חבל נחלתו כא נ

<< · חבל נחלתו · כא · נ · >>

סימן נ - חסיד שוטה

שאלה

היה מקרה ובו נהג שנשאר עם טרמפיסטית ברכבו באמצע הלילה, כפה עליה לרדת כדי שלא יעברו בייחוד. האם נהג נכון?

תשובה

א. השאלה נחלקת לשלשה חלקים: איסור ייחוד בטרמפים עליו כתבתי בכרך ז סימן כו (ולא אעסוק בו כאן). חלק שני לקיחת טרמפיסטים תוך כדי ייחוד במקום הסכנה, וחלק שלישי הורדת טרמפיסטית לאחר שנוצר איסור ייחוד.

אעסוק קודם בנושא האחרון ואח"כ בנושא האמצעי.

ב. אותו יהודי שהוריד את הטרמפיסטית התחיל במצוה ולא גמרה, ואע"פ שקידמה בנסיעתה לעבר מקום נסיעתה השאירה במקום סכנה, או שלפחות היא חששה לסכנה. ואם כן הוא התחיל במצוה ולא גמרה.

נאמר בבבא מציעא (ל ע"ב): "אמר רבה: הכישה (=לבהמת אבידה שמצאה ואין ההשבה לפי כבודו) – חייב בה". פרש רש"י: "הכישה – זה שאינו לפי כבודו, אם הכישה הכאה אחת להשיבה – נתחייב בה לאהדורה, הואיל והתחיל".

ובאר בתורת חיים: "פירש"י ז"ל הואיל והתחיל, דכיון שהתחיל במצוה חייב לגומרה מיהו בפרק המוכר את הספינה משמע בהדיא דטעמא הואיל ואנקטיה ניגרי ברייתא ושמא גם רש"י ז"ל נתכוין דהואיל והתחיל ואנקטיה ניגרי ברייתא חייב".

וכך כתב בהלכה למשה (אמריליו, הלכות גזלה ואבדה פרק יא הי"ד): "וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב ליטפל ולהחזיר אף על פי שאינה לפי כבודו הואיל והתחיל במצוה וי"א דהוא הדין בכלים וי"ח...". וכ"כ בתרומת הכרי (חושן משפט סימן רסג ס"ב).

ואמנם במצוה שאותו מסיע התחיל, יש עתה עבירה, אבל מנלן שקיום המצוה אינו דוחה את העבירה שקרתה לפניו עתה?!

וכך נאמר בדברים רבה (פרשת נצבים פרשה ח, ד): "כי המצוה הזאת אמר ר' חייא בר אבא כל מי שמתחיל במצוה ואינו גומרה גורם שיקבור אשתו ובניו וממי את למד מיהודה שהתחיל במצוה ולא גמרה כיצד בשעה שבא יוסף אצל אחיו ובקשו להרוג אותו שנאמר (בראשית לז) לכו ונהרגהו עמד יהודה ולא הניחן מניין שנאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו ושמעו לו מפני שהיה מלך עליהן ואילו אמר להן נחזירנו אצל אבינו היו שומעין לו וע"י שהתחיל במצוה ולא גמרה קבר אשתו ושני בניו שנאמר (בראשית לח) ותמת בת שוע אשת יהודה וכתיב וימת ער ואונן בארץ כנען".

וכ"כ בגור אריה (דברים ג, כד): "שכל דבר שיתחיל בו יש לגומרו, כדילפינן (תנחומא עקב, ו) לענין מצוה, כל מצוה שאדם מתחיל אומרים לו גמור, הכי נמי כיון שהתחיל בה – יש לגומרו".

ובמקרה הנוכחי ודאי שלא גמר את המצוה.

ג. בשאלה לפנינו כאמור יש מעין 'עשה דוחה לא תעשה'. ('מעין' – כי גמילות חסד אינה מצוה רגילה ואף איסור ייחוד אינו בלאו אלא איסור ואולי אביזרייהו דעריות). כלומר גמילות החסד שבנטילת הטרמפיסטית עד המקום שקבע עימה נראה שיבוא וידחה איסור ייחוד.

