חבל נחלתו כא נג

סימן נג - ביטקוין

שאלה עריכה

ביטקוין הוא מטבע אינטרנטי. היינו, הוא הומצא כממון אשר בו ניתן לקנות כל שוה כסף (בתנאי שהמוכר משתמש אף הוא בביטקוין), רוכשים אותו על ידי תשלום במטבע אחר והוא נכנס ל'ארנק אינטרנטי' של בעליו. כל השימוש בו של מכירה וקניה נעשה אך ורק על ידי האינטרנט. אין לביטקוין מערכת מפקחת מרכזית דוגמת בנק מרכזי, אלא ערכו נאמד עפ"י יחס מחזיקיו של ביקוש והיצע, ועל כן התנודות בו גדולות מאד ביחס למטבעות אחרים.

האם לפי דיני תורה הוא נחשב כמטבע או כשוה כסף. השאלה נוגעת ישירות לדיני רבית ואונאה ובעקיפין בהשוואה לשטרות האם ניתן לקדש בו אשה, לפדות בכור וכד'.

מטבע דבר נמוסי-הסכמי

נאמר במסכת שבת (לג ע"ב) לגבי יעקב אבינו לאחר פגישתו עם עשו אחיו וקודם מעשה דינה: "ויחן את פני העיר, אמר רב: מטבע תיקן להם"...

כתב בחידושי אגדות למהר"ל: "למ"ד מטבע תקן להם, המטבע אינו דבר טבעי רק הוא דבר נמוס המדינה, ודבר כזה שייך לחכם לתקן כלומר דברים נמוסים כמו מטבע שאין מטבע דבר טבעי. ואין הכונה פה על דבר מטבע בלבד רק כמו מטבע ודברים כיוצא בו שהם ענינים נמוסים שהם תקן המדינה, והוא נקרא דת נמוסית דברים אלו היה מתקן... ואינו דבר נמוס לגמרי כמו שהוא מטבע שהוא דבר נמוסי לגמרי, שהרי אין הכסף יותר חשוב בשביל הצורה שעליו אלא שכך הסכימו שצורה זאת תהיה עובר [לסוחר] ולא צורה אחרת, ולפיכך המטבע הוא דבר הסכמי וזה וכיוצא בזה היה מתקן".

עולה כי מטבע הוא הסכמת בני אדם להשתמש בחפץ הזה כאמצעי תשלום וכמעריך לשווי הדברים הנקנים, וכאשר הוא נקבע לכזה קבעו את שוויו, וכמה ממנו יצטרכו לקניית חפצים.

וז"ל החזו"א (יו"ד סי' עב אות א): "ב"ק צ"ג ב' כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה, והנה לא העמידה התורה את התשלומין לפי הכלי שהחסיר לו אלא ההיזק מתערך בשיווי כסף וחיוב התשלומין חל על שיעור הכסף של החפץ שגזלו או שהזיקו, ואם הוזל החפץ ירויח ואם הוקר יפסיד, ויש לענין כסף שתי דרכים, אפשר שתלוי בכסף, ואפשר שתלוי במטבע, ומצינו בה' שקלים של פדיון הבן שקצבה התורה הדבר במשקל כסף צרוף ואע"ג דבזמן שנצטוינו על המצוה היה השקל מטבע אבל לדורות לא הקפידה תורה במטבע אלא משקל כסף צרוף כפי המשקל שהיה אז ה' שקלים וכדאיתא יו"ד סי' ש"ה ס"א, והיה אפשר לפרש תשלומים שבתורה שנעריך כל חפץ הנגזל ע"פ שיווי משקל כסף צרוף ויתחייב לשלם משקל זה בין שיוזל החפץ נגד הכסף ובין שיוקר, וכדין פדיון הבן שהוקבע לדורות".

