חבל נחלתו כב לז

סימן לז

נתינת צדקה על ידי אשה

שאלה

אשה שבעלה לא רוצה שתתן כסף לצדקה, אלא שתתן מעט, האם יכולה לתת, בלי רשותו, מעשר כספים?

תשובה

א. כתב הרמב"ם (הל' אישות פי"ב ה"ד): "ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה, לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה, ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה".

בגלל התקנה, אין לאשה בדרך כלל ממון ששייך לה, אלא רק ממון ששייך לבעלה. ולכן בנתינת צדקה מכספי בעלה ללא הסכמתו היא גוזלת אותו.

ועל כן נאמר בבבא קמא (פ"ח מ"ד): "...העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם".

ופרש ר' עובדיה מברטנורא: "עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים – שאין להם במה לשלם".

"נתגרשה האשה ונשתחרר העבד – וקנו נכסים. חייבין לשלם. שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם. שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה".

ב. נאמר בבבא קמא (קיט ע"א): "ת"ר: לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, אבל לא יינות ושמנים וסלתות, ולא מן העבדים, ולא מן התינוקות; אבא שאול אומר: מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר, כדי לעשות כפה לראשה; וכולן שאמרו להטמין – אסור; גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה... רשב"ג אומר: לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון, שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו ומוכרת. רבינא איקלע לבי מחוזא, אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי, קביל מינייהו. א"ל רבה תוספאה לרבינא, והתניא: גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה! א"ל: הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו".

וכתב המאירי (בבא קמא קיט ע"א): "ממשנתנו למדת שאין לוקחין מן הנשים יינות שמנים וסלתות וכן לא מן העבדים והתינוקות אף גבאי צדקה אין רשאים ליקח מן העבדים והנשים והקטנים אלא דבר מועט לפי מה שהן שמן הסתם אף הבעלים נותנין רשות בכך ומוחלין ולא סוף דבר בצדקה אלא אף בכל הדברים הנהוגים והוא שאמרו בתוספתא הבן שהיה אוכל משל אביו ועבד משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלה של בעל הבית שכך נהגו".

פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז הי"ב): "...גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט, אבל לא דבר מרובה, שחזקת המרובה גנבה או גזל משל אחרים, וכמה הוא מועט שלהן הכל לפי עושר הבעלים ועניותן".

ובאר הרדב"ז: "...ואם אינו מכיר את הבעלים לא יקח מהם אלא דבר מועט דספק גזל אסור והא דמקבלים מהם דבר מועט היינו מן הסתם אבל אם הבעל מקפיד אין לוקחין מהם אפי' דבר מועט".

בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמח ס"ד) פסק כרדב"ז: "גבאי צדקה, אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות, אלא דבר מועט, אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים. וכמה הוא דבר מועט, הכל לפי עושר הבעלים ועניותם. והני מילי בסתמא, אבל אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא אסור לקבל מהם".

וכתב בדרך אמונה (הל' מתנות עניים פ"ז הי"ב):

"(צא) אבל לא דבר מרובה. ואותן נשים שנושאות ונותנות בתוך הבית מקבלין מהן אפי' דבר מרובה דאין הבעל מקפיד וכאילו עשאן שליח לזה מיהו אם יודעת שהבעל מקפיד אסור לה לתת והוא גזל גמור וי"א דאשה עשירה שרוצה ליתן לקרובים דבר נכון לפי עושרה כדרך נשים עשירות אין ביד הבעל למחות בידה וי"א שמה שנדרה אשה בעודה פנויה חייב הבעל לשלם".

והביא בעל דרך אמונה במקורותיו בציון ההלכה על כך שבאשה עשירה אין הבעל יכול למחות וז"ל: "(רג) חכמ"א כלל קמ"ו סי"ז בשם מהר"ם מינץ וכ"כ מהרש"ם בשם נחלת שבעה ועי' בעה"ש סי' רמ"ח סי"ג שהסביר זה".

