חבל נחלתו כב לו

סימן לו

בת מתגיירים לחומרא לכהן

שאלה

להורים (שעלו ממזרח אירופה) שבגלל שלא יכלו להביא ראיה ליהדותם עברו גיור לחומרא נולדה בת שהורתה בקדושה, כשהגיעה לפירקה, השתדכה לכהן. שבוע לפני החתונה קבלה הודעה, כנראה מרשם הנישואין, שהיא אסורה להינשא לכהן כיון שהיא בת גרים. מה הדין?

תשובה

א. נאמר בקידושין (עז ע"א): "רבי אליעזר בן יעקב אומר: ישראל שנשא גיורת – בתו כשירה לכהונה, וגר שנשא בת ישראל – בתו כשירה לכהונה, אבל גר שנשא גיורת – בתו פסולה לכהונה, אחד גר ואחד עבדים משוחררים, אפי' עד י' דורות, עד שתהא אמו מישראל; ר' יוסי אומר: אף גר שנשא גיורת – בתו כשירה לכהונה".

ובקידושין (עח ע"ב) בסוגיית הגמרא: "ר' יוסי אומר: אף גר שנשא גיורת. אמר רב המנונא משמיה דעולא: הלכה כרבי יוסי. וכן אמר רבה בר בר חנה: הלכה כרבי יוסי; ומיום שחרב בית המקדש, נהגו כהנים סילסול בעצמן, כרבי אליעזר בן יעקב. אמר רב נחמן, אמר לי הונא: בא לימלך – מורים לו כרבי אליעזר בן יעקב, נשא – אין מוציאים אותה ממנו, כרבי יוסי".

פרש רש"י:

"סילסול – מעלה".

"נשא – בת גר וגיורת אין מוציאין מידו".

ב. פסק הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ב) כפי העולה מן הסוגיא: "גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו והולידו בת אפילו לאחר כמה דורות הואיל ולא נתערב בהן זרע ישראל הרי אותה הבת אסורה לכהן, ואם נשאת לא תצא הואיל והורתה ולידתה בקדושה, אבל גר או משוחרר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת או משוחררת בתו כשרה לכהונה לכתחלה".

וכן פסק השולחן ערוך (אה"ע סי' ז סכ"א): "גר שנשא גיורת, וילדה בת, לא תנשא לכתחלה לכהן אפי' בת בתה עד כמה דורות, אף על פי שהורתה ולידתה בקדושה. ואם נשאת לכהן, לא תצא. ואם יש בה צד א' של ישראל, כגון גר שנשא ישראלית או ישראל שנשא גיורת, הבת מותרת לכהן לכתחלה. וה"ה למשוחרר שנשא ישראלית או ישראל שנשא משוחררת".

לפי פסק הגמ' עולה שאם השאלה היתה על גר שנשא גיורת – לגבי נישואי בתם שהורתה בקדושה לכהן – לכתחילה היה על רשם הנישואין להודיע להם שאין להם להינשא, ואם נישאו – דינם כזוג נשוי לכל דיני תורה והעיכוב הוא לכתחילה.

ג. איך מחשיבים גיור לחומרא לגבי נישואין לכהן כפי השאלה שלפנינו.

במאמר: 'בדין חזקת כהונה וגיורת לכהן' (סיני תשנ"ח פו-צד) כתב הרב הדיין צבי בן יעקב שליט"א לחלק בין גט לחומרא לגיור לחומרא שגט לחומרא אסורה לכהונה וגיור לחומרא מותרת לכהונה, כשבשני המקרים התברר שלא היתה צריכה לגט ולא לגיור. שבגט לחומרא הדין שאסורה לכהן1 ובגיור לחומרא מותרת לכהן. אמנם לבסוף, נסוג מסברתו וכתב שצריך בית דין גדול יותר מבית דין קמא שגייר (לחומרא), לקבוע את העובדה שלא היה צורך בגיור. (והתיר התם משום שהיו דברים המוכיחים שטעות היתה בכתיבה שהבעל הוא כהן). לדידן, אין בדבריו להוכיח על מצב הבת המעוניינת להינשא לכהן.

במאמר 'יחוסו של אסופי' (תורה שבעל פה, כט, מד-נא) כתב הרה"ר והראשל"צ (לשעבר) הרב אליהו בקשי-דורון בסוגריים, בסוף פרק ב: "(יש לציין שהמדובר בזכר שאין כל מגבלה בעתיד אם יחשב כגר או כיהודי מלידה ואין כל חשש בגיור חומרא, מה שאין כן בבת. יש לברר היטב לפני הגיור לחומרא, משום שהגיור מגביל הבת להנשא לכהן כגיורת)". משמע מדבריו שהחמיר בגיורת לחומרא לכהן.

