חבל נחלתו כב הקדמה
במקום הקדמה בחרתי לפתוח בהדרן למסכת סוטה.
מיקומה של מסכת סוטה בסדר נשים
סדר המסכתות של סדר נשים לפנינו הוא: יבמות, כתובות, נדרים, נזיר, סוטה, גיטין, קידושין.
כתב בהקדמת הרמב"ם למשנה:
"אח"כ נתעסק בחלוקת הדברים בסדר נשים, והתחיל ביבמות, והטעם שהביאו להתחיל ביבמות ולא בכתובות כפי שמחייב ההגיון להקדימה, לפי שהנשואין תלוים ברצון האדם, ואין לבית דין לכוף את האדם להתחתן, אבל היבום כופים עליו ואומרים לו או חלוץ או יבם, ונכון יותר להתחיל בדבר ההכרחי, לפיכך התחיל ביבמות. ואחריה כתובות ואחרי כתובות נדרים, לפי שכל פרשת נדרים מדובר בה בשבועות הנשים שנ' בין איש לאשתו בין אב לבתו, וכשישלמו הנישואין ותכנס לחופה יכול להפר נדריה, לפיכך הסמיך נדרים לכתובות. ואחר נדרים נזירות לפי שגם הנזירות מכלל הנדרים, ואם נדרה האשה בנזיר יש לבעל שיפר, לפיכך הסמיך נזירות לנדרים. וכאשר גמר עניני נשואין ודיני הפרת נדרים בא לדבר על הגירושין, לפי שאחרי הנשואין יארעו הגירושין, ולפיכך קבע גטין אחרי נזירות. ואחר גטין שוטה, מפני שגם היא מעניני הגירושין, שאם זינת יוכרחו בני הזוג על הגירושין כמו שיתבאר במקומו. ואחר שוטה קדושין, ובה סיים סדר נשים.
"ונשארה השאלה למה איחר קדושין והיתה ראויה לקדם, ומקומה הראוי לפני כתובות, ואם תאמר שלא קבעה לפני כתובות כדי שלא יפסיק בין יבמות לכתובות כיון שהם ענין אחד כלומר נישואי האשה והסמיך את הדברים כמו שאמרנו, אם כן תהיה לפני גטין כדי שיהיה הסדר קדושין ואח"כ גטין אחריה. התשובה, שעשה כן חיקוי לסדר הכתוב שדיבר בגירושין לפני הקידושין, והוא אמרו יתעלה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, וממה שנ' והיתה לאיש אחר למדנו דרך מדרכי הקדושין כמו שנתבאר מקיש הויה ליציאה, ובכך נסתיימה חלוקת הדברים בסדר נשים שבע מסכתות".
לפי דבריו סדר המסכתות הוא: יבמות, כתובות, נדרים, נזירות, גיטין, סוטה (שוטה), קדושין1.
אמנם בהקדמה לפירושו לתלמוד – בית הבחירה, כתב המאירי: "ואמנם סדור המסכיות שבסדר נשים היה בראוי להקדים מסכת קדושין שהם קודמים בענין האישות ואחריו כתובות להיות ענין הכתובה תכוף לענין הקידושין ואחר שנשלם ענין האישות החל בענין הפירוד הבא אחריו והוא ענין מסכת גיטין ואחר שביאר הפירוד הבא עם החיים תתחיל בביאור הפירוד או הדבוק הבא בסבת המות בענין חליצה ויבום והוא ענין מסכת יבמות ואחר השלימו גוף ענין הפירוד יתחיל בביאור ענין הדברים שהם סבת הפרוד לנפרדים בחייהם והוא ענין מסכת סוטה והתחיל אחריו בביאור מסכת נזיר לסמיכות פרשת נזיר לפרשת סוטה ולרמוז אמרם כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ואל ישיאך לבלבל סדרנו מה שתראה בקצת הספרים במסכת סוטה מכדי תנא מנזיר קא סליק ולא תמצא כן בסדר הקודם ולא בזה הסדר אחר שתראה מה שנכתוב שם בפירושנו ובזה החבור בתחלת סוטה ובתחלת נזיר ואחריו באה מסכת נדרים כמו שידעת שהנזירות והנדר ענין אחד הוא ואמנם באו שתיהן בסדר נשים להיות חלק גדול בעניניהם נאמר על נדרי הנשים או נזירותן ומה שהבעל יכול להפר בעניניהן או שלא יוכל כמו שהתבאר שם ואז נשלם הסדר וקבעו בסופו מסכת נדה ולא הניחוה באמצע שלא להפריד הסדור ואמנם קבעוה בזה הסדר להיות כלל עניניה ביאור עניני טומאת הנשים".
היינו הסדר היה ראוי שיהיה: קידושין, כתובות, גיטין, יבמות, סוטה, נזיר, נדרים, נדה.
