חבל נחלתו כב ח

<< · חבל נחלתו · כב · ח · >>

סימן ח

קידוש עבור מי שקיבל שבת, כשהמקדש לא קיבל

שאלה

האם מי שלא קיבל עליו שבת ויעשה מלאכות טרם קבלת השבת, יכול לקדש על היין למי שקיבל עליו שבת ואינו יכול לקדש בעצמו?

תשובה

א. נאמר בראש השנה (כט ע"א): "תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא – מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא – מוציא, ואם יצא – אינו מוציא. בעי רבא: [ע"ב] ברכת הלחם של מצה, וברכת היין של קידוש היום, מהו? כיון דחובה הוא – מפיק, או דלמא ברכה לאו חובה היא? תא שמע: דאמר רב אשי: כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו. תנו רבנן: לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם. אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו, כדי לחנכן במצות. ובהלל ובמגילה, אף על פי שיצא – מוציא".

וכ"פ הרמב"ם (הל' ברכות פ"א ה"י): "כל הברכות כולן אף ע"פ שבירך ויצא ידי חובתו מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן, חוץ מברכת ההנייה שאין בה מצוה שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עמהן, אבל ברכת ההנייה שיש בה מצוה כגון אכילת מצה בלילי הפסחים וקידוש היום הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותים אף על פי שאינו אוכל עמהן".

פרש רש"י (ר"ה כט ע"א): "אף על פי שיצא מוציא – שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות".

וא"כ פרט למצוות שבגופו וברכות הנהנין, מי שיצא כבר ידי חובה יכול להוציא מי שעדיין לא יצא ידי חובה מחמת שכל ישראל ערבין זל"ז.

וכ"כ המאירי (ר"ה כט ע"א): "מה שביארנו שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים כונת הדברים הוא כל שאינו מחוייב מצד גופו אבל מי שחיוב המצוה הוטלה עליו אלא שיצא ידי חובתו ממנה מוציא את האחרים שאע"פ שיצא ידי עצמו עדין הוא ערב בשל חבירו שלא יצא עדין, במה דברים אמורים בברכות חובה ר"ל ברכות המצות שמברך זה שיצא לחבירו וחברו עושה המצוה לפי ענין המצוה אם תקיעת שופר הוא זה שיצא מברך לצורך חברו ותוקע וחברו שומע אם לולב הוא זה מברך וזה נוטל וכן בכלם על צד ענין המצוה אבל ברכת הנהנין כגון המוציא ובורא פרי הגפן וברכת הפירות וברכת הריח וכן כל ברכות הנהנין אין אדם מברך לצורך חברו שברכת הנהנין אינה חובה מצד עצמה שלא נתחייב לאכול ולשתות ולהריח אלא שאחר שרוצה ליהנות צריך לברך מפני שאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה ואין ראוי לברך אלא הנהנה ולא נעשה חברו ערב על מה שחיוב ברכתו באה מצד שהוא רוצה ליהנות והילכך בברכות אלו אם לא יצא ורוצה לצאת לעצמו מוציא אחרים עמו ואם יצא אינו מוציא".

וכן בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ג) נאמר: "תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא דתנינן כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב אפי' אם יצא מוציא א"ר לייא שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה [דברים ח י] ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך מי שאכל הוא יברך".

ב. בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג) נאמר כך: "בן עיר מהו שיוציא בן כרך ידי חובתו ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו וייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, או ייבא כהיא דאמר ר' חלבו רב חונה בשם ר' חייה רבה הכל יוצאין בארבעה עשר שהיא זמן קריאתה".

עולה מן הירושלמי שבן עיר אינו יכול להוציא בן כרך מפני שביום ט"ו באדר הוא פטור כבר ממצות קריאת מגילה. ואילו בן כרך בי"ד יש צד לומר שיוכל להוציא בן עיר מפני שי"ד הוא זמן קריאה לכל, (ונראה שלא משום שיכול להיעשות בן עיר אלא משום שהוא יום שכל אחד מישראל יכול לצאת בו במגילה). עפ"י הירושלמי בארו תוס' ותוס' הרא"ש (יבמות יד ע"א) שאת יושבי הכפרים הוציאו ידי חובה דוקא בני כפרים, מפני שיושבי ערים וכרכים אינם מצווים לקרוא בו ביום וע"כ אינם יכולים להוציא אותם ידי חובתם. אמנם רש"י כתב שבני ערים קוראים להם אע"פ שאין זה זמנם. ולפי רש"י משמע שחובת פורים מוטלת על כולם בימים אלו, ולכן מוציאים י"ח אחד לשני בלי להתחשב מתי זמנו של כל אחד ואחד.