בפסקי דין – ירושלים (דיני ממונות ובירורי יוחסין יב עמ' תנז) הסיק הרב לוין (אב"ד): "ובגיורת שנתגיירה מספק אם אסורה לכהן, דן בזה בספר שאלת יצחק (קוסובסקי) סי' מז וכתב שם שאם יוסכם אצלנו לאחר שנחקור בדבר שיש אמנם צד שהאם ישראלית, בשעת הדחק אפשר לסמוך על הב"ש סי' ו ס"ק כ בדעת רש"י ביבמות סא א ד"ה אלא, ושם ב ד"ה אלא, וראב"ד אסו"ב פי"ח ה"ג, שאיסור גיורת לכהן אם לא נבעלה מנכרי הוא מהכתוב ביחזקאל ולא מהתורה (הובא במנ"ח מ' רסו, הוצ' מכון ירושלים אות טז), ובמקום שהיא ספק אם היא גיורת או בת ישראל, יש להקל כיון שלדעה זו אין כאן אלא ספק דדבריהם, שהולכים בו לקולא. אלא שיש לכתוב בפנקס הבי"ד לזכרון שנתגיירה מצד הספק בטבילה בלא ברכה, ועיקר היתרה הוא רק מצד הספק, ולא תצא מזה תקלה להתיר ח"ו גיורת ודאית".

עולה שהתיר אף גיורת שנתגיירה לחומרא לכהן מצד שמחלוקת ראשונים אם גיורת לכהן איסור תורה או איסור דרבנן וכיון שכאן הוא ספק יש להקל שהוא רק ספק דרבנן. כאמור, במקרה דנן אין השאלה באֵם שאצלה הגיור לחומרא אלא בבת ולכן יש להקל.

בספר 'בבת עינינו' (עמ' שצו) הובא אישור של הגר"ע יוסף (כמענה לרב יצחק רלב"ג רושם הנישואים בירושלים) לבת עולים מאתיופיה שהתגיירה לחומרא להינשא לכהן, והוסיף שכתב על כך בשו"ת יביע אומר (ח"ח סי' יא).

בספר מאור השמ"ש (עמ' עא) מובאים דברי הגר"ש משאש זצ"ל רב העיר ירושלים להתיר גיורת שעברה גיור לחומרא – לכהן. והפנה לתשובותיו שמ"ש ומגן (ח"ג סי' יג, יד). ושם התיר בגט לחומרא להינשא לכהן, והסכים עמו הגר"ע יוסף (שם בסימן יד). וק"ו לגיורת לחומרא שיש להתירה לכהן.

וכן בשורת הדין (כרך יא פס"ד המתחיל בעמוד קעה), הרב הדיין אברהם יצחק הלוי כלאב שליט"א התיר להשיא לכהונה מי שחייבת בגיור לחומרא.

הכותבים שהובאו פסקיהם דנו בנושא גיור לחומרא לכהונה, ופרט לגר"א בקשי דורון שהתייחס לכך בהערה ואסר, כולם התירו גיורת שהתגיירה לחומרא לכהן, אמנם במקרה שלפנינו, הגיור לחומרא היה בהוריה, והבת הבאה להינשא הורתה היתה בקדושה, ולכן יש לפענ"ד להקל בהיתרה לכהונה.

ד. נראה לענ"ד מטעמים נוספים שיש להתירם להינשא.

הכהנים נהגו סלסול ביוחסם, ועל כן לא השתדכו אף עם בת גרים שהורתה בקדושה, ומטעם זה אף אם כהן יחיד יקום ויאמר: 'לא ניחא לי סלסול שנהגו אבותי' – אין שומעים לו, ולכתחילה צריך לומר לו שאין לו לשאת בת גרים. אולם במקרי ספק נראה שאין להחמיר מכיון שהכהנים עצמם הם שהעמידו מנהגם כר' אליעזר בן יעקב, אעפ"י שהלכה כר' יוסי.

