חבל נחלתו כב יג
סימן יג
ניצוק בפסח
שאלה1
אדם מישראל עובד בבית חולים, האם מותר לו לשתות ממכשיר המחמם ומוציא מים חמים. בבית החולים עובדים גויים גם בפסח. שמא, גוי שם כוס עם חמץ, ועל זה שופך מים רותחים.
תשובה
יש שני מיני ניצוק:
ניצוק חיבור
א. נאמר במכשירין (פ"ה מ"ט): "כל הנצוק טהור חוץ מדבש הזיפין והצפחת בש"א אף המקפה של גריסין ושל פול מפני שהיא סולד' לאחריה".
פרש רב האי גאון: "נצוק כגון ששופך הטהור יין ממדה שלו לכליו של טמא ובא עמוד מכליו של טהור לכליו של טמא ואותו עמוד שמו נצוק".
וכ"פ הרמב"ם: "ענין הלכה זו שאם היה כלי טהור ובו משקין טהורין ויצק ממנו בכלי אחר טמא הרי כל המשקין שנמצאו בכלי התחתון הטמא הן מטמאין בלי ספק, ומה שנשאר מן המשקין בכלי הטהור שהוא יוצק ממנו הרי הן טהורין ולא נאמר שכבר נתחברו משקין טמאין שבכלי הטמא במשקין טהורין שבכלי העליון על ידי עמוד היורד מכלי לכלי ואותו העמוד הוא הנקרא נצוק, וזה הוא ענין אמרו כאן כל הנצוק טהור".
הניצוק הזה אינו אוסר ביוצק מכלי טהור לכלי טמא אבל אוסר ביין נסך, כפסיקת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ב הי"ב): "המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עכו"ם נאסר כל היין שבכלי העליון, שהרי העמוד הנצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ובין היין שבכלי התחתון לפיכך המודד לעכו"ם לתוך כלי שבידו ינפץ נפיצה או יזרוק זריקה כדי שלא יהיה נצוק חבור ויאסור עליו מה שישאר בכלי העליון.
וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קכו ס"א): "המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עובד כוכבים האסור בהנאה, נאסר כל היין שבכלי העליון, שהרי העמוד הנצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ובין היין שבכלי התחתון, ורואים כאלו יין של איסור מעורב בשל היתר. ואם עירה וקיטף, שקודם שנגע בשל האיסור הפסיק קלוח היורד מהיין של היתר, מותר".
ועי' שולחן ערוך (או"ח סי' קנט ס"ז) לגבי ניצוק ביחס לנטילת ידים.
המיוחד בניצוק זה שאין מדובר על חום וקור ולא על זיעה או אדים, אלא על חיבור בעמוד של נוזל מטהור/מותר – עליון, לטמא/אסור – תחתון שבהם הוא חיבור.
ב. לגבי ניצוק מסוג זה בחמץ, היינו: שופך מכלי כשר לפסח לכלי שיש בו חמץ, האם הניצוק הזה אוסר את הכשר לפסח.
כתב בשו"ת מהרי"ל (החדשות סימן נג): "שאלו מהרז"ך שי' והחר"א דאיגרא שי', לדידן דס"ל נצוק חיבור ביין נסך בהפסד מועט היכי נדייני להאי דינא גבי חמץ בפסח. ואמר מהר"י וייל"א שי' ודאי לענין שאר איסורים נצוק אינו חיבור וראייה (אהא) [מהא] דתנן נצוק וקטפרס כו' אינו חיבור לא לטומאה כו' אלמא לא מקרי נגיעה. אק"ל הא אמר רב הונא בפרק השוכר בע"ז נצוק הוי חיבור ליין נסך ואנן דק"ל כרב הונא גבי הפסד מועט לעניין יין נסך דהוי איסורו לדורות הראשונים במשהו במינו, א"כ ה"ה גבי חמץ בפסח לדידן במשהו יהא נמי נצוק חיבור, לכל הפחות בהפסד מועט. דו"ק".
עולה כי מהר"י וייל החמיר כיון שיין נסך במשהו וחמץ במשהו – חמץ אוסר את הכשר לפסח כאשר שופך ממנו לכלי חמץ בין חם בין קר.
