חבל נחלתו כד מח

סימן מח - הוצאת הדשן

שאלה

האם היה מותר להוציא את הדשן בימים טובים מן המזבח לבית הדשן?

א. זמן הוצאת הדשן ומדוע אין מוציאים ברגלים

מיד לאחר תרומת הדשן בעלות השחר, היו מוציאים את הדשן מן המזבח, כל האפר של קרבנות ימים קודמים.

במשנה בתמיד (פ"ב מ"ב) מתואר: "החלו מעלין באפר על גבי התפוח ותפוח היה באמצע המזבח פעמים עליו כשלש מאות כור וברגלים לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח. מימיו לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן".

באר הרמב"ם (תמיד פ"ב מ"ב): "ואחר כך גורפין מאותו הגדיש (=התפוח) ומוציאין אל שפך הדשן עד שמנקים את המזבח מן האפר, וזה הוא הנקרא דשון המזבח באמת, זולתי בחגים שלא היו מוציאין את האפר מן המזבח אלא מקבצין אותו באמצע המזבח עד שיתקבץ ממנו כמות גדולה".

וכך פרש ר' עובדיה מברטנורא (תמיד פ"ב מ"ב):

"וברגלים לא היו מדשנים אותו – לא היו מוציאין את הדשן לחוץ אף על פי שהוא רבה על המזבח".

"מפני שהוא נוי למזבח – שיהיה נראה שקרבנות הרבה היו על גבי המזבח".

"מימיו לא נתעצל – כלומר מה שהיה דשן כל כך, לא מחמת עצלות הכהנים, אלא לנוי להראות שקרבנות הרבה קרבו על גבי המזבח".

ובמלאכת שלמה (תמיד פ"ב מ"ב) נימק: "וברגלים לא היו מדשנין אותו שלא היו מאספים האפר ברגלים מפני שהוא גנאי למזבח לדשנו ברגלים, וה"ק מפני שהוא נוי למזבח שידשנוהו בידם במגריפות אבל בָּרַגְלָיִם לא היה נוי כי אם בזיון. ויש תמהין על זאת הגרסא דמאי קמ"ל שלא היו עושין בָּרַגְלָיִם דפשיטא לן שלא היו עושין שאפילו אם לא היה איסורא לא היו יכולים בָּרַגְלָיִם מפני שהאפר חם ורותח והיו רגליהם נכוין. והם גורסין בִּרְגָלִים ומפרשין ברגלים, שברגל לא היו מורידין את הדשן מפני שהוא נוי למזבח שיראו אותו. וניטלו רגליהם ואינו כלל כשתדקדק. ומה שהם תמיהין שהיו רגליהם נכוין אין לתמוה על זה דהא דקתני וברגלים לא היו מדשנין לא בדישון של כל יום ויום מיירי אלא לאחר שהיו עושין ממנו תפוח ומקבצין הרבה שכבר היה תופס מקום גדול במזבח ומעכב את המזבח אז היו מדשנין אותו ומוציאין את הדשן אל מחוץ למחנה ואז כבר היה הדשן מצונן שאם תאמר שבכל יום ויום היה מוציא את הדשן אל מחוץ למחנה א"כ מה צורך לעשות התפוח תחלה ואח"כ להוציאו לאלתר משם הראב"ד ז"ל".

היינו, לפי הרמב"ם והרע"ב היו מוצאים את הדשן כל יום שניתן חוץ משלשה רגלים מפני שנוי למזבח שיראה התפוח עליו, המלמד שהובאו קרבנות רבים. לפי הראב"ד, (אותו מביא מלאכת שלמה), הכוונה במשנה לרגלי הכהנים שלא היו מדשנים ברגלים אלא במגרפות וכד' כדי להוציא את הדשן, אולם גם לשיטתו בשלשה רגלים לא היו מדשנים את המזבח.

ב. לאן מוציאים את דשן המזבח

מבאר המזרחי (רא"ם, ויקרא ו, ג): "וכשהיה מתרבה, היו מוציאין אותו חוץ לשלש מחנות והוא הדשן שנאמר בו (פסוק ד'): 'והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה', שפירושו חוץ לשלש מחנות".

נאמר בזבחים (קד ע"ב): "אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, שלשה בית הדשנין הן: בית הדשן גדול היה בעזרה, ששם שורפין פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים ופרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול קודם זריקה; ובית הדשן אחר היה בהר הבית, ששם שורפין פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול אחר זריקה; וכמצותן – חוץ לשלש מחנות. תני לוי, שלשה בית הדשנין הן: בית הדשן גדול היה בעזרה, ששם שורפין פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול בין קודם זריקה בין לאחר זריקה; ובית הדשן אחר היה בהר הבית, ששם שורפין פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול ביציאתן; וכמצותן – חוץ לשלש מחנות".

