חבל נחלתו כד כח
סימן כח - שווי מוטעה לחמש מטבעות של פדיון הבן
שאלה
לכהן מטבעות מיוחדות לפדיון הבן (של החברה הממשלתית למדליות ומטבעות), כל אחת בשווי סלע של תורה. הוא הוזמן להיות הכהן הפודה בפדיון הבן.
סדר ההכנה לפדיון, שהאב קונה ממנו את המטבעות, והוא משלם לכהן עוד לפני הפדיון את שווי המטבעות, ובעת הפדיון האב נותן לכהן את המטבעות ופודה את בנו.
הוה עובדא שכהן מכר את המטבעות לאב בחצי שווין מפני שטעה מה שווין של חמישה סלעים בימינו. לאחר שנודע לו התרצה ואינו דורש את המחיר המלא של חמישה סלעים כסף.
האם הבן פדוי, או שהאב צריך לפדות את בנו בשנית? האם האב זקוק להשלים לכהן את שווי המטבעות לשווין האמיתי?
תשובה
א. ביחס לפדיון נראה שאין בכך בעיה, מפני שהכהן מלכתחילה התכוין למכור את המטבעות לאבי הבן בכל מחיר אע"פ שהוא יודע שאינו מדייק במחירם.
ואמנם בדרך כלל האונאה שתות למקח, ויותר משתות הוא ביטול מקח, עי' רמב"ם הל' מכירה פי"ב ה"ד-ה"ז, אמנם בכל מקרה שהצד המתאנה אינו רוצה לבטל את המקח מטעמיו הוא, אין המקח בטל.
וכ"כ הרמ"א (שולחן ערוך חו"מ סי' רכז ס"ד):
"היתה האונאה יתירה על השתות כל שהוא, כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה, בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל, אבל המאנה אינו יכול לחזור, אם רצה זה וקבל". ורמ"א הגיה: "ויש אומרים דאף המאנה יכול לחזור בו, אלא אם כן נתרצה המתאנה פעם אחת, או ששתק יותר מן השיעור שיתבאר בסמוך סעיף ז' (טור בשם הר"י והרא"ש)"...
והעיר בביאור הגר"א (חו"מ סי' רכז ס"ק ח): "אא"כ כו' או כו'. כמ"ש בב"מ שם זה וזה בכדי כו' וכמ"ש רש"י במתני' שם מט ב' ד"ה עד כו' וכ"ש אם מחל ונתרצה בפירוש".
במקרה הנוכחי המתאנה היינו הכהן בעל המטבעות, הבחין בטעותו לאחר זמן, אולם מייד מחל על טעותו, ולכן המקח וכן הפדיון אינם בטלים1.
ב. אולם, יש לעיין בסדר פדיון כזה, מטעם קנייני ומטעם איסורי.
מטעם קנייני, הכהן מקנה לו את המטבעות כדי שיפדה אצלו, נמצא שהמכירה אינה שלמה, אלא תנאי מונח בה – כדי שהאב יפדה אצלו – היינו מכירה שאינה לכל דבר. האם מכירה זו נחשבת מכירה?
ומטעם איסורי: האם אין במכירת המטבעות לאב משום כהן המחזר על בית הגרנות, שהרי הוא מוכר לו מטבעות וכמתנה עמו שיפדה אצלו?
ג. בשאלה דומה עסק בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' קנג):
"יקרתו קבלתי, ואשר שאל בענין פדיון הבן שהמנהג שם שהכהנים שם יש להם מטבעות כסף דולר, וכשמי שהוא רוצה לפדות הבן הולך אצל כהן והלה מוכר לו חמשה דולר כסף עבור ה' דולר שטרות כסף, ונראה כערמה שע"י שכבדו בפדיון הבן אזולי מוזיל לגבי', ומביא בשם רב אחד שהברכה כה"ג היא לבטלה וצריך לפדות עוד פעם, יען שמתחילה כשנתן הכהן לישראל הכסף לא היתה נתינה בלב שלם אלא הערמה בעלמא ועוד כיון דהישראל אסור לעשות כלום בהכסף רק ליתנו לכהן בפדיון הבן הו"ל כמתנה ע"מ להחזיר ועוד האריך בזה, וגם הביא מס' ליקוטי פנחס שדבר מזה".
