חבל נחלתו כג ל
סימן ל
ביבוש קצירה תישברנה – איסור קבלת צדקה מגויים
שאלה
מה הם גדרי האיסור של קבלת צדקה מנכרי: 'ביבוש קצירה תשברנה'?
תשובה
א. נאמר בבבא בתרא (י ע"ב): "אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם. איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו; שדרינהו קמיה דרבא, קבלינהו משום שלום מלכות. שמע רבי אמי איקפד, אמר: לית ליה ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה? ורבא? משום שלום מלכות. ורבי אמי נמי משום שלום מלכות? דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים. ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו, ור' אמי דאיקפד הוא – [יא ע"א] דלא סיימוה קמיה".
פרש רש"י (בבא בתרא י ע"ב): "ביבש קצירה תשברנה – כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן אז ישברו".
האיסור הוא עלינו, עם ישראל, כדי למעט בזכותם של אומות העולם. וכן כתב רבינו גרשום (בבא בתרא י ע"ב): "דקביל צדקה מהן להימשך מלכותן בזכות הצדקה".
וכן בתשובות הגאונים (קורונל סימן כו): "ועוד אומר ר' נחשון אסור לקהל לקבל צדקה מן הגוי ומי שקבל ממנו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנא' ביבש קצירה תשברנה וגו' ".
נראה שאין לקבל צדקה מאומות העולם הן יחיד הן רבים, אף שהאיסור הוא מדברי קבלה ואינו מפורש בתורה. וטעם האיסור משום שמוסיפים להם בכך זכות ונמשכת מלכותם. אולם במקום שלום מלכות טעם זה דוחה את הטעם של ביבוש קצירה ומקבלים מהם.
ב. בבבא בתרא (ח ע"א) נאמר: "איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה: ליהוי למצוה רבה. יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי מצוה רבה?" ומסיק שפדיון שבויים הוא מצוה רבה.
שאלו תוספות (בבא בתרא ח ע"א): "יתיב רב יוסף וקא מעיין בה – וא"ת וכי לית ליה ביבש קצירה תשברנה וגו' (ישעיה כז) כדאמרי' בפירקין (דף י:) וי"ל דקבלה משום שלום מלכות כדעבד רבא לקמן (שם) וכי היכי דפלגינהו רבא לעניי עובדי כוכבים ה"נ פדה בהו רב יוסף שבויי עובדי כוכבים. ומיהו לא צריכי להכי אלא כדפירש הקונט' דרבא דקבלה משום שלום מלכות וכיון שאמר לו ליתן למצוה רבה לא היה אפשר לחלקם לעניי עובדי כוכבים דאסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של עובד כוכבים1 (חולין צד.) אבל מעות המתחלקים לעניים אין כאן גניבת דעת דאינהו נמי ידע שישראל רגילין לפרנסם כדאמר בהנזקין (גיטין דף סא.) מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום והא דקבל מההוא טייעא דנדב שרגא לבי כנישתא בפ"ק דערכין (דף ו: ושם ד"ה עד) אף על גב דהתם לא היה שלום מלכות התם טעמא משום דהוו כמו קרבן ואמרינן (נזיר סב.) איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל".
למדנו מדבריו כדברי הסוגיא בדף י, שמפני שלום מלכות גובר על הטעם של ביבוש קצירה, ומקבלים מהם. עוד למדנו שאסור לגנוב דעת הבריות ולהטעות אותם אף דעת של נכרים, וכן אם הנכרים פירשו שיינתן לעניי ישראל, אי אפשר לתת לעניי נכרים2, ועוד שנדבה לבית כנסת מקבלים מהם כמו נדרים ונדבות של עולות להקרבה בבית המקדש שמקבלים מהם.
וכן בהגהות אשרי (בבא בתרא פ"א סי' לו הגהה א) כתב: "שאלתי מ"ש צדקה אין מקבלין מהן ומ"ש נדרים ונדבות דמקבלין מהן ודרשי' איש איש אדרבה נסמוך אדאורייתא וכמו שמקבלין נדרים ונדבות כך נקבל צדקה ופי' לי מו"ר אברהם הטעם לפי שנדרים ונדבות אין באין לכפר".
