חבל נחלתו כה כט
סימן כט
נתינה לגמ"חים ממעשר כספים
שאלה1
אדם המפריש מעשר כספים, האם מותר לתת אותם לצרכי גמ"חים שונים. כגון: גמ"ח צרכי מחנאות (אוהלים, שקי שינה וכד'), גמ"ח מוצצים (למי ש'נתקע' ללא מוצץ לתינוק), גמ"ח אופניים (השאלת אופניים לטיולים), גמ"ח כלים לשמחות וכד'.
השאלה היא בשתי נקודות בכך שהכסף ניתן לגמ"ח ולא לצדקה, וכן שהוא ניתן אף לעשירים ולא רק לעניים.
תשובה
א. כתב בעלי תמר (פאה פ"א ה"א):
"נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצות. הנה דין מעשר כספים לא נזכר בבבלי כלל אדרבא משמע מעירובין שמעשר כספים אין לו עיקר כלל כמ"ש בשו"ת נובי"ת סימן קצ"ח ובשו"ת יעב"ץ ח"א סימן ו, והא דקאמרינן בכתובות נ המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ר"ל אם רוצה לבזבז פעם, אבל לא שמוטל עליו חובה לתת מעשר כספים או חומש למצוה מן המובחר בכל שנה ושנה".
"אולם המקור הוא בספרי המובא בתוס' תענית ט עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' אין לי אלא תבואת זרעך רבית ופרקמטיא ושאר ריוח מניין ת"ל עשר תעשר את כל לרבות וכו'. וכ"ה בפס"ר פכ"ה פיסקא עשר תעשר את כל מהו את כל אפילו ממונך, ובפסיקתא דר"כ סוף פיסקא י"א עשר תעשר את כל אמר רבי אבא רמז לפרגמוטין ולמפרשי ימים שהן מוציאין אחת מעשרה לעמלי תורה עכ"ל. והנה בירושלמי כאן שאינו מפורש שיתן מעשר כספים הרי יוצא מסוגית הגמרא לקמן שהמדובר הוא בחומש שנותן מהקרן ומהריוח כל שנה ושנה, וא"כ אמור מעתה שכ"ש שנותן מעשר כספים בכל שנה וע"ש שהירושלמי קיצר וסמך על מה שכתוב בפסיקתא שיש להפריש מעשר כספים דכתיב עשר תעשר את כל, אלא שבאושא נמנו שמצוה מן המובחר שיפריש חומש כספים וכמו שנותן מעשר ראשון ומעשר עני ותרומה מהתבואה, אבל שורש הלכה זו של חומש כספים הוא מעשר כספים דרבינן מדכתיב עשר תעשר מכל. וכן נראה מלשון הפס"ר עשר תעשר את כל מהו את כל אפילו ממונך אמר רשב"ל נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש נכסיו מ"ט כדי תרומות ומעשרות משמע ששורש הלכה העיקרית הוא מעשר כספים אלא שנמנו באושא שהמצוה מן המובחר הוא חומש כספים. היוצא לנו מזה שמעשר כספים מקורה בתורת א"י ולא נזכר בבבלי וכמ"ש ג"כ בשו"ת נוב"י ויעב"ץ הנ"ל. והנה מלשון הפסיקתא דר"כ עשר תעשר את כל אמר רבי אבא רמז לפרגמוטין וכו' משמע שמעשר כספים אינו אפילו תקנה מדבריהם אלא מנהג שנהגו פרגמטין ומפרשי ימים להוציא מעשר כספים לעמלי תורה במקום מעשר תבואה".
