לידיה באיסורא, אבל כאן שמן הסתם היה יאוש וגם היה ש"ר, העובד שקיבל מבעל החנות פטור ודאי מתשלום ומתנתו מתנה.
וכך פסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' שסט ס"ה): "נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת, הרי אלו שלו, מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה, ואינו יודע בודאי שזו גזילה. ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו, מחזירו לבעלים הראשונים".
אולם דוקא שם שיכול להחמיר על עצמו ולהחזיר לבעלים הראשונים יש מקום לחסידות זו. אבל במקרה שלפנינו אין אפשרות להחזיר לקונה ששכח, שכן אם היו יודעים מי הוא היו מחזירים לו, ולכן אין שום מקום למעשה החסידות ויכול העובד שקיבל מבעל החנות במתנה ליתנה לאחרים והם ישתמשו במתנה.
מסקנה
העובד שקיבל את הקניה שנשכחה בחנות רשאי לקבלה וליתנה לאחרים במתנה.