חבל נחלתו כה לו
סימן לו
סדרי גמ"ח למטבעות לפדיון הבן
פתיחה
בישובנו הוקם גמ"ח למטבעות לפדיון הבן. נקנו לצורך הגמ"ח מטבעות פדיון הבן של החברה למדליות של מדינת ישראל. (המטבעות יחדיו מכילות 100 גרם כסף, כל מטבע שוקלת כעשרים וחמישה גרם ומכילה כעשרים גרם כסף).
מטרת הגמ"ח היא שאבות אשר צריכים לפדות את בנם מכהן, יוכלו לקבל את המטבעות ליתנם לכהן בזמן הפדיון, ואח"כ לקנות את המטבעות מהכהן ולהחזירם לגמ"ח.
מטרת קביעת הסדרים היא להבטיח שני צדדים: ראשית שהבן יהיה פדוי ללא שום ספיקות מבחינה ממונית. ושנית שהמטבעות של הגמ"ח יוחזרו לגמ"ח לשם שימוש בהן לכל מבקש.
כדי להבטיח זאת נעיין מה עדיף בדרכי הקניינים בשלבים השונים.
א. הקנאת המטבעות לאבי הבן
הפשוט והקל הוא שגבאי הגמ"ח ייתן את המטבעות לאב במתנה גמורה, וימתין עד שיחזירן לגמ"ח. אלא שיש בכך סיכון שהמטבעות יוחזרו לאחר זמן ארוך, ובינתיים אחרים יזדקקו להן, או שח"ו לא יוחזרו (משכחה וכד'). ולכן הדרך הבטוחה ביותר מבחינת הגמ"ח הוא הקנאה במתנה על מנת להחזיר. היתרון שלה הוא בכך שבפשטות לפי רוב הפוסקים במידה והמטבעות לא יוחזרו בזמן שנקצב הפדיון אינו פדיון והבן אינו פדוי. קנין זה מבטיח שהמטבעות לא תתעכבנה בידי מקבלן במתנה על מנת להחזיר.
נאמר בקידושין (ו ע"ב): "אמר רבא: הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, במכר – לא קנה, באשה – אינה מקודשת, בפדיון הבן – אין בנו פדוי, בתרומה – יצא ידי נתינה, ואסור לעשות כן, מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. מאי קסבר רבא? אי קסבר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, אפילו כולהו נמי! ואי קסבר לא שמה מתנה, אפילו תרומה נמי לא! ועוד, הא רבא הוא דאמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, דאמר רבא: הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו והחזירו – יצא, ואם לאו – לא יצא! אלא אמר רב אשי: בכולהו קני, לבר מאשה, לפי שאין אשה נקנית בחליפין. א"ל רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי: הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך".
היינו, מתנה שמותנה בעת הנתינה בין הנותן למקבל שהיא על מנת להחזיר, היא מתנה גמורה ומועילה בכל מקום שצריך שהגוף והפירות של המתנה יהיו של המקבל, אלא שהיא על תנאי שלאחר השימוש בה תחזור לבעליה.
וכך נאמר בסוכה (מא ע"ב): "מנא הני מילי? (רש"י: מנא הני מילי – דאין אדם יוצא בלולבו של חבירו.) דתנו רבנן: ולקחתם – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. לכם – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר החזירו? (רש"י: למה לי למימר החזירו – מה אנו למידין מחזרה זו, דאצטריך תנא למיתנייה במתניתין?) – מלתא אגב אורחיה קא משמע לן: מתנה על מנת להחזיר – שמה מתנה (רש"י: הא קא משמע לן – דרבן גמליאל על מנת שיחזירוהו לו נתנו להם, ואפילו הכי הויא מתנה עד שיצאו בו). כי הא דאמר רבא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו – יצא, לא החזירו – לא יצא (רש"י: החזירו לו יצא – דמתנה על מנת להחזיר מתנה היא, והרי החזירו לו, אבל אם לא החזירו – אגלאי מלתא דמעיקרא גזול הוא בידו1.)".