היד רמה (בבא בתרא י ע"ב) בסוגיית ביבוש קצירה כתב: "והני מילי צדקה אבל מתנה שרי לקבולי מינייהו, צא ולמד מדניאל שקבל מנבוכדנצר ומירמיה שקבל מנבוזראדן ורבי יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאה דינרא קסרינא ביום אידו (ע"ז דף ו' ע"ב) וטעמא דביום אידו הא לאו הכי הוה מקביל ליה ולא הוה שדי ליה בבירא, וכן כמה עובדי. ואם לחשך אדם לומר מפני מה לא קבל אלישע הנביא מיד נעמן, משום דאלישע לקידוש השם הוא דעבד דכתיב (מלכים ב' פ"ה ח') יבא נא אלי וידע כי יש אלהים בישראל ואי הוה שקיל מיניה מידי הוה מיחזי כנוטל שכר על קידוש השם".
ואם כן מתנה מנכרים אין בה איסור, לדעתו, משום ביבוש קצירה. ונראה שהטעם לחלק בין צדקה למתנה שבצדקה מתייקר הנותן ומתבזה המקבל, ובמתנה מתייקר הנותן משום שהמקבל הסכים ליטול ממנו, ועל כן אין בה זכות לנותן.
ג. הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ח ה"ט) פסק: "אסור לישראל ליטול צדקה מן העכו"ם בפרהסיא, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מן העכו"ם בצנעה הרי זה מותר. ומלך או שר מן העכו"ם ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי עכו"ם בסתר כדי שלא ישמע המלך".
החלק השני בהלכה ('ומלך' וכו') שייך לסוגיות שהבאנו לעיל. החלק הראשון מקורו מן הסוגיא בסנהדרין (כו ע"ב): "אמר רב נחמן: אוכלי דבר אחר פסולין לעדות. הני מילי – בפרהסיא, אבל בצינעה – לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעה, וקא מבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא אפשר ליה – חיותיה הוא".
פרש רש"י (סנהדרין כו ע"ב): "אוכלי דבר אחר – מקבלי צדקה מן הנכרים דהוי חילול השם מחמת ממון, הוה ליה כרשע דחמס".
וקשה הרי לעצם איסור נטילת צדקה מנכרים יש לנו איסור 'ביבוש קצירה' ומה מוסיף האיסור משום חילול השם. אלא ניתן ללמוד מכאן שחיובי חילול השם וביבוש קצירה נדחים במקום שאין לו אפשרות אחרת למחייתו, ואז מותר ליטול אף בפרהסיא. ומשמע מן הרמב"ם שבצינעא מותר ליטול על אף דין ביבוש קצירה.
סיכם זאת המאירי (בבא בתרא י ע"ב) כך: "אחד משאר אומות שבא ליתן מעות לארנקי של צדקה אין מקבלין הימנו ואם הוא נכבד ויש במניעת קבלתו צד חשש איבה מקבלין ומפרנסין מהם עניי גוים הואיל ובסתם נתנם ואין כאן גנבת הדעת שמ"מ שם צדקה עליה שהרי אף משלנו אנו חייבים לפרנסם כמו שאמרו מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, וכן שמכסין אותם עם עניי ישראל. ומ"מ אם פרט ואמר לעניי ישראל או לפדיון שבויים או לבית הכנסת או לאיזה דבר בפרט אין גונבין את דעתו לשנות בדבריו כלום, והוא שאמרו למעלה על אחת ממלכות הגוים ששלחה ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף ואמר לו השליח בשמה ליהוו למצוה רבה ודקדק רב יוסף במצוה רבה וגמר את הדין בה לפדיון שבויים... וכן עני ישראל אסור לו ליטול צדקה מן הגוים והתבאר בסנהדרין דוקא בפרהסיא אבל בצנעה מקבל ואם לא היה יכול לחיות בצדקה של ישראל ואף מן הגוים אין יכול ליטלה בצנעה הרי זה מותר".
עולה מן הדברים:
1) מלכתחילה אין לקבל צדקה מנכרים משום 'ביבוש קצירה' שלא להרבות בזכותם.
2) משום שלום מלכות או איבה מותר לקבל ולחלק לעניי נכרים בסתר כדי שלא ישמע המלך.
3) אם הנכרי פרש לאיזה צורך יינתן, מקבלים ממנו ומעבירים למי שנדב משום גניבת דעת.
4) נכרי יכול לנדב קרבנות עולה למקדש משום שאינם מכפרים עליו.
5) לפי היד רמה אסור ליטול צדקה מנכרים אבל מותר לקבל מתנה.
ד. נעסוק עתה בחילוקים בדין ביבוש קצירה.
