חבל נחלתו כג מא
סימן מא
המגיפה כמכת מדינה
שאלות
א. מגיפת הקורונה גרמה לכך ששכירים לא יכלו לצאת למקומות העבודה שלהם ועל כן לא עבדו, האם מקום העבודה צריך לשלם להם שכר מלא, או שכיון שאף הוא אנוס, פטור מתשלום השכר?
ב. הורים המשלמים שכר למוסד בו לומד ילדם האם חייבים בתשלום אף שילדם לא למד במוסד בתקופת הקורונה?
השאלות הן לפי דין תורה ולא לפי חוקי המדינה, וללא התחשבות בנושא חל"ת וביטוח לאומי.
תשובה
עריכהא. המושג 'מכת מדינה' מופיע פעם אחת במשנה ביחס לשכירות בבבא מציעא (פ"ט מ"ו) נאמר: "המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו אם אינו מכת מדינה אין מנכה לו מן חכורו, רבי יהודה אומר אם קבלה הימנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו".
מתבאר ששוכר שדה תמורת תשלום מסויים, ונפסד יבול השדה ממגע חיצוני, אם זו מכת מדינה פוחת המשכיר לשוכר משכירותו, ושניהם נפסדים. ואם אין זו מכת מדינה מי שבידו השכירות נפסד לבדו.
הסביר זאת בערוך השולחן (חו"מ סי' שכא ס"א): "אף על פי שנתבאר דבחוכר אין חילוק בין עשתה שדהו הרבה ובין לא עשתה כלל דנותן לו חכורו מ"מ אמרו רז"ל [ב"מ ק"ג ב] דבדבר שהוא מכת מדינה שכל השדות לא עשו פירות כגון שנפל ארבה וחגב ואכלו כל השדות מנכה לו מחכורו כמו שיתבאר בסימן שכ"ב דבכה"ג אינו יכול לומר להחוכר מזלך גרם דהרי היא גזירה אלהית על כל בעלי השדות וגם בעל שדה זו יסבול ההפסד"10.... ולעומת זאת אם רק הנזק נתהוה אך לשוכר הזה ואינו מכת מדינה רק הוא נפסד ואנו אומרים לו שמזלך גרם.
ב. עפ"י המשנה בב"מ פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' שכא ס"א):
"החוכר או המקבל שדה מחבירו, והוא בית השלחין או בית האילן, ויבש מעין בית השלחין ולא פסק הנהר הגדול, אלא אפשר להביא ממנו בדלי, או שנקצץ האילן של בית האילנות, אינו מנכה לו מחכירו. ואם מכת מדינה היא, כגון שיבש הנהר, מנכה לו מחכירו".
ורמ"א הגיה:
"אבל בקבלנות אינו מנכה לו כלום, אלא חולקין במה שנמצא כפי תנאם (המגיד פ' ח' דשכירות ונ"י ר"פ המקבל). והא דאמרינן אם מכת מדינה הוא מנכה לו מן חכירו, הוא הדין בכל כיוצא בזה, דכל מקום שנפסד הענין לגמרי והוי מכת מדינה, מנכה לו משכירותו. ואם אפשר לתקנו על ידי טורח ותחבולות, אינו מנכה לו (מהר"ם פאדוואה סימן ל"ט). וכל מקום שמנכה לו אין חילוק במה שעבר או להבא".
הלכות אלה לגבי חכירה ולגבי קבלן מוסכמות לכל, וניתן ללמוד מהן שבמכת מדינה שני הצדדים סופגים יחד את המכה – בעל הנכס ומי ששכר את הנכס, ובהתאם לתנאי העיסקה כל אחד מן הצדדים נחסר בגלל מכת המדינה. ואין זה משנה אם הקדים לו מעות או לאו וכד'.
ג. הוסיף הרמ"א לגבי מלמד היינו אדם שנשכר למלאכה, ואינו יכול לעשות מלאכתו משום מכת מדינה:
"וכן פסק מהר"ם על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד, דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית (מרדכי פרק האומנין). ויש חולקין וסבירא להו דמכאן ולהבא בדין חזרה קאי, כמו דאמרינן לעיל סימן ש"י לענין השוכר חמור ומת, ואם לא חזר איהו דאפסיד אנפשיה ומחל (מהר"ם פאדוואה1 הנזכר לעיל). והסברא הראשונה נראה לי עיקר".