בשו"ת חתם סופר (ח"א, אורח חיים סימן קמה) השיב החת"ס לשאלת מהר"ש קלוגר האם עשה כראוי שלא נתן לכתוב גט ביו"ט שש"ג על מנת לפטור אשה מחליצה כשהיבם נמצא במקום רחוק מאד ממקום אחיו. ובתוך דבריו כתב: "ובשלמא כל עניני צרכי הגוף שהוא במצות גמ"ח וכבוד הבריות שדוחה האיסורים כל חד לפום שיעוריה, לא שייך לומר אין אומרים חטא כי איננו חוטא כי מצוה זו דוחה את זו, וקבורת מת מצוה דוחה עשיית פסחו ואינו חוטא כי כך הוא הדין כמו עשה דוחה ל"ת".

אף במקרה דידן שתוך כדי נסיעתו נוצר מצב ייחוד, נראה שהמצוה שעוסק בה – גמילות חסדים – תדחה את איסור ייחוד, וכיון שלא ניתן לקיים את שניהם שיקיים את המצוה ולא יעבור את העבירה – יבוא עשה וידחה ללא תעשה.

ומצאנו שמצות גמילות חסד דוחה עשין מן התורה כגון קוברי המת שפטורים מק"ש והעוסק בהשבת אבידה שפטור מצדקה (פרוטה דרב יוסף), ועוד.

ד. מסופר בקידושין (פא ע"ב): "רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה, שקליה לבת ברתיה אותבוה בכנפיה. אמר ליה: לא סבר לה מר דמקדשא? אמר ליה: עברת לך אדרב, דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. מר נמי עבר ליה אדשמואל, דאמר שמואל: אין משתמשים באשה! אמר ליה: אנא כאידך דשמואל סבירא לי, דאמר שמואל: [פב ע"א] הכל לשם שמים".

פרש רש"י: "לא סבר לה מר דמקדשא – אין אדוני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מאשת איש". "הכל לשם שמים – ואין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה".

עולה עפ"י שמואל שהותר לו לחבק את נכדתו, שהיתה כבר אשת איש, משום שהכל לשם שמים ואינו עושה זאת לשם אישות אלא לעשות קורת רוח לאמה.

וכן כתב הריטב"א (קידושין פב ע"א): "הכל לפי דעת שמים. וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת עבודה זרה (כ' ב'), ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן (ב"מ פ"ד א') דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר (כתובות י"ז א'), וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא (לעיל מ' א'), ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות (שם) דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין בכל הני עובדין דמייתינן, ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה, שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו, שנאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".

וכן בקצרה במאירי (קידושין פא ע"ב): "כל שאינו עושה לכונת ייחוד ולסרך הרהור אלא דרך חיבת המולידים לפרסם ולהודיע להם שבניהם חביבים אצלם מותר ועל זה אמרו הכל לשם שמים". ופסק כן הרמ"א (אה"ע סי' כא ס"ה).

באיסור ייחוד בעצמו אין צד של התקרבות וא"כ אם יפעל מצד 'הכל לשם שמים' אין צורך להיות במעלת צדיק וחסיד כדי להמשיך את נסיעתו ולהיות במצב ייחוד עם פנויה (שהיא מן הסתם נידה), ובניגוד למצבים שהזכיר הריטב"א שהם מצבי קירבה ממש ויכולים להביא את האדם הפשוט שאינו במעלה – לחטא. במקרה הנוכחי שהוא מצב בדיעבד ומסיים מצוה, יש מקום לדרוש הימנו שיפעל לשם שמים ולא יהרהר הרהורי עבירה.

ה. השאלה היא האם ייחוד עם הערוה נכלל ג"כ בדברים שהותרו לשם שמים כשאין בלבו לשום חיבה ואישות אלא לצורך מצוה כבמקרה דילן.

מלשון הריטב"א: "וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא" (ועי' להלן אות ז שם מובאים חלק מהמקרים בש"ס ומוכח שהיה בהם ייחוד), משמע שאף ייחוד כלול בכך כאשר הוא נעשה לשם שמים ולא לעבירה ח"ו.