ג. אף אם עדיין לא יצא יכול להוציא אחרים ידי חובה – מצד ערבות. דן בכך בשו"ת הר צבי (או"ח א' סי' קס) האם יכול להוציא את חבירו קודם שיוציא לעצמו. וז"ל:

"בפסקי הריטב"א (הלכות ברכות פ"ה אות ג) כתב: המחויב בדבר כשם שאם עשה מצותו כבר מוציא לחבירו כך מוציאו קודם שיוציא לעצמו כגון בן כרך לבן עיר שעדיין לא הגיע זמנו ע"כ. והנה ראיתי לרב אחד שכתב מקור לדברי ריטב"א אלו מירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג) דזהו בעיא דלא איפשטא ולקולא במילי דרבנן ודוקא בן כרך לבן עיר אבל איפכא לא כדאיתא התם, ע"כ".

הגרצ"פ דן בדברי הריטב"א וטוען שהריטב"א אינו נסמך על הירושלמי אלא רק מביא מקרה דומה. ומוכיח כריטב"א מקידוש בבית הכנסת שנעשה לאורחים קודם שיצא י"ח בביתו.

ומביא ראיה נוספת: "ועיין גמרא ר"ה (דף כט ע"א): נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע, קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו וקתני לא יצא, ויעוין שם בהגהות מהר"ב רנשבורג שהביא בשם הגר"א שפי' דברי הגמרא מדקתני לא יצא בלשון יחיד ולא קתני בלשון רבים לא יצאו ש"מ דרק המשמיע לא יצא אבל השומע יצא עכ"ל. מזה ג"כ מוכח דינו של הריטב"א שגם קודם שיוציא לעצמו יכול להוציא לאחרים אעפ"י שהוא בעצמו לא יצא, ורק לדוגמא מזכיר הריטב"א דין זה דבן כרך מוציא לבן עיר וכעין שיטת רש"י במשנה ראשונה דמגילה דבן עיר מוציא לבן כפר וחולקים ע"ז תוס' יבמות (דף יד) וכן הרא"ש שם דאין בן עיר מוציא לבן כפר, ולשיטתם צ"ל דרש"י ס"ל דתלמודא דידן פליג על הירושלמי".

ומסיים תשובתו שלפי הסבר המאירי עולה שהטעם שבן עיר אינו מוציא בן כרך הוא משום שכבר יצא ידי חובה ולכן אינו מוציא וחולק על הריטב"א בהל' ברכות (ומעיר שבחי' הריטב"א עצמו חולק על דבריו בהל' ברכות)1. ועי"ע שו"ת הר צבי (ח"ב סי' עה, קכא).

עכ"פ ברור שאף אם יצא י"ח מצוה מוציא לאחרים ומשום ערבות.

ד. רבי עקיבא איגר (או"ח סי' רסז ס"ב) שאל: "מסתפקנ' אם אחר שלא קבל עליו שבת יכול להוציא לקדש למי שקבל עליו שבת. די"ל דלזה שלא קבל דהוא חול אצלו הוי כאינו מחוייב בדבר כההיא דירושלמי הובא בתוס' יבמות י"ד בן עיר א"י להוציא לבן כרך דהוי אינו מחוייב בדבר. או דהכא עדיף דבידו להביא עצמו לידי חיוב לקבל עליו שבת וצ"ע לדינא".

לפי מה שהבאנו מהסתפקות הירושלמי בבן כרך להוציא בן עיר, נראה שמה שבידו להביא עצמו לחיוב אינו מעלה ומוריד שהרי לא זה הטעם שנקט הירושלמי, אלא משום שהכל יוצאים ידי חובה בי"ד. ובכ"ז, האחרונים שדנו בשאלת רעק"א ובשאלות דומות דנו עפ"י מידת יכולת המוציא להתחייב בעצמו, ועל כן הוא נחשב לבר חיובא בעצמו ויכול להוציא את החייבים ידי חובה.