והשיב:
"הנה ס' הנ"ל לא נמצא במחיצתי, ונחזי אנן במאי דקמן, שורש דבר זה המוכר ונותן לחברו והמקבל אינו יכול לעשות בו כל חפצו ואינו יכול למכרו, דבר זה פתוח עלי ים התלמוד והפוסקים, וכבר הוכיחו תוס' סוכה מ"א ע"ב דדוקא בהאי (דבת חורין) [צ"ל: דבית חורון] שלא נתנה למקבל בשום צד של הנאה אלא להפקיע איסור הנדר מעל אבא, אבל בעלמא גם אם מוכר רק לדבר א' נקרא מכירה גמורה וכ"ה דעת הר"ן נדרים מ"ח, וברא"ש פ"ח דב"ב סי' ל"ח מחלק בין נותן סתם דבעינן מכירה ומתנה לכל הדברים, ואם מפרש רק לדבר א' להדיא מהני גם מוכר לדבר א' אף על פי שאינו יכול למכרו ולהקדישו, וכ"ה בשו"ע חו"מ סימן רמ"ג [צ"ל: רמ"א] ס"ה להלכה".
"אמנם דבר פשוט דכ"ז כשאין כאן אנן סהדי שרצונו שיהי' מכירה חלוטה והיינו בעניני דעלמא בעלמא שאין לנו הוכחה בדעתו שברצונו שיהי' נקרא בקנין על שם הקונה והמקבל אבל בעניני מצוה ואיסור שעיקר המכירה והנתינה כדי שתהי' של המקבל לא של הנותן כי זולת זה אינו יוצא במצוה, או זולת זה עובר על איסור תורה, בכל זה אנן סהדי שהקנה לו בלב שלם ובמכירה חלוטה כאילו פירש לו להדיא שמוכר רק לדבר א' דמהני כמש"כ תוס' והרא"ש הנ"ל, והוא מוכח מעצם מכירת חמץ באו"ח סי' תמ"ח שלדעת הרבה פוסקים אין רשות ביד הנכרי למכרו ולהקדישו, ואעפ"כ מכירתו מכירה, וכ"ה באו"ח סי' רמ"ו לענין שביתת בהמה דבעינן שיהי' של הגוי כדי שלא יעבור הישראל, ואעפ"כ מהני כל צד מכירה בין מכרו סתם בין מכרו רק לדבר א', ואפי' קיבל עליו הגוי רק יוקרא וזולא וכל צדדי אחריות אפי' אין רשות למכרו בין אם הי' זה בסתם בין אם פירש בפירוש אעפ"כ מהני, והיינו כיון דבלי שמקנה לו בלב שלם לא יבא הישראל לתועלת הנרצה שלא לעבור על איסור חמץ ושלא לעבור על שביתת בהמה, אנן סהדי דמקנה לו קני' גמורה כיון דמעיקר הדין גם מכר לדבר א' הוא מכירה גמורה מה"ת".
"וה"נ לענין קיום מצות עשה דבעינן משלו כלכם דלולב, דמהני אפי' הקנה לו לזה בלבד כמש"כ תוס' סוכה מ"א ע"ב כל שהקנה בלב שלם אפילו אין בידו למכור וכדעה ראשונה בשו"ע או"ח סי' רמ"ו".
ד. נראה לענ"ד להעיר על דבריו.
הראיה ממתנת בית חורון היא ממתנה ולא ממכירה. במתנה פסק השו"ע (חו"מ סי' רמא ס"ה) כרא"ש: "יש מי שאומר שהנותן מתנה לחבירו אינו מתנה, אלא אם כן שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות מקבל לעשות בה כל חפצו. בד"א, שנתנה לו סתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו. אבל אם מפרש, אפילו אם נותנה לו על מנת שלא ליתנה לאחר או שלא למוכרה או שלא להקדישה, או אפילו ע"מ שלא יעשה בה שום דבר אלא דבר פלוני, הוי מתנה לאותו דבר שפירש בלבד".
