חבל נחלתו כג ג

<< · חבל נחלתו · כג · ג · >>

סימן ג

ברך על קריאת התורה והראוהו מקום שאינו נכון

שאלה

כהן עלה לתורה ביום חמישי וקריאת התורה היתה של פרשת בא ומתחילה 'בא אל פרעה' (שמות י, א). הראו לכהן את המקום וברך, והתחילו לקרות 'בא אל פרעה' שלפני מכת דבר (שמות ט, א) או על 'בא אל פרעה' שלפני מכת צפרדע (שמות ז, כו) – שניהם בפרשת וארא.

לאחר העמידה על הטעות – ברך הכהן שוב, וקראו בתורה במקום הנכון.

כך פסק בקיצור שולחן ערוך (סי' כג סי"ח): "אם הראו להעולה המקום שיקרא, ובירך, ואחר – כך נזכרו שאין זה המקום, אלא שבמקום אחר צריכין לקרות, בין שכבר התחילו לקרות, בין שעדיין לא התחילו, אם המקום שצריכין לקרות היה גם – כן גלוי לפניו, אפילו הוא בעמוד אחר, ולאחר המקום שהראו לו, אין צריך לברך שנית משום דדעתו היה על המקום שבירך, ועל כל מה שנגלה לפניו. אבל אם לא היה המקום גלוי לפניו, אלא שצריכין לגלול את הספר, או אפילו היה המקום נגלה לפניו, אלא שהוא קודם להמקום שהראו לו, צריך לברך שנית הברכה, אשר בחר בנו, אבל ברכו לא יאמר שנית, ויאמר תחלה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על הברכה הראשונה, שבירך לבטלה. אם עדיין לא אמר אלא ברוך אתה ה', יסיים למדני חקיך. ואם המקום שהוא צריך לקרות הוא למעלה ממקום שהראו לו, אבל הוא סמוך, באופן שיכולין לקרות לו גם ג' פסוקים ממקום שבירך ולהלן, שהכל הוא בפרשת היום יעשו כן, ולא יברך שנית".

יש לעיין מדוע הברכה הראשונה אינה עולה לו אם צריך לגלול מעט את ספר התורה – הלא סו"ס זו תורה וזו תורה, והרי ברכתו אינה על פסוק מסויים אלא ברכת התורה?

תשובה

א. השאלה לא נדונה ברמב"ם ובטור. היא הועלתה באבודרהם והביאו הבית יוסף.

כתב הבית יוסף (או"ח סי' קמ, ג): "כתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל בהלכות ברכות (עמ' שיז) שכתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה על מעשה שאירע בראש חודש טבת שמוציאים שני ספרים וטעה שליח ציבור ופתח של חנוכה ובירך הקורא עליו והזכירוהו הציבור שטעה ובשל ראש חודש יש לו לקרות ראשונה והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפרשת החודש ויש מאנשי הדור שמוכיחין שצריך לחזור ולברך שנית על פרשת ראש חודש מדגרסינן בירושלמי פרק כיצד מברכין (ה"א) הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמן תנינות רצה לומר כיון שהפסיק אחר ברכתו שנטלו מן הקרקע חוזר ומברך אף על פי שלא הפסיק אלא בשתיקה וג"כ בכאן כיון שהפסיק זמן גדול בשתיקה בעת שגלל ס"ת הוי ליה הפסקה כגון אם הפסיק בדיבור ועוד דגרסינן תו בירושלמי (שם) רבי זירא בעי האי מאן דנסיב תורמוסא ונפל מידיה מהו לברוכי עליה זמן תנינות, פירוש היו תורמוסין לפניו ונטל אחת מהן ונפלה מידו ומיבעיא ליה אם צריך לברך פעם שניה על האחרים ומקשי ומה בינו לאמת המים ומתרץ אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה. והכא נמי כיון דלא נתכוין בברכתו על זאת הפרשה צריך לחזור ולברך. ולפי דעתו (=של הרב גרשום ב"ר שלמה) טעו כי הטעם הראשון בטל שהרי הירושלמי ההוא אינו עיקר דהלכה כרבא (ברכות לט:) מברך ואח"כ בוצע דלא חשבינן שתיקה להפסקה לא שנא מרובה לא שנא מועטת והטעם השני בטל ג"כ לדעת הראב"ד דפסק לקולא והביא ראיה לדבריו דכל דמנח קמיה חיילא ברכה עליה, הכי נמי הא ס"ת קמיה ודעתיה עליה לכל הפרשיות הכתובות בו. גם אם לא גלל אותו ס"ת עצמו שבירך עליו תחלה אלא פתח ס"ת אחר יש פנים להיתר כי אחר שהוציאו אותם שני ס"ת יחד לקרות אותם שתי פרשיות שהם ענין היום יש לומר דמנחי קמיה הוו ודעתיה עילוויהו, וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו עכ"ל: והפוסקים פסקו כההיא דהדין דנסיב תורמוסא לחומרא וכמו שיתבאר בסימן ר"ו (ד"ה וז"ל שבה"ל) בסייעתא דשמיא ולפי דבריהם בההוא עובדא דס"ת צריך לחזור ולברך כמו שהורו אנשי הדור ההוא ודלא כה"ר גרשום ב"ר שלמה".