ה. כתב האמרי בינה (דיני שבת סימן יא): "ואם בן ארץ ישראל שיצא לחו"ל ודעתו לחזור יכול להוציא לבן חו"ל בקידוש ביום טוב שני, לכאורה יש מקום לומר דאף לשיטת הירושלמי דבן כרך א"מ לבן כפר דהוי כאינו מחוייב בדבר, מ"מ שם אין בידו להביא א"ע לידי חיוב כ"ז שהוא בכרך עד שיצא לשם משא"כ בן א"י אף שדעתו לחזור מ"מ בידו להביא א"ע לידי חיוב אם יקבע בדעתו שלא לחזור עוד וי"ל דבזה כ"ע מודים דהוי ב"ח במצוה הזאת ומהר"ם חביב ז"ל דתולה הדין אם בן א"י יכול להוציא לבן חו"ל תפלת יום טוב שני של גליות בדין דבן כרך אם יכול להוציא לבן כפר דלדעת הר"ן ותוס' דאינו יכול להוציא דהוי א"ח בדבר כן נמי בזה י"ל דוקא בא"י כמבואר בדבריו דנשאל על בני חו"ל שבאו לירושלם וא"י להתפלל דשם שפיר כל זמן ששוכן תוככי ירושלם ולא יצא לחו"ל לא מקרי ב"ח ביום טוב שני דמחוסר מעשה לצאת ולהכניס א"ע בחיוב משא"כ בחו"ל דבידו לחשוב ולקבוע בדעתו שלא לחזור אף במקום שהוא נגד הדין ובאיסור מ"מ בידו מקרי שיכניס א"ע מיד לידי חיוב דיו"ט שני י"ל דלכ"ע מקרי מחוייב בדבר ואף באמצע היום מיד כשקבע בדעתו להשתקע בחו"ל חל עליו חיוב מיו"ט שני דכ"ש הוי חיוב בפ"ע. וראיתי בגליון רבינו הג' עק"א ז"ל או"ח (סי' רס"ז) שחקר במי שעדיין לא קבל עליו שבת ואינו רוצה לקבל עדיין אם יכול להוציא ידי קידוש למי שכבר קבל עליו שבת וכ' כנ"ל די"ל כיון דבידו לקבל שבת מקרי ב"ח בדבר ועדיף מבן כרך לגבי בן כפר".

ואף שרעק"א נשאר בספק, האמרי בינה החליט בדעתו שכיון שבידו להתחייב, הוא נחשב בר חיובא. ועי' הערות הגרי"ש אלישיב (ר"ה כח ע"ב).

יש להעיר כי 'הבכח' לקבל שבת, מלמד שהוא בר חיובא ויכול להוציא את חבירו ואין מדובר שכבר קיבל עליו שבת. אלא שאינו 'מרוחק' מן החיוב.

ו. בשו"ת בצל החכמה (ח"א סי' נה) העיר על האמרי בינה שההשוואה בין קידוש ליו"ט שש"ג אינה דומה, מפני שבקידוש אף הוא יקבל שבת יותר מאוחר בעוד שביו"ט שש"ג אין לבן א"י סיבה לההפך לבן חו"ל ולהוציא לבן חו"ל. והביא כי לפי דברי האמ"ב בן א"י יכול לעלות לתורה בכל יום שחל יו"ט שש"ג בחו"ל ואף לא בשני וחמישי או בשבת. והביא שכך כתב שו"ת שבו"י (ח"א סי' מ). אולם כנגדו הביא הרבה אחרונים שסברו שבן א"י לא יעלה לתורה ולא יישא כפיו ולא יקדש עבור בן חו"ל.