ג. כתב בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' קנח):

"וע"ד השאלה אשר שאל אשתקד אשה שיודעת שבעלה מקמץ בנתינת צדקה ואינו נותן לפי ערכו והיא נו"נ תוך הבית והיא מחלקת צדקות לפי העושר ויודעת שבעלה מקפיד אם מותר לקבל ממנה: יפה הורה מעלתו ח"ו לקבל ממנה והוא גזל גמור ואף שב"ד כופין על הצדקה מ"מ מי שם את האשה לשופטת ואשה פסולה לדון וגם לב"ד אין רשות ליקח ממנו בלי ידיעתו רק מודיעין וממשכנין ולוקחין בפניו בעל כרחו, אבל בלי ידיעתו גנבה היא ור"ע שחילק מעות ר' טרפון בלי ידיעתו בטוח היה שיסכים ר"ט אח"כ וכאשר היה באמת ואם היה ר"ט מקפיד היה ר"ע מחזיר לו משלו. ואפילו מה שעלה בדעת מעלתו להתיר לה בימי עיבורה ליתן חלוקה לעניים להתפלל עבורה ולעשות לה פדיון. ג"כ אינו נכון ואין זה בכלל רפואה רק אם היו כל בני משפחתה נוהגים כך והיה מנהג פשוט כן בכל בני משפחתה היה אפשר לומר שמחויב גם הבעל לעשות לה כן וכופין אותו אבל לא שהיא תעשה בלי ידיעתו בגנבה ורב הונא דלא יהיב שיבשא לאריסיה ואמרו לו חכמי ישראל בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. והאריכות בזה ללא צורך. וזה שחלק עליו והורה להתיר מחזיק ידי עוברי עבירה וכל דבריו אינם ראוים להשיב על דברי בטלה כאלה"... ודבריו הובאו בפתחי תשובה (יו"ד סי' רמח ס"ק ג).

ד. בערוך השולחן (יו"ד סי' רמח) הביא את הדעות החלוקות שמצד אחד יש הרואים זאת כגניבה עפ"י הרדב"ז והשו"ע, ומאידך יש אומרים שאשה עשירה מותרת לתת לקרוביה. וכך כתב בסעיף יג: "ויראה לענ"ד דכיון דקיי"ל דכופין על הצדקה ועכשיו בזמה"ז ידוע שאין לנו כח לכוף ולכן אם יש איש עשיר כילי וקמצן והאשה נותנת צדקה בלא ידיעתו דוודאי היא בעצמה לא תוכל להיות שופטת בזה אמנם אם הרב שבעיר אומר לה שלפי ערכו אם היה ידינו תקיפה היינו כופין אותו ליתן כך וכך יכולה ליתן כשיעור הזה ולמה נגרע במה שאין ביכולתינו לכופו אם יש ביכולתינו להוציא הצדקה שהוא מחוייב מדינא אף על גב דכפייה הוא מדעת הבעלים וכאן הוא שלא מדעתו מ"מ כיון שהוא מחוייב בסך זה אלא שאין ביכולת לכופו מ"מ החיוב מוטל עליו ואנחנו דנין בזה כפי חיובו וראיתי לגדול אחד שאסר בכה"ג [נודע ביהודה תנינא יו"ד סי' קנ"ח] ואולי בימיו היה עדיין כח ביד ב"ד לכופו משא"כ בזמנינו זה. ולפ"ז אתי שפיר מה שהקשינו בסוף סעי' י"א לעניין קרוביה שאינו יכול למחות בידה ואיך ביכולתה ליתן בע"כ ולדברינו א"ש דבדבר שהוא מחוייב ביכולתה לעשות, והדבר פשוט שכל אשה שאומרת שבעלה נתן לה רשות דנאמנת".

ה. אמנם כבר בש"ס היה מושג של 'העדפה על ידי הדחק' שיש לדון בו, ובעיקר בדורנו בו רבות מן הנשים עובדות והאם יש לדון בשכר עבודתם כהעדפה על ידי הדוחק או אף יותר מזה.

פסק השולחן ערוך (אה"ע סי' פ ס"א): "מעשה ידיה לבעלה, כיצד, הכל כמנהג המדינה; מקום שדרכן לארוג, אורגת; לרקום, רוקמת; לטוות צמר או פשתים, טווה; ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד. דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה, המותר לבעל".

ורמ"א הגיה: "ודוקא שנותן לה מעה כסף כל שבוע, כמו שנתבאר לעיל סימן ע'. ויכולה אשה לומר: איני נוטלת מעה כסף ואיני נותן המותר; אבל הבעל לא יוכל לומר כן (טור בשם הרמ"ה וכ"כ הר"ן פרק אף על פי וכ"כ השאלתות פרשת משפטים)".

היינו נחלקו הראשונים מה דין העדפה על ידי הדחק, האם לאיש או לאשה.

