חבל נחלתו כד יב
סימן יב - מצות ביעור חמץ וזמנה
שאלה
מתי מקיימים מצות ביעור חמץ מן התורה?
תשובה
א. בתורה לא נזכר המונח 'ביעור חמץ' אלא נלמד מן האמור בשמות (יב, טו): "...אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם...". ממילים אלו נלמד חיוב ביעור חמץ.
נאמר בפסחים (פ"ב מ"א): "רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".
המחלוקת עפ"י העולה מן התלמוד היא דרך ההשבתה הראויה מן התורה. היינו לר' יהודה חייב מן התורה בשריפה, ולחכמים אף בכל דרך אחרת.
ב. בפסחים (יב ע"ב) הובאה ברייתא: "אמר רבי יהודה: אימתי – שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו – השבתתו בכל דבר!". ונראה שלר' יהודה יש חילוק מן התורה בזמנים שונים אשר צריך לבררם.
פרש רש"י (פסחים יב ע"ב):
"אימתי – אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה".
"שלא בשעת ביעורו – בתחילת שש וכל שש, דאכתי מדאורייתא שרי, אבל בשעת ביעורו, בשבע שהוא מוזהר מן התורה – השבתתו בכל דבר... ".
עולה מרש"י שהמחלוקת בין חכמים לר' יהודה היא רק בזמן שלפני איסורו בפועל, שהוא חצות היום של ערב פסח (משום לא תשחט על חמץ דם זבחי). אולם אחריו חייב להשביתו בכל דרך שהיא. והמונח 'שעת ביעורו' מתייחס לזמן בו חייב מן התורה שלא יהא לו חמץ.
נראה מרש"י שאף לר' יהודה עדיף שלא יהיה לו חמץ בזמן איסורו מן התורה מתחילת שעה שביעית. וברור שלפי רש"י אין חובת השארת חמץ לזמן איסורו מן התורה.
ג. אולם תוספות (פסחים יב ע"ב) חלקו בפירוש שעת ביעורו: "אימתי שלא בשעת ביעורו – פירש הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו מכאן ואילך ופריך הואיל ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד שבע. וקשה לר"ת היכי ימתין עד שבע לבערו הא אסקינן לעיל (ד' י:) דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיניה. ועוד שעת ביעורו דמתני' היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר אחר שיעורו טעון שריפה וכמו כן חמץ. ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה".
ר"ת מפרש שעת ביעורו לפי המורגל אצל האנשים. וע"כ קודם זמן איסורו שאז משביתים מותר להשביתו בכל דרך לפי ר' יהודה, ומזמן איסורו ואילך משביתו דוקא ע"י שריפה.
הר"ן (פסחים יב ע"ב) הקשה על רש"י כר"ת ובאר כמותו ואף הוא סיים: "והכי איתא בירושלמי פ' כ"ש".
המאירי הביא אף הוא את המחלוקת וכתב שהרי"ף פסק כחכמים ולכן אין נ"מ אם יבערנו בשריפה או בזריה לים.
עולה לפי דברינו, שכל השאלה שעוררנו היא דוקא לפי ר' יהודה, ואילו לחכמים השבתתו בכל דרך. אמנם משעה ששית אינו יכול ליתנו לנכרי מגזירת חכמים. ולכן אם שורף חמץ בשעה הששית כמנהגנו בימינו, לפי רבי יהודה בשיטת רש"י מקיים מצות השבתה מן התורה, לשיטת ר"ת מקיים מצות השבתה מן התורה בכל דרך ואף בשריפה. ואם שורף אחר חצות היום לפי ר' יהודה אליבא דשיטת ר"ת מקיים מצוה מן התורה
ד. פסק הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ב ה"א): "מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר (שמות י"ב) ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר, וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה (שמות ל"ד) לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות". עולה מן הרמב"ם שאין להשאיר חמץ לזמן איסורו אלא חייב בהשבתתו עוד לפני זמן איסורו.
והוסיף הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ג ה"א): "...ואם רצה לבערו בלילי ארבעה עשר מבערו".
וכן לגבי מחלוקת רבי יהודה וחכמים על דרך הביעור פסק הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ג הי"א) כחכמים: "כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים"...
והעיר המגיד משנה (הל' חמץ ומצה פ"ג הי"א): "כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וכו'. פ' כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים והלכה כחכמים וכן פסקו הגאונים שלא כדברי התוס' (דף כ"ח.)"...
היינו רש"י ותוס' פסקו כר' יהודה בעוד הרמב"ם והגאונים פסקו כחכמים.