והוסיף באות ב: "אבל מנהגנו לשער בערך מטבע בכל מדינה ומדינה ולמדנו שקבעה התורה את התשלומין ע"פ ערך המטבע היוצאת במדינה, ותימא דא"כ נתמכין דיני התורה בזה על הסכם מקרי שהרי אין ענין המטבעות טבעי אלא הסכם ואם יסכימו שלא לעשות מטבעות אין לנו הלכה בתורה במנהג התשלומין, ואע"ג דמצינו בחילול מע"ש שהקפידה תורה על המטבע ואם אין מטבע אין חילול, התם אכתי אם אין חילול יכול להביא את המע"ש לירושלים אבל הכא אם אין מטבע בטל הלכות תשלומין, ואפשר שאם אין מטבע חייב לשלם כדי שישיג חפץ שגזלו, ואפשר דכיון דמצוות התורה נתמכין על הנהגת המטבע חייבין להנהיג כן כדי שיהא אפשר להנהיג הלכות התורה [ואפשר שאם אין מטבע בעולם, כסף צרוף הוא המטבע לכל דיני התורה כדין פה"ב ושאר דברים ואם גזל חפץ מתחייב לשלם משקל כסף צרוף שהיה שוה בשעת גזילה אלא בזמן שיש מטבע במדינה חשיבא מטבעת המדינה יותר מכסף צרוף ועי' לק' סי' קפ"ב סק"א]". "וענין מטבע כל דבר שהסכימו עליו בני המדינה למכור ולקנות בו ולהעריך בו את כל השוק כמו שנוהגין המדינות".

אף התורה התייחסה למטבע כסוג חפץ עליו בנויים חיי המסחר והתשלומים בין בני אדם, ועל אף שדבר הנקבע עפ"י הסכמה יש ובני אדם מבטלים אותו, ואז לכאורה לא ניתן לקיים דיניה של תורה כגון 'עין תחת עין – ממון', בכ"ז זו קביעתה של תורה.

בדיני תורה ישנן שני סוגי תשלום בכסף, חלק מתשלומי הכסף צריכים להיות לפי משקל מתכת הכסף שקבעה התורה, וחלקם בשוה כסף באותו שווי (בזמן הפרעון, על אף ששווי הכסף מחירו עולה ויורד). כגון פדיון בכור הוא בחמישה סלעים (=משקל) כסף (=מתכת), וכן תשלומי אונס ומפתה. לעומת זאת תשלומי נזק וחבלות נאמדים לפי אומדן הנזק במטבע של אותה מדינה היוצא באותה שעה, ללא שום התייחסות למשקל הכסף כמתכת.

התשלום בכסף

בעבר, כאשר הונהג המטבע בעולם ערכו נקבע לפי משקל מתכת הכסף הצרוף בו. ולפי ההטבעה עליו הוא נחשב מטבע של מלך פלוני במדינה פלונית עפ"י משקל הכסף או הזהב שבו. צד ההסכמיות בו היה בכך שמתכת במשקל וצורה מסוימת מהווה דרך קניה של חפצים, אולם הערך הממוני היה בגוף המטבע.

לפני כמה מאות שנים הוחל בשימוש בשטרות כסף שאין גופם ממון, ואין שווי בנייר. וכן מאז, את המטבעות טבעו ממתכת זולה, שווים היה הסכמי לפי המלכות שהדפיסה שטרות אלו, כי לגוף המטבע או השטר היה ערך זעום. סך כל השטרות והמטבעות קבלו את שווים לפי כמות מטילי הזהב והכסף שהיו באוצר המלך או המדינה המטביעה את המטבעות, וכל אדם יכל למכור למלכות או למדינה את המטבע שהחזיק ולקבל תמורתו את שוויו בכסף או בזהב, המדינה פיחתה וייספה את המטבע לפי כמות כספה וזהבה, ולפי כמות המטבעות ושטרות שטבעה.

לפני כחמישים שנה בוטלה האפשרות לקבלת השווי במתכת יקרה, ונקבע שערך המטבע יהיה לפי עוצמתה הכלכלית של המדינה ביחס למדינות אחרות ולפי"ז המדינה פוחתת או מייספת את שוויו. צד ההסכם כאן ברור, אין לשטר או למטבע ערך עצמי אפילו לא כשטר חוב אלא יש כאן הסכם בין בני המדינה שכך יהא שווי המטבע במדינתם.