ואולי זו משמעות 'בא להימלך' – כהן שמחשיב את מעלת כהונתו ובא להימלך – מונעים אותו, אבל כהן שאינו נוהג סלסול בעצמו, ואינו מחשיב את מעלת כהונתו עד כדי כך שאינו בא להימלך – אין מעכבים אותו מלשאת בת גרים שהורתה בקדושה. ולפי סברא זו, אף רשמי נישואין אינם צריכים להודיעו שאסור לו לשאת בת גרים, שכן הוא לא בא להימלך, אלא בא להרשם לפי כללי סדרי החיתון במדינת ישראל. ומה שהם הודיעוהו לא מחשיבו כבא להימלך. (אמנם הרמב"ם והשו"ע לא הביאו את לשון הש"ס – בא להימלך, אלא כתבו: 'אסורה לינשא' וצ"ע.)

ה. עוד יש להחליש טענת סלסול של כהנים, שכן הכהנים כולם הם לא מיוחסים, ונהי שבחורבן בית שני ידעו יחוסיהם, וידעו לאיזו משמרת הם מתייחסים. בימינו אין כהנים מיוחסים (אלא עפ"י מסורת משפחתית עי' בספרי ח"א סי' סח – 'כתב יוחסין ומעלתו בימינו' וחלק טו סי' מז – 'סדרי יחוס הלויים וזכותם במתנות') עד כדי כך שהר"י עמדין סבר שהם צריכים להחזיר דמי פדיון הבן שקבלו כדי שלא יהא גזל בידם. ועל הגר"א סוּפָּר שפדה עצמו אצל כמה כהנים כדי לצאת ידי ספק כהונה.

וכיון שיחוסם כל כך לא ברור, במקרי התחתנות עם מקרי ספק – אין להחמיר. (וראיתי שאף הגר"ע יוסף הביא טיעון זה בתשובתו שהובאה בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ג סי' יד.)

ו. בנוסף לכל, ספק ספיקא לפנינו: ספק אביה מישראל ולא היה צריך גיור, וספק אמה מישראל ולא היתה צריכה גיור, ואם היה ניתן לברר יהדות של צד אחד, הבת, אף לדעת ר"א בן יעקב מותרת לכהונה. ועל כן אפילו ששני הצדדים התגיירו לחומרא, הבת ודאי יש בה ספק ספיקא להקל ולהתירה על אף הודעת רשם הנישואין, שכן אם רק אחד מהם מישראל אפילו לראב"י מותר לה להינשא לכהן.

[ואין זה דומה לגיור לחומרא בעולי אתיופי', שם הספק הוא אחד לכל המתגיירים, וע"כ אין כאן ספק ספיקא להקל. ורק לדעת המקילים אין צריכים גיור.]

ואם נוסיף שאף מעלת הכהונה אינה ודאית – יש כאן שלשה ספיקות, וודאי אין להקפיד בסלסול שנהגו הכהנים.


מסקנה

הבת הזאת שהורתה בקדושה, אשר נולדה מהורים שגיורם לחומרא – מותרת לכהן ובע"ה תבנה עמו בנין עדי עד.


הערת הגר"י אריאל

הגר"י אהרנברג שהיה ראב"ד בת"א פסק שאם כבר נוצרו קשרים הדוקים בין כהן לבין בת גרים היא מותרת כי זה נחשב לדיעבד. ק"ו במקום שהגיור לחומרא, ק"ו כשכבר נקבעה חתונה.


נספח – נרשם לנישואין אינו בא לימלך

בתשובה לעיל עסקנו בנושא בא לימלך, וסברנו שהבא להירשם אצל רשם נישואין אינו נחשב כבא לימלך. נעיין במונח זה בראיה רחבה יותר, ובנושאים נוספים שהובא דין בא להימלך.

א. בא להימלך בבת גר וגיורת

נאמר בקידושין (עח ע"ב): "אמר רב המנונא משמיה דעולא: הלכה כרבי יוסי. וכן אמר רבה בר בר חנה: הלכה כרבי יוסי; ומיום שחרב בית המקדש, נהגו כהנים סילסול בעצמן, כרבי אליעזר בן יעקב. אמר רב נחמן, אמר לי הונא: בא לימלך – מורים לו כרבי אליעזר בן יעקב, נשא – אין מוציאים אותה ממנו, כרבי יוסי".

לעומת זאת לשון הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ב): "גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו והולידו בת אפילו לאחר כמה דורות הואיל ולא נתערב בהן זרע ישראל הרי אותה הבת אסורה לכהן, ואם נשאת לא תצא הואיל והורתה ולידתה בקדושה, אבל גר או משוחרר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת או משוחררת בתו כשרה לכהונה לכתחלה". ולא הביא דין בא לימלך. וכן השו"ע השמיט זאת.

