חבל נחלתו כא נב


סימן נב - בוררות – קיר תמך בין שכנים

תיאור המקרה

א' וב' הם שני בעלי בתים במגרשים שכנים, מגרשו של א' גבוה משל ב'. הפרשי הגובה בפועל בין שני המגרשים הם כמטר וחמישים ס"מ. א' בנה את ביתו וסיימו לפני תחילת הבניה של ב'.

בין שני המגרשים השכנים, בנה א' כנדרש קיר תמך שבבסיסו רגל מתחת לחצרו של א'. אורך קיר התמך כ-25 מטר ועוביו כ-20 ס"מ.

מידות רגל תומכת סטנדרטיות הן שאורכה הוא כשני שליש מגובה הקיר. היא בולטת לצד הנמוך כעשרים ס"מ, ובצד הגבוה קבורה כל יתרת הרגל והיא העיקרית בייצוב קיר התמך.

במידה ויש הפרשי גובה בין מגרשים, בדרך כלל הרגל במגרש הנמוך, קבורה בין עשרים וחמישה לחמישים ס"מ בעומק המגרש הנמוך יותר.

במקרה הנוכחי רואים את בליטת הרגל הקצרה במגרשו של ב', והיא אינה עמוקה כראוי.

כאשר ב' ניגש לבנות את מגרשו הוא החליט שלא להסתמך על קיר התמך שבנה א' כיון שרואים את בליטת הרגל בחצרו ובנה קיר נמוך שגובהו מטר, במרחק כ-60 ס"מ מקיר התמך ומילא אותו אדמה לשמש כאדנית, האדנית מכסה על בליטת קיר התמך בחצרו של ב'.

טענות הצדדים

טענת צד א' – בניית קיר התמך עלתה לי 35 אלף שקל, אני דורש את השתתפות צד ב' בחצי מעלות בניית הקיר, כמו"כ אני דורש הוספת הוצאות המימון (עלות הרבית ששילמתי על לקיחתה), למשך שלוש וחצי שנים שב' לא שילם לי והתכחש לחיובו בסך אלף שקל.

טענת צד ב' – כיון שבליטת הרגל נראית בצד שלי הבנתי שאיני יכול להסתמך על קיר התמך, ובניתי את האדנית. האדנית תומכת ברגל בצד שלי.

לשם בניית האדנית נכנסתי לתוך השטח שלי והפסדתי 80 ס"מ מהשטח שלי.

בנית הקיר לאדנית עלתה לי 29,250 שקל.

פינוי הקרקע עלה לי 7500 שקל.

הגורמים לראיית בליטת קיר התמך הפרשי הגובה בין החצרות הן יותר מן התב"ע, ואמור היה להיות 110 ס"מ. מגרש א' גבוה בעשרים וחמישה ס"מ מן המוצע בתב"ע.

קיר התמך יורד 135 ס"מ מגובה הקרקע של צד א' (עד לחלק העליון של הרגל). הרגל נכנסת בצידה הארוך מתחת לחצרו של א' ובולטת בצידה הקצר לחצרו של צד ב', בערך בגובה החצר עצמה עד הגבהה של כעשרה ס"מ בחלק הגבוה.

קיר התמך נבנה על שטח שני הצדדים.

כיון שהרגל של קיר התמך היא בגובה קבוע מראש הקיר, וכיון שהשטח משופע ועולה לקראת דרום הבליטה הקצרה של קיר התמך נראית בצד הדרומי של קיר התמך בבירור, ובצד הצפוני היא בערך בגובה מגרשו של ב'.

קיר התמך

קיר תמך מוטל כחיוב מעשי וממוני על שני הצדדים לבנותו, כאשר הרגל טמונה ברובה מתחת לצד הגבוה ורגל זו היא המייצבת את הקיר עצמו.

הקיר הכרחי ומשמש את שני הצדדים: את הצד הגבוה שחצרו תעמוד במקומה ולא תדרדר לחצר הנמוכה, ואת הצד הנמוך כדי שהקיר יעצור את אדמת העליון ליפול לחצרו של תחתון.

במקרה הנוכחי, צד א' שהוא הבונה העליון בנה לפני צד ב'. מגרשו של ב' היה לפני ישורו והתאמתו לתב"ע.

כיון שכך, וכיון שצד א' בנה כעשרים וחמישה ס"מ גבוה מן המצוין בתב"ע, ובנוסף הקבלן שבנה את הקיר לא עיין בתב"ע ולא ידע מה יהיה גובה חצרו של ב', הקבלן בנה את הרגל של קיר התמך גבוה מדי, על כן היא נראית בחלק מקיר התמך הפונה לצד ב'. צד א' עצמו לא קבע לקבלן את גובה הקיר מן הרגל, והאשמת צד ב' את צד א' בכך היא האשמת שוא.

צד ב' החליט על דעת עצמו שלא לשלם את חלקו בקיר התמך מכיון שבליטת הרגל ניכרת מן הצד שלו. וזאת אע"פ שצד א' שבנה את הקיר סיימה עוד בטרם צד ב' התחיל את בנייתו, שיקול זה מוטעה. קיר התמך גם אם אינו בנוי כהלכה עדיין משמש את צד ב' כמו את צד א'.

