חבל נחלתו כג כט

סימן כט

אסור לשנותה

שאלה

פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ח ה"ו):

"מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, ואם לדבר מצוה מותר לשנותה, אף על פי שלא נשתקע שם בעליה מעליה אלא אומרים זו המנורה או נר של פלוני, ואם נשתקע שם הבעלים מעליה מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות". וכ"פ השולחן ערוך (יו"ד סי' רנט ס"ג).

השאלה שננסה לברר היא מדוע מותר לשנות לדבר מצוה ואסור לדבר הרשות, ואיך שיקוע השם משנה את הדין.

תשובה

א. נאמר בערכין (ו ע"ב): "ת"ר: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת – אסור לשנותה. סבר רבי חייא בר אבא למימר: לא שנא לדבר הרשות ולא שנא לדבר מצוה; אמר ליה רב אמי, הכי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, מדאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע שם בעליה – אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה – מותר לשנותה, למאי? אילימא לדבר הרשות, מאי איריא עובד כוכבים? אפילו ישראל נמי! אלא לדבר מצוה, וטעמא דעובד כוכבים הוא דפעי, אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי".

היינו עכו"ם, כאשר משנים את מה שנדב, צועק: למה שיניתם את מה שנתתי. והוא חילול השם (ב"ח יו"ד סי' רנט, ה) אבל ישראל "מתנדב להביא ליד צבור – על דעת הצבור הוא מתנדבו" (רא"ש ב"ב פ"א סי' כט). ואף אם צועק אינו לפי הדין, כי לפי הדין המנורה שייכת לבית הכנסת.

וכך סיים בשו"ת הרא"ש (כלל יג סי' יד): "אלמא גבי כותי חיישינן דמיפעא פאעי, אבל ישראל ציית לדברי חכמינו ז"ל. ומאחר דמן הדין שנוה לא פאעי, ואף אם יש ישראל דלא ציית לדברי חכמים ופאעי על תקנתן לא חיישינן לפעיותו. מדלא מצא איסור שינוי אלא בכותי דוקא משום דפאעי ואיכא חילול השם, אבל ישראל שאינו ציית לדברי חכמים ליכא חילול השם בזה".

כתב המבי"ט בקרית ספר (הל' מתנות עניים פ"ח): "ואפילו נר או מנורה לבית הכנסת מותר למוכרה מדאוריתא דלא הוי כקדשי בדק הבית דיש להם קדושת הגוף אלא כצדקה דאמרן דמותר לשנותה". היינו, הקדש לבית כנסת אין בו קדושת הגוף ואינו צריך פדיון. ולכן מותר לשנותו.

ב. בשו"ת הרי"ף (סי' ו) כתב: "מי שהקדיש כלום לבית הכנסת אין אדם בעולם רשאי להמיר אותו דבר ולא למכרנו כל זמן ששם בעליו עליו אלא אם ימכר לדבר מצוה כגון פדיון שבויים וכדומה להם מן המצוה כגון כתיבת ספר תורה אם הוצרך אליו, ואלו שמכרו ההקדש והוציאו בצרכיהם שלא כדין עשו ושלא כדין נהגו. ויש עליהן לפדותו מן הלוקח ולהחזירו לחזקת ההקדש. ומי שתבע דבר זה צריך הקהל לסייעו לפי שהוא דין הקדוש ברוך הוא ודין המת שהקדישו"...

הרי"ף קובע בחריפות שאסור לשנות אלא לדבר מצוה ואם שינו חייבים לפדות מיד הלוקח. והשאלה מה כל כך נורא במה שעשו, הלא סו"ס לאחר שישתקע שמו הדבר יהיה מותר, ומדוע כל ההחמרה על המשנים לדבר הרשות.

ג. ניתן לטעון שהשינוי אסור משום שאם משנה ועובר על דעת הבעלים פוקעת הקדשת החפץ לבית הכנסת, ונמצא שהשימוש הוא בחזקת גזל, ולכן צריך להשיבו במהרה להקדש.

אלא שאם כן לא ברור מדוע לדבר מצוה מותר לשנות כגון שנדב לצורך בית כנסת, והקהל העבירו את המנורה לבית מדרש, או שראו צורך למוכרה ולהעביר את המעות לפדיון שבויים וכד'. הלא אף כאן מעבירים על דעת בעל הבית, כמו"כ כיון שאין הנתינה מותנית, לא מובן מדוע כשנשתקע שמו מותר למכור ולשנות אף לדבר הרשות, הרי לא נעשה שום קנין מחדש?

