חבל נחלתו כד כט
סימן כט
שמיטה ומלכות
שאלות
א. האם מותר ונכון להקל בגינון סביב הכנסת בירושלים מה שלא מקילים בגינון הציבורי הרגיל משום כבוד מלכות?
ב. במה מותר להקל?
ג. מה כלול במלכות ישראל בימינו? האם גם בית הנשיא ובית ראש הממשלה? בית העיריה?
ד. האם נכון יותר לא להקל, ויופיין של הגינות יהיו כ-80 אחוז משנה רגילה ואז לתלות שלטים מכובדים מאירי עיניים המסבירים שמדובר בשנת שמיטה ועושים את דבר ה' ובכך לקדש שם שמיים לעיני כולם ויכירו שזו 'שבת' ולא שנה רגילה?
תשובה
א. חשוב להבין היטב את היחס בין המלך ומלכותו לבין מצוות התורה. המלך חשוב יותר מכל היחידים בישראל כדברי הרמב"ם על הוריות (פ"ג מ"ח): "דע שהם אמרו: חכם קודם למלך, ומלך לכהן גדול, וכהן גדול לנביא. וזה בתנאים רבים. והוא, שענין הקדמת החכם למלך אינו אלא באמונה שהחכם מועיל לאומה ממלך, אבל במעשים אין שום דבר קודם לכבוד המלך, ואפילו היה עם ארץ, 'שום תשים עליך מלך', שתהא אימתו עליך".
אולם כל זאת כלפי העם, אבל כלפי הקב"ה ומצוותיו, אין לו שום 'הטבות' והוא חייב בכל מצות היחיד ובנוסף להן במצוותיו כמלך.
ב. מלך לא רשאי לעבור על שום הלכה בתורה, והוא מתכפר בעבירות שהיחיד מתכפר בשעירה או כבשה, מלך מתכפר בשעיר (קרית ספר הל' מעשה הקרבנות פ"א, מקורי הרמב"ם לרש"ש הל' שגגות פ"א ה"ד) ולא רשאי לצוות על אף אדם מישראל לבטל הלכה כלשהיא.
כך פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ט): "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו"1.
נראה שאין שום מצוה מן התורה שמלך רשאי לעבור עליה.
ג. ישנן מצוות שגזרו חכמים שלא יקיים ומנעו ממנו – משום כבוד מלכות.
פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ב ה"א – ה"ג):
"כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך, אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא באחד מכל כלי תשמישיו, וכשהוא מת כולן נשרפין לפניו, וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו ושמשיו אלא מלך אחר, לפיכך אבישג היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה".
"אבל אשתו של מלך אינה נבעלת לאחר לעולם, אפילו המלך אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר".
"ואסור לראותו כשהוא ערום ולא כשהוא מסתפר, ולא כשהוא בבית המרחץ, ולא כשהוא מסתפג, ואינו חולץ, שנאמר וירקה בפניו וזה בזיון, ואפילו רצה אין שומעין לו, שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, והואיל ואינו חולץ אינו מיבם, וכן [אם מת הוא] כיון שאי אפשר ליבם את אשתו כך אין חולצין לה, אלא תשב לעולם בזיקתה".
מתבאר כי מצד כבוד מלכות אינו חולץ ואינו מייבם, וכן אשתו, אם מת ללא זרע – אינה חולצת ואינה מתיבמת.
וכן אינו יוצא ללווית המת כאמור (שם) הלכה ד:
"מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש, ואם נכנס לעזרה והיה מזרע דוד ישב, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה'."
מקור ההלכה לגבי לווית המת בסנהדרין (פ"ב מ"ג): "מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו רבי יהודה אומר אם רוצה לצאת אחר המטה יוצא שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר (שמואל ב' ג') והמלך דוד הולך אחר המטה אמרו לו לא היה הדבר אלא לפייס את העם".
פרש ר' עובדיה מברטנורא (סנהדרין פ"ב מ"ג):
"אינו יוצא מפתח פלטרין שלו – שגנאי הוא למלך להראות עגמת נפש לפני העם".
"לפייס את העם – כדי שיכירו שלא בעצת דוד הרג יואב את אבנר. ואין הלכה כרבי יהודה".
מתבאר כי ת"ק למד שרק מצד מצות שעה לאומית מיוחדת מותר למחול על כבודו, אולם ר' יהודה למד שמלך רשאי למחול על כבודו.
