חבל נחלתו כד מו
סימן מו - הרצחת וגם ירשת
שאלה
האם מי שהרג את מורישו בזדון – יורשו1?
תשובה
א. נסקור את המקורות הראשוניים ואת דעות האחרונים.
לאחר שאחאב חפץ בכרם נבות, איזבל אשתו שוכרת עדי שקר ועל פיהם נהרג נבות, ואחאב ירד לכרם נבות. ואז אליהו נצטוה (מלכים א' כא, יט): "ודברת אליו לאמר: כה אמר ה' הרצחת וגם ירשת, ודברת אליו לאמר כה אמר ה' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך גם אתה".
דברי אליהו נחקרו על ידי האחרונים האם אליהו משמיע לאחאב דין שכבר קיים מן התורה – שאם אדם רצח את מורישו אינו יכול ליורשו, או שזו תוכחה מיוחדת לאחאב שהרשיע כל כך והרג את מורישו כדי לרשת את כרמו, להודיעו שייגמל על מעשיו הרעים.
ב. בסנהדרין (מח ע"ב) נחלקו: "תנו רבנן: הרוגי מלכות נכסיהן למלך, הרוגי בית דין – נכסיהן ליורשין. רבי יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין. אמרו ליה לרבי יהודה: והלא כבר נאמר הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו. – אמר להן: בן אחי אביו היה וראוי ליורשו היה".
באר רבינו חננאל (סנהדרין מח ע"ב): "ת"ר הרוגי מלכות נכסיהן למלכות הרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין [רי"א אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין] ואקשינן לר' יהודה והכתיב הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו ופריק ר' יהודה אומר אחאב את נבות ואת בניו הרג שנא' אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי אמש נאום ה' ושלמתי לך בחלקה הזאת וגו' ואחאב דודו הוא כי אחי אביו היה ולו משפט הירושה ומדין ירושה בא לו ולא מדין מלכות וסוגיין כרבנן".
ג. כתב בעלי תמר (בבא בתרא פ"ח ה"ו): "מיהו זה נראה לי פשוט שאח שהרג את אחיו נשללה ממנו זכות על הירושה אף דאם לא כתב ולא אמר כלום, ומפורש כן במלכים א כ"א, ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר קום רד לקראת אחאב מלך ישראל הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו, ודברת אליו לאמר, כה אמר ה' הרצחת וגם ירשת. ומפרש ר' יהודה דמשום כן ירד לרשתו מפני שהיה בן אחי אביו ואחרי שהרג אותו ואת בנו נשאר הוא היורש היחידי ומשום כן ירד לכרם נבות לרשתו, אולם היה דבר ה' אל אליהו ודברת אליו הרצחת וגם ירשת, לא יתכן כדבר הזה כי כאשר רצחת את בן אחיך נשללה ממך כל זכות על עזבונו כי קול דמי אחיך צועקים אליך מן האדמה הרצחת וגם ירשת. ואפילו אם בן הרג את אביו נ"ל דנשללה ממנו כל זכות על הירושה, ולא אמרינן רחמי האב מרובים ומוחל לו אפילו במקרה אכזרי כזה. כי לא אביו אלא ה' שלל ממנו כל זכות על הירושה כאשר דיבר ביד עבדו אליהו. ואפילו החכמים אינם חולקים עליו אלא בפירושו של מקרא, וסוברים דהרוגי מלכות נכסיהם למלך, אבל רק שנהרג עפ"י חוקי המדינה, אבל כאן היה מקרה פשוט של רצח גמור ובמקרה זה אין נכסיו למלך, כי תימה הוא לחשוב כן אלא אומרים לו הרצחת וגם ירשת. ותראה בב"מ פ"ב ה"ה, כי אצל אלכסנדרוס מוקדון לא היה דבר זה אכזרי אלא אמר רצחתי וגם ירשתי עמ"ש שם. וראיתי בעתון הצפה כ"ב טבת תשי"ח מקרה כזה, אדם רצח את אשתו והיורשים אמרו שאין לו זכות ליורשה, אולם העורך דין של הבעל טען כי אין בחוק הישראלי חוק היכול לשוללו מן הירושה. השופט קבע בפסק דינו בהסתמך על חוק המג'לה העותמנית בה ראה אסמכתא יחידה כי אין אדם יכול לרשת נכסיו של אדם אותו הוא רצה, ועל יסוד זה קבע כי אין לבעל הרוצח שום זכות על נכסי אשתו. ואלו למדו שופטי ישראל לפחות תנ"ך והיו פוסקים כדיני ישראל, היו מוצאים זה מפורש בדבר ה' אל אליהו".