ג. כתב הרמ"א בתורת החטאת (כלל כג סעיף ו): "אסור לשפוך מכלי כשר שמן כשר לתוך נר דולק ובו חלב או שומן טריפה ובדיעבד אין לחוש".
במנחת יעקב (כלל כ"ג ס"ק י"ב) הביא שני טעמים לדברי הרמ"א. טעם אחד לאסור משום ניצוק והביא מפסקי תרוה"ד (סי' קג): "דנראה לו שאין שייך נצוק בשאר איסורים אלא לגבי יין נסך, והאריך בראיות וטעמים. גם נראה לומר דלא שייך ניצוק אלא לגבי יי"נ, ולענין טומאה וטהרה, ומשום דהני מילי תולין בנגיעה ולא בנתינת טעם".
וכך כתב החק יעקב (סי' תנא ס"כ ס"ק נה): "וכתב הט"ז סוף סימן תנ"ב וז"ל, הנשים נוהגות שלא להשתמש בפסח בקדרה ששפך בו רותחין על האבן שמכשירין בו, מהטעם שהריח של חמץ נכנס בו. ואין בו ריח ולא טעם, דאין בו איסור כלל בפסח, עד כאן לשונו. ועיין מה שכתבתי בספרי מנחת יעקב כלל כ"ג ס"ק י"ב נראה דיש ב' טעמים לאסור מדינא דש"ס לכתחלה, ומנהג של ישראל תורה היא. אך בדיעבד ודאי דאינו אסור".
העיר על כך בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' נו): "ס"כ – עיין חק יעקב לענין מש"כ ט"ז סו"ס תנ"ב אם נוהגים להכשיר הכלים שמערים מהם על כלי חמץ – ועיין במנח"י כלל כ"ג ס"ק י"ב שכ' ב' טעמים וכ"כ הפוסקים א' משום חשש נצוק חבור לכתחלה וטעם ב' משום ריח העולה למעלה".
ובמחזיק ברכה (או"ח סי' תסז אות טז) הביא מן הפרי חדש: "אין דין נצוק חיבור בחמץ והרוצה להחמיר יחמיר, שם. (=פרי חדש)".
מצאתי בדיני מנהגי קהילת ארג'יל (=אלג'יר) לרבי יהודה עייאש:
"יט] אירע מעשה פעם אחת בביתו של החכם השלם כמוהה"ר צמח דוראן ז"ל שעירו מן הקדירה לתוך הקערה והיה בקערה חטה בקועה ואסר גם מה שבתוך הקדירה אעפ"י שלא נתערב מטעם ניצוק חיבור כדין יין נסך ואמר מורי ז"ל דאין זו אלא חומרא בעלמא דדין הניצוק חיבור ליתיה בדיני חמץ".
ניצוק – זיעה
ד. נאמר במשנה במכשירין (פ"ה מ"י): "המערה מחם לחם ומצונן לצונן ומחם לצונן טהור, מצונן לחם טמא, רש"א אף המערה מחם לחם וכחו של תחתון יפה משל עליון טמא".
משנה זאת היא המשנה לאחר דין ניצוק שהובא לעיל.
פרש הרמב"ם:
"זכור בהבנת משנה זו מה שאמרתי לך בהלכה שלפניה, והוא שהכלי שיוצקין ממנו טהור ושיוצקין בו טמא. וטעם אמרו מצונן לחם טמא לפי שעמוד המשקה הנקרא נצוק מתחמם מחמת שקצהו בכלי החם, ויעלו האדים עם הנצוק מתוך הכלי החם שהוא טמא ויחמם את המשקה אשר בכלי העליון ולפיכך יהיה טמא מפני שהאד החם חבר ביניהם והוא עולה מן הטמא לטהור. ור' שמעון אומר שהדין הזה עצמו מחייב אותנו במי שיצק משקה חם טהור בכלי שיש בו משקה טמא יותר חם ממנו, מפני שזה הטמא שהוא יותר חם עולה ממנו אד חם עם הנצוק ומוסיף בחום המשקה הטהור, והוא ענין אמרו כחו של תחתון יפה משל עליון טמא. ואין הלכה כר' שמעון, לפי שאם היו שניהם חמין אף על פי שהתחתון חם יותר אין השפעתו נכרת במשקה שהוא יוצק ממנו".
