חבל נחלתו כא סג

<< · חבל נחלתו · כא · סג · >>

סימן סג - למי שייך התשלום על קנס

שאלה

באמצעי התקשורת פורסם מקרה של דין תורה וזה עניינו: ראובן שאל משמעון מכונית לנסוע לקברות צדיקים. הגיע לטבריה לקבר הרמב"ם ולא מצא חניה פנויה, החנה את מכונית על הכביש. בשובו מצא הודעה לתשלום קנס בגובה 500 שקל על החנית רכב בנתיב נסיעה צבורי. ראובן החזיר את הרכב ושילם לשמעון בעל הרכב את הקנס, על מנת שישלמו למשטרה. שמעון ביטל באמצעות קשריו עם המשטרה את הקנס ונטל את הכסף לעצמו.

ראובן ושמעון באו לדין תורה לפני הרב יצחק זילברשטיין שליט"א והוא פסק שבעל הרכב אינו מחויב להשיב לחברו את הכסף למרות שהדו"ח בוטל.

הגר"י זילברשטיין נימק את הפסק: "השואל הוא פרא אדם, הוא קיבל רכב בלא תשלום, קיבלת רכב נחמד בחינם, איך אתה חונה במקום שאסור לחנות בו? הרמב"ם יזרוק אותך משם. איך אתה מפריע לאנשים לנסוע בכביש? הכביש של הסבתא שלך? כביש זה רכוש הציבור. לציבור יש את הזכות לנסוע במקום נורמלי".

הגר"י זילברשטיין הוסיף ואמר כי "הוא לא סתם קיבל את הדו"ח, לאחר קבלת הדו"ח הוא כבר לא 'שואל' אלא הופך להיות משתמש ברכב בלא רשות וצריך לתת אלף שקל על השימוש ברכב. לפי דין תורה הוא צריך לשלם אלף שקל כי הוא נוסע ברכב בלי רשות".

תשובה

א. נדון על המקרה לגופו כגון שראובן קיבל קנס על חניה במקום האסור ללא התייחסות לעבירת התנועה, ואח"כ נחזור לשאלת חומרת העבירה.

ראובן קיבל קנס ונתן את התשלום לקנס לשמעון, ושמעון בטלו למי שייך הקנס.

בשאלה דומה עסקתי בחלק א סימן צ למי שייכות מתנות שניתנו לסוכני מכירות. ועי"ש בעיוננו ומסקנתנו. המקרה הנוכחי אינו דומה משום שמקבל התשלום לא נתן לפלוני או אלמוני את המתנה אלא הוא השיג אותה בזכות השתדלותו, ולכן יש צד לתביעתו להשארת הקנס אצלו.

ב. ניתן לומר שראובן החזיר רכב ושילם עבור קנס ויצא מן הענין, ושמעון זכה בכל. ועתה שמעון יחליט האם רצונו לשלם או להתווכח עם מחייבי הקנס, אולם עתה הכל על אחריותו והוא מצא את הדרך להיפטר מהחיוב ונטל את התשלום לעצמו. וניתן לומר שמעון הוא שלוחו של ראובן להיפטר מן החיוב ועל כן עליו להשיב את התשלום לראובן.

ג. נאמר במשנה בבבא קמא (קטו ע"ב): "שטף נחל חמורו וחמור חבירו, שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים, והניח זה את שלו והציל את של חבירו – אין לו אלא שכרו; ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי – חייב ליתן לו".

ובדף קטז (ע"א): "בעא מיניה רב כהנא מרב: ירד להציל ועלה שלו מאליו, מהו? א"ל: משמיא רחימו עליה. כי הא דרב ספרא הוה קא אזיל בשיירתא, לוינהו ההוא ארי; כל לילא קא שדר ליה חמרא דחד מינייהו וקא אכיל, כי מטא זמניה דרב ספרא, שדר ליה חמרא ולא אכליה, קדים רב ספרא וזכה ביה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא: למה ליה למיזכי ביה? נהי דכי אפקריה אדעתא דאריה אפקריה, אדעתא דכ"ע לא אפקריה! א"ל: רב ספרא לרווחא דמילתא הוא דעבד".