ולענ"ד סדרו של סדר נשים כפי שהוא לפנינו מיוסד על סדרי תהלוכות חייה של כנסת ישראל. מתחיל בקשר הנשמתי כעין מה שכתבו מפרשי התורה על היבום, וחיי האומה מתחילים בקשר רוחני חי של אבות האומה. ועובר לקשר המעשי בארץ ישראל לכניסה לארץ ישראל אחר גלות מצרים עד העמדת המלכות. ועל כן ענייני ארץ ישראל מסודרים במסכת כתובות. לאחר מכן, עת התחילה תקופת הירידה היה ראוי להציב סייגים לשמירה (נדרים), ואח"כ סייגים מחמירים (נזיר), ובהמשך קלקול גמור של הליכה אחר האלילים (סוטה) כדוגמת האמור (מדרש זוטא – איכה (בובר, פרשה א):
"משל למה הדבר דומה, לסוטה שנכנסה לעזרה לשתות מי סוטה, בא כהן להשקותה, והיה מסתכל והיא אמו, מיד נתבייש וחזר לאחוריו, והיה צועק ובוכה על אמו, כך ירמיה כשאמר לו הקדוש ברוך הוא השקה את ירושלים, היה צועק ובוכה, אמר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת לי נביא לגוים נתתיך (ירמיהו א' ה'), עכשיו תחלת נבואתי באומה שלי, פתתני ה' ואפת חזקתני ותוכל (ירמיהו כ' ז'), אמר לו הקדוש ברוך הוא כבר קבלת ואי אתה יכול להחזירן, מיד נטלו מידו ושתת אותו כלו, ולא עוד אלא שמצצה את חרסיה, שנאמר ושתית אותה ומצית ואת חרשיה תגרמי (יחזקאל כ"ג ל"ד). וכיון שראה ירמיה שנחתם גזר דינה של ירושלים, מיד היה צועק ונטל קינה איכה ישבה בדד".
במסכת סוטה בסופה ירידת רוה"ק והשראת שכינה בישראל, אבל לא מדובר בה על הגלות.
אחרי סוטה שלב הגירושין (גיטין) מלפני הקב"ה ומארץ ישראל – ובה הכניסו בבבלי את אגדות החורבן (בפרק חמישי). ואחרי שלב הפרידה כביכול מגיעה התשובה, ותורה חוזרת ללומדיה במעין הגעה למעלת האירוסין, כאמור בהושע (ב, יח-כב):
"והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי: והסרתי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם: וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח: וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים: וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'."
הדגשת מדרגת האירוסין מעל מדרגת הנישואין. כפי מלמדנו הראי"ה קוק זצ"ל (עולת ראיה ח"א עמ' לה).
סילוק שכינה
מסכת סוטה מסתיימת בסילוק השכינה מישראל. נאמר (סוטה פ"ט מ"ט): "משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה, משבא אליעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן משרבו המנאפים פסקו המים המרים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר (הושע ד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו'. משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכלות שנאמר (מיכה ז') אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי"... וכן במשניות הבאות.
נאמר בראש השנה (לא ע"א): "אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה, מקראי. וכנגדן גלתה סנהדרין, מגמרא...".
בבית ראשון ישנו סילוק שכינה, בבית שני כשאין השראת שכינה בגלוי, ישנה ירידת התורה בהנהגת ישראל בארצו.
נאמר ביומא (כא ע"ב): "אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש (=נבואה), ואורים ותומים2".
איננו מכירים את ההופעה האלוקית של בית ראשון, הגילוי האלוקי והשראת השכינה בהתאמה לכוחות הרוחניים והגופניים הצמיחו מדרגות רוחניות עליונות.
צריך להתבונן על בית המקדש כמקור שוטף של התעלות, שכל הנכנס למקדש או מחובר עליו בדרכים אחרות, זוכה למדרגות רוחניות שאיננו מכירים ולא משערים.
נאמר בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א): "א"ר יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח מ"ט [מלכים ב' ג טו] והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים".
נאמר בתוספתא (סוטה פי"ב ה"ה): "עד שלא נגנז אליהו היתה רוח הקדש מרובה בישראל שנ' ויאמר אליהו אל אלישע שב נא פה כי ה' שלחני בית אל. מהו אומר ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל וגומ' כי ה' שלחני יריחו. מהו אומר ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו וגו' כי ה' שלחני הירדנה. מהו אומר וחמשים איש מבני הנביאים הלכו ויעמדו מנגד מרחוק ושניהם עמדו על הירדן. יכול מפני שהן מועטין ת"ל וחמשים איש יכול מפני שהן קטנים ת"ל ויאמרו אליו הידעת כי היום ה' לקח את אדוניך – אדונינו לא אמרו אלא אדוניך מלמד שכולם חביריו של אליהו היו והיו שקולין כנגד אליהו. ומניין שנסתלקה מהן רוח הקדש"...