עולה מן הרמב"ם שדין ניצוק זה בנוי על הזיעה העולה מן התחתון לעליון כאשר התחתון הוא חם והעליון הוא קר, זיעת התחתון הופכת נוזל ומתערבת עם העליון.
ה. פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' צב ס"ח) בדיני בשר וחלב:
"מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר, הזיעה עולה ונבלע בקדירה, ואוסרתה".
"הגה: אם היה חלב במחבת, בעינן ס' בתבשיל שבקדירה נגד החלב שבמחבת. וכל זה מיירי שהמחבת מגולה והזיעה עולה מן המאכל עצמו לקדירה שעליה (ארוך), וגם מיירי שהוא בקרוב כל כך שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה. אבל אם אין היד סולדת בזיעה, הכל שרי. ולכן תולין בשר לייבש על קדירות של חלב, ולא חיישינן לזיעה שעולה (פסקי מהרא"י סימן ק"ג). וכן אם המחבת מכוסה, הכל שרי מידי דהוי אשתי קדירות נוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה, כל שכן בזיעה. (מרדכי פרק כ"ה) מיהו לכתחלה יש ליזהר בכל זה (הגהות ש"ד)".
עוד פסק הרמ"א (יו"ד סי' קה ס"ג):
"...אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור (ג"ז שם ומרדכי פכ"ה ועיין בתשובת מהרי"ל ובפסקי מהרא"י סימן ק"ג), ובדיעבד אין לחוש (ארוך)".
ו. לגבי ניצוק זה בחמץ הובאה במוריה לז (שנה ו ח-ט) תשובת רבינו יוחנן טרייויש מפריז:
"תשובת רבינו יוחנן בענין נצוק מה ששאלתני אם אסור נצוק לעניין חמץ בפסח וריח מילתא בפסח לפי המחמיר נותן טעם לפגם. וכתבת אין לדקדק מכת'2 ור"ת לטעמיה. איני מבין בנצוק למה לא יאסור אפי' למאן דמקיל בנותן טעם דפגם והלא הם מחובר ונמס זה בזה... ".
פסק בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תנא סנ"ט):
"נוהגות הנשים שלא להשתמש בפסח בקדירה שעירו ממנה רותחין תחת (=במקום) האבן (=המלובנת) ויש שנתנו טעם למנהג זה לפי מה שנתבאר ביורה דעה סי' ק"ה שלכתחלה אסור לערות מכלי כשר שיש בו שומן כשר לתוך נר דולק משומן טריפה לפי שההבל עולה מהתחתון לעליון דרך עמוד הנצוק המחברם והוא הדין כאן הבל החמץ הנפלט מכלי התחתון הנגעל עולה להעליון דרך עמוד הנצוק המחברם (ולפי טעם זה אין לאסור אלא כשמערה על כלי הנגעל מתוך הקדירה עצמה ולא נפסק הקלוח) ואם עבר והשתמש בפסח באותה קדירה הרי התבשיל מותר אפילו באכילה".
המדובר בהגעלה בעירוי ומנהג הנשים היה שלא להשתמש בפסח בקדירה שעירו ממנה על גבי כלי חמץ משום שהאדים העולים מן הכלי המחומץ יש בהם חמץ שנפלט מהכלים והוא מבליע משהו חמץ בכלי ממנו שופכים את המים.
במנהג זה יש חומרא על גבי חומרא. הרי מדובר בעירוי רותחים לפני החג ועוד שהוא עירוי מחם על קר, והרי במשנה שנינו שדוקא מצונן על חם מטמא אבל מחם על צונן אינו נטמא, ולכן כל חומרא זו לא ברורה.
וכן כתב הט"ז (או"ח סי' תנב ס"ק יא): "הנשים נוהגות שלא להשתמש בקדירה ששופכין רותחין על האבן שמכשירין בו כלים מטעם שהריח של חמץ נכנס בו ואין בו ריח ולא טעם דאין בו איסור כלל בפסח". והמגן גבורים קיבל דבריו.
והחזיק בדרכו בערוך השולחן (או"ח סי' תנב סי"ח):
"ודע שהנשים נוהגות שלא להשתמש בפסח בהקדירה ששופכין ממנה רותחין על השולחנות והספסלין מפני ההבל העולה ואין בהמנהג הזה שום טעם וריח".