וסיים: "אמנם כ"ז בבן א"י בחו"ל, אבל בבן חו"ל בא"י ודעתו לחזור בודאי שאין בן א"י יכול להוציא אותו שם יד"ח קידוש של יום טוב ב' ש"ג שהרי גם אם יגמור אז בדעתו לצאת לחו"ל ולהשתקע שם מ"מ עדיין כל דיני בני א"י עליו, וכן מוכח להדיא באמרי בינה שם. וה"ה כשהם ביחד בספינה אין הבן א"י (אפי' נוסע לחו"ל ע"מ להשתקע שם) יכול להוציאו יד"ח מה"ט גופא דעד שלא הגיע לחו"ל כל דין בן א"י עליו כמבואר בשו"ע או"ח (סי' תצ"ו סעי' ג') ע"ש".

ז. הרה"ג שלמה זלמן אויערבך ז"ל בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סי' ג) דן בנושא, ומביא את ה'בידו' וכל החילוקים ביכולתו להוציא אחרים י"ח, ומסיק: "אבל על כל פנים כיון שבעיקר הדין נשאר הרעק"א בספק אם יכולים להוציא, מאן ספין ומאן רקיע להקל בזה בלא ראיה מוכחת מגמ' ופוסקים".

אולם בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' מו אות ו) חלק וז"ל: "ומלבד שהגאון (רעק"א) הניח הדין הנז' בצ"ע, הנה מוכח מדבריו שבן עיר אינו יכול להוציא את בן כרך, ולא אמרינן שיכול להביא עצמו לידי חיוב כשיגמור בדעתו להיות בן כרך. ומ"מ נלפע"ד בנידון הגרע"א שיכול לקדש לחבירו, דדמי למ"ש הריטב"א (בהל' ברכות פ"ה ה"ג) הנ"ל, שבן כרך מוציא לבן עיר אף שלא הגיע זמנו כיון שעתיד להתחייב במצוה. וכ"ה דעת רש"י שבן עיר קורא לבני הכפרים. וכן הסביר המהרח"א במקראי קודש הנ"ל. וע"ע במאירי (מגילה יט א) בשם הירוש', שכ', בן עיר אינו מוציא לבן כרך, שהרי כבר פקעה ממנו חובת מקרא מגילה, אבל בן כרך מוציא בן עיר, ואף שעדיין אינו זמן חיובו, הרי מ"מ חיוב מקרא מגילה מוטל על הכל מתחלת ליל י"ד. ע"ש. וי"ל. ושו"ר בשו"ת מהרש"א אלפנדארי (חאו"ח ס"ס ו) שהביא דברי הגרע"א הנ"ל, וכתב, ולפע"ד ודאי שיכול לקדש ולהוציא את חבירו, לפמ"ש רש"י והריטב"א והמאירי וכו', שאף שלא הגיע זמנו חשיב שפיר בר חיובא, ואפי' למ"ד בן עיר אינו מוציא לבן כפר, וכמ"ש הר"ן, שאני הכא שבידו לקדש גם לעצמו. וחשיב שפיר בר חיובא. ע"ש. אבל אין זה ענין לבן א"י שנמצא בחו"ל ביום טוב שני ש"ג שצריך לגמור בדעתו להשתקע בחו"ל, והוא מחוסר מעשה ורצון מוחלט במעשה רב כזה. (וע' בשו"ת גנת ורדים כלל ד סימן יז דפ"ג רע"ב). וע' מ"ש הגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (חאו"ח סימן קס). ויש להשיב על דבריו. ואכמ"ל. ושו"ר בשו"ת בצל החכמה ח"א (סימן נה) שכ' להשיג על האמרי בינה הנ"ל מדברי כמה אחרונים מהנ"ל. וכן בספר שערי יצחק פלקסר (בקונט' יום טוב שני ש"ג כלל ט אות ב) שג"כ הסכים לדברי הרב בצל החכמה. ע"ש. (ומ"ש ע"ז הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה (סימן יט אות ד), אין דבריו מוכרחים כאשר עיני המעיין ישר יחזו פנימו). [וכעת נדפס שו"ת שמע שלמה לידי"נ הרה"ג רבי שלמה משה עמאר שליט"א, וראיתי מ"ש (בחאו"ח סימן ז) והעלה כדברינו, שאין בן א"י יכול לקדש לבני חו"ל ביום טוב שני של גליות, ושהעיקר כהפרי חדש (סימן תפט) וסיעתו, שהם רוב מנין ורוב בנין של הפוסקים. ע"ש]. וע"ע בס' משמרת חיים (הל' שבת סימן יז) שכ' שחילוק גדול יש בין יום טוב שני של גליות לגבי בן א"י בחו"ל, שאין עליו שום חיוב כלל אפי' בכח וכו'. ע"ש".