דין שטרות כסף בימינו

מעת שהמסחר עבר לשטרות כסף עלתה השאלה האם לפי דין תורה שטרי כסף נחשבים כמטבעות ששויים בגופם, או שנחשבים כשטר חוב על המדינה שהיא חייבת את תמורתו בעבר, או מחשיבה אותו כממון בהווה.

המשמעות ההלכתית היא: האם ניתן לפדות בו בכור כאמור לעיל שהתורה הקפידה על משקל מתכת הכסף, וכן האם מדברים שנתמעטו עבדים קרקעות ושטרות – נתמעטו גם שטרות כסף כגון: אונאה, או שבועה. אם שטרות נחשבים כממון אין להם אונאה ואין בגופם רבית, אולם אם הם שטרות חוב של המדינה יש בהם רבית מפני שהם פירות ולא כסף, ויש בהם אונאה.

במאמר 'שטרות הכסף בהלכה' (תורה שבע"פ כו עמ' נג-ס) הביא הראשל"צ הרב אליהו בקשי דורון שתי דעות:

דעת החתם סופר (יו"ד סי' קלד) ששטרות כסף הן ככסף גמור שגופו ממון, לעומת שטרות חוב שאפילו הם מגדול העשירים אין גופם ממון, וז"ל: "אבל גדר מטבע הוא שגזר המלך עליו שתצא ומי שממאן מלימכר וליקח באותו המטבע יחייב ראשו למלכות ודינא דמלכותא דין אמת ומשפט צדק הוא בזה ולא מלכותא דארעא לחוד גזר עליו אלא גם מלכותא דרקיעא ית"ש כמבואר פ' מקום שנהגו נ"ד ע"ב והיינו מטבע שגופו ממון ואין חילוק אם יהי' זהב או כסף או נייר ואין לומר בזה שאינו עומד אלא לראי' שבו דהרי קמן שכמה פעמים העם מסופקי' בגירעון כסף וטוב היה להם שלא למכור אותם ועל כרחם צריכי' למכור מפני אימת המלכות כי כן יסד, נמצא הראיה שלו אינו שוה להם רק הגזירה היא המקיימת טבען בעולם משא"כ שטר אפי' על עשיר היותר גדול ואפי' על המלך בימי עשרו אשר בודאי יהיה עובר לסוחר לכל אדם, מ"מ אינו אלא מפני הראיה שבו שיודעים שזה הוא אדם בטוח, אבל אין גופו ממון שאם ירצה שלא ליקחו מי יכוף על זה וכן כל (הבאמאטק"א וקופ"פר אמב"יט שיי"ן) אין אדם מוכרח ליקח אותם בתשלומין מש"ה אינם אלא שטר בעלמא".

אמנם לפי דעת החתם סופר לא ניתן לפדות בן בכור בשטרות כסף של מדינות. מפני שאת כוחם כממון הם מקבלים מצד דינא דמלכותא דארעא וכיון שהפדיון הוא ממלכותא דשמיא, אין מלכותא דשמיא חייבת בקביעות של מלכותא דארעא, ועל כן מה שהיא מחשיבה שטרי כסף כמטבע לא נחשב לגבי מלכותא דשמיא.