צריך לחקור בשיטת הרמב"ם וסיעתו, האם 'בא לימלך' הוא היכי תמצי לכך שנודע שכהן פלוני רוצה לשאת בת גרים ובכל מקרה שנודע הדבר יש לאוסרם, והמונח 'בא לימלך' הוא רק הצגת מצב וסימן לנכנס למצב אסור, ובעצם הכוונה היא לחלק בין לכתחילה לבדיעבד. או ש'בא לימלך' הוא הבא ליטול עצה אם לעשות מעשה מסויים ואם אינו בא לשאול על המעשה שרוצה לעשותו, אף אם נודע לבית דין אין לאוסרו באותו מעשה.

הנ"מ במידה ולא בא לימלך אלא נודע הדבר בדרכים אחרות, האם גם אז מוטל על בי"ד למונעו מן המעשה.

לשון הרמב"ם והשו"ע שהשמיטו את המונח 'בא לימלך', ואסרו לכתחילה בכל ענין, נראה שבאה לאסור כל היכי תמצי שנודע הדבר קודם שנשאה. ואף שהש"ס לא נקט לשון לכתחילה ובדיעבד, הרמב"ם והשו"ע כתבו כך.

אולם רבים הראשונים שהביאו לשון 'בא לימלך' כסיבת האיסור.

כתב השאילתות דרב אחאי (פרשת אמור שאילתא קד): "ברם צריך למימ' גיורת דקאמרי' דזונה היא דמעיקרא לא הוו קידושי היכא דאיגיירא, דילידא בתה מהו לכהונה דילידא מישראל לא תיבעי לך דהא ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה והא נמי לא שנא, כי תיבעי לך גר שנשא בת ישראל וגר שנשא גיורת זרעו מהו לכהונה כיון דאינון פסולין זרעיהו נמי פסולין או דילמא לא דאינהו מ"ט פסולין דלא הוו קדושין מעקבייהו אבל זרעיהו הא בקדושה איתילידו מיפלג פליגו בה תנאי בהא מילתא דתנן רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר רבי אליעזר בן יעקב אומר גר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהונה רבי יוסי אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה. הילכתא כמאן ת"ש דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרבי יוסי, ומשחרב בית המקדש נהגו הכהנים סילסול בעצמן להיות עושין כרבי אליעזר בן יעקב. אמר רב נחמן אמר רב בא לימלך מורין לו כר' אליעזר כנס אין מוציאין מידו כר' יוסי וכן הילכתא".

וכן בספר הלכות גדולות (סימן לב – הלכות מיאון עמוד שמט): "אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן (שם עח ב) הלכה כרבי יוסי, ומיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמן כרבי אליעזר בן יעקב. אמר רב נחמן אמר לי הונא הלכה, בא לימלך מורין לו כרבי אליעזר בן יעקב, כנס אין מוציאין ממנו כרבי יוסי".

וכן הרי"ף (קידושין לב ע"א) פסק והביא זאת להלכה. ואף הרא"ש (קידושין פ"ד סי' טו) וכן בפסקי רי"ד (קידושין עח ע"ב) וברבינו ירוחם (תואו"ח נכ"ג ח"ד).

לעומתם המאירי (קידושין עז ע"א) כתב: "ולענין פסק הלכה כר' אליעזר בן יעקב לכתחלה ר"ל שלא נתערב שם שכל שלא נתערב שם זרע ישראל בתו פסולה לכתחלה הא בדיעבד הלכה כר' יוסי ואם נשאת לא יוציא אחר שלידתה והורתה בקדשה". והעמיד זאת כרמב"ם בלכתחילה או בדיעבד.

וכן בפתחי תשובה (אה"ע סי' סו) כתב: "ועי' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ק"פ שנשאל בגיורת בימים קדמונים שנשאת ונתגרשה ועתה באתה לינשא אי היו כותבין לה הגיורת או הגרושה. והשיב לכאורה אין קפידא בדבר כיון דשתיהן אסורות לכהונ' אבל כד מעיינת שפיר תשכח דראוי לכתוב הגיורת שלא תשתכח שם גירות מעליה דלמחר יגרש אותה זה ותנשא לגר ובתו פסולה לכהונה דקיי"ל כראב"י כו' (ר"ל לכתחילה בבא לימלך מורין לו כן עי' בקדושין ד' ע"ח ע"ב וע"ל סי' ז' סכ"א)"...