כתב הדרישה (יו"ד סי' רנד ס"ק א):
"והא דכתב (=הטור) אסור לישראל ליקח צדקה מעכו"ם בפרהסיא וכו' משמע דבצנעה מותר לקבל ממנו, והכא קאמר דדוקא לעניי עכו"ם ולא לעניי ישראל הואיל שיש לו זכות בקבלת ישראל, נראה לחלק דאע"ג שיש זכות לעכו"ם בקבלתו ממנו מ"מ מכח הנאה שלו שיהיה לו מעות יכול לקבל ממנו אבל הגבאי שאין לעצמו הנאה בקבלתו ממנו ולכן אינו יכול ליתנה לעניי ישראל שהוא יגרום זכות לעכו"ם מחמת אחרים והא דכתיב (משלי יד לד) וחסד לאומים חטאת היינו אף על גב שצדקה שלהם היא חטאת להם מכח שמתפארים בה מכל מקום זכות יש להם גם כן וקראו חטאת כנגד צדקה של ישראל שכולה זכות".
היינו, לפי הדרישה יש לחלק מי המקבל. אם עני מישראל נוטל צדקה מיד נכרי מותר לקבל ואין זכות לנכרי בכך. אם גבאי צדקה מקבל מגויים אסור לו ליתנה לעניי ישראל משום זכות הנכרים אלא חייב ליתנם לעניי נכרים.
הט"ז (יו"ד סי' רנד ס"ק ב) הקשה על הדרישה שהתיר ליחיד לקבל צדקה מיד נכרים ולא חש לביבוש קצירה. וע"כ מחלק כך: "ונראה לי שאין שייך ביבוש קצירה אלא כשהעובד כוכבים מכוין דוקא לעניי ישראל ובזה מייקר שם ישראל בזה יש זכות גדול כגון הכא וכמעשה דאימיה דשבור מלכא בגמ' ששלחה לחלק לישראל ואף על גב דכתב רש"י שהיא ידעה גם כן שמפרנסין ג"כ עניי עובדי כוכבים עם ישראל דאם לא כן הוי ליה גניבת דעת וכמו שנעתיק בסמוך מ"מ העיקר בשביל עניי ישראל בזה הקפידו משום ביבוש קצירה משא"כ ברישא שהעובד כוכבים אין כוונתו דוקא על ישראל אלא הוא מצד טבעו רחמן על כל הפושט יד אין זה זכות גדול ולית ביה משום ביבוש קצירה כן נ"ל עיקר".
עולה מדבריו שאיסור ביבוש קצירה הוא דוקא כשהנכרי מתכוין לתת צדקה לישראל אולם אם הוא מטבעו רוצה לתת לכל עני הנצרך אין בכך משום ביבוש קצירה.
תירוץ נוסף כתב הראשון לציון (לבעל אור החיים הק', סי' רנד): "נראה לומר דלא חיישינן להא דביבש קצירה תשברנה אלא צדקה שעושים המלך או השרים דהוו בכללות ויכריע להאריך זמן גאולתם, אבל בצדקה שעושה איזה יחיד יבטל הוא וצדקתו ובזה מיירי ברישא".
היינו דוקא צדקה שעושה מלכות נכרים יש משום ביבוש קצירה, אבל בצדקה שעושים יחידים אין משום ביבוש קצירה.
בערוך השולחן (יו"ד סי' רנד ס"א) כתב: "ומ"מ אם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל יטול מהם בצינעא ואם אינו יכול בצינעא יטול בפרהסיא וטעמו של דבר נ"ל דבאמת אין זה מגדר חילול ד' כלל אלא שאין זה כבוד שיצטרכו לצדקה של אחרים וגם הדרשא של ביבוש קצירה בגמ' אסמכתא בעלמא הוא ולכן במקום הכרח גמור ובאין ברירה מותר".
סיכום הדעות:
1) יש אומרים שביבוש קצירה שייך רק לגבי גבאי צדקה אבל יחיד המקבל צדקה מנכרים אינו עובר באיסור (דרישה).
2) יש אומרים שדוקא בנכרי המתכוין לתת צדקה לישראל בלבד, אבל אם נותן לכל העניים אין בנטילה ממנו משום ביבוש קצירה (ט"ז).
3) יש מי שאומר שרק בקבלה ממלכות הנותנת יש משום ביבוש קצירה, אבל מיחידים מותר לקבל (ראשון לציון).
4) יש מי שאומר שביבוש קצירה הוא לא איסור אלא אסמכתא ובמקום הכרח מותר ליטול (ערוה"ש).
ה. בשו"ת דעת כהן (סי קלב) נשאל האם מותר לקבל חלק מהצדקה הכללית, שיש להנכרים (בחו"ל), שרוב ממונם מהממשלה, בשביל קופת הצדקה של ישראל.