עולה כי בשכיר למלאכה הדין שונה. לפי שיטת מהר"ם חיובי השכירות ביניהם ממשיכים והשוכר חייב בשכרו של השכיר כפי שקבעו ביניהם אעפ"י שהשכיר לא עשה עבור המשכיר ששכרו – מאומה! והשכירות ביניהם ממשיכה עד לאחר תקופת השכירות, ונראה תמוה מדוע אינם חולקים בהפסד כמו בחוכר?! והרי זו מכת מדינה שלמדנו שמנכה לו מחכורו.
לעומת זאת, לפי מהר"ם פדואה השוכר יכול להסתלק מן השכירות כשהגיעה מכת מדינה, ואז יכול שלא לשלם לשכיר את שכירותו לאחר שהסתלק מן השכירות. ואם לא הסתלק והוא רוצה להמשיך חייב בתשלומין אף בזמן מכת המדינה. מהר"ם פדואה מודה חלקית למהר"ם (מרוטנברג) שבשכיר השוכר חייב בכל מה שהתנו ביניהם אעפ"י שהשכיר לא עשה מה שהתנו, אמנם מוסיף על מהר"ם שיכול השוכר לחזור בו מן השכירות. אולם נראה שאפשרות החזרה אינה מסבירה מדוע כל מכת המדינה מוטלת על השוכר בלבד.
ד. האחרונים התעסקו רבות בדין זה, יש טוענים שאף הרמ"א סובר שאינו משלם כל שכרו במלמד, ו'מנכה לו מן חכורו', אלא שהרמ"א הביא זאת כדי להוכיח כנגד דעת מהר"ם מפדואה שאין אפשרות שהשוכר את המלמד יחזור בו, אלא צריך לתת לו את שכרו לעומת מהר"ם פדואה שדעתו היא שהשוכר יכול לחזור בו. ועי' פ"ת (סי' שכא ס"ק א).
וכיון שהדעות רבות וארוכות ואינן ברורות, אביא סיכומו של בעל פתחי החושן (פ"ו סוף הערה כט):
"ולאחר שהבאתי דברי האחרונים בביאור המחלוקת שבין המהר"ם פדואה והרמ"א, אנסה בע"ה לסכם דבריהם:"
"דעת המהרמ"פ שבמקום קלקול שייך דין חזרה מכאן ולהבא, בין במכה פרטית ובין במכת מדינה, וממילא לא שייך דין ניכוי אלהבא, דכל שאינו חוזר הרי מחל, וראייתו משוכר את החמור ומת בחצי הדרך שאינו משלם אלא חצי הדרך שהלך, ולא חילקו בין מכת מדינה למכה פרטית אלא במקום דלא שייך חזרה, כגון מקבל שדה ואכלה חגב, שהוא על העבר, שבמכת מדינה מנכה מחכורו ובמכה פרטית אינו מנכה, שמזלו של שוכר הוא".
"ודעת הרמ"א שאין ראיה מחמור שמת שהיא מכה פרטית, ומשמע לכאורה שסובר שבמכה פרטית אין דין חזרה, ולא נתבאר טעמו, ומצד הסברא דהוי מום במקח ודאי שאין חילוק, וכמ"ש מהרמ"פ, אלא שלכאורה סברתו צ"ע, דמנא לן שבחמור שמת הוא מדין חזרה ולא מדין ניכוי, וע"כ צריך לומר שדין ניכוי לא שייך במכה פרטית וע"כ מדין חזרה הוא, וגם הרמ"א אפשר שמודה שיש דין חזרה במכה פרטית, אלא שחולק על המהרמ"פ שסובר שבמקום שהיה לו לחזור ולא חזר אמרינן שמחל, והיינו שלא יתכן דין חזרה ודין ניכוי באותו ענין, וע"ז כתב הרמ"א שאה"נ שבחמור הוא מדין חזרה ולא מדין ניכוי, משום דלא שייך ניכוי במכה פרטית, אבל במקום דשייך ניכוי, כגון במכת מדינה, אנו דנים דין ניכוי אפילו במקום שהיה לו לחזור. ועוד אפשר דס"ל להרמ"א שבחמור שמת אינו מדין חזרה, וממילא יתכן שבמכה פרטית אין דין חזרה, ומה שאינו חייב אלא בחצי הדרך, הוא משום סברת הרשב"א שבתשובת מיימוני, שיש לחלק בין בית וספינה לחמור".