ולפי דברי הב"י עולה שתמיד יש לחזור ולברך.

ב. בשולחן ערוך (או"ח סי' קמ ס"ג) פסק: "העולה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרות, וברך על התורה והתחיל לקרות; או לא התחיל, והזכירוהו שפרשה אחרת צריך לקרות וגלל הספר תורה למקום שצריך לקרות בו, י"א שאינו צריך לחזור ולברך, וי"א שצריך".

וא"כ אע"פ שהכרעתו בב"י ברורה, בשו"ע לכאורה לא הכריע בבירור1.

המגן אברהם (סי' קמ ס"ק ד) הביא את דברי הב"י והקשה עליו שהפסקה בשתיקה אינה מחייבת ברכה בשנית, והביא: "והמבי"ט ח"ג סימן רצ"ד כתב דאם מה שהראוהו הוי חובת היום כגון שהראוהו למעלה א"צ לברך דאפי' לכתחלה יכול לקרות מה שקראו כבר כמ"ש סי' קל"ז ס"ו עמ"ש שם א"כ דעתו על הכל וכן אם הראוהו למטה דמי לסל מלא תפוחים ובירך על א' ואח"כ ראה אחרת יותר טובה ולקחה שא"צ לברך (עס"י ר"ו) אבל הראוהו בפ' שאינו חובת היום צריך לחזור ולברך עכ"ל וכ"כ תיקון יששכר2 דף נ"ו, וגם דעת הרב"י משמע כן דהכא כתב ב' דיעות וגבי פרי בסימן ר"ו ס"ו כתב דצריך לברך משמע דאמרינן מסתמ' דדעתו אכל התורה דכולן שוין לטובה משא"כ בפירות. ונ"ל דבההוא עובדא דלעיל הצבור והש"ץ שגללו ר"ח מדעתם אבל מדינא ה"ל לקרות של חנוכה תחלה כדי שלא יגרום ברכה לבטלה דהא איכא מ"ד בגמרא דמקדמינן לכתחילה של חנוכה".

היינו, דעת המבי"ט אם הראוהו חובת היום במקום אחר אי"צ לברך ואם ברך על חובה שאינה מהיום צריך לברך. ודעת הב"י שבתורה יש להסתפק אם כוונתו לפרשה שלפניו או לכל התורה כולה.

ודעת הפרי חדש (או"ח סי' קמ ס"ג) כמבי"ט וכתיקון יששכר.

ג. בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' רמח) הסיק: "אבל ברכת התורה ברכת המצוה היא ובכל הקריאה באיזה מקום שיהיה איכא מצוה אם כי שפיר מיקרי ברכת המצוה ואין צריך לחזור ולברך. ובנ"ד איכא נמי טעמא אחרינא דליכא הפסקה כלל דגם מה שקרא בטעות בכלל הברכה הוא ואין כאן אלא כמי שכפל פסוק אחד דפשיטא דאין צריך לברך: כללא דמלתא דבנ"ד כ"ע מודו דאין צריך לחזור ולברך". ודעתו ברורה שאין לחזור ולברך בהראוהו מקום מוטעה בקה"ת.

וכך הקשה במור וקציעה (סי' קמ) על הבית יוסף וז"ל:

"...ואי משום דהכא היה צריך לקרות בענין אחר, מה בכך, והלא לקריאה הוא צריך ודעתו עליה, שהרי עדיין לא קרא, וכי מה אכפת ליה לקורא, באיזה מקום הוא מקיים מצות קריאה, דנימא דאהא הוה דעתיה מעיקרא, ואהא לא, באמת דעה זרה היא מאד בעיני".

