חבל נחלתו כה לה
סימן לה
גיור ובערב אחרי הטבילה נישואין
שאלה
אשה נכרית עוברת טבילת גיור בצהרים, ובערב נכנסת לחופה כדת משה וישראל עם מי שלא חיה איתו בגיותה, האם צריכה לספור בגיותה נקיים? האם צריכה לטבול לפני החופה ככל כלה? האם צריכים לדחות את החופה מחשש לדם חימוד?
תשובה
א. גויה אינה חייבת בשום דין מדיני טומאה בחייה. כל טומאתה בחייה היא גזירת חכמים שגזרו על הנכרים שדינם כזבים, אולם מטומאה זו אינם יכולים להיטהר זוהי גזירת חכמים.
נראה פשוט שגר אינו צריך להיטהר מטומאת זיבות שהיתה עליו בגויותו, אלא מעת שהתגייר מתחילים לדון במצבו כאדם מישראל. ומיד כשעלה מן המקוה הרי דינו כישראל מכאן ולהבא, וכל מה שהיה עמו בגיותו אינו משנה לגבי גירותו.
כך כתב בקובץ תשובות הרב אלישיב (ח"ב סי' מח): "דבר זה אפי' תינוקות של בית רבן יודעים דנכרית לא מטמאה בנדה מן התורה, וכן מפורש ברמב"ם פ"ד מה' איסו"ב 'הנכרית אין חייבין עליה משום נדה ולא משום זבה ולא משום יולדת'. אכן בע"ז דף ל"ו מבואר דגזרו על נכרית משום נדה אף על גב דכותית אין דמה מטמאה מה"ת שה"ה כבהמה, חכמים גזרו עלי' (רש"י) וישראל הבא על הנכרית חייב משום נשג"א, מ"מ אין לנו שגזרו עלי' אלא משום נדה אבל לא משום זבה, אף שחז"ל גזרו על כותי וכותית שיהי' כזבים אך אין זה אלא לענין טומאה וטהרה כמ"ש הרמב"ם הנ"ל וז"ל "חכמים גזרו על כל העכו"ם שיהי' כזבים תמיד לענין טומאה וטהרה". וכ"מ מהרמב"ם פ"ג מה' מטמאי מו"מ ה"ט "עכו"ם שנעקרו מימי רגלי' ונתגיירה וטבלה והטילה מים אחר שטבלה ה"ז ספק אם אחרי עקירה הולכין וה"ה כמי רגלי העכו"ם הטמאים, או אחרי יציאה וה"ה כמימי רגלי ישראל הטהורים". והשתא א"נ דצריכה מדרבנן לספור ז"נ אכתי ע"כ טמאין אפילו א"נ דאחרי יציאה אנו הולכין".
ולכן דבר ברור שאין עליה שום חיוב של טבילה להיטהר מנידותה והרי היא כקטנה שנולדה שאין עליה שום טומאת נידות וכל דם שיצא מגופה בגיותה אינו מטמאה בגירותה, ולכן אינה חייבת מאומה.
אולם כאן שהיא נכנסת לחופה כמה שעות אחר טבילתה ראוי שתיקח כדורים לדחיית הראיה הבאה של הנידות כדי שלא תראה דם ותימצא נדה בשעת חופתה, או בעת הביאה לאחר החופה.
ב. השאלה השניה היא: שלכאורה צריכה לחוש לדם חימוד, וצריכה למנות שבעה נקיים לפני הנישואין. כאמור בנדה (סו ע"א): "תבעוה לינשא ונתפייסה – צריכה לישב שבעה נקיים".
באר הרשב"א (נדה סו ע"א): "אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים. פי' ואפי' בדקה ומצאה טהור דחיישינן שמא מתוך חמודה רואה דם טפה כחרדל ונאבד ולפיכך צריכה לישב ז' נקיים חוץ מיום התביעה ולא שנא גדולה ולא שנא קטנה, ומסתברא שאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה תוך ז' לא בתחלתן ולא בסופן לפי שאין זו אלא חששא בעלמא ודי לה בישיבת ז', ואף על פי שאמרו צריכה לישב ז' נקיים לאו נקיים הספורים לפנינו ואפי' בתחלתן או בסופן כשאר נקיים דזבה בעלמא אמרו, אלא כל שלא הרגישה בדם תוך ז', נקיים קרינן להו".