הסביר הכסף משנה (הל' מלכים פ"ב ה"ד):
"אמרו לו לא היה הדבר אלא לפייס את העם כלומר להסיר מלבם שהיו חושבין שדוד צוה להרוג את אבנר כלומר וצורך שעה היה מפני שלום המלכות אבל בלא טענה זו אם רצה אין שומעין לו וודאי דהלכה כתנא קמא וא"כ היה לרבינו לכתוב כאן ואם רצה אין שומעין לו כמו שכתב למעלה גבי אם רצה לחלוץ ולייבם ויש לומר דרבינו העתיק גבי חליצה וייבום לישנא דתנא קמא דאמר אם רצה אין שומעין לו וכאן שלא הזכיר תנא קמא לשון זה גם הוא לא הזכירו וממילא משמע דכל שכן הוא כיון דליכא מצוה כל כך".
ד. מצאנו בחזקיה מלך יהודה2 שחז"ל דנו אותו ברותחין על שעיבר ניסן כדברי המשנה (פסחים פ"ד מ"ט): "עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו". פרש הרמב"ם: "ויתבאר שמותר לעבר השנה כל אדר ועושין אותה שנה שני אדרים, ומן הכללים שיש לנו אדר הסמוך לניסן לעולם חסר אם נסמוך על החשבון. ואם היו שני אדרים יהיה הראשון שלשים יום, ובא חזקיה ביום השלשים של אדר ועבר את השנה ועשה החדש הנכנס אדר שני, ואלו לא עבר את אותה השנה היה יום שלשים של אדר יום אחד בניסן כמו שביארנו, והרי עבר את השנה ביום שהיה ראוי להיות תחלת ניסן, וזה אסור לפי שהכלל אצלינו אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקבעו ניסן, והוא אינו סובר לדין זה כלומר הואיל וראוי לקבעו ניסן".
ה. נאמר בסנהדרין (יט ע"א): "עבדיה דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו, ונדוננו. שלחו ליה: עבדך קטל נפשא. שדריה להו. שלחו ליה: תא אנת נמי להכא, והועד בבעליו, אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אתא ויתיב. אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד".
פרש רש"י:
"ויעידו בך – שעבדך הרג את הנפש דעבדו כחמורו, והפסד ממון הוא לו, לפיכך צריך לדונו בפניו".
לא נראה שהסנהדרין התאנו לינאי המלך. אלא כן הדין ולאחר מה שקרה עם ינאי פסקו שמלך לא דן ולא דנים אותו.
ו. נאמר בביכורים (פ"ג מ"ד):
"החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי (תהלים ל)":
פרש הרמב"ם (ביכורים פ"ג מ"ד): "מפורש בתורה שיהא האדם עצמו נושא הבכורים בידו לכהן שנ' ולקח הכהן הטנא מידך. ואגריפס המלך היה ממלכי בית שני איש תבונה רבה והוד מלכות".
הוסיף הרא"ש (ביכורים פ"ג מ"ד): "היה נוטל הסל על כתפו – כל הדרך יכול ליתנו ביד עבדו או ביד שלוחו אבל צריך ליתנו מידו ליד הכהן כדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך".
והוסיף בפירוש הבונה (על עין יעקב, בבא בתרא פא ע"ב אות סט): "כל עוד שיעסוק אדם בגופו ועצמו במצות ואף אם יהיה גדול המעלה יכשר לפניו יתב' כי אין גבהות לפני המקום כמו שאמר אל תתהדר לפני מלך אמרו אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו"...
וכן כתב הר"י ג'יקטיליא בכללי המצוות (גוף): "ומדרך זה אין לו לאדם להנהיג עצמו בשררה וכבוד אצל קיום המצות אלא ישים מגמתו ומאודו ומחשבתו לומר כי כבודו ומעלתו הוא בעשותו המצוה בעצמו, דתנן בבכורים פ"ג כיצד מעלין את הבכורים וכו' הגיע להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה וכו'".
ז. בירושלמי שביעית (פ"ד ה"ד) לא התירו להרכיב תמרים בשביעית. אע"פ שפירושו הוא האבקה, שלא מיחו באנשי יריחו שהרכיבו בערב פסח.
כדברי המשנה פסחים פ"ד מ"ח: "ואלו הן שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום', ובערוך ובגאונים פרשו שמדובר בהאבקה", ובתמרים אם לא מאבקים אין פירות, והוא הפסד גדול כדברי הירושלמי ואעפ"כ לא התירו.
ולכן לא נראה שיתירו שום מלאכה מדאורייתא.
ח. נאמר בברכות (יט ע"ב): "תא שמע, דאמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. אמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! כדרבא, דאמר רבא: דבר תורה, אהל, כל שיש בו חלל טפח – חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח – אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן".
וכ"פ הרמב"ם (הל' אבל פ"ג הי"ד):
"מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה, אף על פי שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות, כיצד אבל שהלך בבית הפרס הכל הולכין אחריו שם לנחמו, וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי עכו"ם כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן, וכן כל כיוצא בזה, וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו"ם ולערער עמהן, מפני שהוא מציל מידם, וכן כל כיוצא בזה".