והעיר הסמ"ע (סי' רמא ס"ק טו): "הוי מתנה לאותו דבר שפירש. דלא גרע ממקנה לו בו חלק וא"ל אני ואתה נהיו בו שותפין דקנה, ה"נ הוא של המקבל בדבר זה ושל הנותן בהמותר, ועיין פרישה [סעיף ח']".
ונראה שהגדרה זו אינה יכולה להיות במכירה, שהוא מוכר את חמשת הסלעים כשחלקם שלו. ועל כן צריך להביא ראיה שמכירה על מנת שיתן דוקא לפלוני היא מכירה, או שרק הערמה, כי מי יקנה חפץ ויוציא ממונו לרצונו, כדי שאחר כך יתנו לפלוני עפ"י המותנה ביניהם. ולא דומה למתנה שקיבל בחינם ולכן מסכים ליתנה לאחר או לקבל עליה הגבלות כגון לא למוכרה או לא להקדישה. ואולי אף לגבי פדיון הבן (פרט לכהן מחזר על הגרנות) אם נתן את המטבעות בחינם על מנת שפלוני יפדה את בנו אצלו די בכך, אבל לגבי מכירה אין מכאן ראיה לענ"ד.
ה. בחלקה השני של התשובה לעיל, בעל שבט הלוי סובר שכל שמקנה לצורך מצוה או להימנעות מאיסור אף שהקונה אינו יכול לעשות במה שקנה כל רצונו – בכ"ז קנוי לקונה, אם לצורך קיום מצות הקונה (אתרוג) ואם לצורך שהמקנה לא יעבור עליו (שביתת בהמתו, חמץ), וא"כ ה"ה לכאן שקנה מטבעות מן הכהן, כדי שיוכל לתת לכהן את הפדיון, די בכך.
ואף על חלק זה יש להעיר, מן השו"ע והט"ז משמע שלא כל תנאי מועיל במכירת חמץ.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תמח ס"ד):
"רשאי ישראל לומר לאינו יהודי בשעה חמישית או קודם: עד שאתה לוקח חמץ במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקחנו ממך אחר הפסח; אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר בבל יראה (שמות יג, יז) ובל ימצא (שמות יב, יט)".
וכתב הט"ז (או"ח סי' תמח ס"ק ו): "ולא יתן לו על תנאי. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר הפסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם אמר ליה על תנאי שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה אפי' בכל השנה ונראה שכל אדם יאמר כן להעכו"ם בפי' ויועיל בזה ששום אדם לא יכול לקנות מהעכו"ם אותו חמץ כי ע"מ כן לא מכר לו, ונמצא חוזר המקח להעכו"ם, ויוכל ישראל בעל החמץ לחזור ולקנותו. אלא דלפ"ז יש איסור לבעל החמץ לתבוע את ישראל הקונה מהעכו"ם, ולומר תן לי החמץ באותו המקח כי בזה יגלה דעתו שבטלה המכירה ממילא חוזר החמץ לבעליו הראשונים, וה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו פסח אלא שהוא יכוף אותו שקנה שלא כדין כי הוא לא מכר להעכו"ם אלא בתנאי שישאר להעכו"ם וממילא יחזור וימכרנו לו ויאמר לו זכות זה יש לי בחמץ זה ששום אדם לא יוכל לקנותו מהעכו"ם אם ירצה רק אני ואפי' אם לא התנ' בפי' כן עם העכו"ם שלא יוכל למוכרו לאחר מ"מ אנן סהדי שאדעתא דהכי יצא חמץ מרשותו ואין בזה איסור ודבר זה דומה למי שמוכר לחבירו חמץ קודם פסח ומתנה עמו שאחר פסח חייב זה הלוקח שיהיה לו בעת ההיא איזה חמץ למוכרו דוקא לזה הישראל דאין בזה איסור כלל ה"נ כן הוא כנלע"ד בזה דאם קנה ישראל אחר מן זה העכו"ם החמץ הזה חייב לחזור ולמוכרו לבעליו וא"ל דטעם אחר יש בדבר שחייב ליתן לבעל החמץ דלא מכר לעכו"ם רק כדי להפקיע איסור חמץ ולא להפקיענו מרשותו דז"א דא"כ ה"ל חמץ של ישראל ותו דא"כ מה פריך בפ"ק דף ו' למימרא דשכירות קניא כו' אמאי לא משני דשאני הכא דלא יחד לו בית רק להפקיע האיסור, אלא ודאי הא לאו מילתא. וכבר כתבתי בסי' רמ"ו בסופו דגם לענין שבת כשמפקיר בהמתו אין נלמד משם היתר ובס' מ"ב כתב כאן טעם שחייב להחזיר הקונה מעכו"ם לבעל החמץ מצד שהוא קודם לקנותו מדין מערופי"א".