הרה"ג ישכר תמר הבין איפוא שדברי אליהו הם לא רק תוכחה, אלא מלמדים על דין תורה שההורג בזדון את מורישו אינו יורשו.
ויש לשאול עליו: היכן מצינו איסור או הפקעה זו בדיני תורה. ואין אף אחד מן הראשונים או במדרשי הלכה ושאר דברי תנאים ואמוראים המלמד על איסור זה, וא"כ זו מניין?! ואולי דברי אליהו הם תוכחה לאחאב על קלקולו הנורא אבל אין הם מלמדים הלכה, ורק נלמד מהם שאחאב נענש על מעשיו. ולשיטתו שמלמד על איסור מן התורה מה הם גדריו, במזיד דוקא כשהתכוון לרשת אותו ולכן הרגו, אבל אם הרגו בסיבה אחרת לא הורחק מנחלת מורישו?! ומה הדין בשוגג. סוף דבר הרי זה כדורש מפי הגבורה ואינו מוכיח את דבריו (חוץ מהבנתו בס' מלכים שאינה מוכרחת).
ד. מקור נוסף שמביאים האחרונים הוא מן האשה התקועית שנשלחת על ידי יואב להשיב את אבשלום לאביו לאחר הריגת אמנון (שמואל א' פי"ד). כדי שדוד יילכד בדבריו, שם יואב בפי האשה התקועית שאלה: על אח שהרג את אחיו וטוענת (שם יד, ז) האשה התקועית: "והנה קמה כל המשפחה על שפחתך, ויאמרו תני את מכה אחיו ונמתהו בנפש אחיו אשר הרג, ונשמידה גם את היורש, וכבו את גחלתי אשר נשארה, לבלתי (שום) [שים] לאישי שם ושארית על פני האדמה".
מבאר הרד"ק (שמואל ב יד, ז): "לבלתי שום לאישי שם ושארית – בני המשפחה מתכוונין שלא ישאר לאישי שם ולהשמיד את היורש כדי שיהיו הם יורשים נכסי בעלי כי אין עליהם דין ומשפט להמיתו אף על פי שהרג את אחיו, כי לא היו שם כמו שאמר הכתוב ואין מציל ביניהם. ואין דין בני מסור להם אלא לשמים ולא לב"ד. וא"ת הם גואלי הדם וחם לבבם ולא ילכו אחר הדין כי הבורא ית' חשש על ההורג בשוגג שאין דינו מסור לבני אדם אעפ"כ אמר פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו אבל אלו אין לבבם חם על זה אבל כונתם להרוג את היורש כדי שירשו הם הנחלה ואני אשאר בלא בן".
עולה מפירוש הרד"ק שהשאלה היא על ירושת האח, כאשר האח שהרג ירש את אחיו שהרג, ואם המשפחה תהרוג את האח ההורג הם ירשו את כל הירושה של שני האחים. עולה מן הדברים שלא היה דין שתופקע ירושת הבן מנחלת אחיו שהרגו. (ולשיטת האומרים שרוצח אינו יורש ועובר לבא אחריו בסדר הירושה, לכאורה לא ירויחו מהריגת האח הנותר מאומה, כיון שכעת הם יורשים את הנהרג ואם יהרגו את ההורג יפסידו את שני החלקים, וצ"ב ולא ראיתי שהקשו כן.)