"ונראה שמעשר כספים הונהג בעיקר בזמן החורבן וסמוך לו, שעברו השדות בעיקר לגויים ונתמעטו בעלי שדה של ישראל, ומאז הנהיגו מעשר כספים ואפילו חומש כספים במקום תרומה ומעשרות. שו"ר בשו"ת מהר"מ ב"ר ברוך סימן ע"ד שכתב מפורש כן. ונ"ל עוד מלשון הפסיקתא דר"כ רמז לפרגמוטין ומפרשי ימים וכו' שרק הסוחרים ובעלי נכסים נהגו במעשר כספים אבל לא בעלי אמצעים מצומצמים. והנה יחידי סגולה נהגו בכל הדורות להפריש מעשר כספים שכן הוא שורש להלכה עפ"י תורת א"י אבל לא בחומש כספים ורק אחדים נהגו בזה עיין בפתחי תשובה יו"ד סימן רמ"ט ובכנה"ג שם ובשו"ת האחרונים המובאים בפ"ת".
עולה מדבריו שעצם מעשר כספים אינו חיוב מן התורה ולא מדרבנן אלא מנהג טוב שהונהג בישראל מעת שהעם עבר לעסוק במסחר והפסיק לעסוק בעבודת האדמה ובפרנסה ממנה, ונהגו בו בעיקר עשירים גדולים.
ב. וכך פסק ערוך השולחן (יו"ד סי' רמט ס"ה):
"ולפי מה שבררנו הדבר מוכרע כדעת הגדולים הסוברים דמעשר כספים אין להם שום עיקר מן התורה [ב"ח בסוף סי' של"א ותשו' פנ"י ס"ב] ויש שהביא ראיה מכאן דמעשר כספים הוא מן התורה [ט"ז שם] ותמיהני דלפי מה שבארנו אדרבא ראיה מכאן להיפך ועיקר חיוב בצדקה מן התורה הוא ליתן לו די מחסורו, ומעשר וחומש תקנתא דרבנן הוא. וכי תימא כיון דמדאורייתא חייב ליתן די מחסורו היכי אתו רבנן ותקנו שלא יתן יותר מחומש אף דלא יספיק לדי מחסורו הא ל"ק דלבד מ"ש בסעי' ג' עוד זה גופה דין תורה הוא שלא יחלק אדם כל כספו לצדקה כדתנן בערכין [כ"ח א] מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ואם החרים את כולם אינם מוחרמין וכו' מנא הנ"מ דת"ר מכל אשר לו ולא כל אשר לו וכו' ע"ש וכ"כ הרמב"ם סוף הלכות ערכין: לעולם לא יקדיש אדם כל נכסיו והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו ואין זו חסידות אלא שטות וכו' אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש וכו' עכ"ל, הרי מפורש דמן התורה אסור לחלק כל נכסיו וא"כ בהכרח ליתן שיעור ולזה נתנו חכמים שיעור כעין דאורייתא מעשר וחומש משום דמתבואה היה מעשר ראשון ועוד מעשר אחד או מעשר שני או מעשר עני ואסמכוה אקרא דוכל אשר תתן לי וגו' דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון [כנ"ל ברור] ונ"ל דלפדיון שבויים רשאי להוסיף על החומש וכן לרעבים וצמאים וכיוצא בהם בדבר שיש בזה פקוח נפשות ומחוייב בזה להוסיף".
וכך סיכם בספר 'צדקה ומשפט' (פ"ה ס"ב): "יש אומרים שגם מעשר כספים הוא מן התורה, ויש אומרים שאינו אלא מדרבנן אבל חיוב גמור הוא ולכן כל מה שנוהג במעשר עני נוהג במעשר כספים. ויש אומרים שאינו לא מן התורה ולא מדרבנן, כי אם מנהג של מצוה. ולכו"ע מי שנהג כבר לעשר נעשה עליו כנדר. ולכן מן הראוי שיתנה בפעם הראשונה שעושה כן בלי נדר".
ועי' במקורות שהביא לדבריו.
ונראה למעשה כמו הדעה השלישית שמעשר כספים הוא מנהג חשוב שהונהג בישראל מעת פסקו ישראל לעבד את קרקעותיהם, הן מחמת גזרות והן מחמת גלות, ומי שנוהג בו ראוי שיאמר בלי נדר.