ז"ל החת"ס: "וא"כ יש לעיין לענין פדיון בכור בהני באנק"א כיון שפודין בו הקדשות ומע"ש נ"ל לדין לחלק דבודאי בכל דבר שהוא בין אדם לחבירו אפי' פדיון הקדש שאינו אלא קונה מגזבר ההקדש וממלא חסרונם של גזבר בדבר אחר וכן פדיון מע"ש לאוכלו בירושלים י"ל כל טיבעא דסגי בעלמא עפ"י גזירת המלך על הקוני' והמוכרים פודי' בו ונקרא מטבע לענין שבועה ושומרי' משא"כ פדיון שפודין מהקב"ה כי לי כל בכור אלא שהקב"ה נתן פדיונו לכהן, אבל עיקר הפדיון הוא מהקב"ה והקב"ה קצב פדיונו ה' סלעים שיש בהם ה' לוט וקווינט [=שמות של מדות] כסף מזוקק ואפילו נותן לו לכהן מטבע כסף השווה כך ע"י הצורה אינו יוצא י"ח עד שיהיה בהמטבע כסף מזוקק כשיעור הנ"ל מלבד הנחושת שבתוכו והיינו מטעם הנ"ל דלגבי מעלה אין הצורה נחשבת לכלום והה"נ באנקא"נאטא אפילו יתן מלא ביתו כיון שבשוויים אין בהם כלום רק מפקידת המלכות וזה לא שייך כלפי מעלה. ואף על גב דרב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן ואמר לדידי שוה היינו משום שאם הי' לו ה' סלעים היה נותנים בעד הסודר משא"כ אלו הצורו' אינם שוין גם לכהן כלום רק מאימתא דמלכותא אפשר אין פודין ועדיין צ"ע [ויש לעיין היטב במ"ש אבני מילואים שם בסוף דבריו ע"ש]".

החזו"א (יו"ד סי' עב אות י) מסכים עקרונית עם החת"ס מטעם אחר, לא מפני שמחוייבים לנהוג בהם מגזירת המדינה כמטבע, אלא משום שיש להם ערך עצמי לצורך בני האדם, ושטרות כסף נחשבים כמטבע ששויה בגופה וסובר שאף פודים בהם בכור וז"ל: "וכן לענין שאין המטבע קונה את המטלטלין ואין המטלטלין קונין המטבע בכלהו אין חילוק אם המטבע ערכה מצד עצמה או מצד הלואתה, מיהו דין הזהב קונה את הכסף לא שייך השתא דבין מטבעות כסף ובין מטבעות זהב כלהו טבען שוה שאינו אלא כשט"ח שכתוב על הכסף ועל הזהב ותרווייהו שוין ביחוס טבען בחשיבותן ובחריפתן והו"ל ככסף וכסף [ומשמע דכל מטבעות כסף הן מטבע זה כנגד זה ואין קונין זא"ז לא בתורת דמים ולא בתורת חליפין] וכן מטבעות הנייר והזהב כלהו שוין, ונראה דאלו המטבעות אף שהן כשט"ח מ"מ כיון שיש להן דין מטבע שבתורה לכל שומת הענינים לחקי התורה הו"ל חפץ ולא אמרה תורה שט"ח אין גופו ממון אלא בהיותו בגדר הפרי איננו פרי אבל בהיותו בגדר המטבע כבר הוחשב ערכו לעצמיות, גם י"ל דהו"ל גופו ממון מצד הנאת תשמישו ולא מבעיא שבמדינתו יש לו דין ממון אלא אף במדינה אחרת נחשב לפרי כיון שיכול להוליכו למדינתו ששם הוא מטבע, ולפ"ז יש בהן דין שומרים ופודין בהן את ההקדשות בין במדינתן ובין חוץ למדינתן, והח"ס ז"ל הכריע כן בדין שומרין, והניח בספק לענין פדיית בכור גם בדבריו י"ל דלא אמרו אלא במדינתן ומשום דינא דמלכותא, ולפי המבואר אין חילוק דין פדיית בכור מדין שמירה בשטרות ואפשר שאפי' חוץ למדינתן וכמש"נ". "וז"ל הגר"א י"ד סי' ש"ה סק"ד 'ועכשו אילו היינו באנו לשער בכסף המטבע עצמו כו' היה החשבון רב אלא שמ"מ יש לחשוב לפי השער כו' ופודין במטבעות לא בתורת כסף אלא בתורת שוה כסף כו' והנה למדנו מדברי רבנו שפודין במטבעות בערכן שיתר על חומרן ואם כונת רבנו לערך הלואתן וכבר היה כן אז בימיו א"כ הרי למדנו ממנו שאין זה דין שטר אבל י"ל שסיבת יקרת ערכן אף שהכסף בזול הוא מצד ערך תשמישן, דכיון דע"פ המלכות הן מוגדרין שלא יוכלו להשתמש באחרים קונה לו המטבע ערך מיוחד יתר על משקל כספו ועדיין לא למדנו מערך ההלואה שבמטבע. אמנם י"ל דלעולם במדינתן יש בהן כל שויין מצד התשמיש וענין ההלואה אינו אלא לקיים את ענין המטבע שאם תעשה הממשלה כמה שתרצה לא יוכלו בני המדינה ליתן לה כל ערך כי הלא תקח את הכל מידן, וגם יתר הממלכות לא יחשבוהו בלתי ערך הלואתו, אמנם אחרי שכבר הוגדר הדבר וכבר נתמעט מציאות המטבע ע"י הגדרים, שוב שב ערכו במדינתו ואף שהוא נייר בעלמא, ואל תתמה שיתנו דבר שיש בו חפץ בעד חרס שהרי גם כסף וזהב אין צורך בהן בחיי נפש כל בשר ובכל זאת כל אשר לאדם יתן בעדן, וסיבת הדבר כי צורכי האדם תוציא הארץ בשפע לפני כל יושבי חלד לאכול ולשבוע ולהותיר, וכל הניתן במחיר הזהב הוא רק המותר לאחר שיאכלו וישבעו, ובשנת בצורת ר"ל, כספם בחוצות ישליכו ושב העושר לבעלי החומרים ההכרחיים לחיי האדם, ואחרי שכל מחיר המטבעות הוא המותר אין פלא שבסיבה קלה מעוררת חפץ קל יחלוף האדם את מותר שבידו בחפצו הקל בלי חשוב הרבה ואחרי שנגדרו ענין המטבעות עד שמציאותן קשה יקנו את לב האדם לאהבה בעשותם את פעולתם על פני הארץ וזאת ימריץ את ערכם בחשבם כי לעולם ימצאו להם לוקחים וכן חוזר הדבר מן המסובב אל הסיבה ומן הסיבה אל המסובב, אמנם אם יפסידו ערכם חוץ למדינתם כרגע יתבטלו גם במדינתם כי למה יתעו בשוא, כי השער אחרי שאיננו יסודי יעלה וירד בסיבות היותר קלות ופעם גם העברת הרצון ימיטנו".