מוסיף תוספות (סוכה מא ע"ב): "ואם לאו לא יצא – ומה שלא החזירו רבי יהושע לרבן גמליאל אלא נתנו לרבי אלעזר בן עזריה ורבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא דעתו של רבן גמליאל היה שיצאו כולם ואח"כ יחזירוהו". ולכן לא היו צריכים להחזיר לנותן אחר כל נטילה ויציאה בו ידי חובה.
כתב הריטב"א (סוכה מא ע"ב): "לא החזירו. פי' שלא החזירו כלל או שלא החזירו עד שעבר זמן מצותו לא יצא שכיון שלא קיים תנאו בטלה המתנה וחזרת דמים לאו חזרה היא כלל"...
עוד כתב הריטב"א (קידושין ו ע"ב):
"ומיהו מתנה על מנת להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו הוא וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא, ומסתברא שאם שעבדה לבעל חובו הרי הוא משועבד ומוחזר וגובה ממנה לאחר חזרה וכדפרישית בפרק יש נוחלין".
היינו, הוא צריך להחזיר את המתנה בקנין כשם שנכנסה אליו בקנין, ומפני שהיתה קנויה לו בקנין מלא. ולדידן הוא קונה את המטבעות במתנה על מנת להחזיר נותנם לכהן במתנה גמורה, קונה אותם לאחר הפדיון בממון מן הכהן, ומקנה אותם חזרה לגמ"ח, ובכך מקיים את הפדיון בשלמות.
ממשיך הריטב"א:
"וקשיא לן בפדיון הבן היאך בנו פדוי דהא אמרינן התם בבכורות פרק יש בכור לנחלה (נ"א ב') רצה הכהן ליתנה לו במתנה רשאי, רב חנניה הוה רגיל דשקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמיה אמר ליה לא גמרת ויהבת לי מידעם הילכך אין בנך פדוי, פי' משום דגלי דעתיה דלא גמר ויהיב אלא על דעת שיחזירהו לו, אלמא אם נתן הפדיון על מנת להחזיר אין בנו פדוי, ולאו קושיא הוא דהתם שנתן סתם ולא פירש והוה אזיל ואתי גלי דעתיה שלא גמר למתנה כלל שיהא כהן זוכה בו ואפילו במתנה על מנת להחזיר, ורב חנניה נמי היה דעתו ליטלו על דעת לעכבו אצלו אם ירצה, וכיון שכן וזה לא נתכוין להקנות אינה מתנה ואין בנו פדוי, אבל כשפירש וגמרו שניהם להיות מתנה ע"מ להחזיר זו מתנה גמורה היא ובנו פדוי".
היינו, נתינה ללא הזכרת התנאי, אולם בכוונה שהכהן יחזיר את הפדיון גורמת שאין בנו פדוי משום שאין הנתינה בלב שלם, והוא אינו מתכוין לתת אלא להשאיל, אולם אם מַתְנה במפורש מתנתו מתנה עד שתוחזר לבעליה.
מוסיף הריטב"א:
"ובתרומה יצא ידי נתינה אלא שאסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. דקיימא לן (בכורות כ"ו ב') שאין חולקין לו תרומה דבעינן שכר עבודתם ולא שכר מלאכתם...".
מהסיבה האחרונה שהזכיר נלענ"ד שלא ראוי שכהן יחזיק מטבעות כדי שיפדו אצלו, ויש בכך משום כהן המסייע בבית הגרנות (עי' בספרי חלק כד סי' כח). למדנו שמותר לפדות את הבן במעמ"ל. אמנם במקרה דידן המעמ"ל היא בנתינה ליד האב. האב, כיון שהמטבעות שלו לגמרי (כפי שכתב הריטב"א), צריך לתת אותן לכהן כמתנת כהונה חלוטה, ואחרי כן יקנה את המטבעות גופן מן הכהן בכסף מלא (או לפי מה שהכהן מסכים). בנו פדוי כבר עם קבלת המטבעות על ידי הכהן, ונותר לאב עתה להשיב את המטבעות לגמ"ח, כדי שיתברר למפרע שפדה בממונו ולא בגזל (כפי שהובא מרש"י לעיל).