ובכל זאת כתב בשער הציון (סי' תמד ס"ק ד): "ואין לערות רותח לתוך כלי חמץ מכלי פסח, אם לא שרוצה שלא לשמש בקדרה זו שעירה מתוכה עד לאחר פסח, [פרי מגדים ודרך החיים]".
וכך הורה בתשובות והנהגות (כרך ב סימן ריא):
"ו) סדר הבישול לשבת זו (שהיא ערב פסח) אפשר בשני דרכים: המדקדקין נוהגין להכשיר המטבח עם הגאז לפני בדיקת חמץ, או לאחריה מיד כמו בכל שנה, ומבשלים לשבת את המרק, הדגים והבשר בכלים דפסח, יחד עם מה שצריך ליום טוב, רק מכין במקום מוצנע כמה קערות וכוסות של חמץ שיאכל בהם בשבת, רק אינו מריק בכף מקדירה שבישל בו תיכף לקערה דחמץ אף אם היא נקיה, רק מערה מהקדירה דפסח לקערה דפסח, שנקרא אז כלי שני, ואז בכף דפסח מערה לקערה דחמץ ואוכל ככה בשבת ואינו חושש. (ואם מדקדק שהקערה דחמץ שאוכל ממנו חמין בשבת לא השתמשו בו בחמץ חם מיום ששי בבוקר שיהיה כ"ד שעות תע"ב). וכן בדגים ובשר שמונחין בקערה דפסח, מעביר בכף פסח ומערה בזהירות לקערה דחמץ בלא שתגע הכף בקערה ואינו חושש כלל".
העולה מן הדברים שאע"פ שכדברי הט"ז "אין בו ריח ולא טעם" ותרתי משמע לא מצד בליעת החמץ, ולא מצד הטעם להרחקה זו, בכל זאת ישראל קדושים ומרחיקים בפסח מכל משהו שבמשהו.
ז. סיכם בפסקי תשובות (או"ח סי' תמד סי"ד) – לערות תבשיל מכלי של פסח לתוך כלי של חמץ:
"שעה"צ סק"ד: ואין לערות רותח לתוך כלי חמץ מכלי פסח אם לא שרוצה שלא להשתמש עוד בקדירה זו שעירה מתוכה עד לאחר פסח. טעם האיסור משום "ניצוק חיבור" והיינו שע"י העירוי מתחבר כלי התחתון עם כלי העליון ומעביר בליעת החמץ לתוך כלי הפסח (עיין שו"ע יו"ד סי' צ"ב סע' ב' ובנו"כ שם, וע"ע מש"כ בסי' תס"ז אות ט"ו)".
"ואם צריך לערות תבשיל מכלי פסח לכלי חמץ ימתין עד שיצטנן התבשיל ולא תהיה היד סולדת בו, או שיערה התבשיל לכלי אחר של פסח ומשם לכלי חמץ (פמ"ג א"א סק"ד בשם א"ר), ויש אומרים שאם כלי החמץ אינו בן יומו, דהיינו שלא היה בו חמץ רותח כ"ד שעות, מותר לכתחילה לערות לתוכו מכלי פסח (כה"ח סי' תנ"א סוס"ק רל"ו, תשובות והנהגות ח"ב סי' רי"א)".
"ודע כי יש חולקים על עיקר דין זה וסוברים דלא אמרינן ניצוק חיבור אלא כשיש חמץ בעין, אבל כשכלי החמץ נקי לא אמרינן ניצוק חיבור להעביר בליעת החמץ שבכלי לכלי פסח העליון (ט"ז סוס"י תנ"ב, מקו"ח סי' זה, ערוה"ש סי' תנ"ב סע' י"ח ועוד), אמנם משום חומרת חמץ שאיסורו במשהו המנהג להחמיר, ומ"מ בדיעבד כשעירה מכלי פסח לכלי חמץ (הנקי מחמץ בעין) אפשר לסמוך על המתירים ולא לאסור הכלי לפסח (תוספת חיים כלל קל"ה אות ל"ה ועוד)".
