חבל נחלתו כד יז
סימן יז - חנוכיה תשמיש קדושה או תשמיש מצוה
שאלה
האם מותר לזרוק חנוכיה לפח אשפה לאחר חנוכה?
תשובה
א. השאלה מתייחסת לזריקתה לאחר חנוכה, ולא לדיניה בחנוכה. וכן לדין כוסיות השמן ושיירי הפתילות.
כתב הטור (או"ח סי' תרעז): "נותר ממנו בליל ח' עושה לו מדורה ושורפו בפ"ע שהרי הוקצה למצותו, ואם נתערב ממנו בשמן אחר ואין ששים לבטלו, כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שאין להוסיף עליו כדי לבטלו ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן, אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק. ואסור ג"כ לשהותו לשנה הבאה לנר של חנוכה דחיישינן שמא יבא ליהנות ממנו כיון ששוהה אותו לזמן מרובה. ואפילו אם נותנו בכלי מאוס חיישינן הלכך אין לו תקנה".
מתבאר שאת שיירי השמן והפתילות יש לשרוף לאחר חנוכה ולא להשתמש בשום שימוש אחר. לגבי הפמוט או החנוכיה לא נאמר דבר.
הבית יוסף (או"ח סי' תרעז, ד) ציין שמקור דבריו של הטור על שריפת השמן לאחר חנוכה הוא מדברי הרא"ש בפרק במה מדליקין (סי' ט) בשם שאילתות דרב אחאי (סי' כו שאילתא ב) והמרדכי בשם ילמדנו ופסיקתא רבתי. ודן האם אין סתירה בין הדעה שמותר להשתמש בשמן לאחר שדלק כחצי שעה לבין החיוב לשורפו משום שהוקצה למצותו, וכתב שאין בכך סתירה לפי תירוץ אחד המחלק בין מפרש שמה שנשתייר לאחר שדלק יהא מותר לצרכו, לבין בסתמא שנשתייר שאסור (מהר"י אבוהב). ולפי תירוץ שני משום שמה שכתוב שיכול להשתמש בשיריים הוא לאחר הזמן שצריך לדלוק, ומה שצריך לעשות לו מדורה בפני עצמו הוא שיירי השמן של זמן מצותה (ב"י).
לדידן בימינו, אין בכך כמעט נ"מ, משום שרובא דאינשי מניחים שמן שידלוק עד גמירא, ורק במקרים מיוחדים כגון שנוסע ממקום הדלקתו, שצריך לכבות את הנרות, רק אז יש שמן בנרות שלא הוקצה למצותו.
בהמשך, שאל הב"י: "ואיכא למידק למה צריך לעשות מדורה למותר השמן והפתילות מאי שנא מעצי סוכה ונוייה דשרי אחר החג? כבר תירץ הר"ן (שם) דהתם לא מקצה להו אלא לימי החג לפי שעשויין להשאר אחר החג ולא מקצה להו למצותן לגמרי, אבל שמן ופתילה שעשויין להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצוה, דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו, ואם נשתיירו הרי הן אסורין, שהרי הקצה אותן למצותן לגמרי. ודומה לעצי סוכה ונוייה שנפלו בחג שאסורין כדמוכח בפרק המביא כדי יין (ביצה ל:)".
היינו את השמן והפתילה מלכתחילה מניח כדי שיכלו ולכן מה שנשתייר הוקצה למצותו, לעומת זאת עצי סוכה אינם כלים בסוכות, ומתכוין להשתמש בהם אחר החג. ולכן עצי סוכה ונוייה כשנפלה בחג אסורים. לפי הב"י דין השמן והפתילות כדין תשמישי מצוה, אולם כיון שהוקצו למצותם לא יצאו מהקצאתם, ולכן אין להשתמש בהם לצרכים אחרים אלא לשורפם.
ב. בספר אבודרהם (חנוכה) הביא שיטה זו ושיטה נוספת: "וכתוב בשאלתות דרב אחאי נר חנוכה שהותיר בה שמן מהו צריך לעשות בו תא שמע דתנו רבנן נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מוסיף עליו ומדליקו ביום ב'. ביום השני מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי. וכן בשאר הימים אבל אם הותיר ביום השמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו. וכן כתבו הגאונים שהשמן והפתילות אסור להשתמש בהן אחר שכבו דאיתקצו למצוה. והקשה הרב רבי גרשום ב"ר שלמה דהא קיימא לן דתשמישי מצוה נזרקין. ותירץ דהני מילי כגון תשמיש שופר ולולב וכיוצא בהן שדעתו עליהן אחר מצותן שיודע שישארו אחרי כן אבל הני אין דעתו עליהן כסבור שישרפו בשעת מצותן. אי נמי שוינהו רבנן כתשמישי קדושה מפני שהוא זכר לשמן של הקדש. ויש לשאול אם כן פתילות של שבת ישרפו לדעת זו. ויש לומר דלא דמי אהדדי דנר שבת עיקר מצותו ליהנות ולהשתמש לאורו על השלחן ולכל הבית וכיון שכן יכול ליהנות אחר מצותן מה שאין כן בנר חנוכה שעיקר מצותו משום פרסומי ניסא ולא להשתמש לאורה ומשום הכי אסורין בהנאה אחר מצותן כי לכך נעשו מתחלה".