עולה מדבריו שאפילו לפדיון בכור ניתן לפדות בשטרות נייר משום שהוא 'כלי העבודה' בחיי האדם והכל נותנים לו את ערכו כממון.

בשו"ת עונג יום טוב (סימן קב) חולק על החת"ס. הוא נשאל: "אם מותר לפדות בכור במעות נייר או לא?" "תשובה הנה קיי"ל אין פודין בשטרות והח"ס כתב ביור"ד (סימן קל"ד) דמעות נייר אין להם דין שטר כיון שמחויב כ"א ליקחם מדינא דמלכותא ע"ש שהאריך והביא ראיה לזה דהא במעות כסף נמי זימנין שאין הכסף שוה בעצמותו כשיעור המטבע ואעפ"כ ודאי דמיחשב כסף משום דד"מ. וא"כ ה"ה בנייר אף על גב דלצור ע"פ צלוחיתו אינו שוה כ"א מעט מ"מ מיחשב מטבע וגופו ממון מחמת דד"מ. ולי נראה דלא דמי כלל דמטבע כסף או נחושת נהי שאינו שוה כל שווי' מ"מ הא אינו דומה כסף מטבע קטנה לכסף מטבע גדולה ובכל מטבע יש כסף לפי ערכו ואף שאין שיווי הכסף מגיע לשיווי המטבע בזה אמרינן דכיון שיש על הכסף מטבע שטבע המלך מתעלה גם שיווי הכסף עי"ז ושוה הכסף יותר ע"י הטבעא שחתום עליו. ומקרי שפיר גופו ממון דהא בכל מטבע יש כסף או נחושת לפי ערכו הגדול לפי גדלו והקטן למי קוטנו. ובשארי כלי כסף נמי אנו רואים שיש כסף שמשקלו קטן ושוה יותר מכסף שמשקלו גדול מפני הציורים שיש בו וה"נ ציור צורת חותם המלך מעלה את הכסף בדמו. אבל מעות נייר שהנייר שהוא יוצא בא' רוביל אינו שוה פחות מהנייר שהיא יוצאה במאה רו"כ רק שזה כתוב עליו מספר א' וזה כתוב עליו מספר מאה או חמשים ובעצם שויה אין חילוק בין נייר שיוצא למספר קטן לנייר שיוצא למספר גדול. ואין החילוק ביניהם אלא המספר שכתוב עליו וה"ז שטר גמור שאין גופו ממון ואינו אלא לראיה ואין פודין בו ועיין בדברי הגאון הנ"ל באו"ח שכתב בעצמו דלענין פדיון מקריין אין גופן ממון ודו"ק".