"והביא הרמ"א ראיה שבמכת מדינה אמרינן דין ניכוי, מדברי המרדכי בשם הר"מ בדין המלמד, שאע"פ שלא חזר שבמכה פרטית ההפסד על המלמד, ובמכת מדינה פסידא דבעה"ב, והיינו דין ניכוי על העבר, וכן בבית שנשרף, שבמכה פרטית מצדד הרשב"א לומר שמשלם כל השכר, ובמכת מדינה מנכה מה שלא דר בו, וצריך לומר שלא נתכוין הרמ"א להשוות לגמרי דין המלמד לבית שנשרף, אלא ללמוד מהצד השוה שבהם שאף במקום שיש דין חזרה לא אמרינן מדלא חזר הפסיד, ודלא כסברת המהרמ"פ, אבל באמת אינם דומים ממש, שבמלמד הוא המשכיר, ובמכת מדינה מפסיד בעה"ב שהוא השוכר, ואילו בשדה, וכן בבית שנשרף אמרינן שבמכת מדינה מפסיד המשכיר, וכתב הרמ"א בטעם הדבר, שבקרקע שהיא ברשות משכיר, אמרינן שגם הוא יפסיד, משא"כ בשכירות מטלטלין, וכבר עמד הגר"א בתימה שבדבריו, עיין שם (ומ"ש הרמ"א שגם הוא יפסיד, ומשמע שההפסד על שניהם, אפשר דקאי אאכלה חגב וכיוצא בזה שאין ההפסד מוחלט, אלא ניכוי, ונמצא שניהם מפסידים לפי חלקם, משא"כ בבית שנשרף שההפסד הוא מוחלט, כל ההפסד על המשכיר)".
"ומדברי הסמ"ע והש"ך והחת"ס נראה שנקטו להלכה כדעת מהרמ"פ, וגם הוא מודה שבמלמד במכת מדינה ההפסד על בעה"ב2, אלא שהסמ"ע סובר שחולקין ההפסד והאחרונים דחו דבריו (ועי' לעיל מדברי הנה"מ שלדעת הרמ"א ההפסד על המלמד), ועי' ש"ך מ"ש בזה, ונראה לבאר דבריו, שלא אמר מהרמ"פ שאם לא חזר מחל, אלא בדבר שצריך מעשה בחזרה, כגון במקבל שדה שהיא ברשותו, וכשרוצה לחזור צריך להחזיר השדה לרשות משכיר, וכן בחנות כבנדון מהרמ"פ, אבל במקום שאין מעשה בחזרה, כגון במלמד שאינו לומד, וכ"ש בבית שנשרף שאין מה להחזיר, לא אמרינן מדלא חזר הפסיד, וממילא דנים דין ניכוי על העבר (ועל פי זה נראה שסרה תמיהת החת"ס בדברי הש"ך, עיין שם)".
"ונראה שבשוכר חמור ומת, אף על פי שדומה לבית שנשרף ואין מה להחזיר, כיון שאמרו שצריך להעמיד לו חמור אחר, הרי שבא ותבע חמור נעשית התביעה כמעשה חזרה משכירות החמור שמת, ואף כשמת באמצע הדרך ואין לו ממי לתבוע, הרי הנבילה משועבדת לו, משא"כ בבית שנשרף דאיירי בבית זה שאינו יכול לתבוע בית אחר, ועדיין יש לעיין באם לא תבע נמצא שאין כאן מעשה חזרה, ועוד יש לעיין בדברי הש"ך שלכאורה בדין המלמד, בעה"ב הוא המפסיד ועליו מוטל לחזור ולא על המלמד, שוב ראיתי בשו"ת חינוך בית יהודה (סימן ק) שמפרש דברי המרדכי בדין המלמד דאיירי שבעה"ב נתן לו מזונות על שלחנו, ועתה תובע ממנו מה שנתן לו, וע"ז כתב דכיון שמכת מדינה הוא וידע שהוא פטור, ואעפ"כ נתן לו, ודאי מחל ופסידא דבעה"ב".