ג. כתב הרמ"א (יו"ד סי' רמט ס"א): "ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. (מהרי"ל הל' ראש השנה)".
חלק עליו הש"ך (יו"ד סי' רמט ס"ק ג):
"ואין לעשות ממעשר שלו כו'. מהרש"ל והדרישה כתבו בשם תשובת מהר"מ דכל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה"ג וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר ע"כ ובתשו' מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' ע"ה כתב ולפזר מעשרותיו לעניים (צ"ל לבניו) הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר, דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו אבל (צ"ל וכ"ש) לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה עכ"ל ומשמע דמותר אפי' יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה כדלקמן סימן רנ"א ס"ג".
וכך כתב בעלי תמר (פאה פ"א ה"א): "באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוות. עיין ברמ"א יו"ד רמ"ט שמעשר כספים הוא רק לעניים כמו מעשר עני אולם בש"ך שם הביא בשם המהרש"ל והפרישה שכתבו בשם שו"ת מהר"ם דכל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה וכן לקנות ספרים אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר ע"כ. ונ"ל ראיה לדבריהם מלשון הירושלמי והפסיקתא באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוות ומשמע שהוא לכל מצות שהן, ולאו דווקא למצות צדקה, וכמ"ש לקמן עד שליש למצות וה"ה למעשר כספים וכנ"ל. ועוד ראיה ממקור הלכה זו בפסיקתא דר"כ הנ"ל רמז לפרגמוטין ומפרשי ימים שהם מוציאים אחת מעשרה לעמלי תורה והרי מפורש שמעשר כספים אינו כמעשר דגן שנתן לעניים אלא לעמלי תורה וה"ה לכל מצוה, וקניית ספרים הם בוודאי בכלל מעשר כספים שנתן לעמלי תורה שהרי הספרים הם כמו רבותינו המאירים לנו הדרך בעמל התורה וכמ"ש בשו"ת שבו"י ח"ב סימן ס"ד, וכן נראה מהירושלמי שסדר הלכה זו בפיסקא של גמילות חסדים משמע שחומש כספים ומעשר כספים בעיקרה הוא גמ"ח ולא צדקה הניתן לעניים כמעשר עני של דגן ועיין בשטמ"ק כתובות נ מה שכתב בשם הרב המעילי בזה2".
סיכם בספר צדקה ומשפט (פ"ו ס"א): "יש אומרים שעיקר מצות מעשר כספים לתת המעות לעניים ואין לעשות בהם מצוה אחרת. ויש אומרים שיכול לעשות בהם כל דבר מצוה כשאינו יכול לעשותה שלא במעות מעשר. ולפי דעת הפוסקים שמעשר כספים אינו חיוב גמור כמבואר בפרק הקודם סעיף ב אם התנה בתחלת הנהגתו שיוכל לעשות במעות המעשר גם דבר מצוה מועיל תנאי".
ולפע"ד אם אדם נהג לתת מעשר כספים אפילו לפי חשבון מדוייק, ולא הגדיר לעצמו מטרות ברורות לצדקה וכד', בדר"כ דעתו לדברי מצוה שנזדמנו לו אם לגמ"ח הלואות ללא רבית, או ישיבות או מוסדות חסד למיניהם כמו בתי חולים או אגודה למלחמה בסרטן או איגודי נכים למיניהם. ועל כן ממילא אין כוונתו לתת לעניים או לעמלי תורה בדוקא כלשון הספרי. ודי באומדן דעת זה כדי שיהא מותר להשתמש במעותיו לדבר מצוה. ורק מי שהתחיל לתת מעשר כספים רק לצדקה מתוך ידיעה מהו מעשר כספים אסור לתת למצוות מפני שקיבל על עצמו בנדר לצדקה בלבד.
ד. אף עשירים צריכים גמילות חסדים, כאמור בסוכה (מט ע"ב): "תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, צדקה – בממונו, גמילות חסדים – בין בגופו בין בממונו. צדקה – לעניים, גמילות חסדים – בין לעניים בין לעשירים. צדקה – לחיים, גמילות חסדים – בין לחיים בין למתים".