ה. מקור נוסף ממנו רוצים האחרונים להביא ראיה הוא מדברי הרמב"ם (הל' ממרים פ"ז הי"ד): "בן סורר ומורה הרי הוא ככל הרוגי בית דין שממונם ליורשיהן שאע"פ שאביו גרם לו סקילה הרי הוא יורש כל נכסיו". הרמב"ם לא הסביר מדוע הדגיש שהאב גרם לבנו הסורר ומורה סקילה ואעפ"כ הוא היורש. ואפשר להבין שיש בדבריו הו"א שאם הוא גרם למיתתו לא יקבל את ירושת בנו – קמ"ל שהוא אמנם יורש את בנו.
הרדב"ז (הל' ממרים פ"ז הי"ד) דן בדברי הרמב"ם: "וא"ת מאי למימרא וכי בר קשא דמתא לירות. וי"ל דסד"א כיון שאין לו יורש אלא אביו ניחוש שמא עיניו נתן בממונו ולפיכך לא מחל ונסקל וליתקנו רבנן דלא יירשנו אביו משום והייתם נקיים קמ"ל דלא חיישינן להכי ואביו יורשו". היינו, היתה הו"א שחכמים יתקנו שהאב לא יירש את בנו בבן סו"מ שמא נתן עיניו בממונו – ובא הרמב"ם להשמיענו שאין חוששים לכך. עולה מדבריו שמד"ת יורש שהרג את מורישו – יורשו, אמנם לחכמים ניתן כח לתקן שלא יירש, ובבן סו"מ חכמים לא הפקיעו את ירושת האב.
ו. האור שמח (הל' ממרים פ"ז הי"ד) העיר: "נ"ב מבואר כן בשמואל ב' קאפיטל י"ד, בפסוק והנה קמה כל המשפחה כו' ונשמידה גם היורש, ויעוין רד"ק, שכוונתם אינו לנקום דם הנרצח, רק לירש אותם, הרי דגואל הדם ההורג בן אחיו יורשו אם אין לו בנים. וכן מוכח שם שהרוצח ירש את אחיו, לכן באחאב לר' יהודה (סנהדרין מ"ח ע"ב) דבן (אחיו) [אחי אביו] היה אעפ"י שהיה יודע שבשקר הרגו בכ"ז ירש אותו מהדין ופשוט".
מבואר, מדברי האו"ש שרוצח יורש את מורישו אע"פ שהרגו.
בספר זריחת השני (נשים נזיקין, מכות, עמ' 205) הסתפק האם נלמד מ'הרצחת וגם ירשת' שרוצח אינו יורש את הנרצח, והביא את דברי הרמב"ם בהל' ממרים ורוצה ללמוד מהם: "דבעלמא אין רוצח יורש נרצח, ומטעם זה יש מקום להוספה זו, שאע"פ אביו גרם למיתתו ואין צריך ליורשו בגלל זה – מ"מ כיון דבדין הרגו הרי הוא ככל הרוגי בי"ד שממונם ליורשיהן. אך אם נסבור דבעלמא רוצח יורש נרצח – אין מקום להוספה זו ברמב"ם, דמה איכפת לן אם אביו הרגו לגבי דין ירושה (ועיין ברדב"ז שם)."
"ובאור שמח שם הביא מקור לדברי הרמב"ם משמואל ב' פרק יד, ע"ש שתפס בפשטות דרוצח יורש את הנרצח, אך נראה דיש להבחין בין אם הנרצח נהרג כדין, דאז יורשו הרוצח, ובין אם נהרג שלא כדין דאז יש מקום לעיין בדבר. וראיתי מהרמב"ם".