"סוף דבר הכל נשמע שבן א"י הנמצא בחו"ל ודעתו לחזור, אינו רשאי לקדש לבני חו"ל בליל יום טוב שני של גליות, וגם אינו רשאי לברך על ההלל להוציא י"ח את בני חו"ל. ויש לחוש בזה לאיסור ברכה לבטלה. ושומע לנו ישכון בטח".

ודעתו ברורה שכיון שעוד יקבל שבת יכול לקדש למי שקיבל עליו שבת, אע"פ שעדיין לא קיבל עליו שבת.

ח. וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סי' כה) שמי שעדיין קיבל על עצמו שבת יכול לקדש למי שכבר קיבל על עצמו שבת, ומוסיף: "ויעוין איפוא בתוס' ברכות ד' מ"ח ד"ה עד שיאכל, שמשוים הך דינא דאע"פ שיצא מוציא גבי ברהמ"ז למי שלא אכל כלל, ובשניהם ס"ל שנקרא מחויב בדבר ובהסברת המילתא בטעמא בזה מפני דכל ישראל ערבין זה בזה יעו"ש, וכך ס"ל להרא"ש שם בפ"ז סימן כ"א דאפי' לא אכל כלל יכול להוציאן ומטעמא משום דכל ישראל ערבין זה בזה עיין שם. והא זה שלא אכל כלל אינו בר חיוב כלל בברהמ"ז כעת, ובכל זאת יכול להוציא אחרים משום דנקרא אעפ"כ מחויב בדבר הואיל דכל ישראל ערבין זה בזה. וא"כ ה"ה בנדו"ד לגבי קידוש, דהגם דהמקדש עוד לא קיבל עליו את השבת ואיננו עדיין בר חיוב כלל בקידוש בכל זאת נקרא מחויב בדבר מטעם ערבות ויכול להוציא אחרים המחויבים כבר בקידוש".

ומביא את ספקו של רעק"א ואת דברי האמרי בינה שהסיק מרעק"א שיכול לקדש.

וכתב הצי"א: "שוב התבוננתי שהמראה הפנים בירושלמי פ"ק דמגילה ד' א' ע"א ד"ה מגילה נקראת, כותב לומר עוד ביותר מהאמור, והוא, שלדעת התוס' והרא"ש בברכות הנ"ל צריך להיות הדין שבאמת גם בההיא דבן עיר שיוכל להוציא בן כפר מכיון דביומי הבר חיובא הוא וכו' וגם מפני דזיל בתר טעמא דמסתברא דכל מקום דשייך ערבות גבי גברא דבר חיובא יכול הוא להוציא אחרים אף על גב דהאי יומא לאו בר חיובא הוא, ולא ממעטינן אלא א"כ לאו בר חיובא הוא כלל, עיין שם. ויש לציין שגם לפי המובא באמרי בינה שם בשם המהר"ם בן חביב גם דעת רש"י היא כן דבן עיר מוציא לבן כפר במגילה, [והא"מ שם מסביר דהוא זה, כיון דאף במצוה הזאת הוא בר חיובא רק היום איננו בר חיובא ולכן מוציא] עיין שם. ודעת המאירי בפסחים ד' ז' ד"ה ומעתה צריך הוא ג"כ כן הוא בפשטות, עד שמסביר עפי"ז דלכן מברכין ברכת המגילה בעל מפני שהכפרים מקדימין ליום הכניסה ואיזה בקי שבעיר קורא להם והרי שהברכה נעשית ע"י מי שאין חיוב קריאה עליו עכשיו וכו'. הרי דפשיט"ל להמאירי ז"ל שבן עיר יכול להוציא בן כרך ושהברכה יכולה להאמר ע"י מי שאין חיוב קריאה עליו עכשיו".

"וכדברי התוס' והרא"ש בברכות סובר לפסוק להלכה כן המג"א בסימן קס"ז סק"מ וסימן קצ"ז סקי"א ע"ש".

