חבל נחלתו כא סב
סימן סב - הגוזל מצוה מחברו
א. כתב בחשוקי חמד (פאה פ"ב מ"ז): "חידה: גנב דבר וצריך לשלם פי עשר?" "תשובה: נאמר במסכת פאה פ"ב מ"ז שדה שקצרוה ליסטים [אפילו גזלן ישראל, (תפארת ישראל ס"ק לד)] פטורה מפאה, [דכתיב גבי פאה "ובקוצרכם" עד שתהיו אתם הקוצרים, (רע"ב)]". "ונראה דהלסטים יצטרכו לשלם לבעלים עשרה זהובים, כדין הגוזל מצוה דמשלם עשרה זהובים. הנה פתרון החידה: ליסטים שקצרו שדה קטן, ששווי התבואה זהוב אחד, ובטלו את הבעלים ממצות פאה, יצטרכו הליסטים לשלם לבעלים עשרה זהובים, כי אמנם התבואה לא שוה אלא זוז, אבל מצות פאה לא תסולה בפז, ומחירה עשרה זהובים, וכמבואר בשו"ע (חו"מ סימן שפב ס"א) וז"ל: וכן מי ששחט חיה ועוף, ובא אחר וכיסה הדם, שלא מדעת השוחט, חייב ליתן כמו שיראו הדיינים, [אם איש זה שביטל ממנו המצוה, הוא איש שמדקדק בקיום שאר המצות, אז יקנסו המבטל ממנו הרבה, ולפי מיעוטו בדקדוק המצוות, ימעט בקנס. גם ישערו בטרחת המצוה, דפעמים מונע אדם עצמו מהמצוה מכח טירחה וכו' (סמ"ע שם סק"א)], ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים, וכן הורו, שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה וקדם אחר ועשאה, משלם לבעלים עשרה זהובים, ולפי זה ישלם הליסטים עשרה זהובים לנגזל, ואמנם כתוב בשו"ע (שם) דבזמן הזה אין מגבין אותו, מכל מקום אם תפס לא מפקינן מיניה...". "אלא דיש לדחות את דברינו, על פי מה שכתב הסמ"ע (שם סק"ה) שדוקא אם אחד שחט ואח"כ בא אחר וכיסה את הדם, חייב לשלם עשרה זהובים, מפני שמצות כיסוי רמיא על השוחט, אבל אם נתנו לו בהמה לשחוט ובא אחר ושחטה פטור, דשאני מצוה דנצטוינו לעשותה כגון כיסוי הדם דלאחר ששחט אי אפשר להפטר מהכיסוי, דוקא קנסינן, משא"כ שחיטה דאי לא רצה לאכול בשר אינו מחויב לשחוט, יעו"ש. ואם כן לכאורה ה"ה בעניננו, שאם אינו קוצר את שדהו אינו מתחייב בפאה, אם כן הגנב גנב את כל התבואה, אינו מתחייב בעשרה זהובים".
ולענ"ד דבריו צ"ע, ואגב חורפיה לא דק.
ב. המזיק מצוה של חברו משלם לפי מה שהזיק. כגון השורף קמתו של חברו משלם כמה שהזיק ולא על אובדן המצוה של חברו. ורק העושה את המצוה 'ששייכת' לחברו חייב בעשרה זהובים.
כך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' סא סל"א): "המתנות עצמם אסור לישראל לאכלם אלא ברשות כהן. עבר ואכלן, או הזיקן, או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שאין לו תובעים ידועים. והקונה אותם, אף ע"פ שאינו רשאי, הרי זה מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות".
ולדברי הרב זילברשטיין היה צריך לשלם לבעל הפרה או לטבח עשרה זהובים.
אלא שגוזל השדה לא קיים את המצוה, אלא 'רק' גזל את השדה, ומנע מן הבעלים לקיים את המצוה. (והגזלן ג"כ אינו יכול מפני שאינו בעל השדה, כפי הביא הרב זילברשטיין לעיל מן הרע"ב).
כל הדיון בגזל מצוה שחייב עשרה זהובים הוא מפני שלמצוה עצמה אין שווי ממוני. היינו, בזה שקיים מצוה ש'שייכת' לחברו1 לא הוציא ממנו ממון אלא קיום מצוה אשר אינה נאמדת בממון. ולכן קנסו אותו בעשרה זהובים.
ג. הטור (חו"מ סי' שפב אות ב) כתב: "ואם האילן ראוי ליקצץ כגון שהוא מזיק את הרבים וקדם זה וקצצו או שיש לו שור העומד ליהרג כגון שמזיק את הבריות וקדם אחר והרגו שלא מדעת בעלים חייב לשלם כפי מה שיראו הדיינים משום שהפקיעו מלקיים המצוה".