וכתב החלקת מחוקק (סי' פ ס"ק ב) "ועשתה יותר מהראוי לה. דעת המ"מ אפי' שעשתה בשעה שבני אדם ישנים מכ"ש עשתה הרבה מלאכות ביחד שלא ע"י הדחק וע' בטור הביא דעות בזה מחלוקת ר"ת ורב האי והרא"ש לא הכריע ותוכל האשה לו' קים לי כמ"ד לעצמה וכתב הרב בב"ח שכן נוהגים במדינות אלו שלא להוצי' מיד האשה שום העדפה שעל ידי הדחק".

מנהג המדינות שלא להוציא מאשה 'שום העדפה על ידי הדחק' מלמד שבאופן מעשי הוכר בפוסקים שחלק מהממון שאשה מרויחה בעבודתה יכולה ליטול לעצמה וכן ליתן ממנו לצדקה.

ו. השיב בשו"ת רב פעלים (ח"ב אבן העזר סי' לב):

"שאלה: אשה אחת נשואה לאיש עשיר וקרה להם כמו שנתים ימים שלא היו דרין זע"ז ביחד בעיר אחת, אך הבעל היה שולח לה מעות פרס קצוב בכל חודש בשביל מזונותיה, והיא היתה דרה עם בית אביה שהיו ג"כ עשירים קצת והיא אוכלת עמהם, ואף על פי שיודעים שיש לה פרס קצוב מבעלה בשביל מזונותיה לא לקחו ממנה דמי מזונות שהיו זנים אותה, ולכן הותירה מן הפרס שהיה שולח לה בעלה סך ידוע ונשאר אצלה ולא גילתה לבעלה שיש לה מעות שהותירה מן מזונותיה, ועתה היא דרה עם בעלה ביחד ומתפרנסת ממנו בביתו אך נדיבה היא מאד ובעלה קמצן ורוצה לחלק הסך שהותירה לעניים ולצרכי מצוה, וברור לה שאם תודיע לבעלה יעכב ולא ירצה בכך ולכן שואלת אם יכולה לחלק הסך הנז' לצדקה ולא תודיע לבעלה כלום, והיא אומרת דהסך הזה לא הותירה אותו כדי שיזכה בו בעלה, שאם יזכה בו בעלה היתה נותנת אותו לבית אביה בעבור המזונות וגם ברור הוא שבית אביה לא וותרו לה המזונות ולא לקחו ממנה כלום בשביל הרווחת בעלה כי אם דוקא כדי שתהיה מרווחת לעצמה דמי המזונות ומעיקרא בעלה אינו יודע שהם זנים אותה בחנם, אלא חושב כי נותנת להם הפרס בשביל מזונותיה שזנים אותה, וא"כ במה יזכה הבעל בסך הזה הלא שלה הוא ותעשה בו מה שתרצה".

"גם שואלת האשה הנז' כי עתה שהיא דרה עם בעלה ביחד והוא מביא כל צרכי הבית הן מאכל הן משקה הן כסות וכיוצא, אך בעלה קמצן ואינו רוצה שתתן לעניים מברכת הבית מיני מאכל וכיוצא כנהוג בבתי העשירים אף על פי שהוא עשיר, אך היא נדיבה וקשה עליה הדבר הזה לקמץ ידה, אלא תרצה לפתוח ידה לעניים ואביונים, ולכן שואלת אם יש בזה חשש גזל מאחר דבעלה אין לו רצון בכך, יורנו ושכמ"ה".