היינו, לדעתו הרמב"ם חילק שיורש שהרג את מורישו עפ"י דין (כגון בן סו"מ) – יורשו, אבל יורש שהרג שלא כדין ועל מנת ליורשו לא יירשנו. וכתב שאף הרב אהרנברג (תשובתו תובא להלן) עמד על חילוקו. ונראה לענ"ד שאי אפשר להביא ראיה ממה שהרמב"ם לא אמר (ויעויין בהמשך בהסבר הגרי"ש אלישיב ברמב"ם). וראיית האו"ש היא ראיה חזקה שאין לחלק בין הורג עפ"י ד"ת לרוצח במזיד שכן אצל האשה התקועית האח שהרג ירש את אחיו ורצון המשפחה להורגו ולרשת אותו מלמד על כך.
וכן בקרית מלך (הל' ממרים פ"ז הי"ד) כתב כאו"ש: "שאע"פ שאביו גרם לו כו', שהרי אחאב ירש את נבות סנהדרין מ"ח ב' אף על פי שגרם לו מיתה וכ"ש הכא".
ז. עוד כתב בעלי תמר (מכות פ"ב ה"ו) בנאמנות לדרכו שהובאה לעיל:
"אכן יש להסתפק במי שרצח את קרובו הראוי ליורשו מה"ת אם הפסיד הזכות על ירושתו, מפני שאינו בדין שיירש אדם את מי שרצחו נפש אף אם הוא קרובו הזוכה בירושתו. ויש לפשוט זה מסנהדרין מ"ח ע"א שדעת החכמים שאחאב רצה לירשו מטעם שכל הרוגי מלך נכסיהן למלך, אולם ר"י חולק וסובר שאף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשים אלא שאחאב אחי אביו של נבות היה ועשו לו עלילה לרצחו נפש כדי ליורשו מפני שהיה קרובו הראוי ליורשו עיין שם. ואחרי שלא אומרת הגמרא שרבי יהודה וחכמים חולקים בפירוש הפסוק הרצחת וגם ירשת שנאמר שלדעת ר"י פירושו איזו אכזריות ואיזו נבלה ושפלות גם לרצחו וגם לירש אותו עפ"י הדין שהקרוב יורש נכסי קרובו, כלומר שעפ"י ההלכה הירושה מגיע לו בניגוד לדעת חכמים שרצה ליורשו מטעם הרוגי מלכות שברור שהפירוש הוא שאמר לו הנביא היתכן שרצחת וגם ירשת, הרי ברציחה בעלמא אין כאן הדין של מי שנהרג מפאת מרידה במלכות. דוק איפוא מיניה שגם לדעת ר"י הפירוש הוא כדעת חכמים היתכן שרצחת וגם ירשת אין רוצח קרובו יורש נכסיו".
"והערני הרב הגאון רי"מ עהרנברג ז"ל על דברי הרמב"ם בסוף הלכות ממרים וז"ל, בן סורר ומורה הרי הוא ככל הרוגי בי"ד שממונם ליורשיהן שאעפ"י שאביו גרם לו סקילה הרי הוא יורש כל נכסיו עכ"ל. ונ"ל בפירושו שאביו של סורר ומורה אעפ"י שגרם לו סקילה מכל מקום אין לו דין רוצח שהרי עשה ברשות אבל רוצח קרובו אינו יורשו. ומקורו של הרמב"ם הוא מדברי הנביא, כה אמר ה' הרצחת וגם ירשת וכנ"ל. ומבואר שם שאפילו גורם לרציחת קרובו כבר אינו יורשו כמו שפירשו המפרשים שם, שאעפ"י שאחאב לא עשה שום דבר רק איזבל אשתו, מ"מ חשוב אחאב רוצח מפני שגרם למיתתו שמה שעשתה איזבל עשתה מדעתו של אחאב ובהסכמתו. ולא עוד הלא אנשי הבליעל העידו שבירך נבל אלהים ומלך ורק איזבל גרמה לזה בהסתה לעדי בליעל אעפי"כ חשוב אחאב רוצח מפני שגרם למיתתו של נבות ואינו יורש נכסיו ועמ"ש להלן".