לדעת העונג יו"ט אין פודים בשטרות נייר אבל פודים במטבעות שגופם ממון אע"פ ששווי מתכת כסף במטבע קטן משווי המטבע. ויש התאמה בין כמות המתכת היקרה במטבע גדולה לבין כמות המתכת במטבע קטנה. אבל בשטרות אין שום הבדל בין השטרות אלא בכתוב עליהם אבל אין הבדל בשווי של הנייר בין שטר של 100 לשטר של עשר, וא"כ השטרות נחשבים לענין פדיון שאין גופם ממון.

והשיג עליו בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רמד): "גם מה דפשיטא ליה להעונג יום טוב מסברא דבמטבע של כסף אזלינן בתר דינא דמלכותא וחשיב גופו ממון אף שחלק הכסף שבמטבע אין בו שיווי שבמטבע, וכן ס"ל להחת"ס גם במעות נייר, והעונג יום טוב משיג עליו במעות נייר. הנה לענ"ד יל"ד דמאן פליג לן לחלק בכך ולומר דדינא דמלכותא לא מהני אלא במטבע של כסף אבל לא במעות נייר דמה בכך דכסף יש לו איזה שיווי יותר מנייר מ"מ אם באנו לדון על אותו חלק מסכום המטבע שהוא יותר משיווי הכסף שבו למה לא נאמר דחלק זה שהוא יותר משוויו של הכסף אין גופו ממון, וכן מבואר מתוך ביאור הגר"א (יור"ד סימן שה ס"ק ד) וז"ל שם: דבזה"ז שהמטבעות אינם כסף טהורים יש לחשוב לפי השער שלוקחין כסף מזוקק, ופודין במטבעות לא בתורת כסף אלא בתורת שוה כסף, ולכן אינו שוה הפדיון בב' מקומות אף במטבע אחת רק לפי שער של כסף במטבע ההוא שם, ומ"מ לדברי החת"ס אין סתירה מדברי הביאור הגר"א שהרי החת"ס אינו מדבר בפדיון הבן שהוא ג"כ ס"ל דבפדיון הבן לא מהני דינא דמלכותא שיהא חשיב גופן ממון".

היינו הגרצ"פ פרנק סובר שאין הבדל עקרוני בין מטבע שחלק הכסף שבו קטן ביותר לשטרות, ולגבי פדיון הבן מחשיבים זאת כשוה כסף ולא כמטבעות כסף ששווים בתוכם.

דעת הגר"א במטבעות ושטרות

בביאור הגר"א (יורה דעה סימן שה ס"ק ד) עמד על עליית שווי הכסף בימינו ומסיק שהפדיון במעות שאין בהם כמעט מתכת כסף אינו בתור מטבע אלא בתור שוה כסף, (הביאוהו החזו"א והרב פרנק לעיל, וראיתי צורך להביאו בשלמות). וז"ל: "צריך לידע שאין משתנה שיעור הפרוטות וכל המטבעות מימות משה כמ"ש בפ"ק דקדושין (י"ב א') סבר רב יוסף פרוטה כו' רק הסלע שיכול להוסיף כנ"ל ולא לפחות ושיעורה כנ"ל כ"ד מעין ושקלו הגאונים הפרוטה ומצאו ששוקל חצי שעורה כמ"ש הרי"ף ורמב"ם וש"פ נמצא מעה ט"ז שעורות ודינר צ"ו וסלע שפ"ד ושקלו האחרונים ומצאו במשקל קיסר ה' לוט ושליש ואף שט"ז כתב וקוינט שהוא רביע לא דק בדבר מועט וענ"ש. וכתבו הגאונים שכ"ז כסף צרוף מזוקק".