הריטב"א הדגיש שכשם שמקבל המעמ"ל צריך הקנאה כדי שהמטבעות תיכנסנה לרשותו, ה"ה שההחזרה צריכה להיות על ידי קנין ולא רק החזרת הגוף ליד נותן המתנה.
נראה מן הראשונים שאי החזרת המתנה לנותנה מבטלת את המתנה ולכן אין יכול לצאת בה י"ח. ולא משנה סיבת המניעה מהחזרה.
כתב הר"ן (על הרי"ף, קידושין ב ע"ב): "והא אמר רבא מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ובינתים היא שלו לגמרי ובלבד שיחזירנה... ואם לא החזירה נמצא שלא היתה מתנה מעולם".
וכך כתב המאירי (קידושין ו ע"ב): "וכן צריך שתדע שכל שעל מנת להחזיר קונה בו דוקא לכשיחזיר ואם אבדה בטל הכל שהרי הלכה רווחת איצטלית דוקא ולא דמיה ומכל מקום יש אומרים בזו דוקא במה שדרך בני אדם להקפיד עליו כגון אצטלית שאדם רוצה בו יותר מבדמיו או מפני שהוא מתכוין לצערה וכן הדין באתרוג שאינו רוצה בדמיו אלא לקיים מצוה בשאר הימים אבל כל שאינו מכוין אלא לתועלת וכדי שלא לשקע את המתנה ביד המקבל אומרים מה לי הוא מה לי דמיו וכן אם אמר אחר כן הרי חזרתך מחולה לך הועיל ואף על פי שלענין גט אמרו על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין לך אינו כלום שלצערה נתכוין והרי לא צערה התם כדקתני טעמא דלצעורי איכוין אבל כל שלא נתכוין אלא לתועלת עצמו רשאי וכמו שאמרו בנדרים בענין מדיר הנאה מחברו עד שיתן לו או לבניו הסמוכים על שלחנו כור של חטים אף זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו הריני כאלו התקבלתי כמו שיתבאר במקומו במסכת גיטין פרק קורדיקוס".
במקרה הנוכחי כל הקמת הגמ"ח היא לשם שימוש חוזר במטבעות גופן, ועל כן אם המקבל את המטבעות מן הגמ"ח לפדות בנו, ירצה להחזיק בהן ולשלם את תמורתן הוא לא יוכל. וכן הגמ"ח לא ימחול לו על אי החזרת המטבעות.
ב. קציבת זמן החזרה
בגמ"ח הנוכחי נראה לענ"ד שראוי לקצוב זמן להחזרה ביום לאחר הפדיון ולא יותר, הן מחשש לאובדן או שכחה, והן מחמת שאולי המטבעות יידרשו על ידי אחרים לצורך פדיון בנם. (ניתן להוסיף בכללי הגמ"ח שבמידה ומקבל המטבעות יתקשר עם גבאי הגמ"ח ויאריך את זמן ההחזרה עדיין בנו יהא פדוי, ולא יתברר שלא עמד בתנאו).
פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' רמא ס"ו):
"הנותן מתנה ע"מ להחזיר, בין מיד בין לזמן קצוב או כל ימי חיי הנותן או כל ימי חיי המקבל, הויא מתנה לזמן הקצוב, בין בקרקע בין במטלטלין, ואוכל הפירות עד אותו הזמן; והוא שמחזירה לנותן לזמן הקצוב, אבל אם אינו מחזירה, נתבטלה המתנה".
ורמ"א הגיה: "לא קצב לו זמן להחזיר, יכול המקבל להחזיר לו כשירצה. ואם הוא דבר הצריך לנותן, כגון שהוא אתרוג בימי החג, ואמר: על מנת שתחזירנו לי, בודאי נותנו שיחזירנו לו בעוד שצריך לו וצריך להחזיר לו מיד. ואם אמר: על מנת שתחזירהו, ולא אמר: לי, יכול להחזיר כשירצה (תשובת רשב"א סימן אלף)"...