עולה שאם תולה את המכירה בתנאי אפילו אינו אומר זאת בפירוש אין זו מכירה. ומה שהביא מהמשאת בנימין הוא טעם חיצוני לכך שהקונה אינו יכול להישאר עם קנייתו, אבל לא מצד המכירה. ולכן צל"ע האם מכירה לצורך אחד מועילה או שצריכה להיות מכירה לכל.
ו. בס' דף על הדף (קידושין ו ע"ב) הביא את תשובת שבט הלוי, והביא אחרי כן:
"בספר בצילו חמדתי (ע' צ – צא) מביא סיפור מופלא מהגאון מטשעבין זצ"ל:"
"אברך אחד שנולד לו בן הראשון, ולצורך ה"פדיון הבן" פנה אל רבי אריה לוין ז"ל, לקחת ממנו חמשה סלעים (במטבע טורקי שהיה מצוי בידו), ובדעתו היה לפדותם שוב מהכהן ולהחזירם לר' אריה ז"ל. אחר הפדיון פנה הסב אבי אם הילד אל הכהן, וקנה אותם ממנו. הכהן חשב בתחלה כי בודאי קונה אותו בשביל חתנו אבי הבן, אחרי הסעודה בא האברך אל הכהן לפדות המטבעות, ענהו כי מכרם כבר לחותנו, פנה אל חותנו לקבל ממנו הה' סלעים, ענהו חותנו האם נתת לכהן מתנה גמורה אם כן זכיתי בזה מן הדין, ואם על מנת להחזיר, א"כ שאלה על כל הפדיון, כי צריך ליתן מתנה גמורה בלא חשבון שיחזירנו לך. רבינו זצ"ל ישב לו מן הצד ושתק".
"בשובו הביתה אמר לי רבנו זצ"ל, ע"פ האמת הוא שהאברך היה צודק בדבר, וראיה מדברי הט"ז בהלכות פסח (סימן תמ"ח סעיף ד) בדין מי שמוכר חמצו לעכו"ם, ובא ישראל אחר וקנה מן העכו"ם את החמץ הזה חייב לחזור ולמוכרו לבעליו. ומביא בשם המנחה בלולה2, הטעם שחייב להחזיר הקונה מעכו"ם לבעל החמץ מצד שהוא קודם לקנותו מדין מערופי"א, (היינו שדרך הסוחרים לעשות כן), הוא הדין כאן שהנוהג כן האב הוא קודם לקנותו מהכהן. אך מכיון שהבחנתי בסבו שעשה זאת רק בכדי לעשות "ליעבדיק" (=חביבות), ע"כ לא רציתי להפריע ולא אמרתי דבר"...