ולפי"ז כל מקום שקצבה התורה או חכמים תשלום, השיעור הוא לפי מטבעות של משה רבינו בערך המתכת שהיתה בהם.

ממשיך בביאור הגר"א: "והנה בימות הראשונים היה מטבע שלהם כסף צרוף וגדול והיה בשביל זה כסף בזול מאד עד שהיה זקוק שהוא ט"ז לוט שנקרא בלשונינו מאר"ק בשני זהובים ולכל היותר בשני זהובים וחצי שלכן כתובה שלנו שתקנו האחרונים מאתים זקוקים הם ת' זהובים ובמקום אחר ת"ק זהובים. ואח"כ התחילו לזייף המטבעות ולתת נחשת בתוכו ונתייקר הכסף, עד שבימי מהרי"ל היה זקוק חמשה זהובים כמש"ש בסי' פ' ואחריו בימי מהרי"ו היה זקוק בששה זהובים כמ"ש בתשובותיו בסי' י"ד וכן הוא חשבון של הרב שזקוק ששה זהובים נמצא ה' לוט ושליש שהוא שליש זקוק ב' זהובים וכ"כ בנ"ש. אבל עכשיו שנתקלקלו המטבעות ונזדייפו מאד מאד לא שערום אבותינו וכ' ט"ז ונ"ש שכ"ז הוא משקל קיסר שי"א לוט ורביע של קיסר הוא זקוק שלנו נמצא שכל לוט שלהם הוא א' וחצי לוט פחות חלק י"ב עד שה' לוט ושליש הוא ז' לוט וחצי וחלק י"ב וכל זה אם הלוט שלנו שוה לאותו שהיה בימי ט"ז ואפשר שגם זה נתמעט והכלל תדע שלוט של קיסר שוקל ש"ס שעורות". "ומ"מ הכתובה לא נשתנה אף על פי שכותבים זקוקים מ"מ כל כה"ג אדעתא דמנהגא כמ"ש הרי"ף (ברפ"ז דיבמות) ונשארו אמנהג הראשון שלא נשתעבדו רק ת' או ת"ק זהובים וכ"כ מהרי"ו שם למנהגם ושיעור הכתובה לחשבון הזה לבתולה ב' זהובים וחצי ולאלמנה זהוב ורביע ומ"ש הרב בא"ה סי' ס"ו לבתולה י' זהובים ולאלמנה ה' זהובים היינו לר"ת שכתב שמנה הוא זקוק וכתב מהרי"ל לפ"ז בימיו שזקוק הוא ה' זהובים כמש"ש וזהו ויש כו' שכ' שם וכ"כ האחרונים אבל לעיקר דינא אינו אלא ב' זהובים וחצי בימי מהרי"ו והרב. ועכשיו אלו היינו באין לשער בכסף המטבע עצמו והנחשת שבתוכו אף ששוה קצת אין לחשוב כלל כמ"ש בנ"ש כי אינו מספיק להתוך הכסף מתוכו והוצאתו וכ"ה ברמב"ם וש"פ החשבון רק לפי הכסף שבתוכו היה החשבון רב אלא שמ"מ יש לחשוב לפי השער שלוקחין כסף מזוקק. ופודין במטבעות לא בתורת כסף אלא בתורת שוה כסף ולכן אינו שוה הפדיון בב' מקומות אף במטבע אחת רק לפי השער של כסף במטבע ההוא שם (ועמ"ש באה"ע סי' ס"ו ס"ו)".