"תשובה גרסינן בגמרא דכתובות דף ס"ה ע"ב ת"ר מותר מזונות לבעל, וכתב הטור סי' ע' אם צמצמה והותירה מאלו המזונות הוא לבעל, וכ"כ מור"ם ז"ל בהגה סעיף ג' וכתב הרב פתחי תשובה בשם הרב תשובה מאהבה ח"א סי' ע"ח וסי' פ' מ"ש צמצמה, אין זה מוסכם להלכה, כי ממה שאמרו בכתובות דף ס"ה מותר מזונות לבעל אין ראיה כי שם לא איירי בצמצמה, אלא שנתותרו ממילא כגון שהיא בטבעה אינה אוכלת כ"כ כשיעור שקצבו חכמים לסתם נשים, וכמ"ש רש"י שם בהדיא ובזה הדבר פשוט שהוא לבעל שהרי אין הבעל חייב ליתן יותר ממה שצריכה היא, אבל בצמצמה וסבלה רעבון ודוחק יכולה לומר שבשביל עצמה עשתה כן ולא שיזכה בה בעלה, וכן מפורש בתוספות בנזיר דף כ"ד ע"ב דאם צמצמה מפיה ולא אכלה כדי שבעה הוא שלה, אלא דאם יש מותר מחמת שהוזלו המזונות הוא לבעל, וכן מפורש בהר"ן בנדרים דף פ"ח ע"א ע"ש, ולכן פסק הרב תשובה מאהבה הלכה למעשה שאין להוציא מיד האשה, והסכים עמו הגאון נודע ביהודה וכתב דלאו משום שהאשה יכולה לומר קי"ל אתינן עלה אלא דבאמת דין זה ברור ולית ביה ספיקא כלל ע"ש באריכות, וכ"כ בספרו דגול מרבבה בסי' זה. ועיין עוד מזה בס' בית מאיר כאן ולקמן סי' פ"א סק"א עכ"ד ע"ש. וספר תשובה מאהבה ח"א אינו מצוי אצלינו, אך ספר בית מאיר מצוי אצלינו ושם הביא לשון הרמ"ה דלא כתב צמצמה, דנראה דס"ל כהתוספות והר"ן דבצמצמה הרי הוא שלה, ורק אם הותירה מאיליה כגון שהוזלו המזונות או שלא אכלה הרבה מצד טבעה, בהא קאמר תלמודא דהוי לבעל וכתב דהרי"ף והרא"ש משמע דס"ל כהטור ותפסו תירוץ ראשון של התוספות דנזיר עיקר, ועל כן בצמצמה יכולה לומר קי"ל כהרמ"ה ורש"י, ותירוץ הב' של התוספות והר"ן ע"ש. מיהו עדין יש להסתפק למ"ד בצמצמה הרי הוא שלה אם יש להמותר הזה דין נכסי מלוג שהבעל אוכל פירות או שלה לגמרי, ועל זה הענין האריך הגאון בית מאיר בסי' פ' סק"א ע"ש".

"והגאון בית יעקב סי' זה סעיף ג' תמה על רמ"א שלא הביא דעת התוספות בנזיר דף כ"ד בד"ה שקמצה והר"ן בנדרים דף פ"ח, דמוכח מדבריהם שהם שלה לגמרי ואפילו לפירות אין משועבדים לבעל, וביותר מוכרח כן מדברי הרב בית שמואל דס"ל שלה לגמרי, ולפ"ז נראה דאם תפסה דיכולה לומר קי"ל כהתוספות והר"ן ובית שמואל, אמנם זה דוקא אם צמצמה מזונות הקצובים במשנה לעניות שבישראל, אבל בעשירות שנותן לה לפי כבודה והיא צמצמה, הוא של בעל דאין מחוייב ליתן לה לפי כבודו רק לכבוד עצמה, אבל כשאינה רוצה לכבד עצמה בזה ולתלות כיס מעות לעצמה, על זה אינו מחוייב לתת לה וזה פשוט עכ"ד".

"והנה נראה דכמו דאמרי רבנן בצמצמה מפיה ולא אכלה שובעה דהם שלה משום דאיכא אומדנא רבה שלא צערה עצמה והרעיבה נפשה כדי לעשות הרווחה לבעלה, כן הכא בנ"ד דאכלה מבית אביה ולא נתנה להם דמי מזונותיה איכא אומדנא רבה דלא עשתה כן להפסיד את בית אביה כדי שירויח בעלה, אלא ודאי עשתה כן להנאתה שתזכה לעצמה בדמים אשר תותיר מכח בית אביה וזה ברור ופשוט דהאי מלתא דנ"ד דמי להאי מלתא דאמור רבנן על מה שהותירה מחמת רעבונה שהרעיבה עצמה, וא"כ מאחר דזכתה במותר הזה לעצמה, ודאי יכולה היא לחלקו לעניים דשלה הוא ואין בזה משום גזל, ואף על גב דאיכא פלוגתא בהאי סברה, דהא הטור ודעמיה סבירא להו בכל גוונא המותר לבעל, הנה בנ"ד כיון שהיא תופסת במעות אלו יכולה לומר קי"ל ותתן אותם לצדקה, ואין בזה חשש גזל, דכיון דאינה נהנית בדמים לצורך מצוה, אלא מקדישתם לצדקה, ובכ"מ יד ההקדש על העליונה, והיא מצוה קא עבדא. גם הסברה שכתב הגאון בית יעקב בסוף דבריו הנז"ל לא שייכה בנ"ד, כי היא באמת לא זלזלה בכבודה, במה שהותירה מעות אלו, אלא אכלה מבית אביה, ואין בזה זלזול כבוד אם יהיו בית אביה מאכילים אותה ונותנים לה מתנות, דמעות אלו הם של בית אביה שזנו אותה, והם מוותרים אותם לה, וכאלו לקחו אותם וחזרו ונתנום לה ע"מ שתעשה בהם כחפצה, ולא לתתם לבעלה, דהגם דהם לא פירשו הדבר כך, הנה סתמו כפירושו ע"פ אומד הדעת"...