"שו"ר באור שמח שם שכתב על דברי הרמב"ם וז"ל, מבואר כן בשמואל ב י"ד, ז, והנה קמה כל המשפחה וכו' ונשמידה גם היורש, ועיין רד"ק שכוונתם אינו לנקום דם הרוצח רק לירש אותם, הרי דגואל הדם ההורג בן אחיו יורשו אם אין לו בנים, וכן מוכח שם שהרוצח ירש את אחיו, לכן באחאב לרבי יהודה דבן אחיו היה אעפ"י שהיה יודע שבשקר הרגו בכ"ז ירש אותו מהדין ופשוט עכ"ל".
"ולא זכיתי להבין הלא בני המשפחה העמידו פנים שלא רצחו היורש כדי לירש את הנחלה אלא שהם גואלי הדם וא"כ אין עליהם דין רוצח כמ"ש במכות י"ב וברמב"ם פ"ה מהלכות רוצח ה"ט, ומפני כן לא אבדו הזכות לרשת נכסיו אבל רוצח שרצח קרובו בוודאי שאינו יורשו. ופליאה איך הגאון משוה אבי בן סו"מ וגואל הדם שאין עליהם דין רוצח לרוצח נפש קרובו. ומ"ש וכן מוכח שם שהרוצח ירש את אחיו זהו לפי פירוש מצודת דוד שמפרש ונשמידה גם את היורש שר"ל המכה היורש נכסי אחיו, אולם הרד"ק שם פירש היורש השני של נכסי בעלה עייש"ה. ואפילו אם נפרש כהמצודת דוד ג"כ אין ראיה לפי מה שפירש האברבנאל שם בפירוש, ויכו את האחד וימת אותו, ר"ל שהכה אחד מבניו ואת האחד והוא התחיל בפשע בהכאה ואז המוכה ההוא במתת נפשו המית אותו מפאת שהיה נרדף ולא היה יכול להציל עצמו אלא בנפשו של הרודף עיין שם. והנה הדבר הזה שגואל הדם יורש נכסי ההרוג מבואר כן בבר"ר סוף תולדות, יקרבו ימי אבל אבי, רבנן אמרו, אמר אם הורגו יש שם שם ועבר ויושבין עלי בדין ואומרים לי למה הרגת את אחיך אלא הריני הולך ומתחתן לישמעאל והוא בא ועורר עמו על הבכורה והורגו ואני עומד עליו כגואל הדם והורגו ויורש אני שתי משפחות עכ"ל. וחידוש שלא העיר עליו הגאון ז"ל".
ולענ"ד אין בדבריו ראיה ברורה שההורג את מורישו אינו יורשו.
ח. בשו"ת דבר יהושע (ח"א סי' ק) עסק בפס"ד של 'ידידו ת"ח ויר"ש ד"ר יצחק קיסטר נ"י בדבר בעל שהרג את אשתו מפני שבגדה בו ובא ליורשה' ונסמך על החוק העותומני שאינו יורשה, והרב אהרנברג נחלץ להוכיח שכן הדין אף בדיני תורה.
הרב אהרנברג מאריך מאד ודן במקורות שהבאנו, ועובר לדון בנושאים אחרים, הוא דוחה דברי האו"ש בטענה שנכתבו אגב ריהטא ולא בעיון. ובכל דבריו אין ראיה ברורה, אלא שמציג את דיוקיו והבנותיו ברמב"ם בהל' ממרים וקובע על פיהם שמד"ת הרוצח את מורישו אינו יורשו. ואף עליו, כמו על קודמיו יש להקשות, שאין לו מקור ברור לכך מן התורה.
ט. הרב זילברשטיין (חשוקי חמד בבא מציעא לח ע"ב) דן אף הוא בבעל שנחשד בהריגת אשתו (בחו"ל) האם יורשה.