ובהמשך (אות' ד-ה): "השוחט חיה ועוף ובא אחר וכסה שלא מדעת השוחט חייב ליתן לו י' זהובים שמנעו מלעשות מצוה. והדין כן בכל מצות עשה שהוא עליו לעשות וקדם אחר ועשאה ומנע את זה מלעשות חייב ליתן לזה י' זהובים".
במקרים הראשונים של סילוק מזיק לא קצבו עשרה זהובים, כי אין כאן מצות עשה, אלא רק סילוק מזיק שבבעלותו. ורק במצות עשה 'של פלוני' שהוא קדם ועשה את אותה מצוה ואי-אפשר לקיימה שוב, חייב לשלם עשרה זהובים, אבל אם מנעו מעשיית מצוה כגון ששרף את לולבו של חברו או שפסל את סוכתו של חברו או שבר את שופרו של חברו אינו משלם עשרה זהובים.
ד. כל גזילת מצוה אינה במצוות שבגופו, מפני שאינן נגזלות, אלא רק במצוה שאף אם אחר קיימה היא מקוימת בתור מצוה, אלא שהמצוה מוטלת על פלוני ובא אלמוני וחטפה, כגון מילה וכיסוי הדם. כך כתב הבית יוסף (חו"מ סי' שפב): "(ד) (ה) השוחט חיה ועוף ובא אחר וכסה שלא מדעת השוחט חייב ליתן לו עשרה זהובים וכו' והדין כן בכל מצות עשה שהיה עליו לעשות וקדם אחר ועשאה וכו'. שם (ב"ק צא ע"ב) ובפרק כסוי הדם (חולין פז.) וכן פסקו שם הרי"ף (ב"ק לב:) והרא"ש ז"ל (ב"ק פ"ח סי' טו, חולין פ"ו סי' ח) וכן פסק הרמב"ם פ"ז מהלכות חובל (הי"ד)... כתוב במישרים נל"א ח"ד (צט ע"ג) מי שאמר למוהל למול וקדם אחר ומל פטור אבל אם גזלה מאביו חייב".
ועי"ע ים של שלמה בבא קמא (פ"ח סי' ס) ושו"ת משנה הלכות (חט"ז סי' צט).
ה. המונע מחברו לקיים מצוה, ולא קיימה החוטף, בין מצוה שבגופו ובין מצוה אחרת, לגבי קיום המצוה הוא גרמא בלבד, ואם לא גזל או הזיק ממון של בעל המצוה (כגון שבר לו שופר או שרף לולב וכד') פטור לגמרי מתשלומין. שהרי המצוה אינה מוטלת על המזיק או הגוזל.
כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ד ה"א): "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה, ארבעה מהן עון גדול והעושה אחד מהן אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הן: (א) המחטיא את הרבים ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה"...
עוד כתב הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ו הי"ד וכ"פ השולחן ערוך יו"ד סי' שלד סמ"ג): "על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה ואלו הן: ...(יח) המעכב הרבים מלעשות מצוה"...
והיתה הו"א לומר שה"ה למעכב את היחיד מלעשות מצוה שמעכב את התשובה וחייב בנידוי.
אולם כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור יורה דעה סימן שלד): "קלו. באותה שיטה: המעכב את הרבים מלעשות מצוה כו'. נ"ב: אמר המאסף, לישנא מוכח דדוקא מעכב את הרבים, אבל המעכב את היחיד מלעשות מצוה, אף שמכוער הדבר לאו בר נדוי הוא, וגם מקור הדין שהוא מהירושלמי דפ' אלו מגלחין כמ"ש הרב"י הכי מוכחא. וכן יש לדקדק מדברי הרשב"א בתשו' סימן תקע"א, שכתב שהמונע לעדים להעיד אינו חייב נידוי, ע"כ. והא המעכב לעדים מלהעיד מעכבם מלעשות מצוה, שמצוה על העדים להעיד בב"ד, ומנאה הר"ם במז"ל וכל מוני המצות, אלא ודאי דלא נאמר זה אלא דוקא במעכב את הרבים מלעשות מצוה אבל לא במעכב את היחיד"...
נראה על כן, שהגוזל וקצר את השדה בין אם נטל יבולה לעצמו ובין אם השאיר את היבול לבעל השדה, אע"פ שביטל ממנו מצות הנחת פאה אינו חייב בעשרה זהובים ואף פטור מנידוי.