עולה מדברי הרב פעלים שמה שקבלה כבר מבעלה ומאיזו סיבה לא היתה צריכה לו, אם משום שאחר זן אותה או שצמצמה ודחקה עצמה – הוא שלה לגמרי ויכולה לתת לצדקה ואין בכך שום גזל.

ז. ממשיך הרב פעלים:

"ועל הספק הב' ששאלה האשה הנז' להיות שבעלה קמצן, הוא אומר שאין ברצונו שתתן אשתו לעניים מברכת הבית מיני מאכל וכיוצא כנהוג בבתי העשירים, והיא להיותה נדיבה קשה עליה הדבר הזה לקמץ ידה וכו', הנה ראיתי להגאון מהר"ם מינץ ז"ל בתשובה סי' ז' דף ה' ע"ג, שהשיב להשואל, נ"ל אם היתה אחותך בעלת צדקה ורצתה לתת לקרוביה דבר נכון לפי עושרה שלא היה בעלה מצי למחות בידה כדתניא המדיר את אשתו וכו' ש"מ כל מה שדרך נשים לעשות אפילו מידי דאית ביה חסרון כיס לא מצי הבעל למחות בידה ה"נ לא שנא, ומה לדבר הרשות אינו יכול למחות בידה, מכ"ש ליתן צדקה דהוא מצוה רבה עכ"ל, ובכיוצא בענין זה סבורי אסבר הרב מלאכי הכהן ז"ל בתשובתו אשר הובאה בס' בית יאודה ח"ב סי' מ"ז וז"ל, דאם אנו אומרים דאמרו חז"ל דעת כל אדם שאינו מקפיד כשאשתו נותנת מתנה מועטת לצדקה ואפילו בלתי רשותו, א"כ לא מצי שוב להקפיד על דבר ששאר בני אדם אין מקפידין בו, כי כאשר נשאה סתם הוי כאלו פירש בהדיה שלא ימחה עליה בתתה דבר מועט לצדקה, וכיון דאיכא הכי אמדן דעת רז"ל הוי כפירש בהדיה דאין ספק שלא יוכל למחות עליה כיון דע"מ כן נשאה, השתא נמי לא שנא וכו', ועל כגון דא קאמר רב אשי בכתובות גבי מתניתין המקדש האשה ע"מ שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים דאינה מקודשת, דבמידי דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידא, ובנ"ד נמי אלו נניח שאמרו רז"ל דעת כל אדם שאינו מקפיד, אז כשבא בעל האשה למחות עליה לא מהניא מחאתו כלל וכו'. עכ"ד ע"ש".

ומסיק הרב פעלים:

"הנה כי כן בנידון השאלה יש להשיב שיכולה האשה הנז' לתת מברכת הבית הן מאכל הן מעט מעות לעניים ולנכאים הדופקים על פתח הנדיבים, כדרך שנותנים בתי העשירים שהם במדרגה שלה, ואפילו אם הם עשירים מעט יותר ממנה, וכמ"ש הגאון מהר"ם מינץ ז"ל, ואז אף על פי שבעלה קמצן ומוחה ואינו רוצה שתתן כלום, אינה צריכה לשמוע לו בזה, מיהו לא תרבה לתת יותר מן הנהוג בבתי העשירים הנדיבים שהם במדרגה אחת עמה, או מעט יותר ממדרגתה".

היינו אשה שהיא עשירה, וכך נהוג בבתי העשירים בצדקה, מותרת לתת צדקה מפני שאדעתא דהכי נשאה ועולה עמו ואינה יורדת עמו.

ח. בימינו, חלק גדול מן הנשים עוסקות במלאכה בשכר בעצמן, פרט למלאכות הבית שעושות לבעליהן, והוא זן ומפרנס. מצב זה הוא חדש בכך שאין במדובר על ממון שהבעל מכניס לצרכי המשפחה, אלא בממון שהיא הרויחה. דן בכך בס' בתשובות והנהגות (כרך ג סימן תיז):

"שאלה: מעשה ידי אשה לבעלה ורוצה לעבוד כדי לתת המשכורת לבני משפחתה".