נראה כי לפי הגר"א ניתן לפדות בשטרות – אולם, כשוה כסף בלבד, ולא נחשבים, לפי הגר"א, כממון.

הנדרש ממטבע לעומת הביטקוין

ממון, מלבד היותו אמצעי תשלום מיידי, הוא גם מעריך את שווי כל הנקנה בו. ואף בהפיכת הממון להסכמי בשווי המטבעות עדיין המטבע נשאר המעריך של כל שוה כסף, ואם המטבע חלש משתמשים במטבע חזק כדי להעריך הוצאות וכד'.

כדי להשתמש בממון להערכת שווי, נחוץ מאד שיהיה קבוע כלומר ללא עליות בשווי המטבע או ירידה בערכו (כמעט ללא דפלציה או אינפלציה), ולכן מדינות, שהיו בעלות כלכלה פנימית אחת המנוהלת על ידי המדינה היו טובעות מטבעות, כשהמדינה עומדת מאחרי המטבע שלה.

הקביעות של שווי המטבע חשובה מאד לתכנון לטווח ארוך, כאשר מחזיקים במטבע לצורך הוצאה בעתיד (חסכון) או לפרוייקט שעלותו נפרסת על מספר שנים, ובעיקר למדינות וגופים גדולים אשר פורסים את פעולתם לשנים רבות. ולכן מדינות מנסות לשמור על יציבות המטבע שלהן.

בזמן איפלציה גדולה מאד כאשר המטבע מאבד מערכו, העסקאות הקטנות היו בשוה כסף עצמו – כפי שסיפר לי מורה שהיה תלמיד בזמן האינפלציה בגרמני' לאחר מלחמת העולם הראשונה שהיו משלמים לבית ספר בתפוחי אדמה או בביצים. והעסקאות הגדולות נעשות במטבע חיצוני חזק.

כאשר נדמה את הביטקוין למטבעות בימינו נראה כי הוא נתקבל כאמצעי לתשלום, אולם כיון שאין מדינה העומדת מאחריו, ערכו משתנה כל הזמן, ועל כן אינו מתאים להערכת שווי של שוה כסף. כמו"כ כיון שערכו אינו קבוע אין אדם יכול להשתמש בו כקופת חסכון יציבה. ואם כן כל מה שנותר ממנו כמטבע הוא רק ההסכם למכור ולקנות בו. נראה על כן שאינו עדיף מנייר ערך שהוא מעין שטר חוב על נכסי חברה ואף כאן ערך הביטקוין נקבעה באותו יום ובהשוואה לדולר.

כמו"כ כיון שהביטקוין הוא בינלאומי, יחסית מספר המשתמשים בו ביחס לכל אנשי העולם המשתמשים בכסף הוא זעום. ובניגוד לדולר אמריקאי אשר יוצא (כמעט) בכל המדינות בעולם, הביטקוין הוא מטבע שמשתמשים בו מרצון משתמשים מעטים, וכל התשלום בו הוא ביחס לדולר. לדוגמא אם מחיר מכונית היום הוא ביטקוין אחד למחרת כשערך הביטקוין ירד לחצי המחיר יעלה לשני ביטקוין וכד'.

נראה על כן שכל המשתמשים בו רואים אותו כאמצעי תשלום לשעתו בלבד, וכמי שרכש תלושי קניה בערך נקוב שערכם הוא למספר ימים, ועל כן הוא שוה כסף בלבד ולא מטבע, ולכן יש בו רבית ויש בו אונאה. לגבי קידושין בו נראה כי אין לקדש בו, כיון שההנאה בו אינה גמורה, שהרי אם תרצה האשה מחר לקנות בו וירד ערכו מאד אין היא נהנית בו, ואולי ניתן לקדש בו מצד שוה פרוטה שבו עתה. לגבי תשלום תוספת כתובה שנכתבה בביטקוין, נראה לי שמעריכים אותה בהצמדה לערך הביטקוין לדולר ביום הכתיבה. ואין לפדות בו מפני שאין לו ערך קבוע.