ח. הביא בפסקי תשובות (או"ח סי' תסז סט"ו) סיכום לגבי דוד מים משותף לדיירים יהודים ונכרים שם. וז"ל:
"ועודנו מדברים מענין השימוש במי הברז בפסח, נביא מה שדנו הפוסקים בשאלה המתעוררת אצל אלו שגרים בבית משותף עם דיירים נכרים או יהודים אוכלי חמץ בפסח ר"ל, ויש להם דוד מים משותף שבו מתחממים המים ע"י קולט שמש או חשמל, גז וכדו', והנכרים או היהודים אוכלי החמץ משתמשים במים החמים לרחיצת כלים המלוכלכים מחמץ וכדו', וידוע הדין ד"ניצוק חיבור", ולכאו' כל המים שבצינורות נאסרו וכמו"כ גם המים שבדוד המרכזי, ושוב לא יוכל השכן השומר תורה ומצוות להשתמש במים.
"אמנם, הסכימו הפוסקים כי יש צדדי היתר בנידון (שו"ת מנח"י ח"ה סי' פ"א – א. עפ"י הפמ"ג שם מ"ז סק"ו דמעיקר הדין אין ניצוק חיבור אא"כ ההבל והזיעה של האיסור מגיע למקום מוצא המים ובנידו"ד אין ההבל של החמץ שבכיור נכנס לתוך הנקב הקטן של הברז. ב. י"א שלא אסרי' אלא אם האיסור שמערים עליו המים חם הוא – עיין שו"ת הרא"ש כלל כ' סי' כ"ז ושו"ת בית שלמה חיו"ד סי' קס"א. ג. לדברי הכו"פ שם אות ח' והערוה"ש שם סעי' נ"ה דווקא שהתחתון חם והעליון צונן נאסר העליון מההבל של התחתון, אבל אם העליון חם, חומו של העליון מעכב מלקבל את הזיעה שלמטה. ד. בתרה"ד סי' ק"ג משמע שאף באיסור משהו יש להקל דבדיעבד ל"א ניצוק חיבור. [ה. וע"ע בביאור הגר"א שם דאיסור ניצוק אינו אלא ביי"נ ועניני טומאה – שערים המצוינים בהלכה סי' קי"ז סק"ד]. וע"ע בשו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' קס"א שמביא ג"כ כמה מצדדי ההיתר הנ"ל, ומוסיף שאין לאסור מחמת שהצינור עצמו נאסר, שהרי אין הצינור מקשה אחת אלא מחובר במסמרים, ואין בלוע יוצא בלי רוטב, ואף אם נאמר שישתמשו השכנים במים באותו זמן ויש מים בכל הצינורות מ"מ אפשר לצרף שיטת הט"ז סי' צ"ב סקט"ז אין איסור משהו אוסר חתיכה שניה)".
"ולמעשה יש לחלק בין אם השכן המשתמש בחמץ נכרי או יהודי, שאם השכן נכרי מותר אף למדקדקין להשתמש במים חמים אלו אפילו לצורך אכילה ושתיה (שו"ת מנח"י שם, כי בנכרי יש לצרף שיטות הפוסקים שחמץ של נכרי בטל בשישים אפילו בפסח ושוב אינו חוזר וניעור אפילו כשהגיע ליהודי), ואם השכן יהודי נכון להחמיר שלא להשתמש במים החמים אלא לצורך רחיצת הגוף ושטיפת הבית אבל לא לצורך אכילה ושתיה (שם) (ולצורך הדחת כלים – יניח קודם את המים היוצאים מהברז לתוך כלי (שאינו משתמש בו לצורכי אכילה ושתיה) ובתוך הכלי יניח את הכלים שרוצה להדיח, שכיון שהמים הם חום של "כלי שני" יש להתיר שאינם אוסרים את הכלים), ובמקום שאי אפשר בענין אחר ויש משום מניעת שמחת יום טוב, אפשר להקל לסמוך על הצדדי היתר ולהשתמש במים אף לצורך אכילה ושתיה (שם, וכ"ה להתירא בשו"ת חלקת יעקב שם ושו"ת שערי דיעה ח"ב סי' רכ"ז)".