"נשאלתי מאשה שעובדת ונותנת חלק ניכר ממשכורתה לקרוביה, והבעל טוען שמעשי ידיה שלו ואינו מסכים, והיא טוענת שהרי בעצם אינה מחוייבת לעבוד כפקידה במשרד, ורק שהיא דוחקת עצמה ועובדת כדי שבני משפחתה יהנו".

"הנה בש"ע אהע"ז (ר"ס פ) כ' שמעשה ידיה לבעלה כיצד הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתים טווה ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר לבד, והרמב"ם ר"פ כ"א דאישות מסיים והטוייה היא מלאכה המיוחדת לנשים, וע"ש ב"בית מאיר" שאינו יכול לכופה במשא ומתן ואינו יכול לשנותה למלאכה אחרת, וכן הביא בב"י (צ"ה) תשובות הרשב"א שאינה אצלו כעבד או כפועל אלא רק לעשות בצמר. מיהו עיין בשו"ת מהרש"ם ח"ד סימן צ"ב שהביא מהמל"מ פכ"א מאישות ה"א דדעת הראב"ד והרשב"א שבאלמנה שמעשי ידיה ליתומים אם עשתה מלאכות שאינה חייבת לעשותן מעשי ידיה שלה, וה"נ באשה שיש לה בעל, ומפרש המל"מ שם שיש לחלק דאלמנה שאני שמציאתה לעצמה וה"ה מעש"י ממלאכות שאינה חייבת בהם, לעצמה, משא"כ בנשואה שמציאתה לבעלה ה"ה גם המלאכות שאינה חייבת בהם, ועי"ש מש"כ לדחות זה. והמהרש"ם תמה דלא עדיף מהעדפה ע"י הדחק דכתב הב"ח דהמנהג במדינות אלו דאין מוציאין מיד האשה שיש לזה יסוד מהרא"ש והר"ח ע"ש, [דלא כהשו"ע ר"ס פ' דהוי לבעל, ועיין בחזו"א סימן ע' סק"ה במה שתמה ע"ד הב"ח, יעוש"ה]. ואינו דומה למציאה ששייך לבעל משום איבה וכדומה דהתם דרכה בכך ותקנת חכמים ע"ז, לא כן העדפה ע"י הדחק או מלאכות שאין דרכה בכך. ועיין שם עוד דדן דמשא ומתן דסרסרות מיקרי דרכן בכך, והראיה ממש"כ הראשונים והרמ"א דשייך לבעל, ודן דברשב"א מפורש דלא מיקרי דרכן בכך, וע"כ מוכיח דגרע מהעדפה ע"י הדחק ודמי למציאה ודברי הב"ח צ"ע. אכן החילוק מבואר דהרמ"א הא ס"ל כהשו"ע שיסודו מהראשונים דהעדפה ע"י הדחק הוי לבעל, אך להב"ח דהמנהג בהעדפה ע"י הדחק דאין מוציאין מידה י"ל דה"ה לענין מלאכות שאינה רגילה בהם".

"ועוד לגבי עיקר דין מלאכות דנחשב שאינה רגילה בהם, הנה הר"ן בכתובות (סא: ד"ה הלכה) כתב שאם עשתה מלאכה שאינה חייבת כגון שיש לה שפחות, ומ"מ עובדת כדי שלא תבוא לידי זימה, והיינו מחמתה ולא מחמתו, דיש אומרים ששייך לה, ובשם הרשב"א ז"ל כתב דלא עדיף מהעדפה שע"י הדחק דהוי דבעל. ולדעת הר"ן קרוב הדבר שמלאכתה לעצמה שאם תצטרך לתת לבעל מלאכתה תתבטל ותבוא לידי זימה, והריטב"א כתב שמלאכתה לעצמה, דרק בהעדפה אזלינן בתר העיקר אבל כשעיקר המלאכה שלה שאינה חייבת בה אין לבעל זכות בהם ע"ש, ויש משמעות ג"כ בי"א שבר"ן כן, ומעתה בעניננו שאינה מחוייבת כלל במלאכה זו הרי י"א דהוי שלה".