פרש רש"י: "ירד להציל – ע"מ שיתן לו דמי שלו". "ועלה שלו מאיליו מהו – מי אמרינן מעיקרא דאפקריה כאבוד דמי ומחייב לו היאך לשלומי והדר זכה ביה מריה מהפקירא או דלמא כיון דסליק סליק". "מן שמיא רחימו עליה – ויהיב ליה דמי כאילו מת". "לוינהו – נתחבר עמהם ארי והיה משמר בהמותיהם מחיות וליסטים". "קדים רב ספרא – קודם שיחזיק בהן אחר שהרי הפקר היה". "לרווחא דמילתא – שלא יהא ערעור בדבר".

וכן באר בפסקי רי"ד: "א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא דקדים זכא ביה פשיטא כי אפקריה אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכול' עלמ' לא אפקריה. פי' ולא דמי לשטף הנהר חמורו, דהתם ודאי מופקר ועומד הוא לכל כיון שעומד בתוך שיבלת הנהר וכל הקודם בו זכה, אבל כאן שעדין לא בא הארי עליו אינו מופקר לכל הילכך אם לא בא הארי עליו הרי הוא לבעליו, שכל זמן שלא בא הארי עליו ברשות בעליו הוא".

ונראה שאצלנו מלכתחילה הוא הסתלק מהענין עם תשלום הקנס ביד משאיל הרכב ונתנו לו במתנה, וחברו שהשתדל ופטר עצמו מן הקנס, לעצמו עשה ולא לחברו.

ואין לראותם כאן כשותפים בתשלום, אלא מרגע שנתן את התשלום לחברו, נתנו בלב שלם. ובאחריות המשאיל לפתור את הבעיה, ואין למשאיל שום התחייבות לשואל.

אילו בעל הרכב היה מתעכב מתשלום הקנס והיו משיתים עליו סנקציות נוספות כגון כפל-קנס או עיכוב רשיון עד שישלם לא היה לו שום דבר על השואל, הלה השלים חלקו, ועתה כל האחריות עליו לטוב או למוטב.

ד. אם השואל היה מחזיר את הרכב עם חיוב הקנס וללא תשלום (עדיין...) והמשאיל היה משתדל ונפטר, נראה כי שואל הרכב צריך לתת מחצית מן הקנס לבעל הרכב כדין שותפים בפטור מן הקנס.

פסק השו"ע (חו"מ סי' קעח ס"א): "שותפים שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו, ומחל לו, הוא לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם, ואם מעצמו בלא פיוס אמר: אני מוחל בשביל פלוני, הוא שלו לבדו".

את המקרה דילן ניתן לדמות לסיפא של ההלכה, המוכס מחל דוקא לשמעון בגלל השתדלותו ואם כן הוא זכה במעות. ואף שבשו"ע השר אמר מעצמו שמוחל לפלוני, ואצלנו הוא השתדל ומשום כך נמחל הקנס, בכ"ז בשאלה דנן הם אינם שותפים, אלא חיובו של פלוני בידו והוא עשה בו כראות עיניו וזכה בו.

ה. כתב בנתיבות המשפט (שו"ע חו"מ סי' קעח סק"א): "הוא לאמצע. ואפילו אמר המוכסן בפירוש לפלוני אני מוחל. סמ"ע [סק"א]. ועיין ביאורים [סק"א] דדוקא כאן כיון שגוף הסחורה שהמכס חל עליו הוא בשותפות, וחיוב התעסקות של הסחורה הוא על שניהם, ולכך כשביקש אחד מהם הוי כאילו הוא שליח בשביל כולם לבקש, משו"ה המחילה לאמצע, אבל בשאר חוב שחייבים ומחל לאחד מהם אפילו ע"י פיוס, הוא לעצמו (=על ידי השתדלותו), כיון שלא נשאר להם שום דבר בשותפות מחוב זה כשחולק עצמו משו"ה הוא לעצמו".

נמצא שהכסף של הקנס הוא רק גורם ועל כן אין לראשון על השני מאומה.