והוסיף הרשב"א (נדה סו ע"א): "ממעשה דרבינא ורב אחא שמענו שמיום התביעה אנו מונין לה ז' דמשעת תביעה היא שמחמדת ולא משעת כתיבת הכתובה דהא רבינא ליום פלוני נכתוב כתובה קאמר ובתר ההוא יומא דתביעה זו נתעכב ז' יומי מדרבא"...
היינו, החשש לדם חימוד הוא מעת שתבעוה להינשא עד לחופה או לכתיבת הכתובה.
לגבי גיורת צ"ב, האם יכולה למנות נקיים בגיותה ויועיל לאחר גיורה, שהרי דם חימוד הוא מצב טבעי שיכול לקרות באשה, ומה לי אם היא מישראל או מאוה"ע. אלא שבישראל הוא מטמא ובאוה"ע אינו מטמא. וא"כ אפילו אם חלק מהימים 'נספרו' בגיותה אינה צריכה להתחיל מניין חדש כשנתגיירה. ואולי כלל לא גזרו על שבעה נקיים מפני דם חימוד כשאין אפשרות לעשותו (כמקרה דילן).
כתב שם בקובץ תשובות הרב אלישיב (ח"ב סי' מח): "לכאו' יש מקום לומר דמכיון שהתפייסה להתחתן עמו וההתפייסות גורם לדם חימוד והואיל ובזמן שהתפייסה עודנה נכרית לא חל עלי' שום טומאה וכנ"ל ואין לפי"ז צורך לספור אח"כ ז"נ". היינו שזמן שתבעוה להינשא והתפייסה היה בעת גיותה ולכן אינה צריכה שבעה נקיים של דם חימוד.
אמנם הגרי"ש אלישיב בהמשך תשובתו לעיל כתב: "ולפי"ז י"ל דמכיון דכקטן שנולד דמי לא סגי במה שקבעו להתחתן לאחר שתתגייר ואיכא למימר דלאחר הגירות חוזר וניעור החימוד ועלי' לספור ז"נ לאחר הגרות". ונשאר בספק.
ויש להעיר על סברתו, 'כקטן שנולד' הוא גדר הלכתי, אבל מנלן שיוצר מציאות של דם חימוד, והלא דם חימוד קיים אף בנכרים כאמור (נדה כ ע"ב): "אפרא הורמיז אמיה דשבור מלכא שדרה דמא לקמיה דרבא, הוה יתיב רב עובדיה קמיה, ארחיה אמר לה: האי דם חימוד הוא". ומדוע דין 'כקטן שנולד' יחדש חימוד חדש. ואם נאמר שאין לספירתה משמעות בגיותה אולם התביעה להינשא – כלומר הידיעה למתי נקבע תאריך הנישואין קיימת אף בגיותה וממשיכה עד הנישואין, וכאן שהנישואין צמודים לגיורה צריכה לחוש באותן שעות לראיה ולבדוק, אבל מנלן שהצורך לז' נקיים יחדש דחיית הנישואין. והלא הנישואין וקביעת הזמן הם המולידים את חשש דם החימוד וזה קיים אף אם היתה נכרית והתגיירה.
ולכן אף שנשאר בספק יותר נראה הצד הראשון שאם תבעוה והתפייסה היה בימי גיותה אינה צריכה כלל למנות ז"נ לדם חימוד.
ג. בפסקי דין – ירושלים (דיני ממונות ובירורי יוחסין יד עמוד תקג) דן:
"נכרית שהיתה נשואה לישראל ונתגיירה תחתיו, האם זקוקה לישב ז"נ אחר הגיור משתבעה הבעל להנשא כדמו"י".
ויש להבחין ששאלה זו היא במי שכבר חיה עם ישראל בגיותה ושוב התגיירה.
והשיב הרב אברהם דוב לוין (אב"ד):
"עי' פסקי דין ירושלים כרך יב עמ' תז ועמ' תמה משבט הלוי ח"ה סי' קיא אות א שגיורת אף על פי שנתבעה להינשא לפני הגיור והיה גיורה מובטח, אפילו היה גיורה רק מספק, מ"מ אחר הגיור מתחיל חימוד חדש בשעה שעלתה מטבילה כישראלית גמורה, וצריכה לספור ז"נ אחרי טבילת הגירות. ובשבט הלוי ח"ו סי' רלג דן בישראל שנשא את הנכרית ונתגיירה תחתיו ולא פירסה נדה בינתיים עד שנישאת עם בעלה כדמו"י, שהדגול מרבבה ביו"ד סי' רסט מקל בזה שאין חוששין אצלה לדם חימוד, והמהרש"ם ח"ג סי' רד דן בזה משום שגזרו על הנכרית משום זבה, ובהתעוררות תשובה ח"ד סי' צד כתב שאם נתבעה להינשא אתו לפני הגיור אין חוששין שאחר הגיור תתעורר לדם חימוד חדש, ובקובץ תשובות למרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) ח"ב סי' מח נסתפק בזה שאפשר שכיון שבגירותה כקטן שנולד היא אפשר שהחימוד [עמוד תקד] חוזר וניעור, ועי'"חוקת משפט" סי' ו הביא בשם מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) להקל כהדגול מרבבה".