נאמר בתוספתא יומא (כפורים, פ"ג הי"ז) לגבי מקום שריפת פר ושעיר הנשרפים ביום הכיפורים:

"היכן שורפין אותן בבית הדשן הגדול חוץ לירושלם לצפונה של ירושלם חוץ לשלש מחנות זקיפן של כהנים היו מעמידין סביבות המערכה מפני דחק העם כדי שלא יהו קופצין לראות ונופלין לתוך המדורה אחד השורף ואחד המסייע בשעת שריפה מטמין בגדים אבל המסדר את המערכה והמצית את האור באליתא אין מטמין בגדים".

וכך תאר הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ב הי"ג – הט"ו) את הוצאת הדשן:

"אחר שירד זה שתרם רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה, ונוטלין את המגרפות ואת הצנורות ועולין לראש המזבח, וכל איברי העולות ואימורי הקרבנות שלא נתאכלו כל הלילה מחזירין אותם לצדדי המזבח, אם אין הצדדין מחזיקין סודרים אותם בכבש כנגד הסובב, ואחר כך גורפין את הדשן במגריפות מכל צדדי המזבח, ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח, וגורפין אותה הערימה בפסכתר, והוא כלי גדול שמחזיק לתך, ומורידין אותו למטה, וברגלים לא היו מורידין אותו אלא מניחין הערימה גבוהה באמצע המזבח מפני שהוא נוי למזבח".

"כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן, ואין להוצאת הדשן לחוץ פיוס אלא כל הרוצה, ומעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן".

"ואף על פי שאין הוצאתו לחוץ עבודה, אין בעלי מומין מוציאין אותו, וכשמוציאין אותו לחוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה, ולא חזירים גורפים אותו, ולא יפזרנו שם שנאמר ושמו, שיניחנו בנחת, ואסור ליהנות בו".

ג. ימים בהם ניתן להוציא דשן

עולה ברור שבית הדשן לשם היו מוציאים את הדשן של המזבח (ושם שורפים פר ושעיר של יוה"כ שנעשו בכשרות) הוא מחוץ לירושלים. הוצאה מחוץ לירושלים בשבת אסורה משום איסור הוצאה, וכן ביום הכיפורים. אולם נראה כי אף בימים טובים שבהם מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך, כיון שאין בה שום צורך מצרכי היום ההוצאה אסורה.

ויש מקום לתמוה, מדוע המשנה נימקה את אי הוצאת הדשן ברגלים משום נוי מזבח, והרי אפילו יש יותר מדי אפר על המזבח, עדיין אסור היה להוציא את הדשן מחוץ לירושלים.

נאמר בחגיגה (כו ע"א): במשנה: "משעבר הרגל מעבירין על טהרת העזרה1. עבר הרגל ליום ששי – לא היו מעבירין, מפני כבוד השבת. רבי יהודה אומר: אף לא ביום חמישי, שאין הכהנים פנויין".

ובגמרא: "תנא: שאין הכהנים פנויין מלהוציא בדשן".

פרש רש"י (חגיגה כו ע"א):

"מפני כבוד השבת – שהיו הכהנים צריכין להתעסק איש בביתו בצרכי שבת".

"אף לא ליום החמישי – אם עבר הרגל ליום חמישי, אין מטבילין אותן עד לאחר השבת".

"גמרא. לפי שאין הכהנים פנויין – במוצאי יום טוב להטבילן, שטרודין להוציא הדשן שעל התפוח שבאמצע המזבח, שקיבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של מערכה".

וכן רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף סוף חגיגה): "עבר הרגל ביום הששי, שהוא ערב שבת לא היו מעבירין באותו היום. מפני כבוד השבת, שהיו כהנים טרודין להתעסק כל איש ואיש בביתו בצרכי שבת. ר' יוסי אומר אף לא ליום חמישי, אף אם עבר הרגל ליום חמישי כלומר שנשלם ליום רביעי אין מטבילין את הכלים עד לאחר השבת לפי שאין פנאי ביום חמישי להטבילן שיש להם להתעסק בענין אחר, מפרש בגמרא שטרודין הן להוציא את הדשן שעל התפוח שבאמצע המזבח שקבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של מערכה".

ד. הוצאת הדשן בשבת ויום הכפורים

בטורי אבן (חגיגה כו ע"א) כתב במפורש שיש איסור של הוצאת הדשן בשבת, וז"ל: "ושמא י"ל דלר"י דוקא בעבר הרגל ביום ה' הוא דנדחה טהרת כלים מפני הוצאת הדשן דאי אמרת טהרת כלים יהיה ביום ה' במוצאי יום טוב א"כ נדחה הוצאת הדשן לזמן רב עד אחר השבת, דהיום א"א מפני טהרת כלים ואין פנאי לדבר ולמחר שהוא ע"ש מפני כבוד שבת וכ"ש בשבת דלא מצי שהרי הוצאת הדשן הוא חוץ לג' מחנות כדאמר בפ"ו דיומא (דף סח ע"א) ואיכא איסור הוצאה בשבת ונמצא הדשן רב במזבח ומזיק לסדר המערכה, אבל בחל י"ט בשאר ימות החול שאפשר להוציא הדשן למחרתו ואין מזיק כל כך כיון שעדיין אינו הדשן רב טהרת כלים עדיף ומודה ר"י דטובל כלים מיד במוצאי יום טוב והוצאת הדשן נדחה מפניו ליום המחרת".