"ומעתה כיון דבהעדפה ע"י הדחק דעת הב"ח דהמנהג במדינות אלו שאין מוציאין מידה, וביותר במלאכות שאין חייבת בהם יש מהראשונים דס"ל דהוי שלה, ועכ"פ לא גרע מהעדפה שע"י הדחק, י"ל דע"י המנהג הוי שלה מדינא, דאדעתא דמנהג נשאת, ולכן אף למה שערער החזו"א בסימן ע' סק"ה דהאיך נכריע כר"ע דהוי שלה, הרי דעת השו"ע והרמ"א וגדולי הראשונים כחכמים דהוי של בעל, וגם הרא"ש לא הכריע דהוי שלה והאיך נוקמיה בידה, מ"מ נראה שהמנהג במדינות אלו כפי שהעיד הב"ח, וי"ל שעכ"פ נעשה מרוב הרגילות לעסוק כהעדפה ע"י הדחק, ואילו יהא של בעל לא יעסקו במלאכה בהעדפה ע"י הדחק, וניחא לבעלייהו בהכי דסו"ס רווחא ביתה, ואין לבעל שום הפסד ממלאכתה דעוסקת בזמן דאין מזנחת שום דבר מחיוביה, וע"כ נקבע המנהג שאין מוציאין מידה, וי"ל דשוב הוי כאדעתא דהכי נשאת וכמ"ש".

"אכן למעשה נראה לחלק בזה, שאם הוא בן תורה וידעה האשה שאי אפשר להם להתקיים אלא בעזרת עבודתה, נמצא שהיא כמחוייבת גם במלאכה שבמשרד, וכן נהגו כמה נשים חרדיות (והיינו במקום עבודה שיש שם אוירה של תורה ויראת שמים, שבלאו הכי אסורה לעבוד שעלולה להתקלקל כששומעת דברי ליצנות וכדומה), אבל בנ"ד שבעלה עובד ומרויח כדי פרנסתם ולא התנה עמה שתעבוד, נראה שיכולה לטעון שעובדת בתנאי שהשכר לעצמה".

"מיהו אם עבדה כבר בתור בחורה, ואם כן המלאכה לא דבר זר אצלה, נראה שאין זו טענה שמלאכת משרד אינה מלאכה לנשים, שהרי גם קודם נישואיה נהגה כן, ואינה יורדת עמו כשעובדת במשרד. אבל אם הולכת לעבוד וטוענת שפטורה מכך, כיון שיש לו פרנסה מבלעדי עבודתה ואינה מחויבת לעבוד כדי להעשיר, כיון שלצורכי הבית יש מעבודת בעלה, ודוחקת עצמה רק בשביל שתהא השכר שלה, ובמלאכתה אינה מזנחת בביתה המלאכות שעליה לעשות, נראה שאם רוצה שיהא הכסף לעצמה, אין בידו למחות בידה, וכמו שביארנו".

"וכ"ז אני כותב מצד שורת הדין, אבל יש לדעת שכל מחלוקת עלולה לקלקל חיי שלום ואישות ביניהם, וע"כ מן הראוי היה להתפשר שיסכים עכ"פ לחלק מהכסף שתתן למשפחתה, ומה עוד שקרוביה כקרוביו ומדין צדקה ראוי לו להחזיקם, ובדרך פשרה ושלום טוב הדבר לכל הצדדים אף אם מן הדין נראה כמו שביארנו".

"ולע"ד נראה שהמנהג כמ"ש בהעדפה שעל ידי הדחק דביש להם פרנסה גם בלי עבודתה אין מוציאין מידה, וכיון שנהגו כן, יש לקיים המנהג שאם היא עשתה מלאכה שייך לה, ונימא דאדעתא דהכי ניסת היום, ואין לנו אלא כפי המנהג והיינו שאין מוציאין מידה מה שהרויחה. (ואף אי לא נימא כן, הנה כאן לכתחילה עובדת רק לצורך זו הצדקה, וכיון שאין חייבת במלאכה נראה שאין לו להוציא מידה כמ"ש), ויש לקיים הדברים בלי מחלוקת ובהסכמת שני הצדדין, ואם הוא בן תורה בלאו הכי נראה דשלו, רק יתן לה המגיע לה וכמ"ש".

"ועיין מ"ל פרק כ"א דאישות דאשה שמביאה הטרף לביתה ומכלכלת בעלה במלאכה שאין דרכה בכך, דהרבה מהראשונים דס"ל דבזה גם לחכמים השכר שלה, [וע"ע בחזו"א שם סק"ו מש"כ בזה], ולע"ד בזמננו אם ניסת לו שהוא לומד, והיא שותפת לו ומחלקת עמו שכרו במצות ת"ת והיא מפרנסת הבית, מעיקרא נכנסה אדעתא דהכי, והוא נשאה לשם כך, ואינה יכולה להשתמט מחובת לפרנסו כראוי, וחוששני שכל מעשי ידיה שלו שהתנו שזהו חלקו שלומד תורה ומקיים את חובתו בת"ת, וחובתה להשתדל בכל מעשי ידיה לפרנסת הבית וכו', כיששכר וזבולון כמו שהסכימו בנישואין, וצ"ב בכל זה".

