חבל נחלתו כב א

סימן א

צואת חתול בבית כנסת

שאלה

לפני 'ברכו' שלפני ברכת יוצר המאורות, הלכתי להחזיר ספר לספריה במקום התפילה ('כולל'), והבחנתי על הרצפה בצואת חתול1. מה צריך לעשות במקרה כזה?

תשובה

א. כתב הרא"ש (ברכות פ"ג סי' מו): "ויש אומרים שצריך להרחיק מצואת חתולים לפי שריחה רע מאד ודינה כמו צואת נמיה. אלא שהזכיר נמיה בירושלמי לפי שהיו רגילין בתוך ביתם כמו שאנו מגדלים עכשיו חתולים".

וכך כתב בקיצור פסקי הרא"ש (ברכות פ"ג סי' מו לבנו ר"י בעל הטורים): "צואת כלבים וחזירים שיש בהם עורות אפי' אין הריח בא אליו ולא כנגד לול של תרנגולים שיש בהן סרחון ושאר צואת בהמה וחיה מותר [לקרות] אצלם מיד בין לפניו בין לאחריו אם אין בהם ריח רע ואם יש בהם ריח במקום שכלה הריח אלא שצריך להרחיק מצואת חתול ונמיה ומצואת חמור הרכה הבא מן הדרך מכולם צריך להרחיק ארבע אמות וכן מנבלה מסרחת ארבע אמות ממקום שכלה הריח מלאחריו ומלפניו עד מלא עיניו".

וכך כתב בפסקי ריא"ז (ברכות פרק ג – מי שמתו אות ג): "צואה שריחה רע, כגון צואת האדם אסור לקרוא [כנגדה] כמו שביארנו, אבל צואת הכלבים וצואת החזירים מותר לקרוא כנגדה, שאין ריחה רע, ואם נתן לתוכה עורות אסור לקרוא כנגדה. ונראה בעיניי שצואת החתול הרי היא כצואת האדם, שריחה רע, וצואת התרנגול הרי היא כצואת הכלבים. ובתלמוד ארץ ישראל נמצא, שצריך להתרחק מן הגללים הרכים שלחמור כשהוא בא מן הדרך, לפי שהם מוסרחים, וכן נבילה שהסריחה צריך להתרחק ממנה. וכן מים הרעים, כגון מי משרת פשתן צריך להרחיק מהם כמו שצריך להרחיק ממי הרגליים, לפי שריחן רע. וכן אשפה שריחה רע אסור לקרוא קרית שמע כנגדה". וכ"פ הטור (או"ח סי' עט).

וכ"פ השו"ע (או"ח סי' עט ס"ה): "צואת חמור הרכה, לאחר שבא מהדרך, וצואת חתול ונמיה ונבלה מסרחת, דינם כצואת אדם".

וכ"כ בריקאנטי (סי' כד), ובדרך החיים (סי' כו ס"ו), בקיצור שו"ע (סי' ה ס"ו), וכן בס' בן איש חי (שנה ראשונה פרשת בא סעיף יח).

ב. במקרה הנוכחי לא היה לה ריח חזק ושאר הנוכחים לא הריחו אותה, ולא הבחינו בה מכיון שהיתה תחת אחד הכסאות.

דינה הוא כאמור בשו"ע (או"ח סי' עט ס"א): "היתה צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח. ומלפניו, צריך להרחיק מלא עיניו, אפילו בלילה, או שהוא סומא (תשובת הרשב"א סי' קס"ח וב"י בשם הר"י) שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום. ואם הוא מצדו, דינו כמלאחריו".

ורמ"א הגיה:

"ש"ץ המתפלל וצואה בבהכ"נ, או בבית שמתפלל שם, אפילו הוא לאחריו בכל הבית, צריך לשתוק עד שיוציאנה, מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהא מן הקהל בתוך ד' אמות של הצואה (הגהות מרדכי החדשים פרק תפלת השחר). ועיין לקמן סוף סי' צ' (ועיין לקמן סי' פ"ז בדין צואה בבית)".

ג. לכאורה, גם כאן היה ראוי להפסיק את התפילה עד שיוציאו את צואת החתול, כיון שרוב המתפללים עמדו בארבע אמותיה ואף שלא הריחו, היא תופסת אף בלא ריח את מקומה. מאידך, חשבתי שכיון שאף אחד לא ראה או הריח אותה – ניתן לסלקה וזהו.

וכך נהגתי: לקחתי מספר ניירות ניגוב ידים, אספתי את הגללים וניקיתי את הרצפה מהשיריים, ושמתי את הנייר והגללים שבתוכו בפח אשפה מחוץ למקום התפילה.

ד. נראה לי שבמקרה הנוכחי, שהצואה מכוסה ואינה מסריחה וגם אינה בתוך החדר, אף שהיא סמוכה אין צריך להרחיק ממנה.

כאמור בשו"ע (או"ח סי' עט ס"ב): "היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה, או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר, אפי' הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר: והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו) להרא"ש, אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה. ואם יש לה ריח, לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות. ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה, ה"נ מועלת לריח רע שלה".

והעיר בביאור הלכה (סימן עט סעיף ב):

"אותה – עיין במ"ב שכתבנו דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכו"ע כ"כ המ"א, וטעמו דכיון שהוא ברשות בפני עצמו ואינו רואה להדיא אין כאן משום מחניך קדוש ולא משום ולא יראה בך ערות דבר"...

מסקנה

צואת חתול שאינה מסריחה ועטופה בנייר ונמצאת ברשות אחרת אף שסמוכה למקום התפילה אי"צ לפנותה ולהרחיקה יותר מכך.