"ולענ"ד לא דמי לההיא דתורמוסא לגמרי, דהתם כשנפלה מידו נתייאש ממנו, חדא מי יימר דמשכחה, ואפילו אשכחה, סבר דממאיסא ולא חזיא לאכילה. משו"ה כי הדר משי ידיה ובעי למיכליה ודאי ה"ל נמלך ובעי ברוכי משום דהא אסח דעתיה מניה, מאי דלא שייך הכא דהא מנחא ס"ת ולא סגי דלא קרי ולא אסח דעתיה מנה כלל, מה לי הכא מה לי התם כולה חדא מילתא. לא שנא פרשה זו מאחרת, אין אחת נמאסת. אין זו אהובה וזו שנואה ח"ו. כסו"ף אחד לכולהנה. האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה מאבד הונה של תורה [ערובין סד, א]"....

והחזיק בדעתו שבספר אחד אינו חוזר ומברך בסי' תרפד: "ולענין הברכה אם יש כאן שני ס"ת, אין כאן ספק שצריך לחזור ולברך. ואם אין לו אלא ס"ת אחד ואירע כן, לענ"ד אין ספק, שהברכה שבירך, עולה לו".

ד. לעומתם, הט"ז (ס"ק ד) סבר שצריך לחזור ולברך, וחידד: "כיון שבשעה שבירך הי' סבור שיקרא פ' זו ולא עלה על דעתו אחרת ע"כ צריך לברך אח"כ שנית".

וכך דייק הבאר היטב (ס"ק א): "וסיים הט"ז דאם הטעות במקום שאין צריך לגלול הספר תורה א"צ לברך דכיון שהספר תורה מגולה לפניו דעתיה על כל מה שמגולה וכן פסק הפר"ח ז"ל דכשאינו חובת היום צריך לחזור ולברך ואם הוא חובת היום אם הראו לו ממה שכבר קראו יקרא ממה שהראו לו כדי שלא יהא ברכה לבטלה ואם הוא למטה יתחיל לקרות ממקום שפסקו עד אותו פסוק שהראו לו ואותו בכלל".

ה. כתב בערוך השולחן (או"ח סי' קמ ס"ה):

"כתב רבינו הב"י בסעיף ג' העולה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרות ובירך על התורה והתחיל לקרות או לא התחיל לקרות והזכירוהו שפרשה אחרת צריך לקרות וגלל הס"ת למקום שצריך לקרות בו י"א שא"צ לחזור ולברך וי"א שצריך עכ"ל וקיצר בזה מאד והמצריכין לברך הטעם פשוט כיון שלא היתה כוונתו כלל על מקום זה הוי כמו שבירך על פרי זו ונפלה מידו לאיבוד והוכרח ליטול אחרת שלא היתה כוונתו כלל לאוכלה דצריך לברך ברכה אחרת כמו שיתבאר בסי' ר"ו וה"נ כן הוא, ואותן שאין מצריכין לברך סוברים כיון דכל התורה מונחת לפניו חלה הברכה על כל התורה והוא דוחק [עב"י] ודעת רבינו הב"י כי"א השני שצריך לברך כמבואר בספרו הגדול ולכן כתב שני הדיעות בלשון י"א ולהורות שהאחרון הוא העיקר [דרישה ס"ס ר"ו]".

והמשיך בסעיף ו: "וכך העלו להלכה גדולי אחרונים דאם הראו לו בעמוד זה או אפילו בעמוד אחר באותו עניין שיכול לקרות והיינו שהראו לו בכמה פסוקים אחר המקום שצריך לקרות א"צ לברך שהרי היתה דעתו בהברכה לקרות כאן ובאמת יקרא כאן אלא שיתחיל מקודם מעט [כ"מ בט"ז סק"ד ומג"א ססק"ד] והרי גם בפירות כן הוא אם היתה כוונתו על כמה פירות לאכלם ונטל אחת ובירך עליה ונאבדה לוקח אחרת בלא ברכה כמו שיתבאר בסי' ר"ו אמנם אם הראו לו למעלה ממקום קריאתו ששם כבר קראו או אפילו למטה ממקום קריאתו אלא הרבה רחוק ממקום קריאתו באופן שבוודאי לא עלתה על דעתו לקרא עד שם צריך לברך ועי' בסעיף ט'".