כתב בשו"ת דברי יציב (חלק אה"ע סי' מד, א) בענין ייחוד עם סבתו לגבי איסורי קירבה האסורים: "בשו"ע אהע"ז סי' כ"א ס"ז, המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם וכו' שאין קרובים לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאב לבתו ומאם לבנה וכו', ובחלקת מחוקק סק"י וה"ה לבת בתו כדאמרינן בגמ' שם הכל לשם שמים וכו' עיין שם, ובבית שמואל סקי"ד מה שפלפל בדבריו, ובפת"ש סק"ה הביא מהברכי יוסף שההיתר מפורש בברייתא עיין שם. וזה אפילו לענין חיבוק וקירוב בשר, ומכ"ש לגבי היתר ייחוד דלית דין צריך בושש שדינה כאמו. והעזר מקודש גופיה בסו"ס כ"א כתב בפשיטות, דבת בנו ובת בתו ולהלן ואם אביו ואם אמו ולמעלה לגבי ייחוד שוה לבן ואם ואב ובת עיין שם".

עולה מדבריו שאיסור ייחוד נדחה כאשר עושה מחמת קרבת משפחה, וק"ו למי שאין בה קרבת משפחה ויש דבר מצוה של הבאתה למקום בטוח שיהא חייב לעשות כן, וק"ו שלא להורידה במקום מסוכן.

ו. הדברים מתבססים על כך שבאזור אנו גרים ובשעות הערב והלילה ישנו סיכון לעמידה לבד ובהמתנה לטרמפים. וממה נפשך אם יש שם רכבים שעוברים, לחלק מהפוסקים (עי' תשובתי שצויינה לעיל) אין בכך ייחוד כיון שחלונות הרכב שקופים ועוברים ושבים נמצאים בסביבת הרכב. ואם אין רכבים של עוברים ושבים במצב בימינו במדינת ישראל כל המקומות הן בסכנה גם מישראל עבריינים וגם מנכרים.

ולכן נראה לי שמי שמוריד טרמפיסטית באמצע הלילה בגלל איסור ייחוד הוא בגדר 'חסיד שוטה' כאמור בסוטה (כא ע"ב): "היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה". וכדברי הרמב"ם בפה"מ: "אמרו בתלמוד שענינו ההגזמה בזהירות ובדקדוק עד שנמאס בעיני בני אדם, ועושה מעשים שאינו חייב בהם, וכאלו אמר שוטה בחסידותו". ותוספות (סוטה כא ע"ב) הביאו: "היכי דמי חסיד שוטה – ירושלמי ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילין אצילנו עד כשהוא חולץ תפילין הוציא זה את נפשו".

אף במקרה דילן הוא עוסק בגמילות חסדים והצלה מסכנת נפשות, ועסוק בחישובי איסור ייחוד ובגללו פוסק ממצותו ומסכן את הטרמפיסטית?!1

ז. נעבור לנושא השני האם מותר ומצוה להיכנס לאיסור ייחוד בגלל ספק פיקו"נ וסכנת נפשות. כגון שעומדת אשה ומחכה לטרמפ האם צריך לקחתה ברכבו במקום שהוא ייחוד מצד חשש סכנת נפשות מפני תקיפות2 וכד'.

מסופר בשבת (קכז ע"ב): "תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל, ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו, למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו. ואמר (להן) [מסורת הש"ס: להם] בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני? – אמרנו: שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי. – בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? – אמרנו: שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי. – אמר להם: העבודה, כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות – המקום ידין אתכם לכף זכות. תנו רבנן: פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת, שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרו: מי ילך? – אמר להם רבי יהושע: אני אלך. הלך רבי יהושע ותלמידיו, כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס ונעל הדלת בפניהן. אחר שיצא ירד וטבל, ושנה לתלמידיו. ואמר (להן) [מסורת הש"ס: להם] בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני? – אמרנו: כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה. – בשעה שנעלתי במה חשדתוני? – אמרנו: שמא דבר מלכות יש בינו לבינה. – בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? – אמרנו: שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדיו של רבי. – אמר להם: העבודה, כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לזכות – המקום ידין אתכם לזכות".