נבואת אליהו היתה בעת בית ראשון, לאחר חלוקת המלכות ואינו במלכות יהודה (אע"פ שהרמב"ם מונה אותו בהקדמה לי"ד החזקה כראש הסנהדרין בירושלים) ועדיין הנבואה שורה בישראל, ועם הסתלקותו יש כבר ירידה ברוה"ק השורה על הנביאים.
נאמר בתוספתא (סוטה פי"ג ה"א): "משנגנז ארון, נגנז עמו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וארגז שהשיבו פלשתים דרין (=דורון) לאלי (=לא-לקי) ישראל כולם היו בבית קדש הקדשים ומשנגנז ארון נגנזו עמו דברים".
כלומר בבית ראשון עצמו בימי יאשיהו כבר התחיל סילוק השכינה והוא נמשך ויורד עד האמור (שם הלכה ב): "משחרב בית המקדש הראשון בטלה מלוכה מבית דוד ובטלו אורים ותומים ופסקו ערי מגרש שנ' ויאמר התרשתה להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים כאדם שאומ' לחבירו עד שיחיו מתים או עד שיבא אליהו".
בסדר עולם רבה (ליינר, פרק ל) נאמר: "עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים (משלי כב יז)"... העיר בביאור הגר"א לסדר עולם: "ע"כ היו הנביאים פי' משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה".
היינו כל הרוחניות של האדם מישראל קטנה. אין יצרא דע"ז אבל גם אין נבואה. ובלי נבואה כל ההתקשרות בין האדם לבוראו קטנה, לימוד התורה קטן, ואנו כעיוור שאינו יכול להבין מה זה צבעים, כן אנו איננו מבינים מהי הזרמה רוחנית אדירה של נבואה.
לדוגמא, נזירות.
אנו מכירים את איסורי נזירות: טומאה, גילוח ויין, אבל איננו מבינים את המעלה העליונה שנזירים זכו לה בעת היתה השראת שכינה בישראל. כמבואר ששמואל היה נזיר (לדעה אחת בסוף נזיר), אבשלום היה נזיר וכו'. לא לחינם מקונן ירמיהו (איכה ד, ז): "זכו נזיריה משלג צחו מחלב אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם".
כי היו כנראה הרבה נזירים, ונזירות זו הכשירה אותם להתקרבות לה'. בבית שני אנו מכירים את הנזירות אבל רק מצד איסוריה וסייגיה ולא מצד פעולה הרוחנית ששרתה על הנזירים.
יחד עם שלבי החורבן וגלות הארץ מצוות רבות בטלו מאיתנו.
כתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח): "משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבים כתקנן, בזמן שהיובל [נוהג בארץ] נוהג בחו"ל שנאמר יובל היא בכ"מ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית".
ובהלכה ט: "ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל [נוהג] אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו".
מצוות אלו שייכות לעם שלם ולא לעם נכה, ועל כן עם ירידת הקומה הרוחנית שלנו, מצוות אלו בטלו מאיתנו.
כשנסכם את השראת השכינה בבית ראשון נבין כי בעצם אנו מכירים את הקנקן אבל לא את מה שהיה בו.
בית שני הרבה יותר קרוב להבנתנו. אין את כל השפע הרוחני הנבואי של בית ראשון. אנו מכירים את סדריו מתורה שבעל פה, ומכירים את השפעתו הרוחנית על עם ישראל. המשנה באבות (פ"א מ"א) מלמדת: "הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". מלמדת על דרכם של ראשוני בית שני, ועל דרך ההשפעה הרוחנית בימי בית שני. מתחיל סדר אחר לא סדר התורה והנבואה אלא סדר תורה שבעל פה. כדברי סדר עולם שהבאנו לעיל: 'עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים'.
בית המקדש השני היה כעין בית כנסת מרכזי, בו מוקרבים קרבנות אולם העיקר חסר! אותם חמישה דברים שחסרו בבית שני היו הלב המעשי דרכם פעם הלב הרוחני של עם ישראל. ההמשכיות של שמן המשחה כבר נגנזה בימי יאשיהו עם הארון. ועל כן הסדרים הרוחניים השתנו לגמרי. רשמי נסיות עוד שימשו בבית שני אבל בצורה מעוטה וקטנה.
כמסופר בתוספתא סוטה (פרק יג הל' ג-ו) ששמעו בת קול כמה פעמים.