מהנדס בנין העיד לפני שאמנם מצב זה של ראיית בליטת הרגל הקצרה של קיר התמך אינו רצוי, אולם כיון שקיר התמך בגובה פחות ממטר וחצי, בליטת הרגל לחצרו של ב' אינה מחלישה את קיר התמך עצמו, ועל כן אין סיבה שצד ב' לא ישלם את חלקו לצד א' כאשר הקיר משמש אותו.

חיזוק קיר התמך

כאמור, הבליטה הנראית אצל צד ב' היא מצב לא רצוי (אף שאין בו סיכון בטיחותי כמובא לעיל), ועל כן בדרך כלל מתקנים את קיר התמך בצורה אסטטית, בכך שבונים קיר סמוך לבליטה וממלאים אותו עפר או בטון ויוצרים מדרגה לישיבה בחצרו של הצד הנמוך.

צד ב' שבנה אדנית לאורך קיר התמך לכאורה עשה את הנדרש, ואם כן לכאורה גם צד א' שהוא שותף בקיר, צריך לשאת בהוצאות בניית האדנית.

אולם בבירורים שעשיתי עם מפקחי בניה ומהנדס בנין התברר שאין צורך בכל המבנה של האדנית, הן בגובהה הן במרחק שנלקח מן הקיר והן במילוי האדמה, ודי היה ביצירת מדרגה סמוך לקיר התמך. עלותה הרבה פחות מאדנית כפי שבנה צד ב'.

עולה כי התביעה של צד ב' שצד א' יישא בחצי בניית האדנית אינה נכונה ואינה ראויה.

נראה על כן שבאופן עקרוני על צד ב' לשאת בחצי תשלום קיר התמך ויש להפחית מהשתתפותו את התיקון של יצירת מדרגה לשם תיקון אסטטי של הרגל הבולטת לחצרו.

ומה שצד ב' בנה אדנית היא בהחלט יפה ומתאימה, אבל אינה נצרכת ועל כן אין להטילה על צד א'.

הגבהת קיר התמך לצורך צד א'

בדיון שנערך במזכירות הישוב, טען צד ב' שהוא אינו צריך לשאת בכל בנית קיר התמך מכיון שצד א' הגביה יתר על הנצרך. טענתו צודקת.

קיר החצר של א' גבוה עתה כחמישים ס"מ מן הקרקע. הגובה הנצרך לפי דרישות הבניה הוא עשרים ס"מ, וההגבהה של שלשים ס"מ בקיר היא לשמושו ולנויו של א' בלבד. ועל כן יש כאן כקוב וחצי בטון של יציקה (0.3X2.0X52) עם כל הטפסנות והגימורים. העלות הכספית היא כאלפיים שקל (עפ"י התיעצות עם פקח בניה). צד א' יכול לטעון שבשאר הקירות שבנה עם שאר שכניו, הוא הגביה כשלשים ס"מ מהנצרך, והם השתתפו אף בהגבהה שאינה נחוצה, ובכ"ז מה שהם מחלו לו – צד ב' במקרה הנוכחי אינו חייב למחול. ועל כן סכום זה יקוזז מדמי השתתפותו בקיר.

במידה וצד ב' ישתמש באותו חלק הגבוה מעל החיוב של הוראות הבניה, כגון שיחבר לקיר במלוא גובהו מחסן או פרגולה או נדנדה וכד' הוא יצטרך לשלם לצד א' גם עבור ההגבהה מעל הנדרש מכיון שהוכיח שאף הוא רוצה בה.

מסקנות ממוניות

מלכתחילה על צד ב' לשלם חצי שווי הקיר היינו 18,500 שקל. אולם מתוך זה יש להפחית 2000 שקל של תוספת הגובה שא' עשאה לצורכו, ועוד כשלשת אלפים שקל לתיקונים אסטטיים ויצירת מדרגת בטון או מדרגה במילוי אדמה שהיו נצרכים בגלל הרגל הבולטת.

מסקנה למעשה

על ב' לשלם לא' 13,500 שקל עד ד' במרחשוון תשע"ט (אא"כ יתפשרו ביניהם על זמן אחר).

בשולי הדברים

בכל מהלך הבוררות צד ב' דיבר בשנאה ובצורה שאינה ראויה.

ובעוד צד א' היה בבחינת 'שומעים חרפתם ואינם משיבים' (עי' גיטין לו ע"א), הרי התנהגותו והערותיו הארסיות של ב' שנאמרו במהלך הדיון גרמו לי להיות כאיש נדהם, ולקח לי כיום להתאושש מהשנאה והאמירות הקשות לאוזן לשומען.

ועל כן נראה לי שעליו לנהוג כאמור בבבא קמא (פ"ח מ"ז): 'אף על פי שהוא נותן לו (=ממון, היינו משלם חובו) אין נמחל לו עד שיבקש ממנו (=מחילה)' על כל דברי הזלזול והביוש שנקט כלפי צד א'.

שנה טובה וגמר חתימה טובה, והאמת והשלום אהבו.