ז. נעבור עתה לערעור השני לגבי כהן מסייע בבית הגרנות. לכהן אסור לסייע לנותן מתנת כהונה על מנת שמתנת הכהונה תהיה של הכהן המסייע. יש בכך זילותא למתנת גבוה שניתנה לו והוא עשאה כמכירה בטירחתו להשגתה. כאמור בבכורות (כו ע"ב): "אם אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתן לו. מאי טעמא? אמר רב ששת: מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. תנו רבנן: הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחים – אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן, ואם עושין כן – חיללו, ועליהן הכתוב אומר: שחתם ברית הלוי, ואומר: ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו. מאי ואומר? וכי תימא: מיתה לא, ת"ש – ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, ובקשו חכמים לקונסן ולהיות מפרישין עליהן תרומה משלם, ומפני מה לא קנסום – דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, ובכולן יש בהן [כז ע"א] טובת הנאה לבעלים, כיצד: ישראל שהפריש תרומה מכריו, ומצאו ישראל אחר ואמר לו הא לך סלע זה – ותנהו לבן בתי כהן – מותר, אם היה כהן לכהן – אסור".
פרש רש"י (בכורות כו ע"ב-כז ע"א):
"שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות – לפי שבזמן הזה אין בכור ראוי לכלום עד שיפול בו מום וכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר ליה הכהן בתוך הזמן תנהו לי ואזוננו ואף על פי שלא אהנה דומה כמי ששוכרו ומצילו מן הטורח ובלבד שיתננו לו ולא לכהן אחר ודומה לכהן שמסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות אבל אם היה בעל מום ואמר תן לי שאוכלנו הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע".
"בבית הרועים – אכהנים קאי כדי ליתן להם הבכורות".
"בבית הגרנות – אכולהו קאי כהנים מפני תרומות ולוים משום מעשר ראשון ועניים משום מעשר עני".
"בבית המטבחים – אכהנים קאי משום זרוע לחיים וקיבה".
"לקונסן – את הבעלי בתים".
"מן הפטור על החיוב – דשמא יהו להם שני סאין אחד של טבל גמור ואחד הופרש ממנה לכהן המסייע ואי אמרת ליה דהדרא ולפרוש מינה משום קנסא סבר בעל הבית טבל גמור הוא ומפריש ממנה עלה דאידך ואיהי פטורה מדאורייתא אלא קנסא הוא".
"טובת הנאה – דבר מועט ואם היה כהן נותן סלע כדי שיתננו לכהן אחר קרובו אסור כיון דלדידיה חזיא הוי נראה ככהן המסייע".
ונראה מן הסוגיא שכל פעולה של כהן כדי שמתנות כהונה יפלו לחלקו הם בגדר מסייע בבית הגרנות וחילול קדושת הכהונה.
ח. ממשיך בתשובת שבט הלוי (שם):
"מ"מ מה שכ' לענין כהן המסייע בבית הגרנות בהא ודאי איכא למיחש אם ממציא כהן זה הכסף לישראלים הצריכים לכך בזול יותר משאר אינשי ומשאר כהני, וע"מ שיתנו לו דוקא, ואף על גב דבברייתא בכורות כ"ו ע"ב לא הוזכר ענין פדיון הבן, מ"מ גם פדיון הבן שייך באיסור זה כמש"כ תוס' בכורות נ"א ע"ב וברא"ש שם, וכ"ה פשטות הש"ס קידושין ו' ע"ב לענין מתנה עמ"ל בפדיון הבן ותרומה, אלא דהרמב"ם פי"א מבכורים השמיט זה, וכ' בתשובת ח"ס יו"ד סי' רצ"א דדעתו דאין בפה"ב משום כהן המסייע וכמש"כ המגיה ברמב"ם שם, וכן מצאתי משמעות המאירי פ"ק דקידושין שם, אבל כבר כ' הח"ס דלענין הלכה פסק בשו"ע כתוס' ורא"ש דשייך איסור כהן המסייע גם בפה"ב, וא"כ בנ"ד צריך לעשות באופן כזה שלא יהי' נדנוד איסור דכהן המסייע, מ"מ מעיקר הדין הבן פדוי בלי פקפוק".
ט. בספר אוצר פדיון הבן (ח"א פי"ב ס"ט) כתב: "יכול הכהן למכור לו לאב חמישה סלעים שלו בדמים מועטים, בכדי שיהא יכול לפדות בהם הבכור. ויש לו לאב לפדות אצל כהן זה דוקא. ויש חוששים בדבר".