ומאד תמוהים לענ"ד דברי מקדש דוד (קדשים, סי' לב אות ב) שקבע מחלוקת האם הוצאת הדשן היתה בשבת: "ואם הוצאת הדשן היתה בשבת, להרמב"ם ז"ל דהיתה בכל יום היתה אף בשבת, ולרש"י ז"ל (חולין צ' ב) ולתוס' (יומא כ"ז ב) דאינה חובה בכל יום אלא כשרבה על המזבח היו מורידין, אם מותר לעשות בשבת ולעשות הוצאה בשבת כיון דאפשר אחר השבת יש להסתפק. והנה בת"כ פרשת צו (פרק ב' פיסקא י') גרסינן לא תכבה אף במסעות ר"ש אומר בשבת ובמסעות מדשנין אותו כו', והגר"א ז"ל שם מחק תיבת ובשבת, ונראה דקשיא לו דהוצאת הדשן אינה מצוה בכל יום א"כ אינו דוחה את השבת, אך נראה דבמזבח של משה ע"כ היה צריך לדשן בכל יום שלא היה שם תפוח כדאמרינן (בזבחים ס"ב א) דמקום המערכה היה רק אמה על אמה, וא"כ ע"כ היה צריך להוציא הדשן כדי לפנות המקום למערכה".

ומסברא נראה לי שאין הוצאת הדשן מן המקדש לבית הדשן דוחה שבת, יו"כ ורגלים. אמנם אין שבות במקדש אבל הוצאת הדשן אינה עבודה, ועל כן לכאורה לא תדחה את השבת ויו"כ. ואף ברגלים יש בכך מלאכה קשה והוצאה שאינה צורך יו"ט.

ה. מן המקדש לבית הדשן

כאמור הוצאת הדשן היתה חוץ לשלש מחנות. היינו בית הדשן היה – "חוץ לירושלם לצפונה של ירושלם חוץ לשלש מחנות" (תוספתא יומא [כפורים] פ"ג הי"ז הובאה לעיל) לשם היו מוציאים את פר ושעיר של יוה"כ הנשרפים ולשם היו מוציאים את הדשן. ברור שכמות הדשן לא היתה נכנסת בפסכתר אחד שתכולתו היא חצי כור2, היינו חמישה עשר סאה (125 ליטר לפי הגר"ח נאה ו-215 ליטר לפי החזו"א).

נאמר ביומא (פ"ז מ"ב): "הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים והרואה פר ושעיר הנשרפים אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהן שוה כאחת".

המרחק לא ידוע לנו, אבל ידוע שלא היה ניתן לשמוע תחילת קריאת כהן גדול ולהספיק לראות שריפת פר ושעיר בבית הדשן בגלל המרחק הגדול.

נאמר בתוספתא יומא (כפורים, פ"א ה"ג): "כל הלשכות שבית המקדש רשות היחיד לשבת"... ונראה שכל המקדש היה רשות היחיד לדין שבת כיון שהיה מוקף חומה. כיון שיצאו עם הדשן מחומת ירושלים3 יצאו מרשות היחיד לכרמלית. בית הדשן עצמו לא ברור שהיה מוקף מחיצות והיה רה"י או כרמלית. לפי התיאור שהובא לעיל היה בו בור גדול לשריפת פרים ושעירים הנשרפים שיוצאים מידי מעילה רק בהתכת בשרם (רמב"ם הל' מעילה פ"ב ה"ד) ולשם היו מביאים את הדשן לאחר הוצאתו (כשכבר אין מועלים בו – רמב"ם הל' מעילה פ"ב הל' א-ג).

את הפר והשעיר הנשרפים היו נושאים במוטות עד בית הדשן (רמב"ם הל' פרה אדומה פ"ה ה"ה) וכך היא מצותן. והיו עושים ביוה"כ שכן מצותם.

על הדשן שהיו מוציאים בפסכתרים לא מסופר כיצד היו מוציאים אותו ונושאים אותו עד בית הדשן. כאמור המשא כבד ממשא אדם אחד ואולי היו נושאים אותו במוטות של כמה כהנים. אולם יותר פשוט לענ"ד לומר שהיו מעמיסים אותו חוץ למקדש על עגלה המוכנה לכך, וסוחבים בעזרת בהמה עד לבית הדשן. וצ"ב.