עוד שם בהלכה ז:
"כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים היה נר מערבי תדיר, משמת הלכו ומצאוהו שכבה מיכן ואילך מוצאין אותו פעמים כבה פעמים דולק. כל זמן שהיה שמעון קיים היתה מערכה תדירה כשמסדרין אותה כשחרית היתה מתגברת והולכת כל היום כולו, והיו מקריבין עליה תמידין ומוספין ונסכיהן ולא היו מוסיפין עליה אלא שני גיזרי עצים עם תמיד של בין הערביים, כדי לקיים מצות עצים בלבד שנ' ובער עליה הכהן. משמת שמעון הצדיק תשש כחה של מערכה, כשמסדרין אותה בשחרית לא היו נמנעין מלהוסיף עליה עצים כל היום כולו. כל זמן שהיה שמעון קיים ברכה נכנסת בשתי הלחם ובלחם הפנים, שתי הלחם מתחלקות בעצרת לכהנים ולחם הפנים ברגל לכל המשמרות לאנשי משמר יש מהן שאוכלין ושובעין ויש מהן שאוכלין ומותירין, ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כזית. משמת שמעון הצדיק לא היתה ברכה נכנסת לא בשתי הלחם ולא בלחם הפנים, הצנועין מושכין ידיהם והגרגרנין חולקין ביניהן ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כפול".
ובהלכה ח:
"מעשה בכהן אחד מצפורי שנטל חלקו וחלק חבירו ואף על פי כן לא עלה בידו [אלא כפול] והיו קורין אותו בן החמסן עד היום. שנה שמת בה שמעון הצדיק אמ' להם בשנה זו אני מת, אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם כל ימות הכפורים היה זקן אחד לובש לבנים ומתכסה לבנים נכנס עמי ויוצא עמי שנה זו נכנס עמי ולא יצא לאחר הרגל [חלה] שבעת ימים ומת [משמת] שמעון הצדיק נמנעו אחיו מלברך בשם".
וכן האמור בתמיד (פ"ג מ"ח):
"מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח, מיריחו היו שומעין קול המגריפה, מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז, מיריחו היו שומעין קול החליל, מיריחו היו שומעין קול הצלצל, מיריחו היו שומעין קול השיר, מיריחו היו שומעים קול השופר, ויש אומרים אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים, מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטרת, אמר רבי אליעזר בן דגלאי עזים היו לבית אבא בהר מכוור והיו מתעטשות מריח פטום הקטורת".
ועי' במפרשי המשנה במחלוקתיהם האם מדובר בנסים או בטבע ובעניינה של יריחו (עי' פי' הראב"ד לתמיד) וכתב בתפארת ישראל (יכין, תמיד פ"ג מ"ח): "לאשמעינן דלא היה נשמע בכולן בשוה, ובאיזה מהן לא היה נשמע רק קול הברה בעלמא, וגם לא בכל זמן ובכל אדם, דאם לא כן למה שיגר לו אגריפס מתנות לגביני [כיומא ד"כ ע"ב]".
ואמנם המשנה באבות (פ"ה מ"ה) מונה עשרה נסים, אבל אלו נסים טבעיים כבי', שדברים שדרכם להתקלקל לא נתקלקלו:
"עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש לא הפילה אשה מריח בשר הקדש ולא הסריח בשר הקדש מעולם ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים עומדים צפופים ומשתחוים רווחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים".
דוקא מצד זה מעניינת מצות סוטה שנהגה כמעט כל ימי בית שני.
נאמר בסוטה (פ"ט מ"ט): "...משרבו המנאפים פסקו המים המרים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר (הושע ד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו'".
השקאת מי סוטה היא תהליך נסי של בדיקת ספק באשה. והליך זה נהג כמעט כל ימי בית שני בתוך בית המקדש. רבן יוחנן בן זכאי שהיה במעבר בין בית שני לחורבנו הוא ביטל בדיקת מי סוטה. נמצא שאף בדיקת מי סוטה היה בה מן הרושם של בית ראשון בבית שני.
בכרך זה הוספתי כמה בירורים שאינם למעשה.
בכרך זה הוספתי בסופו דברים שאינם של הלכה – קונטרס בענין י"ג מידות רחמים שהתעוררתי אליו מתוך הרגשה שעניינו סתום לי, ולמען לא אהא כמצפצף צפצוף הציפור ללא שום הבנה וכונה, ליקטתי מדברי תורה שבעל פה והמפרשים ראשונים ואחרונים – לקרב אותו לדעתי ולדעת אחרים, וכל לומד ייקח מתוכו את המובן לו.
הריני מודה לקב"ה שזיכני להוציא מתחת ידי, יד קהה, את הכרך הזה, ומודה לכל המסייעים ברוח ובחומר, הרבנים שעברו על הדברים, השואלים, והמסייעים להוצאת הכרך בממונם.
ואחרונים חביבים למשפחתי האהובה, ולאשתי המסייעת לי בכל דרכי.
יעקב הלוי אפשטיין
שומריה
כסלו תש"פ