והסתפקות השואל היתה: אם האי דינא דאין מקבלים צדקה מהנכרים שייך ג"כ ברבים המקבלים.
הרב זצ"ל נו"נ שאין חילוק בין רבים ליחיד ולשניהם אסור ליטול צדקה מנכרים. ולהיפך האיסור גדול ברבים מאשר ביחיד.
וז"ל: "ולע"ד עיקר יסוד האיסור הוא יותר ברבים מביחיד. ומשו"ה ביחיד אמרי' רק שאסור לקבל צדקה מן הנכרים משום זילותא, וקרינן להו להמקבלים אוכלי דבר אחר, סנהדרין כ"ו ע"ב, ומשו"ה הם פסולים לעדות, (והרמב"ם בה' עדות, המובא להלן, מונה אותם בכלל הבזוים), ואמרינן התם שהוא דוקא בפרהסיא אבל בצנעא לא, ומוכח מלשון הרמב"ם פ"ח מהל' מתנות עניים ה"ט ולשון השו"ע סי' רנ"ד, דבצנעה לא יש שום איסור כלל לקבל צדקה מן הנכרי, ולא כדמשמע לכאורה מדברי הסוגיא דסנהדרין בלשונה, דרק לענין פסול לעדות הוא דאיכא לאיפלוגי בין צנעה לפרהסיא, ולא לענין איסור, אלא דס"ל שכמו שמחלקים לענין פסול עדות ה"נ מחלקים לענין איסור. וטעמם צ"ל דס"ל, שאם הי' איסור ליחיד לקבל מן הנכרי צדקה אפילו בצנעה, אז הי' ג"כ פסול לעדות משום רשע דחמס, עכ"פ מדרבנן, כמו שפסלו שם בסוגיא כמה מיני גזלנים מדרבנן, משום חימוד ממון, וכמו שפירש רש"י בטעם פסול דפרהסיא שם, דהוא טעם רשע דחמס, עי"ש ד"ה אוכלי, ואין מקום לפ"ז לחלק בין פסול לעדות ובין האיסור. עכ"פ חזינן דקבלת צדקה ביחיד קילא טובא מקבלת צדקה דרבים וצ"ל דעיקר ביבוש קצירה שייך דוקא בצדקה דרבים, דאלימא טובא זכותא דידה. ומשו"ה לא מחלקינן ברבים כלל בין בצנעה לפרהסיא, ולא אשתמיט כלל חד מ"ד לומר דהני עובדי, דמייתי הגמ' בסוגיא דבב"ת בד' ח' ובד' י', דהוו בפרהסיא, אדרבא פשטא דמילתא משמע דבצנעה הוו, א"ו דרק בצדקה דרבים שייך לומר שבזכות זה תמשך מלכותם, כדפירש"י, ולא בצדקה דיחיד. ומסולק בזה מה שהקשה הט"ז בס"ק הנ"ל וסק"ג ע"ד הפוסקים".
"ולפ"ז רווחא לן שמעתא, דשני טעמים יש לנו באיסור קבלת צדקה מן הנכרים, טעם אחד משום דמבזה נפשי', דלרש"י הוא משום חלול השם, שמתבזה ישראל בפני הגוי בפרהסיא, ולרמב"ם הוא מעצם טעם הביזוי שפוסל לעדות, וטעם שני משום ביבוש קצירה, והיכא דאיתא להא ליתא להא, דגבי יחיד שייך רק טעם דמבזה נפשי', ואסור לישראל לבזות נפשו לפני גוי בשפלות כזו, וזהו דוקא בפרהסיא ולא בצנעה. וטעם של ביבוש קצירה לא שמענו כלל על צדקה דיחיד, אלא בצדקה דרבים, וכ"מ שהוא יותר בצנעה הזכות יותר, ואיכא יותר משום ביבוש קצירה. ובצדקה דרבים, שמתחלקת ע"י גבאי צדקה, שייך רק טעם דביבוש קצירה, ולא שייך כלל טעם דמבזה נפשי' דאדרבא הגבאי הממונה שמקבל הרי הוא מתכבד בקבלתו, שהוא עושה לטובת הכלל, והעניים המקבלים מידו הרי הם אינם מקבלים כ"א מיד ישראל, ואינם מבזים עצמם כלל בפני נכרי, ויש כאן רק טעם דביבוש קצירה ולא טעם ביזוי כלל, ואין לנו לחדש בזה טעם שלא מצינו בדחז"ל מפורש".