ובתחילה מסיק מן הרמב"ם בבן סו"מ שהורג מורישו לא יכול לרשתו, ושואל: "ואם תאמר מי יירש את הנרצח? יש לומר שהיורש הבא בתור אחר הרוצח הוא יירש. וכדוגמת מה שמצאנו בשו"ע (חו"מ סימן רפג ס"ב) וז"ל: ישראל שהמיר לעכו"ם [השתמד], יורש את קרוביו הישראלים. ואם ראו בית דין לאבד ממונו ולקנסו, שלא יירש שלא לחזק ידי רשעים הרשות בידם. ואם יש להם בנים תינתן ירושת אביהם המומר להם, עכ"ל". ומביא שכן הסיק בשו"ת דבר יהושע שהובא לעיל.
ומביא ביאור הגרי"ש אלישיב בהל' ממרים שחלק על הכל: "אמנם כשאמרתי דברים אלו לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, דחה אותם, וכה הם דבריו: יש להסביר את תחילת דברי הרמב"ם שכתב: בן סורר ומורה הרי הוא ככל הרוגי בית דין, שממונם ליורשיהם. דלכאורה פשיטא שהוא ככל הרוגי בית דין, ומאי קמ"ל? אלא שהיה מקום לומר דמכיון שבן סורר ומורה לא עבר על עוון שמחייבים עליו מיתת בית דין, אלא שנהרג על שם סופו, שעתיד הוא ללסטם את הבריות, ואם כן היה מקום לומר שהריגתו זו היא מדין "הרוגי מלכות", שמתפקידי המלך לשמור ולהגן על המלכות מפני ליסטים, וכמו שכתב הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים כא, יח) כי לא הומת בגודל חטאו אלא... שלא יהיה תקלה לאחרים, ובגדר זה היינו אומרים שירושתו למלך. ולאפוקי מהוא אמינא זו כתב הרמב"ם שהוא מ'הרוגי בית דין'".
"וכוונת הרדב"ז בשאלתו היא כך: לשם מה סיים הרמב"ם וכתב: 'אף על פי שאביו גרם לו סקילה, הרי הוא יורש כל נכסיו', וכי בגלל שאביו גרם לו סקילה יופקע מזכות ירושתו? והשיב, דבגלל 'והייתם נקיים' היה מקום לומר שחכמים יתקנו שממונו למלך, שהרי יש מקום לומר דמיתתו היא גם מדין 'מלך', שהוא תיקון העולם להרוג בן סורר ומורה, ולכן תופקע זכות האב ותעבור למלך, קא משמע לן דחכמים לא תיקנו כך וירושתו לאביו".
ומסיק בחשוקי חמד: "מעיקר הדין רוצח יורש את יורשו הנרצח, ולכן הרופא יורש את אשתו למרות החשד והלעז שהרג כדי ליורשה".
"אך יש רשות לבית דין לתקן תקנה, [אם ימצאו לנכון לעשות כן], שהרוצח את מורישו תופקע זכותו ליורשו. וכשם שמצינו שרשות ביד בית דין לקנוס משומד שלא יירש נכסי מורישו הישראל, ומעבירים את הנחלה לבנו [אם הוא יורש ישראל] או לאחיו, כך הזכות ביד בית דין לקנוס רוצח ולהעביר את הנחלה ליורש הבא אחריו".
י. לענ"ד, לא מצאנו בשום מקום – הלכה – שאם יורש רצח את מורישו – אינו יורשו, לא בתורה ולא בדברי חכמים, ואף לא בראשונים. אין כח בידינו, בימינו, להוציא דין חדש מן התורה, ואפילו הוא מוסרי ומתאים לדרכנו המוסרית.
העברת נחלה מיורש מחייבת הוראה ברורה של התורה ואין הולכים בה אחר רגשות הלב.
הלא משנה מפורשת היא (בבא בתרא פ"ח מ"ה, קלג ע"ב): "הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו – מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו; רשב"ג אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה – זכור לטוב". וטעמם של חכמים משום 'דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא'.