בקציבת הזמן ישנו סיכון מסויים לאב הפודה, שכן אם המעות לא יוחזרו בזמן ביטל התנאי את הבעלות על המטבעות בזמן הפדיון, ועם כל זאת נראה שקציבת הזמן הכרחית. (כפי שהוספנו לעיל, אם האב נאנס ולא יכול להשיב את המטבעות ביום למחרת, ראוי להתנות שיתקשר לגבאי ויקבל הארכה כדי שפדיון בנו לא יתבטל למפרע).
ג. שיטת הקצות במתנה לזמן
בקצות החושן (חו"מ סי' רמא ס"ק ד) חידש שאף במתנה עמ"ל יכול לתת מתנה חלוטה של גוף ופירות עד זמן מסויים, ולא זקוק להקנאה נוספת בין מקבל המתנה לנותנה של החזרה כדי לקיים את התנאי.
לפי הבנת הקצות, ניתן לתת מתנה של גוף ופירות עד זמן מסויים ועם הסתיים הזמן הנקבע בעת הנתינה פקעה בעלות המקבל והכל חוזר לנותן המתנה ללא שום הקנאה.
דרך זו נראה שאינה חולקת על הדרך בה נקט הריטב"א (וכן הרא"ש שהביאו בקצות החושן), אלא היא דרך שנראית לקצות כאפשרית, ועם זאת היא נשענת על דעת יחיד בראשונים ולכן ראוי בגמ"ח לרבים לנהוג כמרבית הפוסקים שצריך הקנאה בהחזרה, ולא להסתמך על תנאי לפקיעת המתנה.
לא בורר בדברי הקצות, מה מצב המתנה לאחר שכלה זמנה ולפני שהחזירה לנותן. מחד המתנה ביד המקבל ומאידך היא אינה שייכת לו. כמו"כ לא בורר האם אי החזרה מפקיעה שם מתנה ממנה ונחשב לגזל. קשה לומר שיחלוק על רש"י שאם לא החזירה תחשב המתנה כגזל, אולם ניתן להבין בדבריו כאילו סוג מתנה אחרת לפנינו, בה ההתנאה עמ"ל אינה תנאי המפקיע למפרע, אלא תנאי שלא יכלה אותה והיא תוחזר בשלמות לבעליה. ולכן בגמ"ח ודאי לא ראוי לנהוג כשיטת הקצות.
מסקנות
נראה לי שלפני נתינת מעות לאב לפדות את בנו יש להחתימו על שטר, שמתנת המטבעות לו היא על מנת להחזיר עד למחרת היום בשש בערב. במידה ולא יחזיר את המטבעות – בנו אינו פדוי, ואז יגביה את המטבעות. ולאחר שפדה יחזירן ליד גבאי הגמ"ח. יש להוסיף תנאי שבמידה והוא נאנס ולא החזיר, אם קיבל דחיה מגבאי הגמ"ח, הפדיון חל אם יחזיר עד המועד שקבע לו הגבאי.
במידה ויש שני פדיונות באותו יום יש לכתוב בשטר שראובן צריך להעביר לשמעון וכששמעון יקנה את המטבעות לגזבר הגמ"ח שני הבנים פדויים.
הנוסח המוצע עליו יחתום מקבל המעות
ב"ה
ביום ____לחודש _____ שנת _______
אני __________ קבלתי מ_________ הי"ו (גזבר הגמ"ח), חמש מטבעות לפדיון בני במתנה על מנת להחזיר.
המטבעות יוחזרו לגזבר הגמ"ח למחרת יום הפדיון _______עד צאת הכוכבים.
ידוע לי כי במידה והמטבעות לא יוחזרו לגמ"ח עד הזמן הנקוב (אפילו יוחזרו מאוחר יותר) בני אינו פדוי.
(במידה ואאנס ולא אוכל להשיב את המעות בזמן, אתקשר למספר ________ואאריך את זמן ההשבה כדי שבני יהא פדוי).
חתימת האב _______________________________