"ובאורחוה"מ (כלל ז סימן י) הביא מדברי החת"ס בספר הזכרון במה שאירע אז שהמלמדים והתלמידים נתבטלו מלימודם מחמת המלחמה, וכתב שהוא שילם למלמדים כל שכרם, אבל לגבי הקהל כתב שמכיון שמכת מדינה היא ומזל שניהם גרם, אף על פי שמעיקר הדין נראין דברי המהרמ"פ שכל ההפסד על בעה"ב, קשה להוציא ממון, ע"כ עשה פשר לשלם חצי השכר, עיין שם".
"ומדברי הראנ"ח (סימן לח) נראה דס"ל כהרמ"א, ואינו מחלק בין לשעבר ללהבא, וגם הט"ז פסק לדינא כהרמ"א, וכן בנה"מ, וכמו שהובאו דבריהם לעיל, וכן הסכים הצ"צ (בפסקי דינים לסימן שכא). ועי' עוד לעיל (הערה כו) מדברי האחרונים שבשו"ת משפט צדק שיש ללמוד מדבריהם גם בנדון זה, ונראה דעת רובם שעכ"פ במכה פרטית יש דין חזרה ולא דין ניכוי, ויש עוד כמה פרטים ודקדוקים בדברי האחרונים שעל ידם עלול הדין להשתנות, ויש לדון בכל מקרה עפ"י תמצית הדברים שהבאתי".
בפתחי החושן לא העלה דבר ברור לגבי מכת מדינה בשכיר, ועל אף תשובת מהר"ם שחייבה את המשכיר בכל התשלום במכת מדינה, האחרונים לא קבלוה למעשה.
ה. בהלכות פועלים (פתחי חושן ח"ד [שכירות] פי"ב ס"ט) כתב:
"בא אונס שהוא בגדר מכת מדינה, יש אומרים שיכול בעה"ב לחזור, וכל שלא חזר חייב לשלם שכרו".
פסקו שונה ממה שהעלה בסיכומו שציטטנו, ועל כן ראיתי צורך להביא את מה שכתב החת"ס בספר הזכרון והו"ד בס' ארחות המשפטים (כלל ז סי' י, עמ' פד):
"ורבו עתה המלמדים והתלמודים אשר שאלו לנפשם מה לעשות בדין זמן זמנים שבטלו מלמודים (=עקב מלחמה) אם יתחייבו שכרם משלם או לא. ואני בעניי אמרתי: דין תורה לא ידעתי, ואני משלם לשכירים שלי שכרם משלם בלי ניכוי כלל (=כנראה המלמדים בישיבתו), ואתם תבצעו הדין ע"ד הפשר לשלם חצי' ויפסיד המלמד חצי. וטעמי ונימוקי כי ברור הוא שהוא כדין מכת מדינה, וידוע אריכת ד' הסמ"ע סי' שכ"א ודעתו שיפסיד המלמד כולה, ולכה"פ רצה לפרש דברי מהר"ם ב"ב שיפסיד הבעה"ב חציה. והנה הש"ך שם חלק עליו ודברי הש"ך ומהרמ"פ נכונים מאד כי נעלם מהסמ"ע דבריו (=של מהר"ם פדואה) שבסי' פ"ו. אך הדבר קשה מאד בעיני, מ"ט להוציא ממון מבעה"ב כיון שהיא מכת מדינה ומזל שניהם שוה בו, ואין לומר שמזלו של זה גרם טפי ממזל של זה. וראיתי בהגהת אשר"י פ' האומנין שכ' דבעה"ב צריך לשלם שכר משולם, ומסיים וצ"ע בפ' המקבל עיי"ש, ונראה דכוונתו למ"ש דהתם גבי חוכר תלי הש"ס במזל של מי גרם, ועוד דהתם החוכר הוא המוחזק שפיר ינכה לבעה"ב גבי מכת מדינה משום דמצי אמר מזלא דידך לחוד גרם, משא"כ במלמד קשה להוציא מבעה"ב, ע"כ הואיל ומסברא נראה דמזל שניהם גרם, ע"כ עשיתי פשר מרצון שניהם וחפצם שיהיה ההפסד של שניהם עכ"ד".