משמעות הדבר, שאנו תופסים רק קטע קצר מהתפתחות הדורות, וחושבים את פתרוננו המוסרי כנכון ביותר בעיניים קצרות הראות שלנו, אבל מחשבת התורה הרבה יותר ארוכה, ורבש"ע שמנהיג את הדורות יש לו דרכים רבות ונוספות להיפרע מהרוצח את מורישו, ולא ניתנה בתורה כל הוראה הלכתית להפקיע ירושה מיורש שהרג את מורישו.
ומשום הגנה ממעשי הריגת המוריש לא ניתן לחדש דין מן התורה, ניתן לגזור כהוראת שעה לאחר מעשה, ואף היא צריכה הרבה מאד התאפקות שלא להיכנס לסדרי היצירה, אנו אורחים בעוה"ז ואת הרכוש המגיע לידינו רבש"ע חנן אותנו, ולכן מנלן שההתערבות שלנו רצויה?!
לפי דברינו, תוכחת אליהו לאחאב 'הרצחת וגם ירשת' היא על עצם המעשה: וכי חשבת שאתה מסדר את העולם לפי רצונותיך?! ראה שמעשיך שירשת את נבות לא יועילו לך מאומה, אבל אין בהם שום הוראה הלכתית-מעשית.
הערת הרב הגאון יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן (לשעבר)
הצדק הפורמלי אתכם. לפי הדין גם בן הרוצח את אביו יורשו. אולם צדק פורמלי עלול להיות אי-צדק. לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה. ועל כך נאמר 'אל תצדק הרבה' עמידה מדוקדקת על הצדק הפורמאלי בלבד נוגדת את הצדק. כל בר דעת מתקומם על כך שהבן הרוצח יירש את אביו, ובצדק. הקב"ה הפקיד אותנו בעולמו שגם אנו נעשה פה צדק ולא נסמוך רק עליו. ועל כך נצטוינו 'צדק צדק תרדוף'. ואכן בחשוקי חמד שהבאת כותב בסיכום:
"יש רשות לבית דין לתקן תקנה...שהרוצח את מורישו תופקע זכותו ליורשו. וכשם שמצינו שרשות ביד בית דין לקנוס משומד שלא יירש נכסי מורישו הישראל, ומעבירים את הנחלה לבנו"...
לענ"ד לא רק שיש לביה"ד רשות לכך, אלא מחובתו להפעיל את סמכותו, להפקיע מהרוצח את הירושה ולהעבירה לנכדים. זכות הנכדים משתמעת מכתובות נג, א שהסיבה להימנע מלהפקיע ירושה מבן רשע היא הנכדים. 'לא ליהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה'. וכדי להבטיח זאת שאכן הנכדים יירשו, יש לביה"ד סמכות של הפקר בי"ד, למנוע מהבן לרשת את אביו, ולהפקיד את הירושה בידי אפוטרופוס למשמרת עד שהנכדים יגדלו ואז להוריש להם.
ויש להוסיף עוד נקודה. אין ספק שאם היינו שואלים את הנרצח לפני שאיבד את הכרתו למי הוא מצווה את רכושו לא היה מסכים להעביר את רכושו לבנו רוצחו אלא לנכדיו. אומנם הוא לא כתב צוואה ואף לא הספיק לומר דבר (ואין כאן לא דין שכ"מ ולא דין מצוה לקדה"מ) אך לפחות יש כאן מצוה לכבד את רצון המת. בפוסקים מתחשבים הרבה ברצון זה. ומכיון שברור לנו שזהו רצונו של המת מצוה לכבד את רצונו.
תשובת המחבר:
המקרה המופיע בהערה 1 הוא פירכתו של כל הנאמר בהערת הרב. וכי ילד בן 14 חושב על ירושה?! אלא יש גורמים נוספים שלא ניתן לכלול בחשבונות המוסריים שלנו. ועל כן אם היתה לנו סנהדרין היו יושבים ודנים על כל מקרה ומקרה, אך ודאי שתקנה כוללת לא ניתן לתקן.