ואחרי שמוסיף לשאת ולתת בדברים מסיק שלגבי קידוש יכולים להוציא ואח"כ לחזור לביתם.

ט. כאמור, השאלה המעסיקה את הפוסקים היא מה הם הגדרים של חייב במצוה כשלא הגיע זמנו או אחרי זמנו האם גם במקרה כזה חלה הערבות ויכול להוציא אחרים או כיון שכבר עבר זמנו או עוד לא הגיע זמנו אינו יכול להחשב מחויב בדבר.

בתוך עיונו כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ג): "ונראה דאף אם נאמר שיוצאים ידי קידוש גם אם שומעים ע"י טלפון [כאותם הנוהגים בבתי כנסת להשמיע קריאת המגלה בפורים ע"י מגביר קול, מפני שהם סוברים דכיון שחיקוי הקול של הקורא נעשה מיד במכשיר של המגביר קול ע"י הקורא בעצמו שפיר חשיב כשומע את המגלה מפי הקורא ולא כשומע ממכשיר כזה אשר קולו דומה לקול הקורא] מ"מ אם אחד הנמצא בארה"ב יקדש בחצות היום של ערב שבת עבור מי שנמצא בא"י שאצלו כבר שבת, או יקרא את המגלה ביום י"ג בצהרים עבור בן עיר שבא"י שאצלו כבר ליל י"ד דודאי לא יצא כיון דהקידוש שבארה"ב לא נקרא כלל בשם קידוש, דאף שהמקדש ודאי חייב בערבות גם עבור בני א"י מ"מ סו"ס לאו קידוש הוא כיון שמקדש ממש ביום חול וכן בקריאת המגלה, אולם שאני התם שגם השומע לא יכול לקדש או לקרוא את המגלה עכשיו באותו מקום אשר משם הוא רוצה לצאת ידי חובה, משא"כ בנד"ד אף על גב דמיד לאחר הקידוש יכול השומע לבקש מהמקדש להדליק עבורו נר, כמבואר (או"ח) בסי' רס"ג סעיף י"ז דמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה, מ"מ הואיל ואם המקדש הי' רוצה עכשיו לקבל שבת הי' יכול לצאת בעצמו בקידוש זה אפשר דשפיר נקרא מדין ערבות בשם קידוש לגבי השומע וחשיב כאילו קידש בעצמו".

וכן חשבתי לגבי שני אנשים שעומדים משני צדי קו התאריך באופן שלאחד כבר נכנסה שבת ואצל השני אור לששי ברור שהשני אינו יכול להוציא חבירו בקידוש. כי אצלו הוא חול לגמרי ואינו ראוי להיות שבת עתה.

י. נראה לי להסתכל על צד הערבות בהוצאת אחרים במצוות בצורה מעט שונה.

הערבות קיימת בכל מצב. יש שהנתונים אינם מאפשרים אותה כי המוציא נמצא במקום שונה ולכן הוא מנוע מלהוציא את ערבותו לפועל. אולם אם הוא נמצא ליד היוצא ידי חובה הוא יכול להוציא אותו מצד הערבות אף שיצא כבר או שאינו חייב בדיני היום.

כך אמנם הסתכלו על הערבות החולקים על הירושלמי במגילה. הם סברו שהחובה מוטלת על כל ישראל לשמוע מגילה בפורים, וגם מי שאינו חייב לשמוע היום הוא חייב מצד ערבותו להוציא את מי שאינו יודע וחובתו היום ולא נאמר כיון שאינו חייב בדבר היום, אינו יכול להוציא דסו"ס הוא חייב מצד ערבות להוציא את חבירו. ואולי ניתן לומר שיש בכל אחד מישראל צד של מעורבות בחבירו, וכל זמן שהשני לא יצא ידי חובה, אף צד אחד במוציא לא יצא.

מצד זה נלענ"ד להלכה ולא למעשה, שבן א"י יכול להוציא בן חו"ל הן בארץ והן בחו"ל בקידוש היום, מפני שצד הערבות שבו יכול להוציא את חבירו, ומה שאינו חייב כעת אינו מונע מצד הערבות להוציא את חבירו.