והביא בעל אורחות המשפטים תשובת מהר"ם (פראג סי' שפח) כסיוע להכרעת החת"ס, וז"ל : "דין על ראובן ששכר בית משמעון לב' שנים והקדים ונתן לו השכר של ב' שנים ובתוך אותן ב' שנים ברחו היהודים מן העיר מפני פיקוח נפשם וברח גם הוא והניח הבית ריקם ואח"כ חזרו וגם הוא חזר ורוצה שישלם לו שמעון מה שהיה חוץ מביתו ושמעון משיב ביתי היה לפניך ואתה [ברחת] ואיני משלם לך נראה בעיני טענת ראובן טענה ברורה, לפי שמכת מדינה היא, אעפ"כ יחלוקו ההפסד שמעון ינכה לראובן חצי מה ששהה חוץ מביתו ושאר חציו ישלם לו לפי ששמא יהודי אחר שלא נגזר עליו היה שוכר הבית שהרי מיעוט הקהל נשאר ולא הי' נפסד כלום [וכיון] דאיכא לספוקי יחלוקו".
ו. נראה לענ"ד שתשובת מהר"ם היא קיצור של תשובת ראב"ן (שאלות ותשובות [בתחילת הספר] סימן צח, ונעלם אף מדברי הרב א"ש כץ בעל אורחות המשפטים) וזה לשונה בשלמות:
"לאיש כלבי קרובי אהובי ר' אליעזר בר' שמשון, אני אליעזר משיב על עסק ראובן ששכר בית משמעון לשתי שנים והקדים ונתן לו השכר של ב' שנים, ובתוך אותן ב' שנים ברחו היהודים מן העיר מפני פחד נפשם וברח גם הוא והניח הבית ריקם, ואח"כ חזרו היהודים וגם הוא, ורוצה שישלם לו שמעון מה שהיה חוץ מביתו, ושמעון משיב ביתי היה לפניך ואתה חוכרתו ואיני משלם לך. נראה בעיני טענת ראובן טענה גמורה לפי שמכת מדינה הוא וממתניתין שהבאת, דתנן המקבל שדה ואכלה חגב או שנשתדפה אם מכת מדינה הוא מנכה לו מן חכורו, ל"ש הקדים ונתן החכירה ל"ש לא הקדים דכיון דדינא הכי מה לי הקדים ומה לי לא הקדים, והא דתנן מנכה לו מן חכירו ולא תני יחזיר לו חכירו, אורחא דמילתא נקט דאין חכירה ושכירה משתלמין אלא לבסוף ואם הקדים ונתן ל"ש. ומה שהבאת מהשוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך דקאמר ר' נתן [ע"ט א] אם נתן לא יטול, ההוא כדמפרש ואזיל דקאמר ספינה זו ויין זה ואין השוכר יכול להביא היין שהרי טבע והלך לו ומ"ה לא יחזיר המשכיר מה שנטל, ואילו היה שוכר יכול להביא את היין מי לא מודה ר' נתן דצריך להעמיד לו ספינה או יחזיר לו שכרו, ה"נ כיון דראובן בא ואומר תשלים לי ימי שכירתי חייב להשלים לו. ומיהו מנכה מן חכורו קתני ולא כל חכורו, דכיון דמכת מדינה היא על שניהם הוי ההפסד וזה יפסיד מחצה וזה יפסיד מחצה, ה"נ שמעון ישלים לראובן מחצית הימים שהיה חוץ מביתו וראובן יפסיד המותר. וכ"ת הא דלא קתני מנכה לו כל חכורו משום דסתם חגב או נשדפה משתייר בה ומה שיש בשדה יותר על הוצאתו של חוכר יקח המחכיר בחכרנותו והשאר יפסיד ומנכה לחוכר ולהכי קתני מנכה לו מן חכורו והחוכר אינו מפסיד כלום, ה"נ ראובן השוכר לא יפסיד כלום. איברא לא מצית אמרת הכי דמכת מדינה להאי דשניהם הוא לפיכך ההפסד על שניהם, ועוד אפילו את"ל דהתם לא