כתב בספר צדקה ומשפט (פ"ו ס"ז): "יש אומרים שאם מפריש ממעות מעשר לקרן מיוחדת להלוות בגמילות חסדים אע"פ שמלוה גם לעשירים יוצא בזה, וגם הוא עצמו יכול ללוות ממעות אלו כשאין לו עתה למי להלוות. אבל בהלואה חד פעמית והמעות חוזרים לרשותו אינו יוצא".
וכך כתב שם בהערה יז: "עי' אהבת חסד (פי"ח ס"א ובהגהה שם) שכתב שלדעת הרמב"ם והשו"ע שכתבו שמצות החזקת ידי עני בהלואה הוא בכלל מצות צדקה, כיון שסתם גמ"ח הוא להחזיק יד המתמוטט הרי זה בכלל צדקה גמורה. ואפילו לדעת הרמב"ן בספר המצוות מצוה טז שמנה מצות הלואה כמצוה בפני עצמה ולא בכלל מצות צדקה, כיון שהוא מפריש מעות אלו לחלוטין למצות גמ"ח מצדד להקל בזה"...
"ופשוט דלאו דוקא בגמ"ח מעות וה"ה אם קונה כלים להשאילן דמצוה הוא כמו בגמ"ח מעות וכן כל כיוצא בזה"...
וצריך עיון, שהרי הלימוד שלו לגבי גמ"ח שהוא צדקה אינו שייך לגמ"ח כלים, שהרי אין זו מצות צדקה ובפרט שהיא נעשית אף עם עשירים, היינו אנשים שבתחומים אחרים אינם צריכים ליטול מן הצדקה אלא עתה עקב מצב מסויים הם צריכים להשאיל פריט מסויים.
אלא נראה שהעיקר כדברי הש"ך שהובאו לעיל שלכל דבר מצוה הותר ממעשר כספים, ואף גמ"חים למיניהם הם דבר מצוה.
ועם זאת נראה לי שראוי לנהוג כדברי הרב המעילי ולא להשתמש בכל המעות לצרכי גמ"ח אלא בחלקם לצדקה ולעמלי תורה, ובחלקם למצוות שונות. ובעיקר בגמ"ח של השאלות חפצים שונים שסו"ס הצרכים מוגבלים ואין צורך לקנות כמות פריטים גדולים להשאלה, אלא די בכמות סבירה.
ה. ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' עב) שהביא באות ז דברי השואל:
"כתב הרמב"ם שם: וצריך להודיעו שהוא מעשר עני. והטעם, כתבו המפרשים, כדי שלא יחזיק לו טובה. והנה, אנו מחזיקים ומארחים בישוב הרבה משפחות של בעלי – תשובה (וכן בודדים) החיים בחוסר – כל, ובאים אלינו לשבתות או לחגים, והדעת נותנת שניתן לשלם הוצאות אלו מכספי מע"ע (=מעשר כספים). וכאן מתעוררות שתי בעיות: (א) האם באמת חייבים, לעכובא, להודיע בכל פעם לאורחים אלו שהם אוכלים מכספי מע"ע. והלא חלק מהם – בעלי תשובה – אף אינו יודע מה פרושם של דברים? (ב) ברור לנו, שאם אכן נודיע להם – הם יתביישו, ואולי אף יעלבו ולא יחזרו אלינו. האם חייבים אעפ"כ להודיעם? עכ"ל". והשיב לו המנחת יצחק, שאין צריך להסביר למתארחים שמשתמשים באירוחם בכספי מעשר.
ולא השיבו שאסור להשתמש בכספי מעשר לצרכים אלו, הא למדת שאין חיוב דוקא לעשות צדקה אלא כל צרכי מצוות אף קירוב רחוקים ואירוח בעלי תשובה יכולים להיות כלולים במטרות כספי מעשר.