ה. כך סיכם זאת הטור (או"ח סי' תמה): "רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ורש"י פוסק כוותיה וכן בספר המצות. והגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים פירוש גם יפרר כשיזרוק לים ולא ישליכנו שם שלם וכ"כ הרמב"ם ז"ל ובעל העיטור. ואף ר"י לא קאמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י שלא בשעת ביעורו הוא שעה ששית אז הוא דוקא בשריפה ובשעת ביעורו הוא מכאן ואילך. ור"ת פירש איפכא שעת ביעורו הוא שעה ששית ואז השבתתו בכל דבר ומשם ואילך דוקא בשריפה ולפ"ז אפילו לרבי יהודה א"צ לשורפו שרוב העולם מבערין קודם סוף שש. כתב א"א הרא"ש ז"ל דאפילו לרש"י בשעה חמישית השבתתו בכל דבר כיון שמותר בהנאה ואינו נראה כן מפירושו שהוא פי' דלר' יהודה אפילו יוצא בשיירא הוא דוקא בשריפה וכששורפו בשעת איסורו לכ"ע אסור ליהנות בו לכך טוב לעשות לו מדורה ולשורפו בפני עצמו אבל ליהנות באפרו אחר ששרפו זה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן לרבי יהודה שהוא בשריפה מותר דקיימא לן כל הנשרפין אפרן מותר ולרבנן אסור דכל הנקברין אפרן אסור".
הטור מוסיף מדברי הרא"ש, שאף לרש"י בביאורו ופסיקתו כר' יהודה, לפני שעה ששית ביעורו בכל דרך. ועל כך מקשה הטור לפי הסברו של הבית יוסף (או"ח סי' תמה, א): "ורבינו כתב שאין נראה כן מפירוש רש"י. שהרי כתב בפרק כל שעה (כז:) אהא דאמרו לו לרבי יהודה לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא לרבי יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שהוא רוצה לצאת לשיירא או בתוך שלשים דזקוק לבער (ו.) וכשאין לו עצים לשרפו יהא יושב ובטל ולא יבערנו: ובאמת שהיא קושיא על דברי הרא"ש ואפשר לדחוק ולומר דכל שהוא יוצא בשיירא כיון שאחר שיצא לשיירא אין בידו לבערו חשיב לדידיה כשעה ששית".
ו. פסק השו"ע (או"ח סי' תמה ס"א):
"כיצד ביעור חמץ, שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים. ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים".
ורמ"א הגיה:
"והמנהג לשורפו. וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום (ד"ע), אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה, הרשות בידו. (הגהות מיימוני פ"ג וכל בו)".
ז. באר הט"ז (או"ח סי' תמה ס"ק ב): "והמנהג לשרפו כו'. נרא' טעם לשריפ' זו משום שיש מחלוקת בין ר"י לחכמים אם בעי' שריפה ורבו הפלוגת' בין הפוסקים ע"כ יש לנהוג כמחמירין ולכן נראה דמי שמקיים מצות שריפה בחמצו משעה ו' ואח"כ נמצא חתיכות חמץ שא"צ לשרפו אלא יבערו מן העולם שהרי משעה ו' ולמעלה אנו מקילין בחמץ כמו בשאר איסורין הן לענין משהו הן לענין נ"ט לפגם כמ"ש לקמן סי' תמ"ז ולכן כיון דאפי' בפסח עצמו אנן קי"ל כרבנן אלא משום מנהג בעלמא אנו נוהגין כר"י, משא"כ כאן דהוא קודם הלילה והוא כבר קיים מצות שריפה בשעה ו' לכן א"צ לשרפו כנ"ל".
היינו, שריפה שאנו נוהגים בחמץ היא רק לפני שעה ששית ולהחמיר כשיטת רש"י, אבל המוצא חמץ משעה ששית ומעלה כיון שקיים כבר שריפה יכול לבערו בכל דרך שלא יהנה ממנו.
המגן אברהם (סי' תמה ס"ק א) תמה על הרמב"ם שפסק ששורף ומאידך אפרו אסור ומשמע שדין חמץ מן הנקברין וע"כ תרץ: "ואפשר דה"ק (=הרמב"ם) לא ישרוף לנהוג בו דין נשרפין להיות נהנה באפרן אבל אם רצו לשרפו שלא ליהנות באפרו שרי ולא גזרי' שמא יהנה באפרו וכ"כ מהרי"ל שורפו וקובר הפחמין".
ח. הגר"א העיר שאף לחכמים עיקר ביעור חמץ בשריפה. והוסיף: "והמנהג הוא ע"פ דעת רש"י (=לשורפו בשעה ששית ואח"כ בכל דבר) אבל העיקר כפי' תוס' י"ב ב' ד"ה אימתי כו' וכ' שכ"ה בירושלמי וכן הסכימו כל הפוסקים".
סיכם המשנה ברורה (או"ח סי' תמה ס"א):
"(ו) והמנהג לשורפו – דחוששין לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן הראוי דהיינו בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית וכ"ש במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י שריפה דוקא".
"(ז) וטוב לשורפו ביום – ומהרי"ל כתב טעם אחר דנכון יותר לשרוף ביום כדי שמתוך זה יזכור לבטל בטול שני שמבטלין ביום. ושורפין בשעה חמישית שהרי צריך לבטל אח"כ ובשש לאו ברשותיה לבטלו [מ"א לעיל בסי' תל"ד] אם יש לו הושענות טוב לשרוף החמץ בהושענות הואיל ואיתעביד בו מצוה חדא ליתעביד בו גם מצות תשביתו".
"(ח) הרשות בידו – ואפ"ה מתקיים מצות תשביתו בזמנו שמשלשים יום ואילך קודם הפסח חל עליו חובת ביעור".