יפסיד החוכר כלום, הכי דינא הוא דיפסיד השוכר החצי, דהתם היתה כל המכה על השדה של מחכיר שהרי נשדפה רובה דבאגה ולא היתה המכה על החוכר, אבל הכא איכא למימר גזירת המכה על שניהם היתה על הבתים להיות בדודים ועל האנשים להיות גולים הלכך לתא דשניהם הוא יחלוקו ההפסד, כדאמרינן בגמרא דהמקבל [ק"ו א] דכל היכא דאיכא למימר משום לתאי דידך הוא מפסיד, ועוד דהתם מצי אמר חוכר למחכיר אילו הות קמך או ביד חוכר אחר מי לא משתדפא, אבל הכי מצי אמר משכיר לשוכר אילו לא שכרת ביתי אז שמא היה שוכרו אחר מאותן שלא נגזר עליהם גלות שהרי נשארו מיעוט הקהל בבית ולא הייתי נפסד כלום, וכיון דאיכא לספוקי בהכי יחלוקו".
האחרונים לא הביאו את תשובת הראב"ן שהיא כנראה מקורו של מהר"ם (ויש בשתי התשובות משפטים זהים).
למדנו מן הראשונים ומן האחרונים שמשנה ראשונה, לא זזה ממקומה, אלא מנכה לו חכורו. ואף בשכירים מנכים להם חצי משכרם, וחצי משכרם משלמים להם.
ז. כך סיכם את הכלל המנחה לדין מכת מדינה בערוך השולחן (חו"מ סי' שכא סי"ב): "כללו של דבר כל שכירות שהענין הוא להוציא ריוח מהשכירות כמו שדה לאכול פרותיה או שוכר חנות לסחורה או שוכר מלמד לבנו לאכול פירות תורתו וגם זהו כעין מסחר דאפשר שיקבל תורה הרבה ואפשר שיקבל מעט, הדין בזה דאם אינה מכת מדינה ההיזק הוא על השוכר, ובמכת מדינה ההיזק על שניהם וכן בכל כיוצא בזה אבל בשוכר דבר לבלי לאכול פירותיה אלא חמור לרכוב עליו עד מקום פלוני ובית לדור בה עד זמן פלוני דאין בזה עסק מסחר – אין דנין בזה דין מכת מדינה דאף כשאינה מכת מדינה כיון שנתקלקלו יכול לחזור בו להבא3".
נראה על כן שגם בימינו כל השכירים שמפאת הגזירות בעקבות המגיפה ישבו בביתם ולא עבדו מקבלים חצי שכרם מהשוכרים אותם על משך ישיבתם בבית, וחצי שכרם מפסיד השוכר. ומשמע שאין השוכר יכול לבטל את השכירות ולפטר את העובדים, אלא במכת מדינה נקטינן כרמ"א שההשוכר אינו יכול להפסיק את השכירות. וכן נראה אף מכללו של ערוך השולחן לגבי שכירים במפעלים או מורים במוסדות הוראה, שכיון ששני הצדדים לא יכלו לדעת מאונס המגיפה ומן הסגר שהמדינה גזרה על הציבור – ממילא צריכים להמשיך בשכירות ולא לפטר אותם, אבל צריכים לנכות להם משכרם.
לגבי הורים המשלמים למוסדות למודים על לימוד ילדיהם במוסד, נראה פשוט שכיון שהפנימיות נסגרו, ההורים פטורים על התשלום לפנימיות. לגבי התשלום למוסד על לימוד שבניהם לא למדו, נראה שההורים חשובים שוכרים, והמוסד ובשליחותו המורים נחשבים שכירים ועל כן על ההורים לשלם מחצית הסכום הנותר לאחר קיזוז הוצאות הפנימיה. לדוגמא אם הורה משלם 1500 שקל לחודש, חמש מאות להוצאות פנימיה ו-1000 הוצאות למודים, ישלמו לחודשים שבניהם ישבו בבית 500 שקל מחצית מן ההוצאה ללימודים.