לפי תירוצו השני של ר' גרשום ב"ר שלמה, חכמים נתנו לשמן ולפתילות דין כתשמישי קדושה ולכן הם נאסרו לשימוש אחר פרט להדלקה לחנוכה.
ג. ראיה לשיטת אבודרהם ניתן למצוא בדברי בעל המאור (שבת ט ע"א) שכתב לגבי נרות חנוכה בחנוכה: "למ"ד אסור להשתמש לאורה של נר חנוכה כל תשמיש במשמע אפי' תשמיש דמצוה ותשמיש קדושה משום דקסבר כיון שהם זכר לנרות ולשמן של היכל אסורות הן בהנאה כל עיקר אפילו לקרוא בספר ואפי' לסעודת שבת ולסעודת מצוה. ולמ"ד אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה דוקא הרצאת מעות וכיוצא בה שהיא תשמיש רשות ושל חול וכדקא פירש טעמיה משום בזויי מצוה אבל תשמיש מצוה ותשמיש קדושה מותר להשתמש לאורה ושמואל דמתמה עלה וכי נר קדושה יש בו לא ס"ל דאית ביה סרך קדושה ולא משום איסור הנאה במשתמש לאורה ולא הוה כה"ג בזויי מצוה לדעתיה ולא מדמי ליה לכסוי הדם ברגל כדמדמי ליה רב יוסף עד דמשתמש בגופו של נר כמו שמכסה דם ברגל ומנא לן דאית ליה לשמואל הכי מדאיפליגו רב ושמואל במדליקין מנר לנר דאלמא לא שרי שמואל אלא מנר לנר ומדמותיב רב אויא ממעשר שני שמעת מיניה דלא שרי שמואל להשתמש בגוף הנר בדבר הרשות ומסקנא דשמעתא דחיישינן בנ"ח לבזויי מצוה אפילו להשתמש לאורה לדבר הרשות כגון הרצאת מעות אבל קדושה אין בה ומותר להשתמש לאורה תשמיש של מצוה ולעולם צריך שתהא נר אחרת עמו בבית קבוע לכל תשמישיו כדרבא דאמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה ואפי' מאן דאמר מותר להשתמש לאורה כל תשמיש שבעולם בהא דרבא מודה שצריך נר אחרת שלא יהא הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה".
כאמור, כל זאת בחנוכה, בנר בשמן ובפתילה בחנוכה, ועי' בטור (או"ח סי' תרעג) שהביא שיטת העיטור שהתיר לעשות דבר קדושה ומצוה לאור הנרות. וכן הביאה השו"ע (סעיף א) אולם למעשה לא נהגו כן.
ד. למעשה, פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרעז ס"ד): "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו; ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו".
ועי' באחרונים על שו"ע (עטרת זקנים, פרי חדש, ערוך השולחן ועוד) שעסקו בסתירה שהביא הב"י.
וכאמור לדידן אין בכך נ"מ, כי בדרך כלל משאיר את השמן לדלוק עד שיכבה וכוונתו שכל שבנר ידלק עד שיכבה, ואיננו משתמשים בשמן להדלקה אלא בנרות שבת.
ה. לגבי החנוכיה או הכלי שבו מדליקים לא מצאנו בו שהוא מוקצה למצוה, וכאמור בלשון הברייתא: 'נר איש וביתו'. היינו, סתם כלי עם שמן בתוכו ופתילה שהונח בחנוכה במקום מסויים ובזמן מסויים, אולם לא נקבע ככלי לשם מצוה. ורק בדורות מאוחרים יותר התחילו להכין חנוכיות שהן לפי המהדרין מן המהדרין אולם גם הן לא נחשבו כמצוה עצמה.
ולכן נראה שאם יש לו חנוכיה שרוצה להניח באשפה דינה ככלי ששימש למצוה שצריך לנהוג בו כבוד. כאמור בשולחן ערוך (או"ח סי' כא ס"ב): "טליתות של מצוה שבלו, אדם בודל עצמו מהם ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה, אלא זורקן והם כלים".
ו. באר ערוך השולחן (או"ח סי' כא):
סעיף א
"איתא במגילה [כ"ו:] תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין ואלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית ותשמישי קדושה וכו' תיק של ס"ת ונרתק של תפילין וכו' ולכאורה תשמישי מצוה ג"כ פירושו כתשמישי קדושה דלא על הקדושה עצמה קאי אלא על דבר ששימשה להקדושה כתיק ונרתק וה"נ תשמישי מצוה לא על המצוה עצמה קאי אלא דבר ששימשה להמצוה אבל א"א לומר כן דכיון שאין בהמצוה קדושה במה נתקדשו הכלים ששימשו להמצוה ומאי קמ"ל וכל הפוסקים לא פירשו כן כדמוכח מדבריהם".