ובאר הרדב"ז (הל' אבל פ"ג הי"ד):
"וכן מדלגין על גבי ארונות וכו'. כבר נזכר פרק מי שמתו וטעמא דבר תורה אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אין חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהם חלל טפח3 וגזרו על שיש בהם משום שאין בהם ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו. הכי איתא התם".
אמנם המגן אברהם (או"ח סי' רכד ס"ק ז) כתב: "להשתדל. משמע בגמרא דמותר לעבור על מצות דרבנן לראות מלכים אפילו מלכי א"ה ומ"מ מדסיים משום כבוד מלכות לא גזרו רבנן משמע דוקא במלכי ישראל אמרו ומשום כבודן וכ"מ מדלא כ' בי"ד סי' שע"ב דין זה משמע דוקא במלכי ישראל שרי וזה אין לנו עכשיו בעו"ה, ומ"ש בגמרא ולא לקראת כו' היינו שמצוה לרוץ לקראת מלכי א"ה שאם יזכה לראות מלך המשיח שיבא במהרה יבחין מה בין גדולתם לגדולתו וידע שכר עושי מצות ומ"מ אסור לעבור אפי' מצוה דרבנן בשביל זה, ובס"ח סי' תתק"נ כ' שאם רואה פעם אחת המלך אל יבטל יותר מלימודו לראותו אם לא שבא בחיל יותר ובכבוד גדול יותר וברמב"ם ספ"ג דאבל כ' בהדיא שמותר לטמא בטומא' של דבריה' מפני כבוד מלכי' אפי' למלכי א"ה או מפני כבוד הבריו' כגון לנחם אבל וכ"כ התו' בבכורות דף כ"ט וכ"ה בירושלמי דברכות וכתבו התו' דדוק' להני מצות אבל בשאר מצות בעי ניפוח וכ"כ בפסחים ספ"ח וכ"כ הרמב"ן בהשגות".
עולה לפי המג"א שלשם כבוד מלכות ישראל מותר לעבור מצוה דרבנן ולשם כבוד מלכות גויים אסור לעבור מצוה דרבנן. ועי' בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' לז) שדן לגבי כבוד מלכות נכרים. ובמשנ"ב התיר בטומאה דרבנן אף לראות בכבודם של מלכי נכרים. ועי' בשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' ו אות ו, ובח"ד – או"ח סי' טו אות ח).
ולכאורה, מכאן ראיה שמותר באסורי דרבנן בעבור כבוד מלכות ישראל. אולם לענ"ד ההיתר הוא לא למלכות ושליחיה לעבור באסורי דרבנן, אלא דוקא לאנשים מישראל כדי לכבד ולראות בכבוד מלכות ישראל, אבל למלכות ישראל עצמה לא מצאנו שהתירו. ועי' שו"ת שרידי אש (ח"ב סי' מא עמ' תעא סי' כג).
ט. נאמר בסוטה (מט ע"ב, וכן ב"ק פג ע"א): "דתניא: מספר קומי הרי זה מדרכי האמורי, אבטולוס בן ראובן התירו לספר קומי, שהוא קרוב למלכות; של בית רבן גמליאל התירו להן חכמת יוונית, מפני שקרובין למלכות".
וברמב"ם (הל' עבודה זרה פי"א ה"ג): "ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להן הרי זה מותר ללבוש במלבושיהן ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין". וכ"פ בשולחן ערוך (יו"ד סי' קעח ס"ב).
ולכאורה, התירו להם אסורי דרבנן.
אמנם ניתן לדחות בנקל את הראיה משם. שכן כל ההיתר הוא משום שתדלנות עם מלכי גויים ואין מכאן שום היתר למלכי ישראל להתנהג ולהופיע כמלכות גויים. ועוד שכתבו תוספות (בבא קמא פג ע"א): "התירו לספר קומי – מתחילה לא גזרו על קרובים למלכות והוא היה רגיל כדאשכחן במעילה (דף יז.) שהלך אבטולמוס בן ראובן וסיפר קומי שלא יכירו שהוא יהודי והטעה אותם".
כלומר לפי תוס' מלכתחילה לא עליהם היתה הגזירה של התרחקות מחוקות הגויים.
י. נראה שאף ששמיטה בימינו מדרבנן, ראוי שלא לעבור על כל איסורים הן מן התורה והן מדרבנן עבור ייפוי מלכות ישראל, ולהיפך להדגיש לכולם ששבתה הארץ לה' ואנו עם ה' מקיימים מצוותיו בצורה מלאה כמה שמשגת ידינו, ומלכנו בראשנו מקיים כל מצוות השמיטה כראוי.