המקור לדבריו הוא בספר לקוטי פנחס על הלכות פדיון הבן (לרב פנחס שווארץ, סעיף כט) והביא שבעל שו"ת צור יעקב העיר זאת ללקוטי פנחס. ובעל שו"ת דובב מישרים (הוא הגאון מטשעבין שהובא לעיל, וכן הובא בשו"ת דובב מישרים ח"ד ליקוטי תשובות והערות סימן קמו) סבר שאין בכך משום כהן מחזר מפני שמוכר בזול לעניים בלבד, ועוד שבדרך מכירה לא חששו לכהן המחזר. וכתב בשם הרב שלום וידער אבד"ק נירעדיהאזא שכיון שהאב אינו אומר בפירוש שמכבדו בשכר זאת שמקנה לו את המטבעות מותר וראוי לעשות כן.
אולם בשם הרה"ג רש"צ הכהן שטראסער אבד"ק דעברעצין מביא שראוי להחמיר. והוא נהג למכור לעשירים בכסף מלא, ולתת לקרובי עניים במתנה גמורה כדי שהוא ייתן במתנה גמורה לאב העני. וכן הביא משם הרב יוסף אלימלך כהנא אבד"ק אונגוואר.
י. ולענ"ד אין לך כהן מסייע יותר מכהן זה בעל המטבעות שהרי הוא מוכר את מטבעותיו כדי שיפדו אצלו, וכמעט מתנה במכירת המטבעות, ואפילו אם מוכרם במחיר מופחת, הרי עצם זה שמחזיק מטבעות לשם פדיון הוא כדי שיפדו אצלו ולא אצל אחרים (ולא כר' אריה לוין זצ"ל שהיה לו מג'ידות טורקיות והיה מוסרם בחינם לאב כדי שיפדה אצל איזה כהן שרוצה). וכל הדיון במתנה עמ"ל היה לאחר שכבר קיבל אבל אם עושה כדי שיפדו רק אצלו, נלענ"ד שודאי הוא מחלל, וצ"ע.
וכך כתב בשו"ת שאילת דוד (חיו"ד סי' יז): "ולענין מה ששאל הר"ח כהן אם מותר לו ליתן לאחד מקרובי אבי הבן הה"ס במתנה ע"ת שישתדל שיפדה קרובו את בנו אצלו לדעתי נראה מלבד שיש בזה משום כהן המסייע בבית הגרנות לשיטת התוס' נראה לי שאין זה פדיון כלל שהמתנה הי' בהערמה כמו מתנה דבת חורין נדרים דף מ"ח א' שניכר מהענין שאין נותנו לו במתנה גמורה ולעולם לא ימחול לו תנאי ליתן לו מתנה גמורה [דכל הטעם שמתנה ע"מ להחזיר עדיפא משאלה בעלמא ביארתי בפ"ה שלי משום דתנאי מילתא אחריתא הוא ובידו למחול התנאי שנמחל במחילה בעלמא והוי כאילו קיים תנאו וחלה המתנה למפרע לכל דבר משא"כ בשאלה שצריכה קנין ואינה נמחלת ואף בהלואה ג"כ שיכול למחול השעבוד אבל אינו מקנה לו הדבר למפרע כמו שהארכתי בזה בפ"ה שלי בפ"ה מה' אישות ודברנו בזה הרבה עם כת"ר] א"כ לדעתי לא יעשה זאת בישראל והשי"ת יצילנו משגיאות".
ודבריו ברורים שחושש לפדיון, ולא רק כהן המסייע, ומה נאמר לגבי כהן המקנה לאב כדי שיפדה אצלו?!
יא. על כן יותר ראוי והוא מועיל לכו"ע, שלרב הקהילה או לגבאי כלשהו יהיו חמש מטבעות המועילות לפדיון הבן (או גמ"ח בקהילה), והוא ייתן אותן במתנה גמורה לכל אב הצריך לפדות את בנו. והאב יבחר את הכהן שרוצה וייתן לו את המטבעות. אחר הפדיון יקנה את המטבעות מן הכהן הפודה וישיבם לבעליהן.