נראה שבעל שבט הלוי, הגר"ש ואזנר סבר כצד הראשון לעיל שמעת הטבילה קיים חשש לדם חימוד וממילא צריכה למנות ז"נ, ולדעת הדגול מרבבה (סי' רסט) אין צריך לחוש לכך. ובהתעוררות תשובה סבר כפי שהקשינו על הגרי"ש אלישיב ש'כקטן שנולד' אינו מחדש חימוד מחדש, ולכן אם נתפייסה בגיותה אין בה ז"נ משום חימוד.
ד. הרב שמואל חיים דומב (חבר הבי"ד) כתב:
"עובדא הוי בהיותי מכהן כר"מ בישיבה לפני כל' שנים, ואחד מהתלמידים מיוצאי "בני ישראל" שעבר גרות לחומרא עפ"י הראשל"צ, אולם לא הצריכו הטד"ב מכיון שנולד בארץ ומלו אותו [וראה שו"ת יבי"א ח"י יו"ד סי' כז שאי"צ הטד"ב בכה"ג, וראה מש"כ בזה בכרך ז עמ' תרה ואילך], ומטעם זה הצרכנו גם לאשתו לעתיד שגם היא מ"בני ישראל" לטבול לשם גירות, וטבילה זו נערכה כאחת עם טבילתה לשם נישואיה יום לפני החתונה, ועלתה השאלה אם ספירת ז"נ שעשתה כשלא ידעה שצריכה לטבול לשם גירות, האם מהני לה או לא, וכן אי חיישינן לדם חימוד. ושאלתי דבר זה לפני חותני הגאון ר' יחיאל וילנסקי זצ"ל אב"ד ביה"ד בת"א, וכן להגרש"ש קרליץ זצ"ל אב"ד פ"ת, וכן למרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א), ופסקו כולם שאינה צריכה ז"נ מחדש, דאי חיישינן שעד הטבילה היתה נכרית הרי אינה טמאה נדה ואינה צריכה ז"נ, ואי דינה היה כיהודית הרי מהני ספירתה, ולענין דם חימוד אמרו דלא חיישינן ולא מיקרי כתביעה חדשה לנישואין [וראה בקובץ תשובות להגריש"א ח"ב סי' מח דטבילת גירות מועילה גם בשביל נדה]".
והאריך בראיות על דרך האגדה.
אמנם נראה שקשה להוכיח משם למקרה שלפנינו, שכן השאלה היתה כשהיא 'נשואה' לבן הזוג, ולכן לאחר שנתגיירה אין לה דם חימוד. אולם במקרה דילן שאינה חיה איתו ו'נשואה' לו, ולערב לאחר הגיור נישאת אולי צריך לחוש לדם חימוד.
ה. והנה המחייבים ספירת ז' נקיים משום דם חימוד סברו משום שגזירת דם חימוד היא גזירה כוללת על כל ישראל והיא משנתגיירה נתחייבה. אולם במקרה דידן לא ניתן לספור שבעה ימים לפני החופה כיון שספירתה בגיותה אינה נחשבת לאחר שהתגיירה. אולם כפי שבארנו נתבעה לנישואין עוד בגיותה ולכן אם היה לה דם חימוד אינו מטמאה ויש לחוש עוד לדם חימוד בין הטבילה לגיור לחופה, ולכן אין צריכה ז"נ, ודי בבדיקה אחת בין הטבילה לחופה.
ולכן נלענ"ד שבמקרה שלפנינו לאחר טבילתה תבדוק עוד פעם אחת לפני כניסתה לחופה, והיה וראתה דם לאחר טבילתה ולפני חופתה – הרי זו חופת נידה. אולם אם לא תראה דם, הרי היא מותרת לבעלה לאחר החופה ככל בנות ישראל. ולפי מה שהצענו שתיקח כדורים שירחיקו את הביוץ וימנעו שתראה בשעת תשמיש אף הסיכוי לראיה בין הטבילה לחופה מעטה מאד.