ח. בתשובה זו דנו על הסגר שהוטל בעקבות המגיפה כמכת מדינה, וכך נראה שצריכים להתייחס לכך במישור של מעביד ועובד.
אולם את הסגר הטילה המדינה, ואין זו מכה משמים כגובאי או כסערה. הסגר עם כל מגבלותיו יצר שיגרת חיים שונה, עם כל הגבלותיו. היינו מכת מדינה שמדינת ישראל הטילה על אזרחיה אינה מכת מדינה כלפי עצמה, ואפילו אם זו הדרך היעילה ביותר לצמצם את המגיפה.
אף אין זו מלכות זרה שעושה כל העולה על רוחה ומגרשת ומחזירה, ומפקיעה ומעבירה בעלויות ללא כל אפשרות להתגונן4. אלא זו מדינת ישראל שאמורה לפעול לפי דין תורה.
לממשלה יש אמנם זכות להטיל סגר לשם צמצום ההדבקה במגיפה, אולם במשפט המלך מצאנו שהמלך מפצה על פעולות בכפיה שלו כלפי היחידים.
פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ד ה"ג): "וכן לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן, ולוקח כל הבהמות והעבדים והשפחות למלאכתו ונותן שכרן או דמיהן, שנאמר ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו, ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו".
וכן בהלכה ו: "ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהן, שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו".
היינו למלכות זכות לבחור אומנים לצורך מלכותו או להפקיע שדות לצורך כלכלת עבדיו במלחמה, אולם חייב לשלם את שהפקיע או לשלם למי שכפה לעבוד תחת רשותו, וק"ו לשלם נזקים כתוצאה מפעולותיו. כיון שאין מדובר בפעולת היזק ישירה אלא יצירת מצב חיים מגביל שיש לו הרבה תוצאות ממוניות, נראה שהממשלה חייבת בכל התוצאות הממוניות הנובעות ממעשיה. וכשם שבימי מלחמה היא סוגרת מקומות עבודה (עי' ח"ג מספרי חבל נחלתו סי' סב) ומפצה את מקום העבודה, או מחייבת בעלי רכב למוסרם לתקופת מלחמה לידי צה"ל ומשלמת על השימוש ברכב, כן במציאות החירום שיצרה וניזוקו ממנה כלכלית רוב הציבור היא צריכה לפצותם.
התביעה כלפי המלכות-הממשלה היא הן של השוכרים שהפסידו ייצור של כל מה שהמפעלים מייצרים, הן של השכירים המפסידים משכרם, והן כל העצמאים שנפגעו מפעולת הסגר. וההפסד אינו אך לנזק הישיר של ייצור יומי בכל מפעל, אלא לכל המצבים של מניעת רווח, כגון אולמות שמחות וכד'.
נראה שאין הממשלה יכולה לומר: כל מה שעשיתי הוא בשבילכם ועל כן איני צריכה לתת דמי בטלה של כל אזרחי המדינה. המלחמה המוזכרת ברמב"ם היא אף מלחמת מצוה והגנה על העם כולו, ובכ"ז אם המלך נאלץ להפקיע אדמות לצורך כלכלת עבדיו – נותן דמיהם.
אם הממשלה תבוא ותטען זו מכת מדינה, אף אני איני חייבת בכל התשלום אלא בחציו וכד', צריך לדון בטיעון זה. אולם מכת מדינה היא לכאורה לא מה שנעשה בבחירה חופשית, אלא כפיה עליונה של הקב"ה כדוגמת רעמים הבאים לפשט עקמימות שבלב. וכאן המגיפה עצמה אינה המכה, אלא את דרך המלחמה איתה הממשלה קבעה. ולכן כאן, יכול להיות שהיה ראוי לשקול אם זו הדרך היחידה למנוע את ההתפשטות של המגיפה, או מן הראוי היה להילחם בה בצורה אחרת, אבל אין כל הטענות הללו פוטרות מתשלום, לפחות תשלום חלקי.
נראה על כן כי למדינה אין את הזכות לומר: זאת מכת מדינה, אלא עליה לפצות את כל הניזוקים ישירות או בעקיפין מן הסגר שגזרה על העם כולו במדינת ישראל.