וכתב בהערות הגרי"ש אלישיב: "ת"ר מעשה בחסיד אחד כו' ולמלון. השכיבה וכו'. ואין כאן משום ייחוד שהיה פתח פתוח לרה"ר". ובהמשך: "ונעל הדלת בפניהן. וצ"ב דהא גזרו על ייחוד נכרית, (ע"ז ל"ו ב' ועי' לעיל י"ז ב') ואולי היה פיקו"נ, ואף די"א דייחוד הוי אבזרייהו דגילוי עריות וא"כ יהרג ואל יעבור, (עי' שו"ת צור יעקב סי' ט"ז). י"ל דנכרית שאני שאני דלאו משום עריות הוא. ויש מתרצין שהיה קודם גזירת י"ח דבר שאסרו ייחוד נכרית. אך קשה דתוס' בפ"ק (עי' י"ד ב' תוד"ה ואילו) כתבו שכבר בזמן הלל גזרו, וכאן הוא ר' יהושע".

ולא זכר הגרי"ש אלישיב מדברי הריטב"א שהזכיר במפורש מקרים אלה, וכתב שאם דעתו לשם שמים הייחוד מותר.

ח. הפוסקים הביאו משו"ת שם אריה (חאה"ע סי' ל"ג) דיון האם מותר לשלוח אדם נוסף בשבת כדי למנוע ייחוד כגון בין יולדת לנהג או בין מילדת לעגלון כאשר סיבת הנסיעה היא משום פיקוח נפש של היולדת. וההסתפקות היא אם פיקוח נפש דוחה ייחוד ועל כן מותר למיילדת או ליולדת להתייחד עם הנהג ואין לצרף אדם נוסף למניעת הייחוד, או שייחוד הוא אביזרייהו דעריות ועל כן אסור אפילו בפיקו"נ, וממילא לגבי שבת מתיר נסיעת מלווה כדי שלא יעברו על איסור ייחוד.

בעל שו"ת שם אריה הסתפק בדבר, והר"ש קלוגר התיר צירוף מלווה, (הביאם באריכות בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' לג) וסבר שייחוד הוא אביזרייהו דעריות ועל כן אסור משום פיקו"נ, והתיר בשאלה דיליה גם משום שתחומין דרבנן ואין תחומין למעלה מעשרה.

וכך מסיק בשו"ת צי"א: "ולמעשה נלפענ"ד שיש להורות כפסקו של הגרש"ק ז"ל להתיר גם לגדול להלוות אליהם, ובפרט כשהנהג יהודי שגם הוא מצווה על איסור הייחוד, וזאת מכמה נימוקים, ראשית עפי"ר זה שמתלוה איננו עובר על איסור דאורייתא ואפילו כשנוסעים מחוץ לתחום וכנז"ל בדברי הגרש"ק ז"ל, ובפרט בנסיעה בתוך התחום, ועוד זאת שעפי"ר יש בההתלוות גם משום הנחת דעתה של המילדת או המסוכנת שבכה"ג הא מותר אפילו בחילול דאורייתא [וביולדת יש ענין נוסף שיתכן שיתגברו עליה חבלי הלידה ויצטרכו לעזרתו ממש משום פקו"נ]. וגם אפילו אם נאמר שייחוד איננו בכלל אביזרייהו דג"ע מ"מ הא ישנה הסברא של השם אריה דהא דאיסור ייחוד נדחה הוא רק משום דעשה דוחה ל"ת והרי אפשר לקיים שניהם ע"י שומר, ואף שהשומר יחלל שבת מ"מ ניתן לדחות מפני פקו"נ... וכל זה יש להתיר אפילו בפנויה וכדברי הגרש"ק ז"ל, ובפרט שהא רוב פנויות דזה"ז נדות הן ויוצא דגוף הדבר ערוה עליו דהיא מחייבי כריתות, וא"כ הרי שוב כל הקריבות בזה אפי' מה דהוא רק דרבנן הוו כבר בכלל אביזרייהו דג"ע. [ובמקו"א הארכתי בנקודה זאת], ולכן יש להתיר וגם לחייב הליווי אפילו של גדול כשבאין אפשרות של קטן".

לפי שיטה זו שייחוד הוא אביזרייהו דעריות ולא הותר משום פיקו"נ, אם רואה טרמפיסטית שעומדת במקום שיש בו סיכון, יניחנה במקומה ולא יטלנה למחוז חפצה כיון שאיסור ייחוד לא הותר משום פיקו"נ.

ועי' בס' דף על הדף (שבת קכז ע"ב) וחשוקי חמד (בבא מציעא ל ע"א).