וכל החומרא הזאת אינה ברורה לי, הרי רק מהר"י וייל החמיר בפסח בניצוק בחיבורים, וכאן אין חיבור בפועל שהרי לכל דירה ברז המכניס מים לדירה ולחשוש שבדירה א' גוי שופך מים על חמץ ובדירה ב' באותו זמן אדם מישראל ג"כ משתמש, והרי אין כאן ניצוק אלא שימוש באותם מים בלבד, ואפילו הגוי למעלה וישראל למטה הרי לכל אחד צינור פרטי לדירתו מדוד על גג הבית, ויש בדבר חומרא שאין לה כלל במה להיתלות.
ט. לגבי המקרה שנשאלנו עליו, שימוש במכשיר המחמם את המים בפסח, כאשר הוא בשימוש אף לנכרים ששופכים ממנו על חמץ, מעיקר הדין אין חשש לא לבליעה לפני פסח ולא לבליעה בפסח שכן אין כאן קר על גבי חם, אלא חם על גבי קר שלפי המשנה במכשירין אין בזיעה העולה מהכלי התחתון כדי לאסור את העליון.
וכדברי ערוך השולחן (יו"ד סי' צב סנ"ה): "והנה בדין זיעה מתברר לנו ממשנה דמכשירין [פ"ה מ"י] דלא שייך זיעה אלא במקום המוקף ולא במקום גלוי כמו בכירה שהקדירה התחתונה נתונה בה ועליה עומד העליונה ועולה הזיעה סביב סביב שאין לה מקום לצאת אבל במקום גלוי כבתנורים שלנו שיש אויר הזיעה עולה באויר ואינו אוסר הקדרה הסמוך לו וגם מתברר משם דדווקא כשהעליון אין בו תבשיל חם דאם יש בו ג"כ תבשיל חם שזיעה עולה ממנו ג"כ אין הזיעה של התחתון פועל בו והכי תנן התם המערה מחם לחם ומצונן לצונן ומחם לצונן טהור מצונן לחם טמא ופי' הרמב"ם לפי שעמוד המשקה אשר יקרא נצוק יתחמם בהיות קצהו בכלי החם הטמא וכו' עכ"ל הרי מבורר דדווקא כשקצהו בכלי החם הטמא כלומר שקצהו מוקף בהתחתון אבל בלא זה אין הזיעה פועלת בו וגם מדקאמרה מחם לחם טהור ופירשו מטעם שכיון שהעליון חם אין פעולת התחתון ניכר בו ע"ש [וכ"כ הרע"ב ותוי"ט ע"ש ומוכח להדיא כדברינו ולפ"ז אצלנו שהבישול במקומות הגלויים אין הזיעה אוסרת כלל והוי כנפסק הקילוח כמובן וגם אם העליון חם אין הזיעה פועלת ומ"ש הב"י בשם מהרא"י הכוונה קדירה בלא משקה או כשהיא מכוסה ובתשו' הרא"ש כלל כ' דין כ"ו מפורש כן ומה שהקשה בחידושי הגהות בטור שם ל"ק כלל לפמ"ש ע"ש ודו"ק]".
ואצלנו מכשירי החימום הללו גם ג"כ במקומות פתוחים ולא בתנור סגור, והם חם לקר, ובכל פעם מגיעים מים חדשים, ולכן מכל הסיבות לא היה נראה להחמיר בחשש מים חמים על חמץ.
ובכ"ז כיון שישראל קדושים נהגו להרחיק מכל משהו של חמץ נראה לי שלכתחילה לא ראוי להשתמש במכשיר זה בפסח, ובדיעבד המשקה שהכין ודאי מותר. ואף לאחר הפסח אין צורך להכשיר את המכשיר מחשש בליעת חמץ בפסח.
ואף שלא נשאלנו על כך, נראה כי מן הראוי לא להשתמש במכשיר כזה ללא הכשרה (ע"י עירוי) בפסח בבית פרטי, מחשש חמץ הבלוע בברז.
מסקנה
מן הראוי לא להשתמש במים המגיעים מן המכשיר מחשש ששפכו על חמץ בפסח (כגון: משקה דגנים – צ'יקו, או מרק להכנה מהירה ובו חמץ – קרוטונים) ובדיעבד אם הכין לעצמו משקה חם כשר לפסח מאותו מכשיר המשקה מותר בשתיה.