מבחינת הבעלות הממונית על הנדבה, כתב הרא"ש (ב"ב פ"א סי' כט): "והטעם לפי שהמתנדב להביא ליד צבור על דעת הצבור הוא מתנדבו. והא דאמרי' בערכין האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה. ה"מ גבאי אבל צבור יכולין לשנות וגבאי נמי דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה".

מדברי הרא"ש עולה שלתורם אין שום שיור בחפץ שתרם לבית הכנסת. ועל כן חוזרת השאלה מדוע אסור לשנות.

ד. פתח להבנה ניתן בדעת מהר"ם. כתב המרדכי (בבא בתרא פרק השותפין רמז תצב): "פ"ק דערכין ת"ר ישראל שהתנדב מנורה או נר לבהכנ"ס אסור לשנותה פי' רבי' מאיר (דפוס לבוב סי' רצט) דצ"ל שכבר נשתמש בהן והדליקו בבהכנ"ס דאי לא הדליקו בהן אפי' לדבר הרשות מותר לשנות לדידן דקי"ל כרבא דאמר פ' נגמר הדין [ד' מז] הזמנה לאו מילתא היא... ונהי דהנודר אינו יכול לחזור בו ולעכבו לעצמו משהקצהו להדליק בו לבהכנ"ס דנעשה נדר ודאי איהו מיבעי ליה לקיומי נדרו ולמיתביה לבהכנ"ס ומשנתנו לבהכנ"ס רשאין הצבור לשנות אפי' לדבר הרשות, אבל משנשתמש בה דבר מצוה אסור לשנותה לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה אפי' לדבר מצוה דפחיתה מיניה"... והתשובה הובאה בבית יוסף (יו"ד סי' רנט, ב) ובפרישה (יו"ד סי' רנט ס"ק ח). המהר"ם מחלק בין קודם שנשתמשו לאחרי שנשתמשו בו. והבין את איסור השימוש כנובע מחמת איסור ולא מחמת בעלות ממונית. לפני שהשתמשו בו לא חל עליו שם הקדש לבית הכנסת, אלא הוא תרומה לציבור, ולכן מותר לשנותו לכל שיחפצו, אחרי שהשתמשו בו הוא מתשמישי בית הכנסת ולכן חל עליו חיוב להשתמש בו רק למה שהשתמשו בו.

אמנם הש"ך (יו"ד סי' רנט ס"ק י) כתב שהב"י והרמ"א לא פסקו כן להלכה, ולכן השמיטו את דעת המהר"ם, והוא התיר לשנות לדבר הרשות קודם שימוש רק בהסכמת המתנדב, אולם לאחר שהשתמשו אסר אפילו המתנדב מסכים לכך, מפני שאין זו הזמנה אלא שימוש לצרכי בית הכנסת, ונתן ללא שיור.

ה. בעלי תמר (מגילה פ"ג ה"ב) כתב שאם לא נשתקע שם בעלים המשנה ה"ז לועג לרש, וכתב עוד בעלי תמר שיש בכך משום 'אגורה באהלך עולמים' (עי' יבמות צו ע"ב). ועי' מראה הפנים מגילה (פ"ג ה"ב ד"ה העושה נר).

ו. לא מצאתי בראשונים ואחרונים שהסבירו מה סיבת האיסור לשינוי. ונלענ"ד שטעם האיסור מדרבנן, כדי שיתרמו לבית הכנסת, ואם יהא מותר לשנות יחששו אנשים לתרום שהרי הציבור רשאי לשנות למה שירצה, וק"ו אם שמו כתוב או חרות על מה שתרם והציבור ישנהו למה שירצה תהיה בכך תקלה לכל התרומות ומשום כך תתמעטנה התרומות לבתי כנסיות, ולכן אסרו לשנות אלא לדבר מצוה על ידי הציבור או הגבאים (לפי הדעות השונות), וכן רק לאחר שנשתקע שם התורם.

אין בהסבר זה להסביר מדוע לשון הרי"ף בתשובתו כה חריפה. וצ"ע.