אמנם נראה שאם השואל לא נתן למשאיל מאומה ורק אמר לו אתן יותר מאוחר, ובינתיים השני ביטל את הקנס הראשון-השואל הרויח וזכה במה שבידו, ואם ביקש מן המשאיל תבטל את הקנס על ידי קשריך, נראה שבעל הרכב יכול לתבוע את מחצית הקנס, או כל שכר אחר שקצב.

ו. כתב בערוך השולחן (חו"מ סי' קעח ס"א): "שותפים שהוליכו סחורה שצריכים לשלם מכס ובקש אחד מהשותפים את המוכסן שימחול לו ומחל לו אפילו אמר שמוחל לו לבדו שייך לשותפות כיון שע"י בקשתו מחל לו הוא כשלוחם, ואפילו בקש שימחול לו לבדו שלא כהוגן עשה כיון שהוא עסק שותפות ולכן שייך הריוח לכולם. אבל אם המוכסן מעצמו בלא בקשתו אמר אני מוחל חלקו של פלוני או שאיש אחר בקש בשבילו להמוכסן והוא לא בקש את האיש שיבקש בשבילו שייך לו לבדו דכל מה ששותף עושה ומשתדל שייך לשותפות אבל מה שבא לידו בלא השתדלות הוי כמציאה וכ"ז הוא בעסק סחורה שיש על השותפים לעשות עוד בהעסק ולכן כל מה שהשתדל שייך לשותפות. אבל בעסק חוב כגון שהרבה אנשים היו חייבים לאחד סך מעות ובקש אחד מהם את הבע"ח שימחול לו חלקו ומחל אין להשותפים חלק בזה דכיון שאח"כ לא נשאר לו שום השתתפות עמהם אין ע"ז שם עסק שותפות [נה"מ] ויש חולקים אף בעסק שותפות וס"ל דהמחילה לו לבדו אף כשהיתה ע"י השתדלותו דהרי זהו כמציאה ומה להם להשותפים אם השתדל בזה [מהר"מ מרוטנבורג ורש"ל] ומי שפטרו השר ממסים מ"מ צרכי הציבור והעיר מוטל גם עליו כמ"ש בסי' קס"ג".

נראה לענ"ד שגם בעיסקה שלפנינו, ראובן גמר את חובותיו לשמעון, ושמעון יחליט איך לנהוג בכך. דומה הדבר למפקיר חפץ מקולקל ובא אדם וזכה בו ותקנו והשתמש בו. אין לראשון שום תביעה על השני אע"פ שלכאורה החפץ שהפקיר היה שלו.

ז. ביחס לתשובתו של הרב זילברשטיין לא מובן בה מדוע הקנס שייך לשני. הוא אמנם ביטא בדברים חריפים את יחסו לעבריין, אבל אין זה מקנה לבעל הרכב את הקנס (לולא הדברים שכתבנו).

דבריו האחרונים שהוא חייב אלף שקל, חמש מאות עבור הקנס וחמש מאות בגלל שהשתמש ברכבו של חברו בצורה אסורה, כלל לא מובן לי. אם מחמת שעבר על רצון המשאיל והרי הוא גזלן סו"ס את המכונית החזיר כמות שהיא וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וא"כ מנין צמח החוב לאלף שקל וצ"ע.

מסקנה

כיון שהשואל נתן את הקנס למשאיל שהעבירו לרשויות הוא זכה בכסף, ומעתה הוא אחראי להעברתו ואם השתדל ופטרוהו, הכסף שייך לו.

וכן השבתי לאברך שהשאיל את רכבו והשואל נרדם על ההגה ומזלו רק קיבל מכות בצד הרכב ובדלתות הצדדיות. השואל והמשאיל פנו לכמה פחחים והשואל שילם 3000 שקל למשאיל. המשאיל החליט לעשות תיקונים מעטים בהוצאה קטנה ואת היתרה להוציא לצרכים אחרים, והשבתי שהוא רשאי לעשות זאת, השואל שילם את הנזק כולו והסתלק מן ההשאלה. המשאיל יחליט מה לעשות עם הכסף ולמה להוציאו.