סעיף ב
"ונ"ל דמזה יצא לו להשאילתות שהביא הטור שכתב בפ' שלח [שאילתא קכ"ו] אסור לבני ישראל למעבד צרכיהון במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית וכו' דילפינן מדם וכו' דאמרינן שלא יכסה ברגליו שלא יהיו מצות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאיתעבדו בהו מצוה נזרקין עכ"ל והטור השיג עליו שאינו דומה לדם דכשמכסה ברגל הוי דרך בזיון משא"כ כאן וכו' עכ"ל ולענ"ד נראה דלאו מדם יליף לה השאלתות אלא מדקרי לה תשמישי מצוה ש"מ דלא מיירי בעת שראוין למצוה דא"כ הן מצוה ולא תשמישי מצוה אלא דמיירי בתר דאיתעבדי בהו מצוותן כלומר שאינן ראוין עוד למצוה כגון שנפסלו ושפיר קרי לה תשמישי מצוה כלומר ששימשה מצוה ובהיותה כשרה היתה מצוה עצמה ואחר שנפסלה נקראת ששימשה מצוה וגם הטלית מקרי תשמישי מצוה ששימשה את הציצת [וזה שכתב דילפינן מדם לאו מהא יליף אלא טעמא קאמר אבל עיקר דינו מהלשון וכ"מ מרש"י שם ודו"ק]".
סעיף ג
"וז"ל הרמב"ם בפ"ג דין ט' ומותר להכנס בציצת לבית הכסא ולבית המרחץ נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו לאשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה עכ"ל כלומר ולכן מותר ליכנס בה לבה"כ ולמרחץ מפני שאין בה קדושה ואין זה בזיון להמצוה שהרי דרך בני אדם כן הוא ואינו עושה בה כלום ומ"מ לעשות בהציצת איזה תשמיש אסור כדברי השאילתות אך אם נפסקו, דעתה הם רק תשמישי מצוה זורקן לאשפה מפני שאין בה קדושה רק תשמישי מצוה ונזרקים [עב"ח וט"ז ולפי מה שכתבנו דברי השאלתות יצא מגוף הש"ס דמגילה]".
סעיף ד
"וכ"כ רבינו הב"י בסעיף א' דכשנפסקו יכול לזורקן לאשפה וכל זמן שהם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם כגון לקשור בהן שום דבר וכיוצא בזה משום ביזוי מצוה עכ"ל וכתב על זה רבינו הרמ"א וי"א דאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהן מנהג בזיון לזורקן במקום מגונה אלא שאינן צריכין גניזה ויש מדקדקין לגונזן והמחמיר ומדקדק במצות תבא עליו ברכה עכ"ל ולי נראה בכוונתו דמעיקר הדין כתב כן דנהי דאמרו חז"ל דתשמישי מצוה נזרקים אין הכוונה בזיון ממש כמו לזורקן לבית הכסא או לקנח בהם ח"ו דאין זה סברא כלל אלא הכוונה שא"צ גניזה בכבוד כתשמישי קדושה אלא בלא כבוד אבל גם לא דרך בזיון ובזה לית מאן דפליג ואח"כ כתב ויש מדקדקין לגונזן משום דאולי מפרשים דברי הגמרא בתשמישי מצוה דומיא דתשמישי קדושה והיינו הכיס שהטלית היה מונח בו או הטלית עצמו אבל לא הציצית שנפסלו ולזה כתב דמי שמחמיר וכו' כלומר לצאת ידי דעת יחיד כיון שרוב הפוסקים לא פירשו כן ולכן הביאו ממהרי"ו [שו"ת מהר"י וייל סי' קצ"א] דיניח הציצית בספר לסימן [מג"א] כלומר דחשש לזה".
סעיף ה
"וראיה לדברינו שהכל מודים בדינו של רבינו הרמ"א מדברי רבינו הב"י בסעי' ב' שכתב טליתות של מצוה שבלו אדם בודל עצמו מהם ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש מגונה אלא זורקן והם כלים עכ"ל ואי ס"ד דהי"א של רבינו הרמ"א חולק על הקודם א"כ רבינו הב"י סותר א"ע אלא וודאי כדברינו ובסעי' ב' רבותא קמ"ל דלא מיבעיא שבהציצית עצמן לא ישמש תשמיש מגונה אלא אפילו בהטליתים וכמ"ש".
ז. עפ"י דברי ערוה"ש נראה שאף חנוכיה אינה תשמיש מצוה בעצמה אלא היא מחוברת למצוה בזמן הדלקתה, ואחר כך אינה צריכה גניזה אולם יש להניחה באשפה בדרך כבוד ולעוטפה בשקית.
מסקנה
חנוכיה שהדליקו בה נרות בחנוכה, שאינו רוצה להשתמש בה ורוצה לזורקה יש לעטוף בנילון ולהניחה באשפה.