ובאר בסעיף ז: "וי"א דגם אם הראוהו למעלה ממקום קריאתו כיון שהראו לו בסדרה זו א"צ לברך שהרי רשאי לקרות מה שקרא הקודם כמ"ש בסי' קל"ז ע"ש [מג"א שם] ודברים תמוהים הם דמה עניין זל"ז הא פשיטא שלא היתה דעתו על מקום זה כלל ולכן העיקר דבכה"ג צריך לברך וכן הסכימו הגדולים [א"ר סק"ה ודרישה בסי' ר"ו וכ"מ בט"ז סק"ד שכתב דווקא אם היה באפשר שיקראו לו פרשה זו ע"ש] [ומ"ש המג"א ססק"ה ע' ס"ס תרפ"ד דאינו כן ע"ש]".

והקשה בסעיף ט: "ודע דאני תמיה על עיקר דין זה שהסכימו כל הגדולים דכשהראו לו קצת למטה ממקום זה דא"צ לברך כמ"ש, והא הירושלמי מקפיד שצריך דווקא שכל הפסוקים יתברכו כמ"ש בסעיף א' וא"כ ה"נ נהי נמי דכוונתו היתה על מקום זה גם כן מכל מקום הא על כל פנים דעל אלו הפסוקים שעד מקום זה לא היתה כוונתו כלל בברכתו ואם כן לא נתברכו אלו הפסוקים וצ"ע".

יש להוסיף שכאשר נהגו לפני תקנת הנכנסים והיוצאים, שרק העולה ראשון מברך בתחילת קריאתו, והעולה אחרון מברך ברכה אחרי קריאתו והברכה עולה לכולם, אולם אם קראו פסוקים אחרים צריך לחזור ולברך מפני שצריך שכל הפסוקים יתברכו. אף בימינו אף בטעות כלשהיא לכאורה צריך לחזור ולברך. אולם אין הלכה כן, אלא בטעות באותה עמודה או עמודה שהיתה לפניו בשעת ברכה אין חוזר ומברך.

ויש להדגיש, כי ההלכה שצריך לחזור ולברך היתה כ"כ ברורה שאף לא טענו ספק ברכות להקל אלא חייבו לברך.

ו. כך פסק המשנה ברורה:

"(ח) י"א שא"צ וכו' – טעמו דמסתמא דעתו על כל פרשיות התורה המונחת לפניו".

"(ט) וי"א שצריך – לברך כשקורא את הפרשה הראויה לקרות וטעמו דבודאי לא נתכוין בברכתו רק על הפרשה שהראו לו מקודם וע"כ צריך לברך מחדש על פרשה זו וכתבו האחרונים דנוהגין למעשה כהיש אומרים הזה. ואין נ"מ בין אם המקום שהראו לו מתחלה היה פרשה אחרת לגמרי או אפילו באותו סדר אלא שצריך לגלול ממקום ראשון למקום זה בכל זה צריך לחזור ולברך דבודאי לא היה דעתו בברכתו על מה שאינו מגולה לפניו [ח"א ושארי אחרונים והמקיל שלא לחזור ולברך באם היה המקום שהראו לו באותו סדר של שבוע זו אף שצריך לגלול ממקום למקום אין מוחין בידו דיש לו על מי לסמוך] ואם פרשה זו הראויה לו לקרות היה ג"כ מגולה לפניו בעת שהראו לו המקום הראשון בזה הסכים הט"ז וש"א דא"צ לחזור ולברך דדעתו היה על כל מה שמגולה לפניו ואפילו אם המקום שהראו לו מתחלה היה מסדר שבוע העבר כיון שגם מסדר של שבוע זו מגולה לפניו דעתו על כל מה שמגולה ואין לחלק בין אם הפרשה הראויה היה בעמוד זה או בעמוד השני דמסתמא דעתו על כל מה שפתוח לפניו גם אין חילוק בין אם המקום שהראו לו היה למעלה והמקום הראוי לקרות הוא למטה או שהראו לו למטה והמקום הראוי לקרות היה למעלה בכל ענין א"צ לחזור ולברך כיון שא"צ לגלול אלא שאם הראו לו למטה והמקום הראוי הוא למעלה והוא חוזר למקום הראוי טוב שיקרא עד המקום שהראו לו בתחלה ועוד איזה פסוקים להלן"3.