הערת הרה"ג יעקב אריאל
לשיטת החת"ס יש לשלם לשכיר שהושבת מחצית משכרו. לענ"ד הפשרה הסופית אינה מחצית משכורתו של השכיר, כי יש להביא בחשבון שלמעשה השכיר לא עבד והשכר המגיע לו אינו שכר מלא אלא שכר פועל בטל. ומשכר זה מגיע לו רק החצי, כי גם בעה"ב היה אנוס. כמו"כ יש לנכות משכרו את דמי הביטוח הלאומי, או החל"ת, אם קיבל, ואם החוק מתיר לו לקבל תוספת על מה שקיבל מהמדינה. אומנם בתחילת דבריכם הזכרתם תשלומים אלו, אך יש להזכירם בסיכום.
ואם מדובר בגננת ששכרה מקום והמשיכה לשלם דמי שכירות גם בזמן שהגן היה מושבת יש להשתתף בהוצאות אלו.
לדעתכם, גזרת הסגר לא הייתה מכה בידי שמים אלא החלטה אנושית של המדינה והיא שחייבת לפצות את הניזוקים על ידה. לענ"ד החלטת המדינה נבעה משיקולי פיקו"נ שמכת המגפה בידי שמים היא שגרמה להם. גם בריחה מן המלחמה בימי החת"ס היתה החלטה אנושית של הבורחים כתוצאה מהסכנה שריחפה על ראשם. ובדומה לזה ניתוח אברי ההולדה של חולה עושה אותו סריס חמה ולא סריס אדם. למרות שרופא ב"ו הוא שסירסו, אך הוא עשה זאת כדי להציל את החולה מפני חשש פיקו"נ (ייתכן שאתם נאמנים לשיטתכם במאמר אחר בספר זה 'קווים מנחים לניהול סיכונים לאומי' שהסגר לא היה מוצדק).
ובאשר לתשלום פיצויים מטעם המדינה לעסקים שניזוקו כתוצאה מהסגר, הבאתם סימוכין לכך מהרמב"ם הל' מלכים פ"ד שמלך המפקיע רכוש אזרחיו לצרכיו (וצורכי המלוכה) נותן דמיהם. אך לעו"ז הוא פסק במק"א לעניין מלחמה בפ"ה הל' ב-ג: 'מלחמת מצוה...כופה העם לצאת... ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו'. ושם לא כ' שנותן דמיהם. וכן מוכח מהמקור שממנו לקח הרמב"ם הלכה זו בב"ק ס, ב: 'מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, (ר"ל תמורת תשלום כמש"כ שם התוס') אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.' משמע שללא תשלום. כי שני דינים שונים הם: דין הפקעת ממון לצרכיו ודין מלחמה (ור' לח"מ שם הל' ג). ואתם עצמכם השוויתם את היחלצות המדינה למלחמה במגפה למלחמת ישראל מיד צר. וא"כ כל הפקעה מלחמתית אינה מחייבת פיצוי. כי במלחמת מצוה הכל יוצאים אפי' חתן מחופתו ומסכנים את חייהם, לא יהיה ממונם חמור מגופם. ואילה"ק ממש"כ הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ד הל' ו: 'ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהן.' שם הוא לא מפקיע את השדות לצורך ישיר של פריצת דרך למלחמה עצמה, אלא לצורך מזונם של חייליו. זה כלול בצרכיה הרגילים של המלוכה, לכן נותן דמיהן.
מה גם שהסגר נועד להצלת בעלי העסקים עצמם ועובדיהם ולא רק להצלת אחרים, וכשאדם מוציא ממון לצורך הצלת עצמו אין מי שחייב לפצותו. אלא שהמדינה רואה את עצמה מחויבת לדאוג לאזרחיה שלא יגוועו ברעב, מדין צדקה, כי כך ראוי למלכות של חסד שתנהג, ולשם כך היא נכנסת לגירעון ע"מ לפרנסם, לפחות בכדי קיום, ולכסות חלק מהפסדיהם.
תשובת המחבר:
בלי נדר, בכרך הבא אשיב על שאלות הרב.