ט. באנציקלופדיה תלמודית (כרך כג ערך יחוד) נאמר כך: "ייחוד עם עריות האסור מן התורה, כתבו אחרונים שהוא נכלל בין אביזריהו של גלוי עריות, ולפיכך לסוברים שאף אביזרייהו של גלוי עריות דינם יהרג-ואל-יעבור, אותן נשים שביאתן אסורה ויש בביאתן דין יהרג ואל יעבור, אסור להתייחד עמהן אף במקום סכנה, שאף הייחוד בכלל אביזרייהו, ואינו נדחה מפני פקוח-נפש (זרע אברהם [יצחקי] יו"ד סי' [ה] ד סוף דף לו; צור יעקב סי' טז ד"ה אבל; שם אריה אהע"ז סי' לג; טוב טעם ודעת מהדו"ק סי' קצב; פסקי תשובה [פיטרקובסקי] ח"א בהערה לדף יג א; שו"ת מכתם לדוד [ר"י העליר] סי' יב; עי' עמודי אור סי' צה אות יב: לא ניתנו איסורים אלו לידחות משום רפואה. ועי' טוטו"ד שם באורך, אם לגבי האשה אומרים שתעבור ולא תהרג, כדינה לגבי ביאת איסור, שהיא קרקע עולם), ומכל מקום להצלת כלל ישראל, פשוט שמותר להתייחד (שו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א סי' ריב)". "ויש שכתבו שאיסור ייחוד נדחה מפני פיקוח נפש (עי' פהמ"ש לרמב"ם קידושין פ"ד מי"ד, שמשמע שדוקא לצורך פרנסה לא התירו, ועי' הגהות זר זהב שעל או"ה כלל נט אות א, ועי' עיון יעקב שעל עין יעקב סנהדרין פ"ב אות לד, שמשום סכנה התירו לדוד להתייחד עם אבישג), ובטעם הדבר יש מן האחרונים שלדעתם אין אומרים יהרג ואל יעבור אלא בדבר שיש בו לאו מן התורה, אבל ייחוד אין בו לאו, שאין בו אלא לאו הבא מכלל עשה שחשוב כעשה לענין זה, או שאינו אסור אלא מפי הקבלה (ציץ אליעזר ח"ו סי' מ פ"א אות יב ויג)". "ויש חולקים על כל זה, וכתבו שייחוד אינו בכלל אביזרייהו של גלוי עריות, שדוקא דבר שיש בו משום תאוה והנאה מן הערוה הוא בכלל אביזרייהו, אבל ייחוד אסור אפילו כשאינו רואה את האשה ואינו מדבר עמה ואין לו שום הנאה ממנה (הגהות זר זהב שם, ועי"ש שאם יש בייחוד משום קריבה לעריות, עי' ציונים 63, 64, יש בו משום אביזרייהו; תשובת רא"י אונטרמן בירחון קול תורה כסלו תשי"ט ובאוצה"פ סוף כרך ט [עמ' 260]), ויש שנתנו טעם אחר שאינו בכלל אביזרייהו, לפי שהכתוב שממנו למדים איסור ייחוד, כי יסיתך וגו', אינו אמור בפרשת עריות (הגהות זר זהב שם, ומשמע שר"ל שייחוד אינו אסור משום ערוה)".

לפי שתי הדעות האחרונות מותר ואף מצוה לקחת טרמפיסטית העומדת במקום ספק פיקו"נ ולא להשאירה במקומו.

י. למעשה, סיפר לי הרב אהוד אחיטוב (רב הישוב בני דקלים הי"ו) שבדידיה הוה עובדא שהתלווה לנסיעה של כארבע שעות כדי למנוע ייחוד בין נהג לפנויה לפי עצתו של הגרא"א אברהם שפירא זצ"ל (שהיה ראש ישיבת מרכז הרב והרה"ר לישראל). והוא אמר לנהג במפורש שאם לא ימצא מלוה נוסף ייסע לביתו עם הפנויה על אף איסור ייחוד, משום פיקו"נ של אשתו שתדאג לו. וק"ו כשספק פיקו"נ לפניו ולא מחשש רחוק של אדם שלישי שמצוה למנוע פיקו"נ אע"פ שיעבור על איסור ייחוד.

ומכאן מעשה רב שאין להשאיר במקום ספק פיקו"נ טרמפיסטים במקומם, ואפילו ייגרם על ידי כך ייחוד.3