נראה שמחלוקת ראשונים היא האם למעשה בא לימלך קובע את ההלכה למעשה או לאו. ותמוה על הרמב"ם והשו"ע שהשמיטו זאת לאחר שדינה דגמרא הוא לאסור רק כשבא לימלך.

ב. בא לימלך בשחיטה ביו"ט

נאמר בביצה (ז ע"ב) בהסבר מחלוקת בית שמאי ובית הלל: "אמר רבה: הכי קאמר: השוחט שבא לימלך, כיצד אומר לו? בית שמאי אומרים, אומר לו: שחוט, חפור, וכסה. ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום".

מפרש רש"י (ביצה ז ע"ב): "השוחט שבא לימלך – אף על גב דהשוחט דעלמא דיעבד, על כרחך הכא לכתחלה: השוחט שבא לשחוט (בהמה) ובא לימלך לנו מה יעשה, אם ישחוט אם לאו, הואיל ואין לו עפר תיחוח, בית שמאי אומרים כו'".

עולה מדבריו שלפי רבה המעמיד את המחלוקת בבא להימלך השאלה היא האם לשחוט ביו"ט או שלהימנע מלשחוט כיון שאין לו עפר מוכן לכיסוי הדם.

וכן בשיטה מקובצת (ביצה ז ע"ב): "השוחט ובא לימלך. פירוש הטבח שבא לפנינו [לשאול] אם ישחוט אם לאו".

וכ"כ רבינו חננאל (ביצה ז ע"ב): "מתני' השוחט חיה או עוף ביום טוב כו'. ואקשינן וכי ב"ש ישחוט לכתחילה קאמרי דקתני בה"א לא ישחוט... ופריק רבה פירוק אחר דהאי דקאמר השוחט כלומר הרוצה לשחוט שבא לימלך כיצד אומרים לו. בש"א אומרים לו שחוט מקודם ואח"כ חפור וכסה. ובה"א לא ישחוט כו'". וכן בפסקי רי"ד (ביצה ז ע"ב).

עולה כי לכו"ע בא לימלך לגבי שחיטה ביום טוב הוא שהשוחט בא לשאול אם ישחוט ביו"ט, אבל לפי ב"ש אם נודע לנו שעומד לשחוט ביו"ט אין מונעים ממנו לשחוט. ולא ניתן להסביר שלב"ש לכתחילה לא ישחוט ורק בדיעבד אם שחט יחפור בדקל ויכסה.

ג. הבועל ארמית קנאים פוגעים בו

נאמר בסנהדרין (פב ע"א) לגבי דין הקנאים הפוגעים בבועל ארמית: "אמר רב חסדא: הבא לימלך – אין מורין לו. איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך – אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס – נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס – אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא".

פרש רש"י: "אמר רב חסדא – קנאי הבא לימלך בבית דין ובשעת מעשה אם יפגע בו – אין מורים לו, שלא נאמרה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך".

ונראה שדין בא לימלך בדין קנאים פוגעים בו הוא שונה משאר דיני בא לימלך. בדין קנאים פוגעים בו עצם הדין הוא שלא יבוא להימלך, אלא יעשה מעצמו, כיון שכל דין קנאים פוגעים הוא שלא ברשות בית דין, לכן אם בא לימלך אומרים לו: שב ואל תעשה. אבל אם נודע שרוצה לפגוע בבועל ארמית – ודאי שבית דין אין מונעים אותו.

וכן משמע מחידושי הר"ן (סנהדרין פב ע"א) שמסביר מדוע אם נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו מפני שפנחס נחשב רודף. וז"ל: "מ"ט רודף הוא. פי' אף על פי שברשות הוא עושה וגם שהוא מצווה בדבר אין האחר נהרג עליו מאחר שאין עושה ברשות ב"ד דאם בא לימלך אין מורין לו ואינו דומה לרודף שהיה רודף אחר רודף להציל שאם נהפך והרגו שודאי נהרג עליו, שאותו הרודף ברשות ב"ד הוא עושה שאם בא ליטול רשות. והטעם בזה שזה שהוא רודף אחר חבירו להורגו ניתן להצילו בנפשו וכשאחר בא להורגו היה לו לעמוד בעצמו שלא ירדוף אחר זה להרגו אין לו שיהפך להרוג הבא להרגו כדי שיציל הנרדף ולמה יפטר עליו יותר משהרג את הנרדף אין לו אלא שישב ולא יעבור עבירה, אבל זה שהוא בא על הכותית אין הקנאין פוגעין בו כדי להצילו מן העבירה שכבר נדבק בה אלא לעשות בו נקמה והבא להרגך השכם להרגו בכל שאינו מחוייב מיתת בית דין בדבר".