מסקנה

נראה לענ"ד שיש ללמוד מעיון זה, שאף אם נאמר שמשכורתה תשמש לצרכי הבית המשותף, האשה תוכל לתת מעשר כספים ממשכורתה לצדקה או למשפחתה וכד'. אמנם ממון שהבעל מכניס לצרכי הבית נראה שאין היא שליטה עליו, ולא תוכל לתת ממנו אלא מתנה מועטת לפי מנהג המקום.

אולם ראוי מאד שהכל יעשה על דעת הבעל, ומה שכתב ערוה"ש שכיון שאין אנו יכולים לכפות לצדקה בכ"ז אין זה גזל, זה ראוי להיאמר במישור ההלכתי, אבל לגבי בניית בית נראה לי שרק ירבה מחלוקת בין איש לאשתו, ועל כן ראוי שרב המקום יסביר לו מה הדרך הנכונה כיון שהוא אמיד וראוי לתת לצדקה כראוי, אולם אם אינו חפץ בכך, האשה תתן מעשר כספים ממה שהרויחה בעצמה אבל לא ממון שהוא השתכר אע"פ שהיה ראוי שייתן יותר לצדקה.

הערת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א

נתינת צדקה ע"י אישה (הכנסותיה של אישה עובדת)

מסקנתך היא שמעיקר הדין הכנסותיה של אישה הן שלה כי זו העדפה שע"י הדחק ואין מוציאין מידה ולכן היא רשאית לתת מהן צדקה לפי שיקול דעתה.

לענ"ד לא כל עבודה מחוץ לבית נחשבת להעדפה ע"י הדחק. מעיקר הדין אשה חייבת בכל עבודות הבית, מטחנת, ואופה, ומכבסת, ומבשלת, וכן טווה ואורגת וכו'. היא אינה חייבת לפרנס, זו אחריותו של הבעל. החל מהמהפכה התעשייתית השתנו הטבעים. רוב מלאכות הבית אינן נחוצות עוד. אשה לא טווה ולא אורגת לא מטחנת ולא אופה לחם, כל אלו נקנים מן המוכן. גם כביסה וחלק גדול מעבודות המטבח נעשות ע"י מכשירים חשמליים, המקלות מאד על האישה ומאפשרות לצאת מן הבית. אך מי צריך לשלם עבור מה שקונים ועבור המכשירים והוצאות החשמל? עבודות האישה בחוץ הן המממנות את כל אלו. נמצא שעבודתה בחוץ היא תמורת עבודות הבית שהיא נפטרה מהן. ואדרבה נוח לה לאישה לעבוד מחוץ לבית בעבודה מעניינת ומכניסה במקום עבודות הבית שהיו בעבר. אי לכך, בדרך כלל אין לעבודת האישה כיום גדר של העדפה שע"י הדחק. רק אישה העובדת שעות נוספות, מעל למכסה המקובלת של נשים המגדלות ילדים וחוזרות אחה"צ להיות עם ילדיהן, התוספת היא העדפה שע"י הדחק.

גם אשה המביאה איתה מכשירים הפוטרים אותה מעבודות הבית דינה כמי שהכניסה עמה כמה שפחות. היא אינה יושבת לבטלה, שהבטלה מביאה לידי זימה לכן עליה לעבוד בצמר. אך בימינו כמעט ואין אישה היודעת לעבוד בצמר וגם אין בכך תועלת, נוח יותר לקנות בגדים מן המוכן. כדי שלא תשתעמם עליה לעבוד עבודת חוץ סבירה. גם זו אינה העדפה שע"י הדחק.

לכן נראה לענ"ד שחוץ ממקרים חריגים שבהם אישה עובדת קשה מחוץ לבית סתם נשים אינן מגיעות להעדפה שע"י הדחק וכל הכנסותיה אינן שלה אלא של בעלה המפרנס אותה.

אעפ"כ מקובל היום שבעל ואשה מתיחסים להכנסותיהם כאילו הן של שניהם שווה בשווה. על דעת כן נכנס כל זוג לחופה (ר' מאמרו של הגר"ש דיכובסקי בתחומין יח) לכן מותר לה לתת צדקה לפי הבנתה. אך היא הנותנת, מכיון שכל זוג רואה את עצמו כשותפין שווים מן הראוי שלא יוציא כל אחד מהם הוצאות חורגות מבלי ליידע אחד את השני.