בהמשך חידש הרב שבקבלת צדקה מגויים שאינה מן המלכות, אין איסור מפני שביבוש קצירה שייך דוקא במלכות בהמשכת מלכותם, ומבזה עצמו שייך רק ביחיד בפרהסיא. אולם נסוג מחידושו מפני שמתוס' מוכח שאף בסתם קבלת צדקה מנכרים שייך ביבוש קצירה. ומסיק: "אבל יסוד זה שאמרנו קיים הוא, דביחיד שייך רק טעמא דביזוי, ולא טעמא דביבוש קצירה, וברבים שייך רק טעמא דביבוש קצירה, ולא טעמא דביזוי. וכן מוכיחות הסוגיות, ומסתבר טעמא, ואין ע"ז שום סתירה מדברי רבותינו הפוסקים".
ועי' בהמשך דבריו לעניין קבלת צדקה לאזרחי המדינה היהודים מן הממשלה במקומם מצד היותם אזרחי המדינה ומצד נתינת היהודים לקופת המדינה הנכרית, ועל כן הם זכאים לצדקה. (ועי' ס' 'זכור זאת ליעקב' במאמר הרב מרדכי פרום זצ"ל).
ו. כל זה דוקא בצדקה אבל במתנה שהם מתכבדים בנתינתם לישראל אין איסור (כדברי היד רמ"ה לעיל). אמנם במתנה מנכרים צריך לבדוק אם אין להם ענין בעצם הנתינה להשפיע על ישראל, ושידם תהא מעורבת למי תינתן המתנה כמו מלגות שהם מחלקים וכד', להשפיע מבחינה מדינית בתוך מדינת ישראל.
ז. חשבתי האם יש לחוש בימינו במדינת ישראל ל'ביבוש קצירה' בקבלת תרומות לצדקה ממדינות ומוסדות זרים. הרי אין בקבלה משום הארכת מלכותן כיון שקמה מדינת ישראל, והגלות שלא הסתיימה היא בשל אותם מישראל המעוניינים לשבת בארצותם, ואיננו מצפים לנפילתן של המדינות והתורמים. אמנם לנפילת האמונות והתרבויות הקלוקלות אנו בהחלט מצפים.
כך כתב הר"י אברבנאל בספרו משמיע ישועה (מבשר טוב השלישי – נבואה ו'):
"ואמרו עוד כי עיר בצורה בדד וגו', אחשוב בלי ספק שנאמר על רומי, כי לפי שזכר הגלות והצרות שבאו לישראל בעבור הע"ז שעבדו אמר אחריו שעל זה עצמו, עיר בצורה שהיא רומי, ראש מזבחותם ועבודתם הזרה תהיה בדד, על דרך מה שאמר בירושלים איכה ישבה בדד (איכה א, א), ועל ארמון האפיפיור והחשמנים אשר בתוכה שהוא מקום קדושתם אמר שיהיה נוה משולח ונעזב כמדבר, עד שמפני חורבנו ושממותו שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעיפיה, רוצה לומר ואז יאבדו מחשבותיה ואמונותיה של אומה זו וכל עולה קפצה פיה, כי סעיפיה הוא מלשון סעפים שנאתי (תהלים קיט, קיג) הנאמר על המחשבות הכוזבות, ואמר ביבש קצירה תשברנה, להגיד שבבא הזמן והעת הגזור עליה שהוא דומה לזמן הקציר, ביבשו תשברנה ותאבדנה אותם האמונות והסעיפים שזכר עד שלא ישאר איש שימשך אחריהם כי אם הנשים חלושות השכל או העם הסכל כנשים שבאות מאירות אותה בנרות. ולפי שאמונתם הוא דבר יוצא מן המושכל על כן אמר על אדום כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו, רוצה לומר כי אף על פי שמדרך הפועל לרחם על פעולתו הנה הקדוש ברוך הוא לא ירחם עליהם כמו שלא ירחם האדם על בנו כשיהיה חסר הדעת והתבונה, ואמר עושהו על הכנת החמר ויוצרו על השפעת הצורה עליו. ורש"י פירש שכאשר ישראל ירחקו מהעבודה זרה מיד עיר בצורה של עשו תהיה בדד, והנוה שהיה משולח מיושביו ונעזב כמדבר שהוא ארץ ישראל, שם ירעה עגל שהוא אפרים והוא יירשנו, וישראל נקרא עגל שנאמר (ירמיה לא, טז) כעגל לא לומד, וכלה סעיפיה רוצה לומר ענפיה".
מסקנה
נראה כי ליחיד לקבל מנכרים ישנו איסור מצד חילול ה', לרבים ישנו איסור מצד ביבוש קצירה.