בא לימלך הוא נוטל רשות מבית דין, רודף להציל נרדף מהריגה בי"ד מייפים כוחו ללכת ולהציל, ולכן אם התהפך הרודף והרג למציל נהרג עליו, אבל קנאי הרודף אין לו רשות בית דין מפני שהבועל לא יהרג בבית דין על המעשה, ועל כן אם הבועל התהפך והרגו אין נהרג עליו.

וכן פסק הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ב ה"ה): "ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואת האשה אל קבתה אבל אם פירש אין הורגין אותו, ואם הרגו נהרג עליו, ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו אין מורין לו ואף על פי שהוא בשעת מעשה, ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו"...

ד. בא לימלך בכמה לפדות פטר חמור

נאמר במסכת בכורות (יא ע"א):

"רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור, שדריה לקמיה דרבי טרפון, אמר ליה: כמה בעינא למיתב לכהן? אמר ליה, הרי אמרו: עין יפה – בסלע, עין רעה – בשקל, בינונית – ברגיא, אמר רבא: הלכתא ברגיא, וכמה? תלתא זוזי, רגיל הכא ורגיל הכא. קשיא הלכתא אהלכתא! לא קשיא, כאן – בבא לימלך, כאן – בעושה מעצמו".

פרש רש"י:

"קשיא הלכתא אהלכתא – הכא אמרת הלכתא ברגיא ולעיל אמרת הלכתא כדברי חכמים דאפי' בר דנקא".

"בא לימלך – מה יתן לכהן אמרינן ליה ברגיא".

"בעושה מעצמו – ונותן בר דנקא לא כייפינן ליה טפי".

וכן כתבו תוספות בכורות (יא ע"א): "והלכתא ברגיא – בבא לימלך מוקמי ליה שמורים לפדותו בשה שוה שלשה זוזים רגיל הכא אבל בעצמו אפילו בפטרוזא בת דנקא ואם אין לו שה לפדותו פודה בשויו ואפי' בשלקי, וכד פריק ליה מברך על פדיון פטר חמור ולא בשעת נתינה לכהן דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי כדאמר לקמן בשמעתין ושה בין מכבשים בין מעזים בין זכר בין נקבה בין גדול בין קטן כדתנן במתניתין".

וכן פסק הרא"ש (בכורות פ"א סי' יב): "לא קשיא כאן בבא לימלך כאן בעושה מעצמו אם מעצמו פדה בכל שהוא מה שעשה עשוי אם בא לימלך אמר לו ברגיא הוא מדה בינונית".

וכ"כ בפסקי רי"ד (בכורות יא ע"א):

"קשיא היל' אהילכת', לא קשיא כאן בבא לימלך, כאן בבא מעצמו, פי' בא לימלך מה יתן לכהן, אמרי' ליה ברגיא, עשה מעצמו, ונתן בר דנקא, לא כפינן ליה למיתן טפי".

וכ"כ בהשגת הראב"ד (הל' ביכורים פי"ב הי"ב): "א"א והשה עצמו צריך שישוה ג' זוזים בבא לימלך ואם פדה מעצמו אפילו בפטרוזא בת דנקא יצא".

מבואר שבא לימלך הוא הבא לשאול בכמה עליו לפדות פטר חמור ולו משיבים בג' זוזים, אבל אם לא שעה לעצתנו וחילל בפטרוזא בת דנקא פדיונו פדיון, ואין פוסקים לו שכיון שבא לימלך ולא שעה לעצה אין פדיונו פדיון.

מסקנה

בא לימלך משמעותו לקבל עצה או לשאול הלכה, אבל אין הנשאל מעכב בהוראתו את השואל. כמו"כ אם נודע לבית דין שפלוני יגיע למצב שאפשר להישאל עליו הוא אינו מצווה לברר מי הפלוני ולתת לו עצה מה יעשה. ועל כן גם לגבי רישום נישואין, נראה שאין זה מחייב את הבא להירשם, כיון שאינו בא לשאול האם לשאת או שלא לשאת, אלא בא להירשם בלבד כי כך מחייב אותו החוק במדינת ישראל.